הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים השבת של חנניה קדוש

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחדהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

השבת של חנניה קדוש

באותו זמן היו בנמל המון אוניות, משאיות, ארגזים וליפטים ואנשים משונים שירדו מהספינות והיו מחפשים את המדינה, כל אחד עם המזוודה שלו, זה עם ברט וזה עם קסקט, זה עם ג׳לאבה וזה בחליפה ישנה, עם מבולבל מגיע לארץ ולא יודע איפה היא ואיך היא נראית, האם היא כמו סיפורי התנ״ך, המשנה, או דומה יותר לתיאורי המסעות של החסידים לארץ הקודש? שמות משונים נשמעו באוויר: נתניה, רעננה, כפר סבא, בית עולים, שער עליה, אל מורינה היה אחד השמות האלה שעברו מפה לאוזן, כי שם גרנו אנחנו ואבי שהגיע לא הרבה קודם עם מזוודה ושטיח כבר התאקלם, ילדיו הלכו לבית ספר ואשתו עבדה בנמל, והוא מוכן לתת עצה לכל מי שבא, לשמש מורה דרך ודוגמה, הנה באתי עם מזוודה ושטיח ותראה מה יש לי, בהתחלה הגיעו אלינו רק קרובים ושכנים, אחר כך יוצאי העיר ומאוחר יותר סתם עולים מכל הארץ, שעשו את הבית שלנו בית עולים, חנניה קדוש היה אחד מאלה, שהגיע אלינו עם אשתו ישר מהאוניה. בכפר שלו נחשב עשיר, עם הרבה אתונות שהביאו דברי מזון לעמדות הרחוקות ביותר של הצבא הצרפתי בהרי האטלאם ובסהרה. לכן היינו גאים לראות אותו ואת אשתו ישנים על המיטות שלנו, יושבים ליד השולחן שלנו, ואוכלים בהנאה את האוכל שלנו. כמה שנים אחרי שעזבנו את מרוקו התחילו שם מהומות, צרפתים נורו, והיהודים המפוחדים מיהרו לארוז ולעלות כשהם משאירים אחריהם את כל הרכוש, ומכל האתונות, השדות, הגנים, הזיתים, והכבשים לא יכלו חנניה קדוש ואשתו להביא אלא ליפט אחד שבו שמו את כל היקר להם. הרבה זמן חיכו בחיפה לליפט הזה, כל יום אחרי הלימודים אני הולך לנמל עם חנניה ואשתו לשאול את הפקידים, לתרגם לו ולדבר במקומו. כאילו שהחיים שלו תלויים בליפט הזה, כשיבוא תבוא הגאולה, מה יש בתוך הליפט ידעו רק הוא ואשתו. כשהביא הדוור את מכתב הבשורה שהמטען הגיע ונמצא במחסני הנמל, אורו עיניו של חנניה קדוש, אבל כשהגענו לנמל כבה האור, כי פקיד הנמל אמר לו שהוא לא יקבל את הליפט עד שישלם דמי הובלה שלא היו לו, והוא לא ידע מה לעשות. שם, במרקש, אמרו לו לארוז מהר, האוניה מחכה, הוא לא צריך להסתכל בכלל אחורה, ופה דורשים ממנו תשלום ואין לו. הפקידים שולחים אותנו הלוך ושוב, מאחד לשני, אבל כלום לא עוזר, התרוצצנו בכל הארץ עד שהצלחנו להשיג הלוואה מקרובים, כשהיגענו לנמל עם דמי ההובלה, דרשו הפקידים גם דמי אחסנה ונאלצנו להתחיל את הריצה מחדש, כשהגענו עם דמי האחסנה, ביקש המנהל גם מכס, אבל מכם על מה? שאל הדוד חנניה קדוש, שאיבד את הסבלנות. על מה שיש שם, הראה הפקיד על הניירות. שבת! צעק הדוד בכל הכוח, שבת! זה מה שיש שם! סליחה? שאל הפקיד. שבת! שבת מלכתא! זה מה שהבאתי בליפט שלי. מה זאת אומרת? התפלא הפקיד, מה שאתה שומע! שבת זה כל מה שנשאר לי מכל הרכוש שלי! זה כל מה שיש לי בליפט הליפט מלא שבת?

עיקם הפקיד את פניו, שבת, שבת, חזר הדוד חנניה, תפתח ותראה. המנהל לקח איתו כמה פקידים והוליך אותנו למחסן גדול, מלא ארגזי עולים. קרא לכמה פועלים שפירקו את קיר החזית ולעינינו התגלה מראה מרהיב, הילת אור גדולה ובתוכה חדר נפלא ביופיו, קירות פסיפס בכחול וסגול, דלתות עץ מגולפות, קשתות גבם, עמודי שיש אדום, שטיח מצויר ומקושט, שולחן מכוסה מפה לבנה ערוך לתפארת נשאר רק להדליק את הנרות בפמוטים, למזוג את היין בגביעים ולקדש.

הפקידים והעובדים פערו פה, המנהל נכנם פנימה כמו שנכנסים לארמון מלכים, התיישב על אחד הכיסאות, הרים כוס קריסטל ובחן אותה לאור ההילה, אחר כך הרים את בקבוק היין וכמעט מזג לעצמו, העביר אצבע על הצלחות ועל חלקי הסרוויס היקרים, על פמוטי הכסף, ונשא עיניים מתפלאות לנברשת הבדולח, האם ישתכנע? אני שואל בלי קול, האם ירחם על השבת?

זמן לא רב קודם לכן הגיע אלינו עולה ממרקש, בנימין עולייל, במקום כל השדות והבתים והזיתים שלו הוא הביא ליפט מלא זעפרן, זעפרן זה תבלין יקר כמעט כמו זהב ושמים אותו בכל תבשיל, לא צריך הרבה, מספיק חוט דק בגודל שערה לתת צבע וטעם בבקבוק מים שלם ולא צריך יותר משתי כפות מים בשביל קוסקוס, והוא הביא ליפט מלא זעפרן! אז נכון יש לך זעפרן לקוסקוס אבל אין לך קוסקוס לזעפרן, בשביל זה צריך להוסיף בשר ועצמות ושקדים והמון ירקות ותבלינים ושמן זית ופטרוזיליה וקוסברה ולמי יש? וחוץ מכמה חנויות של ערבים בחיפה, עכו ויפו, רוב החנויות לא ידעו מה זה זעפרן, הסתובבנו במעברות, בתענכים ובלכיש, בכל מיני ישובי עולים, מנסים למכור זעפרן, אבל לאנשים אין כסף לקנות, בכל הארץ הצלחנו למכור אולי מאה גרם וליפט מלא מחכה בנמל וצריך לשלם על כל לילה, ושיבוא מיד לקחת אותו, אם לא הוא ישלם גם רבית ורבית דרבית והילד מנסה לתרגם ולהסביר, שהאיש השקיע את כל הרכוש שלו בזעפרן וזה שווה המון, אבל פה לא יודעים מה זה. אז מה אני אשם לך, אומר לו מנהל הנמל. זה מה שהיה להביא, עונה בנימין עולייל, האנשים שם לא יכלו לשלם לי בכסף. מה להביא? כבשים? זיתים? זעפרן יקר ולא תופש מקום! אז קח אותו הביתה, אומר לו המנהל, איפה אשים אותו? אם לא תיקח, תשלם דמי אחסנה. קח אותו אתה, אומר הילד למנהל במקום הדוד בנימין, אני לא צריך זעפרן, אומר המנהל. קח אותו חינם, ממשיך הילד להתווכח. בשביל מה? תן מתנות לעובדי הנמל. הם לא אוכלים זעפרן. יאכלו קוסקוס. הם אוכלים צימס. שינסו עם זעפרן, אומר הילד, זעפרן זה יופי של תבלין, יותר טוב מכמון, מקינמון… ואם אתה לא רוצה תזרוק את זה לים… ובוקר אחד כשהביטו תושבי הכרמל מהמרפסות למפרץ ראו את הים הכחול צבוע צהוב עד האופק ורק מעטים ידעו שזה הזעפרן של בנימין עולייל…

עכשיו התעורר המנהל, הסתכל בחנניה וקבע: אלפיים! מה? לא הבין דוד חנניה קדוש את משמעות המספר והילד מתרגם: אלפיים לירות מכס. מכם על השבת? שבת בשבילך, סחורה בשבילי. אני משלם על הובלת השבת, בסדר, על השמירה בסדר, מכס בשום אופן לא! במדינת היהודים מכס על הכנסת שבת? אך שום דבר לא עזר והאיש ואשתו התיישבו ליד השולחן ופצחו בשירי שבת, אזמר בשבחיך… בר יוחאי… המון שירים הם שרו ולא היו מפסיקים אילולא המנהל שאיים, שאם לא יפסיקו ישלמו גם שכר דירה על השהייה בתוך הליפט, לכן נאלצנו לחזור הביתה בלי השבת, בבית התחיל חנניה לתלות על הקירות סוגי קמיעות, מחרוזות, תליונים ושלטים, אבל זה לא שינה את המצב. אחרי איזה זמן הציע הילד לכתוב לבן גוריון. הוא בטח יבין. וכך ישבתי וכתבתי את המכתב הראשון שלי לבן גוריון בשפה העברית שהבאתי משם: לכבוד משיח צדקנו, אוהב עמו ופאר לאומו, עמוד התווך, גפן פוריה, מנורה בעלת שבעה קנים, עמוד האש והענן, יכין ובועז, ירום הודו ותגדל תפארתו, כבוד ר׳ דוד בן גוריון… והמשכתי לתאר את העוול שנעשה בעיכוב השבת במחסני הנמל וביקשתי ממעלת כבודו ראש הממשלה ואבן הפינה להורות לאיש אשר על המכס להחזיר את אבן החן לפדות אותה משביה מבלי התעמר באיש, כי אין לו פרוטה לפורטה וסיימתי במילים: הנני עבדו בן אמתו ועושה דברו וכל אשר יורנו נעשה ונשמע ובטוחים אנו כי ישמע תפילתנו כתפילת יונה ממעי הלויתן ואחרי שקראתי באזני הדוד, מסרתי לו לחתום והוא סילסל חתימתו בכתב רש״י בתחתית המכתב בצורת ספינה ששטה על הגלים ועליה דגל מתנפנף ברוח. חכינו כמה שבועות במתח, ער שיום אחד שמענו דפיקה בדלת, עגלה עם שני סוסים עמדה ליד השער ועליה הליפט והשבת בתוכו, הסבלים עמדו ופירקו אותו במנופי ברזל והיו מכניסים את השבת לבית שלנו חלקים חלקים, השטיחים והנברשת, השולחן וכל אשר עליו, נוגה אור מלווה כל חלק וחלק ואנחנו עומדים עם הדוד חנניה ואשתו כשושבינים ליד השער, מורים לסבלים מה לקחת ואיפה להניח, והבית בפנים משנה לאט לאט צבע וצורה והופך מבית ריק עם רהיטי סוכנות דלים לארמון מלכים והיתה זאת השבת היפה ביותר שהיתה לנו בארץ ישראל.

המשך….

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

ינואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר