הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי

שלטון הסעדים.

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

פתיחתה על הים האטלנטי, הנתיב אל העולם החדש, טמנה, בכוח, למרוקו הזדמנות ליטול חלק באתגר האנושי שבגלוי וביישוב העולם החדש. אולם במקום להוות פתח, המשיך האוקיאנוס להיות סמטה ללא מוצא. מרוקו העדיפה לפי מסורתה להישאר המערב הקיצון , הסוף של מה שהוא ולא התחלתו של מה שהוא אחר

מרידות ומהומות.

מותו של מוחמד אל מנצור, קורבן מגפת הדבר שהשתוללה במרוקו בשנת 1598 עד שנת 1607, פותח אחת התקופות הנוראות ביותר בתולדות המדינה והסובלים הראשונים היו היהודים. לאחר מות המלך המהולל נתפלגה ממלכתו בין שני בניו : מוחמד אל שייך החזיק בפאס ובמגרב הפנימי ומולאי זנידאן ובניו משלו במראכש ובמגרב הקיצוני. ברור שהפילוג היה מלווה סיכסוכים, מלחמות אחים ונסיגה כלכלית. ואם לא די בכך, אכלו הדבר והרעב הנותר :

אמר שאול בן דוד סירירו : " אם אמרתי אספרה קצת מן התלאות אשר חלפו עברו עלינו, תצלנה כל האוזניים ויתבהל כל שומעם. זה לנו היום שלוש שנים ומחצה בצרת רעב וצרות רבות משנת שס"ד – 1604 – עש שנת 1606. בני פאס היקרים נפוחים כנאד מחי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרס חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים ויתר משש מאות אנשים נשים ובחורות ובתולות שהימרו דתם.

והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא. היושב בעיר ימות ברעב והיוצא לחוץ לעיר יפול בחרב. וידל ישראל עד מאוד כי עוונותינו הטו אלה כי רפו ידי כל אלה שעסקו תורה, אין דורש ואין מבקש. אין לך שיום שאין קללתו מרובה מחברו בכפלי כפלים. ולא די לנו הצער שאנו בו, כי נתוספו עלינו צער המלחמות עד שבוחרים מוות מחיים. וראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת ומי שהעביר סכין על צווארו ושחט את עצמו. וראינו אבות משליכים את ילדיהם ונשים רחמניות מכים מכות מוות לבניהם. מה אעידך מה אדמה לך פאס המהוללה ועתה היא מחוללה ( מתוך ספר " דברי הימים " )

תיאור מזעזע זה של צרות הקהילה היהודית בפאס אינו צריך להטעות במובן זה שהאסונות ךא פקדו רק היהודים אלא היו מנת חלקם של כל פלגי האוכלוסייה. נראה לנו שכאן המקום לשלב אזהרה שכוחה יפה לכל התקופות ואשר עמד עליה בצדק ההיסטוריון חיים הירשברג ( בספרו " תולדות היהודים בצפון אפריקה כרך ראשון ).

" תיאור התקופה לאור המקורות היהודיים והידיעות על היהודים המשוקעות במקורות הנוצריים, בלי לשים לב לרקע הכללי, עלול לעשות רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלךו יותר מן האוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם של השריפים, כאילו רק בנשים ובבנותיהן התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים והטילים כבדים. ולא היה. כל שכבות האוכלוסייה, ברברים וערבים, כושים ובני תערובת, אצילים ודלת העם, מראבוטים וחסידיהם, סבלו המצה הפרוע של האנרכיה הפנימית. מגיפה כי פרצה הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר ולסבל של כלל האוכלוסייה.

לאור הערה זו, שכוחה יפה לא רק לתקופה זו, נוכל להמשיך בסיפור התלאות שפקדו את המגינה בימי יורשי מוחמד אלמנצור. המלחמות שניהלו האחים ביניהם חייבו למצוא מימון להחזקת הצבאות, וכאשר המסים הנרגילים לא מספיקים למלא את קופת המח'זן, קרי הממשל, יורדים ההיטלים והקנסות על האוכלוסייה האומללה ומקומם של היהודים לא נפקד.

ביום ח' לתשרי 1611 בא השר הצורר באריחן ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אונקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול המללאח, ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפליים. והתחילו לגבות ולא הספיק היום. בא למחר ואמר שיתנו עשרים אלף אונקיות. ןתהי צעקה גדולה ותהום כל העיר, באחד עשר לחודש תשרי, עשו מלחמה שני המלכים מולאי זידאן ומולאי עבדאללאה, ונכנס מולאי עבדאללאה לעיר והלך הנגיד רבי יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך ולא קיבל פניהם.

אמר להם אתם שמחתם במולאי זידאן והוא הרע לכם. למחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אונקיות כמו שנתנו למולאי זידאן. שמה ושערוריה הייתה בארץ, אין בי כוח לספר אחת מאלף כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו את כל רכושם וכמה שיירות נחמסו, אוי מכל עבר ומכל פינה, ושמועות רעות הביהילונו שבאו בחודש זה – חשון 1622 – כי קבוצת יהודים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצת ברחו ונגזלו בדרך.

ושמועות רעות הבהילונו שבאו בחודש זה מעיר לקצאר, כי קצתם ביוקר השערים וקצתם ירדו מנכסיהם, עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על חורבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאלת, מקאיים א' ואחד ושמו סי בוזכרי ויהיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בשתי אונקיות והיהודים מתו רובם ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים.