אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

ההיסטוריון ירון צור מבחין אצל מנסח הכרוז ניסיון להציג, ביודעין או שלא ביודעין, את הטביעה כאסון שהאומה היהודית כולה מבכה עליו. הכרוז מטפח לדבריו את זכר קורבנות העלייה ״תוך קשירתם מצד אחד למסורת האבל היהודית המקודשת ומצד אחר לרעיון אחדות האומה״. לא נעלמה מעיני צור זהותם הכפולה של מנסחיו הפוטנציאליים: ״אם הכרוז נפתח בהבחנה בין מחבריו ומפיציו ובין הקהל היהודי הרחב, הרי שבהדרגה הומרה הפרדה זו בהדגשת הזהות ואחדות הגורל בין שני הצדדים״. ברומזו למאבק האלים שהתנהל בין הארמון לאופוזיציה, טוען צור: ״אין ספק, הייתה זו התגרות קשה בשלטונות, לא רק בהקשר של היחסים בין מוסלמים ליהודים, אלא בקשר למסורת הפוליטית המקומית הכללית שהייתה חסרת סובלנות כלפי פעולות שלא בהיתר השלטונות״.

השפה המליצית ותוכן הכרוז לא הותירו ספק באשר לזהותם של מנסחיו. דבר זה היה ברור גם לנציגי השלטון וגם להנהגת הציבור היהודי. היה ברור שאין זו שפת יהודי המקום ולא סגנון התבטאותם. חריפות הסגנון, הארוגנטיות והאיומים הגלויים היו רחוקים מדרכי ביטוים. השלטונות ראו בכרוז התגרות חסרת תקדים של גורם זר שפעל במדינה ועושה בה ככל העולה על רוחו. אין ספק שהשכנוע הפנימי העמוק בתודעת גתמון שכל היהודים באשר הם יהודים נתונים לסכנה פיזית, שכנוע מוחלט זה, גרם לו להתעלם מן המציאות המרוקנית ולהחיל את ניסיונו האישי מן המלחמה בפולין על כל דבר הקשור ביהודים, יהיה מצבם אשר יהיה. אחד השליחים שהיה מפקודיו מעיד: ״אלכס נטע בלב הכול את ההרגשה שכל יהודי שמחלצים אותו ממרוקו ומעלים אותו לישראל, הרי הוא בבחינת ניצול מנגישות, רדיפות והתנכלויות. היה לו ניסיון. הוא ידע זאת מאירופה״. גם פנחס קציר שהיה ממעריצי גתמון זוקף את רעיונותיו והתנהגותו לטראומות השואה שחווה בילדותו.

הערת המחבר – מאיר אלבז שנעצר במכנאס התרשם באופן שלילי מן הכרוז שנראה לו קיצוני ומאיים ותוכנו לא התאים לצורכי ״המסגרת״. לדבריו היה צריך לדבר על זכויות ועל חופש תנועה ולא על נקמה ועל עמלק והמן הרשע. שיחה עם מאיר אלבז במשרדו בפריס ב-10 במאי 2000.

זו לא הייתה הפעם הראשונה ש״המסגרת״ נקטה אמצעי זה כדי להשפיע על הרחוב היהודי. כבר באפריל 1959 ניסחה ״המסגרת״ כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בעיר קזבלנקה ובו קראה לקהילה לפנות בלא הרף למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוזים נוסחו כאילו נבעו מוועד הקהילה שרגילה להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה ״המסגרת״ לחשוף את שקר השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה וכך להבליט בעיני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה. אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון. כרוז אחר הופץ על ידי ראשי ״המסגרת״ בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב־28 בספטמבר 1960. הפעם לא היה זה אלא כרוז ברכה לראש השנה המופנה ״לאחינו בממלכת מרוקו״. המנסחים פנו בשם היהדות העולמית לקהילה המקומית. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק ממכלול גדול יותר שדואג לשלומם, ובמכלול זה מצויה גם ישראל: ״באותן תפילות, יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה״.אמנם גם הפעם שפת הכרוז הייתה צרפתית אך תוכנו דיבר ישראלית אופיינית לממסד הציוני של התקופה.

המשך……..