מקדם ומים-כרך "ז "-שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו מאיר קנפו(רמון)

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדו

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

בעל האיטליז

היו גם מקרים מביכים, כגון יהודי מקזבלנקה בעל איטליז בשוק ״באב מראכש״ שנודע לו על קבוצת יהודים בת 35 אנשים, נשים וטף שהגיעה מדרום מרוקו ואוכסנה בבית מלון קטן בעיר. ברשות הקבוצה היו דרכונים מזויפים שסופקו להם על ידינו. בעל האיטליז שמע על הקבוצה מקרוב משפחה, פעיל שלנו, ביקר במלון, ושם התחזה לאחד מהפעילים וביקש מאנשי הקבוצה למסור לידו את דרכוניהם. הם עשו זאת בתמימות האופיינית לאנשי הכפר.

למחרת העביר אלינו יהודי זה באמצעות אותו קרוב מכתב ובו איום האומר, שאם לא נעביר לו בתוך 48 שעות סכום של חצי מיליון פרנק, שלפי טענתו חייבת לו הסוכנות היהודית עוד מתקופת פעילותה במרוקו, ימסור הוא את הדרכונים למשטרת מרוקו.

מנחם רק־עוז (הקטור), מפקד ״גונן״ באותה שנה, הזמין אותי, את רפי וקנין, ואת צ׳רלי אביטבול (חביב) לשיחה דחופה ולעדכון פרטים בפרשה זו. ארבעתנו היינו תמימי דעים שאין בשום אופן להיכנע לסחיטה זו, והצענו לנקוט ענישה חמורה. אך מנחם הציע להתחיל בשיטה שהוכיחה את עצמה בתקופת המחתרות בארץ. התכנית הייתה להשיג בשלושים גיליונות של העיתון La Vigie Marocaine ובהם סיפור בהמשכים בשם ״הפשע אינו משתלם״(Le crime ne paie pas), כפפות מבית מרקחת ומעטפות. גזרנו את הכותרות של הסיפור, ובכל שעה קיבל בעל האיטליז מעטפה בחנות ובביתו, ואפילו בחתונה שאליה הוזמן.

כמו כן מנחם הציע שאם עד יום חמישי, יום שבו האיטליז מלא בשר ועופות, לא יוחזרו הדרכונים נשפוך נפט על כל הבשר ובכך נגרום ליהודי זה נזק כספי ומורלי. בבוקר יום חמישי החליט מנחם שלא להשתמש בנפט, כי זה יחשוף אותנו, והציע שנמתין עוד

ביום שישי בסביבות השעה 4 אחרי הצהריים ניגשנו רפי ואנוכי לביתו של היהודי; חביב היה בחיפוי בתוך רכב, מוכן לזינוק במקרה של סכנה. לאחר שבדקנו את כל הסביבה ונקטנו אמצעי זהירות שלשלנו בביתו של היהודי מחלון פתוח עוד מעטפה. והנה רק הספקנו להתרחק מעט מהבית והיהודי יוצא, יורד על ברכיו, מניח חבילה על הרצפה וצועק ״אל תהרגו אותי. הנה הדרכונים כאן״.

צעקנו לו מהמחבוא ״תניח את החבילה ותיכנס הביתה!״. בריצה חטפנו את הדרכונים, נכנסנו לרכב והסתלקנו במהירות. כל הדרכונים הוחזרו בשלום, השנה הייתה 1959.

1959: בפעם הראשונה עם נשק ביד בשכונת המלאה בקזבלנקה

כאשר הכריז נשיא צרפת שרל דה־גול על כוונתו לערוך משאל עם כדי לקבוע את עתידה של אלג׳יריה נתקבלו ידיעות על כוונתם של מורדים אלג'יראים, שחלקם ישבו אז במרוקו, לרצוח יהודים בקזבלנקה כדי להפנות בכך את הזרקורים לעבר מאבקה של אלג׳יריה לעצמאות. הועברה ידיעה למשטרת מרוקו, אך לא ידענו אם היא תנקוט בצעדי מניעה. יחידות ״גונן״ של ״המסגרת״ לא סמכו על כך, והתגייסנו להגנה על הגטאות היהודיים.

מיד כאשר נתקבלו הידיעות נקראנו לשיחה עם מנחם רק־עוז, שהיה באותה תקופה מפקד ״גונן״ במרוקו. הוא אמר לנו כי אין לסמוך על משטרת מרוקו באותה תקופה, וכי ״יחידות גונן״ חייבות לצאת עם נשק ביד ולסייר בחוצות המלאח. הוקמה חוליה קדמית בת שישה חברים. היה לי הכבוד להוביל חוליה זו בהיותי אחראי על אבטחת יהודי המלאח והשכונה היהודית (ברכת השחייה העירונית).

הוצאנו את הנשק מהסליקים — אקדחים, תתי־מקלעים ורימוני יד — ובהדרכתו של מנחם הבנו כמה בקבוקי מולוטוב. יצאנו לסייר בחוצות המלאח בכלי רכב של ״המסגרת״. שניים מחברי החוליה הוצבו אצל הספר אלברט, בעל מספרה במלאח וחבר ״המסגרת״. במספרה היה טלפון, מכשיר יקר באותה תקופה בגטו היהודי. שאר חוליות ״גונן״ וחברי תנועות הנוער הועמדו במצב חירום, והיו מוכנים לתגבר אותנו בתוך דקות ספורות.

איזו התרגשות! פעם ראשונה שאנו יוצאים לרחוב עם נשק ביד. ואיזו תעוזה!! לשמחתנו הרבה לא אירע דבר, אך אילו ניסו המורדים האלג׳יראים לבצע את זממם היינו מוכנים להדוף אותם.

באותו ערב החזרנו את הנשק לדירת המסתור  ב-Place de Verdun, ולאחר שניקינו אותו ושימנו אותו הוכנס למזוודות מוכן להחזרתו לסליק.

למחרת אירעה תקרית שהייתה עלולה להיות חמורה מאוד. בבוקר נשלח מוכתר (יהודה אטיאס־דורון) לדירה כדי להחזיר את מזוודות הנשק לסליק. מוכתר לא הצליח לפתוח את הדירה, והודיע שהוא חושש שהמשטרה בתוך הדירה.

באותו בוקר ביקר אצלי ג׳ינו(דוד בן־שושן), וסיפר לי על התקרית. כמו כן הודיעני שהוא נשלח מאת מנחם רק־עוז להזעיק אותי לנסוע ולהיכנס לדירה שבה הנשק, ואולי גם המשטרה. דוד הוביל אותי על הווספה שלו עד פתח הבניין, והסתלק לו. בבנין זה, כמו בבניינים מפוארים אחרים בקזבלנקה, היה שומר קבוע (concierge). באותו בוקר הוא עמד בפתח הבניין, קיבל אותי בברכות ושאל אותי לדבר ביקורי. השבתי לו שאני בא לדירתנו, ואודה לו אם יעזור לי לפתוח את הדלת, כי חברי לא הצליח משום מה(ידעתי שהוא הציע את עזרתו למוכתר בפתיחת הדלת, אך מוכתר סירב להצעה). תגובתו הדהימה אותי: אעזור לך אם גם אתה תעזור לי. ולשאלתי במה אוכל אני לעזור לו הוא ענה: אני יודע מה אתם עושים בדירה הזו! (מישהו אחר כבר היה מתעלף מפחד). ואני בקור רוח שואל אותו: מה כוונתך? אני יודע, הוא אומר, שאתם בחורים הנפגשים לתנות אהבים ביניכם. למרות האשמה החמורה נשמתי לרווחה, ובחיוך רחב אני אומר לו: אני מבטיח לך להזמינך אתנו בפעם הבאה. (יש ללמוד לקח מזה ולהביא גם בנות חברות המסגרת למפגשים בדירות אחרות).

האיש ניגש אתי לדירה, ופותח את הדלת בקלות רבה. מול דלת הכניסה מטבח הדירה, ובו כשלושים בקבוקי מולוטוב. הוא מסתכל בסקרנות על הבקבוקים, ואני, שהייתי המום, מציע לו ״אני יכול לכבד אותך בכוס יין טוב?״ והוא בערבית ״לעודובילה״; אין אני שותה ״אלחמר״. שוב נשמתי לרווחה. אני מודה לו, והוא מסתלק מהדירה. התקשרתי לג׳ו וקנין(אלדו) ולרפי וקנין(מרין) וביקשתי שיגיעו מיד לדירה. שפכנו ביחד את תכולתם של בקבוקי המולוטוב לתוך הביוב, הורדנו את המזוודות, ושוב השומר הערבי מתקרב ורוצה לעזור לנו להרים אותן לרכב. הוא לא הצליח להזיז מזוודה אחת, ושואל: מה יש לכם במזוודות אלה? ואני שוב בצחוק רועם מצביע על ג׳ו ואומר, אלה מכונות תפירה שלו. הוא סוכן של חברה איטלקית, ואם תהיה מעוניין במכונה חשמלית תשיג אותה במחיר טוב (ידעתי שהמרוקאים אז העדיפו מכונת תפירה מכנית, לא חשמלית). באותו בוקר החזרנו את הנשק לסליק בשלום.

פעולות ההעפלה שבהן השתתפתי התנהלו בשיטות שונות ומגוונות. אחת מהן הייתה להעביר את היהודים עד העיר פאס או מכנאס ושם להעלותם על משאית ״ירקות״, ובמסע מפרך הנמשך כ־13 שעות להעבירה למלילה.

תפקיד חוליות החוף של ״גונן׳ שעמד^, בהברחת יהודים באמצעות דרכונים מזויפים. מלאכת הזיוף הייתה כה מושלמת, עד כי רק לעתים רחוקות עוררו הדרכונים חשד.

בקיץ 1959 נשלחתי לצרפת לארמון ״קמבוס״, והשתתפתי בקורס חשאי מיוחד שכלל שיעורים בנושאי איסוף מודיעין, מעקבים, שיטות העינויים של המשטרות, שימוש בחומרי חבלה ומטווחים בכלים שונים. משם חזרתי למרוקו, והמשכתי במבצעים השונים. בקורם השתתפו גם סימון בן־לולו(היום לב־ארי), ליאון זבלי ז״ל וינון רולנד(דוכן היום באשדוד). שני המדריכים היו ד״ר משה ליבה וג׳ורג׳ ובן נעים. רוב החניכים היו מתוניסיה ומאלג׳יריה.

מבצעים

השתתפתי עם חבריי במספר מבצעים כמפקד חוליה..

מבצע מטאטא

בקיץ 1957, עת התרכזו בעיר טנג׳יר כמה מאות יהודים בדרכם ארצה, בבתי מלון שונים, סגרה עליהם המשטרה המרוקאית את דרך היציאה, עצרה כמה מחברינו והציבה משמר על בתי המלון. כאשר השמירה נחלשה הוזעקו חברי באלט(תנועות נוער חלוציות שהיו במחתרת) שהוחדרו לבתי מלון. ולפנות בוקר היו אוטובוסים מגיעים ובתוך רגעים ספורים היו העולים על מטענם באוטובוסים. האוטובוסים נסעו לסאוטה, אנו אבטחנו את המקום והכרחנו חלק ניכר מיהודים אלה לעיר סאוטה.

. נהגי מליליה (1958־1959)

נהגי המסגרת, מאובטחים על ידינו, היו מביאים עולים עד לראש (Larache) ומכניסים אותם למוניות שהגיעו ממליליה. מוניות אלה הסיעו את העולים בהרי הריף, עד הגבול. העולים חצו את הגבול רגלי, הרחק מעיני השוטרים ואנשי המכס המרוקאים, ונכנסו למובלעת הספרדית. מעבר לגבול חיכו המוניות, שחצו אותו ריקות, והסיעו את העולים לעיר מליליה.

ב. מבצע סרדין

העברנו את העולים במכוניות של המסגרת מקזבלנקה עד ארקמן שליד נדור (Nador), ושם בחשכה הועברו לסירות דיג, והוברחו בהן למליליה. מבצע זה הופסק בקיץ 1959 לאחר שסירת מכס מרוקאית תפסה סירת עולים.

מבצע ליפ

על שם מבריח בשם זה. הסענו את העולים ומסרנו אותם למבריחים ליד גשר זלואן שמדרום למליליה.

בחלק מהמבצעים הנ״ל קיבלתי את העולים מידי הנהגים ודאגתי ביחד עם החוליה להעבירם לידי המבריחים, ובאחרים החוליה עסקה באבטחה ובתצפיות לכל אורך הדרך. זכורני שהשתתפו אתי גם חביב אביטבול, מרי חמו, חיים בן שטרית, אדמונד סעדון, מישל פרייאנטה, יהודה דורון, רפי וקנין ז״ל ועוד חברים, ויסלחו לי אם אינני מזכיר את כולם.

מבצע אניטה

על שם מבריח מרוקאי אשר היה מסיע עולים מקזבלנקה עד הגבול המערבי של מליליה, בשתי מכוניות, בעזרת מרוקאי אחר שכינויו אניס. באחת הפעולות נתפסו כמה מנערי תנועות הנוער על הגבול המערבי של מליליה: אניטה עצמו לא נתפס. בין הצעירים שנתפסו היו אלי אלימלך (לימים מפקד משטרה עזה), דוד אזולאי, רוזט מלכה, מוריס אלפסי ז״ל, וויליאם שטרית; הם שוחררו לאחר חודשים מספר.

מבצע עומר

המבצע נערך בסביבות לג בעומר, בזמן העלייה לרגל לקברו של הקדוש בבני ענזר Bnei Enzar. לא רחוק ממליליה. העולים הוסעו על ידי נהגים מתנדבים מ״גונi שגייסנו אני וחביב אביטבול. המבצע נמשך 5-4 לילות רצופים, ובכל לילה העברנו 60 עולים מקזבלנקה ומפאס, ומסרנו אותם לידי המבריחים בגשר זלואן, בסביבות העיר נדור.

השתתפו כנהגי ״גונך בין השאר קרן שמעון, רפי וקנין ז״ל וחיים בן־שטרית. מאוחר יותר הצלחתי לגייס אוטובוס מחברת בן־נעים. הנהג היה חבר באחת מהחוליות.