חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

למידת הכבוד והערכה שרחשו לו גדולי הדור ההוא, תשמש העובדה, כי במחלוקת שפרצה בחברון בשנת תרל״ט (1879) בין הרבנים רבי אליהו מני ורבי רחמים יוסף פראנקו וסיעותיהם — מחלוקת שזעזעה את הישוב היהודי באותן הימים דרש הרב החרי״ף (חכם רחמים יוסף פראנקו), מהראש״ל דאז רבי אברהם אשכנזי, ומהרב פאניז׳ל שעמד בראש ועד העדה הספרדית בירושלים, כי יקיימו דיון בעניינו, ובבית דין שבו ישבו לדון, יצרפו את ״רבם של האשכנזים הרב הגאון כמוהר״ר שמואל סאלנט יצ״ו ורב עדת המערבים הרב המופלא ח״ק לישראל כמוה״ר דוד בן שמעון יצ״ו ורב ספרדי הרב המופלא רבין חסידא כמוהר״ר שלמה חזן.״״^.

במחלוקת אחרת שפרצה כמה שנים קודם לכן בירושלים וזעזעה את הישוב. היה זה בשנת תרל״ד (1874). כאשר רש׳׳ב הכהן מקהלות האשכנזים וחבר מרעהו, הצליחו לצוד ברשתם כמה מגדולי האשכנזים תמימי דרך וחברו יחדיו לפרסם בכתב עת ה״חבצלת״ דברי חרוף וגדוף נגד אחיהם בקהלות כללות הפרושים ודברו סרה על שני גדולי הדור, הגאון רבי מאיר אוירבאך (בעהמי׳ח אמרי בינה), ורבי שמואל סלאנט זצ״ל.

הראש״ל רבי אברהם אשכנזי פרסם מכתב בשם ״שפת אמת״ בו מגנה את הפרסומים בחבצלת ״ששלחו יד בקדשי עליון ונתנו ירושלים לשמצה״. למכתבו זה, הצטרפו גדולי וגאוני ירושלים, ספרדים ואשכנזים כאחד והוקיעו את המסיתים והמדיחים, ״כי כל הכת ההיא כת קטנה של מתפרצים היא, ובעלי החבצלת עמם, וכבר הודענו בצירוף חו״ר גאוני וראשי ק״ק הספרדים הי׳׳ו בקצרה, כי כל דברי המבזים אין להם שרש אמת וענף צדק…״.

הרב צוף דב״ש, שהיה בן החכמים המפורסמים לשם ולתפארת בקהלות ירושלים. ומכובד על כל העדות והקהלות. אף הוא יצא בקריאה נרגשת לחדול מהפרסומים, הגורמים לחילול ה׳ וחילול הקדש. וזה לשונו בכרוז ״שפת אמת״ (דפוס יואל מ. סלומון, ירושלים תרל״ד).

ואלה דברי כבוד ידיד ד׳ ועמו הרב הגדול הצדיק המפורסם כוי כו׳ מוהר״ר דוד בן שמעון הי׳׳ו ראש ורב לעדת אחינו המערבים פעה״ק ת״ו.

אחי ועמי! אביעה אומר במר רוחי, כי כן בקדש חזיתי השטן מרקד, לדכא תחת רגליו את דגל התורה, ולתת לשמצה וקלות את שוחריה, זה לי ימים אשר כאב עצורה בעצמותי. לקול צללו שפתי, משמוע חרפה ובוז על רבני וגאוני דורינו המפורסמים לתורה ולתעודה, כותבי עתים מבית ומחוץ, אשר אין מעצור לרוחם, וגבול ללשונם לא שמרו, לדבר תועה על אתני עולם, מוסדי אה׳׳ק בתורה ובחכמה וביראת חטא. פלצות אחזתני, וחלחלה מלאו חדרי בטני! האמנם כשאני לעצמי עמדתי משמים מחריש ומשתאה, לדעת מה יענו גאוני ירושלם ורבניה, אשר עיר הקדש תתנוצץ ביפעת הדרם, ותהלתם מלאה הארץ, אשר להם יאתה לדבר עם אנשי ריב בשער, ואם המה מנגד יתיצבו, מי זה ערוב לגשת לדבר דבר וחצי דבר. האח י האח ! חמותי ראיתי אור כהיום הזה אשר רבני עיקו״ת ק״ק הספרדים והאשכנזים יצ״ו התעוררו, ורשפי אש להבת כבוד תורתינו וכבוד ארצנו מלבותם התמלטו, מפיהם לפידים יהלוכו להודיע נאמנה נגד אחינו שבגולה, כי טהורים המה מהקיקלון אשר שפכו על כבודם, כאשר תחזינה עינינו בכתב גלוי מאת עט״ר הרב הגאון ראשון לציון יצ״ו ודישרן סמיכין עלוהי הרבנים הגאונים הג׳ כו׳ מוהר״מ אוייערבאך נ״י ומוהר׳׳ש סלאנט נ״י, ויתר הרבנים גדולי הספרדים והאשכנזים ישמרם צורם.

על כן אמרתי אף יד תכון עמהם ובקול גדול אקרא, נא אחי חכמי לב, אל תשיתו לב לקול מלחשים, המטילים מום בקדשים, ואת שם ירושלם לכם יהיה לתפארת כל הימים, כאשר עוזה וכבודה יקר מאד בעיניכם מאז, דרשו את שלום ירושלם, כי בשלומה יהיה לכם שלום, והוא ברחמיו ישלח גואל צדק והיתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים לעבדו שכם אחד, כי״ר, הלכ״ד הכותב וחותם פעה׳׳ק ירושלם ת״ו, בח׳ טבת ש׳ לא ישמע עוד חמס בארצך לפ׳׳ג ושלום הצב׳׳י דוד בן שמעון נ״י. (מקום חותמו).

הגאון מופת הדור רבי חיים פאלאגי׳ זצ״ל העריך מאוד את גדולתו של הרב צוף דב״ש, ובירך עליו, ברון שחלק מחכמתו ליראיו. וכך הוא כותב עליו בספרו ״ארצות החיים״(סוף שער י) ״ומכאן מודעא דעתה, האיר וזרח ס׳ נחמד ונעים שער החצר להרב המופלא בדורנו נר המערבי איש ירושלים כמוהר״ר דוד בן שמעון נר״ו יחי שמו לעולם אמן, דהפליא עצה הגדיל תושיה, מדובר בו נכבדות במעלות ארץ ישראל דק ותשכח, ולא הניח פנה וזוית מפי סופרים וספרים בפלפולא אריכתא, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו…״ ובנו אחריו החזיק בלשון אביו הק׳ ובספרו יפה ללב(ח״ג סי׳ רס״ה אות י׳׳ח מכנה את הרב צוף דב״ש בתואר ״הרב נר המערבי״.

מעט דב"ש

גולת הכותרת של מידותיו התרומיות, היא מידת הענוה שבו, שלמרות גדולתו וגאונותו בתורה, עסקנותו ופעילותו הציבורית במימדים ענקיים, לא גבה לבו ולא רמו עיניו, בשלום ובמישור הנהיג את העם והשכיל לסול מסילות בלבבם. כל הנהגתו היתה בדרכי נועם בדברי חיבה וריצוי. צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, אופייני לענותנותו הגדולה, נהג לחתום את שמו ״מעט דב״ש״. אכן, הוא מיעט את עצמו ואת ערכו הרם בפני ובעיני זולתו. הוא סלד מהפירסום ומהכבוד ולא נתן חשיבות למעשיו הכבירים. גם בחיבוריו לא חתם את שמו עליהם. וכאשר היה עורך תשובה בהלכה לשואלו דבר, היה נוהג להקדים דברי התנצלות על שפנו אליו.

״מכיר אני מיעוט ערכי פחות שבערכין ואין בלשוני מלה להשיב דבר או חצי דבר״.

על מדת ענותנותו היתירה, תעיד העובדה במעשה שהיה כך היה.

בשנת תרל״ו, עלה לאה״ק הרב יצחק בן נאיים זצ״ל(אביו של רבי יוסף בן נאיים בעהמ״ח מלכי רבנן.) כדי להשתטח על קברי הצדיקים. בהיותו בירושלים, התאכסן בביתו של הרב צוף דב״ש. כעבור כמה ימים נודע להם כי נמצא למכירה ספרי קודש מעזבונו של תלמיד — חכם אחד. ומתוך אהבתם לספרים הלכו שניהם יחד כדי לקנות איזה ספרים מהעזבון ההוא. והנה, מכלל הספרים הרבים שהוצאו למכירה, היה בניהם הספר ״שער החצר״. פנה הרב צוף דב״ש לרבי יצחק בן נאים והציע לו לרכוש את הספר הזה, בהיותו מדבר בשבח ארץ ישראל. ומענותנותו הגדולה לא גילה לו שהוא המחבר. הרב יצחק בן נאים קנה את הספר וכמובן שלא ידע מי מחברו, עד שחזר לעירו פאס. אז, נודע לו שהרב צוף דב״ש עצמו הוא המחבר. (מעשה זה הביאו הרב מלכי רבנן, בכבוד מלכים אות ש^,, בערכו של הסי שער החצר עיי״ש).

באוטוביוגרפיה של ר׳ יוסף בן נאיים מוסיף ר׳ יוסף לספר: ״וזכורני שהיה מר אבי מגיד לי בענינים שראו עיניו, מכלל, הוא נתאכסן בעיה״ק ירושלים בבית הרה״ג מו׳׳ה דוד בן שמעון זצ״ל שהיה רב לעדת המערביים, וביום שב׳יק בתפילת המנחה נכנס לבית הכנסת להתפלל חכם אחד קצר קומה וזקן, ומו״ה דוד הנז׳ רגש וחרד מפניו, וקם מלוא קומתו, ושאל אותו מר אבי מה כל החרדה הזאת? ואמר לו: זה חכם מעיר תוניס, והוא בא לדור פה, ושמו ר׳ שאול נטף, והוא חכם גדול, ומכלל חכמתו יודע שלש מאות תשובות הרשב׳׳א ז״ל בעל פה״. (ראה בנספח בסוף ההערות לפרק זה).

גם כאשר חות דעתו ההילכתית היתה מופנת לאחד מגדולי הדור, היה הרב צוף דב׳יש כותב מתוך הכנעה והתבטלות עצמית, ולפניהם היה נמנע מלהכריע ולהחליט. כך הוא מסיים את אחת מתשובותיו הרבות להראש״ל הרב אברהם אשכנזי זצ״ל.

״וכאשר כתבתי לעיל כן נראה לי לעניות דעתי אם יסכים עמדי עטרת ראשינו גאון ירושלים ראשון לציון שיחל״א. ואם כה יאמר ראה דבריך טובים ונכוחים. חדאי נפשאי את שמ״ח דוד, ואם לא ישרו בעיניו והיו כלא היו, וכאשר יגזור אומר כן יקום…״ (ומצור דבש חיוי׳ד סי׳ כ״ז).

אף בשירתו אשר נבעה ממעייני נשמתו הקדושה והטהורה, היה הרב צוף דב״ש מבטל את ה ״אני״ שלו, ומה גם כאשר הדברים היו מופנים כלפי שמיא. כך היה משתפך לפני בוראו.

״כלתה נפשי נכספה, להודות את שמך, לבי יענה, למה אלם תרון לשונך:

חדל אישים ובשפה, יפטירו כל רואיך, כסיל שונה, רבו מלמנות פשעיך :

הלא דוד שירתו צרופה, וערוכה, אין בלשוני, מלה סח ברוח נמוכה:

דומי נפשי מעפר, ישחו אמריך, ותענה, אל תהלה דומיה לך״: