סוד הפמוט-צאצאי אנו.ספ- ופורט-ב. כרמי
בתיה כרמי
סוד הפמוט
צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.
הקדמת המחבר
הפרקים שלפניכם, הם לקט ראיונות עם אנשים שחקרו ונפגשו עם צאצאי האנוסים מספרד ומפורטוגל. דיווחיהם מגלים מנהגים מיוחדים, המאפיינים את האנוסים. התמונות האותנטיות, מגלות מעבר מחיי רוח-יהודיים עשירים, לקיום מצוות יהדות בסיסיות במסתרים.
הפרקים נכתבו בתמציתיות, כך שכל קורא יבין, מה היה לפני הגירוש ומה היו השלכות הגירוש והאינקוויזיציה ולסיכום – סגירת המעגל והתחדשות החיים היהודיים בספרד כיום.
להיות המורה ליהדות של צאצאי האנוסים בספרד.
ארבס־עיר שרוב תושביה – צאצאי האנוסים.
בעת הוצאת ספר התורה בשבת, ההתרגשות בקרב הגיוריאוס (האנוסים) הייתה רבה. הם בכו, גם אני בכיתי.
ביתי היה לבית פתוה לאנוסים וזאת ־ כולל המטבח – בו הייתי חייבת להעביר שיעורים לתלמידות.
מיום שטלפנה אלי אמו של אנוס שהתגייר בישראל והשתקע בה וביקשה עצה ־ כיצד להכין את מטבחה לקראת ביקור בנה, הבנתי עד כמה אני עוזרת לאנשים אלה.
מספרת אירית סלדרן הנמצאת במדריד:
נולדתי בנוה-שאנן בחיפה. כמעט דור שני. כמעט ? אמי הספיקה להיות בגן ילדים בארץ. הורי יוצאי גרמניה ואוסטריה. בבית קיבלתי חינוך ציוני דתי.
למדתי בבית ספר ממלכתי דתי רמב״ם. אפשר לומר, שזאת הייתה ההכנה לעתיד, לעבודתי בספרד. באמצע 1979 הגעתי למדריד.
בביקורי בקהילה היהודית, יצאתי לברר מהי כתובת האיטליז הכשר וכן מהי הפעילות הקיימת לצעירים. בדרכי פגשתי אדם זקן נעים הליכות, מר בן שמול שהתעניין בישראל ושאל על תכניות הלימודים בבית הספר בו למדתי.
הוא נהג ללמד עברית ויהדות בשעות אחה״צ בשיעורים שנערכו בבניין הקהילה. לבסוף ביקשני לבוא ולחוות דעתי על מהלך השיעורים ועל רמת התלמידים. באותן פגישות, עזר לי לשפר את הספרדית שלי ושיחותינו, עתים נגולו על דינים במשנה, תלמוד ושולחן-ערוך.
באחד הימים, הציג בפני בחורה וביקש שאדבר אתה. היא הסבירה לי, שזה זמן רב שהיא באה לקהילה וכי מר בן-שמול עסוק מאוד ולא יכול לעזור לה כעת.
היא סיפרה שמוצא משפחתה – ממיורקה ושהם ״צ׳ואטס״ (כינוי ליהודים האנוסים באי מיורקה). כך התחלתי ללמד את מרים עברית ויהדות.
ככל ששהיתי יותר בספרד, הכרתי יותר ויותר אנוסים.
לקהילה היו באים רבים מהאנוסים, כדי להשתתף בתפילות והשתדלו להשתלב בפעילויות בנושאי יהדות, אך רובם נידחו על-ידי אנשי הקהילה. הייתה משפחה שאף שלחה את ילדיה לבית הספר היהודי. הכרתי משפחה זו בעת עבודתי כמורה.
התחלתי ללמד את אם המשפחה, כיצד לנהל בית יהודי ואת האב, לנהל את תפילות השבת וכו'. נקודת השיא הייתה, ההכנות לפסח ולימוד עריכת ה״סדר״.
לפני שהייתי מקבלת תלמידים, נהגתי לשמוע מהם זכרונות מעברם ומשפחתם. לדוגמה – במקרה הנ״ל, מוצא האב היה ממערב ספרד, ליד גבול פורטוגל, מקום אליו נמלטו אנוסים רבים מפני האינקוויזיציה וקבעו בו מושבם.
באותה עת, פנתה אלי תלמידה, די מבוגרת, שהתפללה כבר כ-12 שנה בקהילה, אך אף אחד לא עזר לה ללמוד יהדות כראוי. הופתעתי מהמהירות בה קלטה את השפה העברית וקצב הקריאה שלה היה מהיר. במיוחד התרשמתי מסיפורה על מנהג סבה, שהיה מהעיר ארבס (עיר מערבית ידועה שרוב תושביה אנוסים) ״להפריש חלה״ בעת אפיית הלחם. כן שמרה על הפרדה מוחלטת בין בשר לחלב. לימדתי אותה יהדות, וציידתי אותה בספרים כדי שתוכל לקרוא חומר מורחב ומעמיק יותר.
תלמיד אחר סיפר לי, כיצד סבתו הייתה מקפידה על קניית דגים, שלהם קשקשים וסנפירים ועל כך שלא אכלו בשר. כמו כן הכרתי משפחה, בה נהגה האם למול את בניה ביום השמיני להולדתם, אצל אדם מסויים אליו נשלחה.
לאחר זמן לימודים ממושך וחיים יהודיים מעשיים, שלחתי את התלמידה מארבס כמו את האחרים, לבית דין לגיור במרוקו. מיום שטלפנה אלי מ״מיורקה״, אמו של אנוס שהתגייר בישראל והשתקע בה וביקשה עצה, כיצד להכין את מטבחה לקראת ביקור בנה, הבנתי עד כמה אני עוזרת לאנשים אלו.
ביתי היה לבית פתוח לאנוסים וזאת, כולל המטבח ־ בו הייתי חייבת להעביר שיעורים לתלמידות.
תמיד ציינתי בפני תלמידי את האפשרות שיש היום ליהודי-לגור בישראל ואת חשיבות הארץ והציונות. נושא שאף לימדתי בקורס מרוכז לנערות הבת מצווה של הקהילה היהודית.
לאחר כ-3 שנים סוף, סוף, חזרנו בעלי ואני לארץ, כשלבעלי הוצעה עבודה באוניברסיטה.
בארץ, התקשרה אלינו בחורה שעבדה בארגון סמינרים לסטודנטים יהודים מכל העולם (אותה הכרנו בעת ביקורה במדריד). היא ביקשה מבעלי וממני לארגן סמינר מיוחד במינו, על אודות האנוסים, בעיירה שלהם בפורטוגל.
בחופשת הקיץ חזרנו לספרד. בעזרתה של מרים, תלמידתי לשעבר, השולטת יותר בפורטוגזית, קשרנו קשר עם העיירה ״בלמונטה״ שבצפון פורטוגל ועם העיירה ״גווארדה״ (בה גרים הרבה ״ג׳ודיאוס״ – אנוסים פורטוגזיים).
בחודש אוקטובר,יצאנו עם כ-50 סטודנטים מספרד, פורטוגל, ג׳יברלטר, ישראל ועוד, באוטובוס, שבו לקחנו עמנו; כלים, צלחות וסכו״ם כשרים וכן ספר-תורה. הצטרף אלינו גם רב ממדריד, שניהל את התפילות שנערכו בבניין העירייה ( בו ניתן לנו אולם להרצאות ולתפילות ). בבלמונטה התארחנו ביום שישי ובשבת – בבתי הג׳ודיאוס.
יש לציין, שהייתה זו הפעם הראשונה, שאנשים אלו הסכימו לפתוח בתיהם ולגלות ממנהגיהם.
מאוד התרגשתי בעת שהדלקתי נרות-שבת. אח״כ הדליקה מרים שהיא צאצאית ליהודי מיורקה, אחריה נערה מקהילת יהודי מדריד ואחרונה הדליקה בעלת הבית-ג׳ודיאה – צאצאית ליהודי פורטוגל. הנשים בקהילה זו, יודעות את התפילות בעל פה ומעבירות אותן מאם לבת. 3 תפילות יומיות נשמרו בקפדנות.
נישואי התערובת אסורים. הם נישאו רק בינם לבין עצמם ומי שנישא לנוכרי הוצא מהקהילה. לוח השנה נערך על פי הירח.
בשבת, בעת הוצאת ספר־התורה, הייתה התרגשות רבה בקרב ה״ג׳ודיאוס״, שהגיעה לשיאה עם תפילת ערבית. הם בכו והאמת היא שגם אני בכיתי – הייתה לי הרגשה, שאני נמצאת בערב יום כיפור בתפילת ״כל נדרי״ וכי הותר לי להתפלל עם העבריינים!
אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
איננו יודעים אלא מועט שבמועט על דרכו של טורקימדה עד לכניסתו הרשמית לפעול במסגרת האינקויזיציה. מסתבר שראשית מגעו עם המלכה היתה בשנת 1469, שעה שאיזבל קיימה את חצרה בעיר סיגוביה, בא שימש פריור במנזר הדומיניקני סנטה־קרוס. שם קם והיה הקשר, והוא התחיל משמש לה אב־וידוי. ומכאן, כפי שכבר נאמר לעיל, השפעתו כאחד מחוג הכמרים שהקיפה בו את עצמה. השפעתו של טורקימדה באה גם באמצעותה של דוניה מריה די אוילה ששימשה רֵעה למלכה.,,״
הערת המחבר : בעלה שלה, פרנאן בונים די ארנאלט, היד. גזברה של המלכה. הוא־הוא שתמך באלונסודי אוחידה כשהופיע לפני המלכים הקתוליים בשנת 1478 בסביליה והתאמן על הכפירה שפשתה בעיר ובין האנוסים באנדלוסיה. בשנת 1479 מינה את טורקימדה למוציא לפועל של צואתו והירושה שהשאיר למסדר הדומיניקני להקמת מנזר באוילה. אותה שנה התמסר טורקימדה להקמת המנזר ושהה שם כשנתים. ייתכן שהליכתו לאוילה אפשר לפרשה כהליכת ״רוגז״ על היסוסי המלכים הקתוליים בהגשמת תכנית הפעולה נגד האנוסים. עיין ליורקה, שם. בשנת 1479 (.28.x) מסרה המלכה לפרנאן נוניס סכום של 56,000 מרבדי, כדי שיוציא את הסכום כפי ראות עיני המלכה.
ברם, הבעיה המרכזית המעסיקה אותנו היא, כיצד נהפך מאחד האחרונים ברשימת האינקויזיטורים המתמנים לראש וראשון בהם, מארגן מוסד האינקויזיציה ברוח ובמעשה; האיש שהנחה אותו ורוחו הוטבעה כחותם עומד לעד על המוסד. על שאלה זו אין להשיב בבירור, אך ייתכן שאילו היה רשום כראשון ברשימה אולי לא היה האפיפיור מאשר את מינויו, על אף רוח ההתפייסות שבמכתבו של סיכםטוס אל הכתר בספרד. כשרו וכוחו כמארגן עשו את האינקויזיציה לכוח בעל ממדים עצומים, שאיש לא שיערם מראש. הוא־הוא שהגיח את אשיותיה של האינקויזיציה, היה האדריכל שלה ובנה את בנינה, שעמד מאות שנים ושימש את המדינה ואת צרכיה כל זמן שנתקיים.
אם רוצים אנו להעריך את דרכו דיינו אם נזכיר, כי שלוש פעמים שלחו את הנזיר אלונסו ואלאחה לרומא לחצר האפיפיור להצדיק את מעשי טורקימדה. הוא שיסד את מועצת האינקויזיציה, הידועה בשמה -Consejo de la Suprema y Gene ral Inquisicion, שנעשתה מועצה שות־זכויות לשאר מועצות הממלכה המאוחדת. די בעובדה זו להעמידנו על היקף סמכויותיו והאמצעים שניתנו בידו. והוא לא רק אמר ועשה אלא יזם והפעיל, ופעל פעולות רבות־היקף בארגון האינקויזיציה כמוסד־מדינה פנימי במלכות, וכך לש ועיצב את מהות החיים בספרד בכל ימי קיומה של האינקויזיציה בספרד, בעולם החדש שגילתה ובמושבותיה שישבה. כבר בראשית פעולתו כינס את האינקויזיטורים של סביליה ושל שאר בתי־הדין יחד עם הסופרימה, לקביעת דרכו של המוסד. הכינוס נערך בסביליה, ואולי יש סמליות רבה במעשהו זה. באותו מעמד אישר את אלה מהם שמינה בשנות 1483-1482 כאינקויזיטורים – כולם אגשים חדשים ששמם לא נזכר כלל בבולות של האפיפיור סיכסטוס. ועידהזו היא לא רק סיכום הדרך שעברה האינקויזיציה, אלא היא באה לשפר את שיטתה לאור הנסיון שקנתה, לבסס את הפרוצידורה המשפטית ולקבוע הליכי־משפט לעתיד לבוא. כל אלה נעשו חוקתה של האינקויזיציה. בכך קדמו באינקויזיציה המעשה והנוהג, שגם בהם היתה ידו המדריכה, להוראה ולחוק. וכדי לראות את המעשה והנוהג ולבחנם לאור חייה של עדת־אנוסים אחת, נתן עתה דעתנו לתולדותיהם של אנוסי סיאודד ריאל, המרכז השני שבו נוסד בית־דין של אינקויזיציה במלכות קסטיליה. תולדותיהם של אנוסים אלה, המתחוללות לנו ממקורות רבים ובכללם משפטי האינקויזיציה, תשמשנה לנו רקע להערכת המתרחש בעדת־אנוסים אחת, שהיא אב־טיפוס ודוגמה לעדות רבות אחרות שהיו קיימות במלכות קסטיליה תשעים שגה ויותר, עד לימים שהמלכות יצאה להכריע בענינם.
הערת המחבר : בשנת 1494 הגיעה ההתנגדות לשיטתו לשיאה. לי (כרך ראשון, עמוד 178) רואה במיגויםשל מרטין פונסי די ליאון, ארכיהגמונה של מסינה (אך תושב ספרד), אינדיגו מנריקי די לארה, הגמונה של קורדובה, פמציסקו סנצ׳יס די לה פואנטי, הגמונה של אוילה (הוא הנודע מסיאודד ריאל וטולידו), ודון אלונסו די מונדונידו לאינקויזיטורים, שלהם הועבדו(או ניתנו) סמכויותיו של טודקימדה, שיא ההתנגדות לטורקימדה. דומה עלינו, שנוצלה כאן חולשתו של טורקימדה שבאה מחמת זיקנתו. אין לשכוח שפרנאנדו ואיזבל היו עוד בחיים, ואין ספק שהיו מתנגדים לצעד זה אילו היה לו יסוד, שכן היה נאמן עליהם. אין גם לשכוח שאלכסנדר הששי היה ספרדי, שעשה רצונם של המלכים הקתוליים..
תולדות אנוסי סיאודד ריאל
[עד ליסודה של האינקויזיציה בעיר]
תולדותיהם של אנוסי סיאודד ריאל, העיד הראשה באזור לה מנצ׳ה, הן המשך לתולדותיהם של יהודי ויליאריאל, כפר שהוקם בימי אלפונסו החכם על אדמתו של המלך באזור־הספר, בדרך מטולידו בואך קורדובה. וגדולה היתה זיקתו של הישוב היהודי הנ״ל לשתי קהילות אלה, שהיו ערים ואמהות בישראל. תולדות היהודים בויליאריאל ראשיתן בימים סמוכים ליסודו של הישוב, ואם מבקשים אנו לבחון את דברי־ימיהם של האנוסים שיצאו שם מכלל היהדות בשנת קנ״א (1391) עלינו לתת דעתנו בכמה ענינים לדברי־ימיה של הקהילה היהודית. בחינה זו תסייע לנו להבין כמה וכמה תופעות בחיי האנוסים של סיאודד ריאל, שהיתה העיר הראשונה שבה היה מושב בית־הדין של אזור קסטיליה. קורותיהם של אנוסים אלה הן במידה רבה בבואה נאמנה גם לקורותיהם של אנוסים בערים רבות אחרות בספרד במאה הט״ו ולאחריה.
מתוך ויקיפדיה : אריאל (ספרדית: Villarreal, ולנסית: Vila-real) היא עיירה במזרח ספרד, במחוז קאסטיון אשר בקהילה האוטונומית ולנסיה. העיירה מונה, נכון ל-2007, 49,405 נפשות והיא השנייה בגודלה במחוזה והעשירית בוולנסיה. בעבר ויאריאל הייתה ידועה בגידולי התפוזים, אך כיום התעשייה הבולטת בעיר היא יצור אריחי קרמיקה.
בשנים האחרונות נודעה העיירה ברחבי העולם גם בזכות קבוצת הכדורגל שלה, אשר משתתפת בליגת העל הספרדית ובטורנירים האירופיים השונים.
היסטוריה
ויאריאל הוקמה בהוראת מלך אראגון חיימה הראשון בשנת 1274 ובשל כך זכתה לשמה – "ויאריאל", אשר בתרגום מספרדית משמעותו "עיירת המלך". העיירה הוקמה במטרה לבצר את האזור לאחר שחיימה הצליח לכבושו מידי המוסלמים. העיירה מוקמה על הדרך הרומיתהעתיקה אשר עברה באזור ושלטה על דרכי התעבורה לעיירה בוריאנה, אשר הייתה באותה העת תחת שלטון מוסלמי.
העיירה התרחבה עם הזמן ובמאה ה-14 יצאו הבתים אל מעבר לחומות המקוריות. במאה ה-16 נחפרו בארות ובוצעה השקיה של שטחים יבשים, אשר הביאה להתפתחות החקלאות.
על אף מפלות אשר ספגה העיירה במהלך מלחמת הירושה הספרדית, ולצד נטילת חלק במרידות רבות במאה ה-18, החלו להתפתח בעיירה תעשיות שונות, בעיקר טקסטיל ובמאה ה-19 גידולי תפוזים, אשר הפכו עם הזמן לעיקר המסחר בעיירה
אין לנו כל מקורות לתאר על־פיהם בדיוק את דמותה של הקהילה היהודית בויליאריאל בשנים שקדמו להמרות 1391. רק שני מסמכים יש בהם כדי להעמידנו בצורה כללית על יהודי המקום. בשנת 1290 הושמו יהודי ויליאריאל בסך של 26,486 מרבדי בתשלום מס־המלכות. סכום זה סכום ניכר הוא לאותם ימים, ואם אין לקבוע על־פיו את גדלה של הקהילה עצמה במדויק, יש ללמוד ממנו על כוחה הכלכלי, שכן כידוע נתבססו ההיטלים השנתיים על יכלתם הממשית של יהודי המקום בהעלאת המס. ואם משווים אנו סכום זה לסכום שהוטל על קהילות אחרות נראה שכמאה שנה ויותר קודם גזירות קנ״א עמדה ויליאריאל כשהיא גדולה מעט מקהילת טלבירה די לה דיינה, הסמוכה לטולידו, וקטנה מקהילת פאלנסיה, דרך משל.
מכאן שיש לראות את ויליאריאל – סיאודד ריאל כקהילה טיפוסית, בינונית בגדלה, אבל מאורגנת כראוי לקהילת ישראל בספרד של אותם ימים, כשבראש סדריה הפנימיים עומדים הנהגת קהל ומוקַדַמין ושאר מוסדות שנהגו בקסטיליה. הדעת נותנת שהקהילה עמדה בצורתה זו ולא גדלה בהרבה במשך מאת השנים שעברו מהערכת־מסים זו עד לגזירות־השמד.
כעשרים שנה קודם לגזירות אישר אנריקי השני מבית טרסטמרה למסדר קַלעתרָבָה הכנסה שנתית ממסי הקהל בסך של 1000 מרבדי. אין בסכום זה כדי להעיד משהו לגבי הקהילה עצמה, אלא רק להוסיף זיקה מצד הקהל אל מסדר צבאי זה ומפקדיו, שכידוע מצאו ענין רב בקהילות ישראל שבאזור־הספר של מלכות קסטיליה. ועתידה זיקה זו למצוא ביטוי אוהד אצל אנוסים רבים בשעת מרידתו של אחד מראשי המסדר באיזבל ובפרנאנדו בשנת 1475.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
כשהחלה ממשלת מצרים לדבר, בכל זאת, על אי־אילו ״שגיאות פוליטיות״ שעשה המופתי בהתקשרותו עם הנאציזם, מיהרו האחים להדוף את הטענה בזעם. המופתי, הם הכריזו, לא עשה כל שגיאה; בברלין הוא עסק אך ורק בקידום הג׳יהאד.
כך פילסו האחים למופתי את הדרך לקריירה שנייה, שבה עברו הנאצי נחשב מקור גאווה ולא מקור בושה. יותר מכך: העובדה שהמופתי לא נענש על מחויבותו לנאציזם רק הוסיפה לו יוקרה בקרב הערבים. ״הם רואים בהיעדר הענישה לא רק אות לחולשתם של האירופים״, כתב שמעון ויזנטל בשנת 1947, ״אלא גם כתב מחילה על מה שהיה ועל מה שעוד יהיה. אדם שיכול לחמוק מכל עונש, אדם שהוא האויב מספר אחת של אימפריה אדירה ואימפריה זו אינה מצליחה להישמר מפניו – אדם כזה נראה להם מתאים לתפקיד פיהרר״.
המופתי לא היה הנאצי היחיד שמצא מקום מבטחים במצרים. פושעים נאצים רבים, שמספרם מוערך בכמה אלפים, נמלטו ממשפט באמצעות בריחה למצרים. מדוע מצרים? ראשית, משום שהאהדה לגרמניה הנאצית שגשגה שם במיוחד. כשהפילדמרשל הנאצי רומל הביס בראשית שנת 1942 את הכוחות הבריטיים ושעט אל עבר מצרים, חלק מהמטה הכללי של צבא מצרים, ובתוכו הנשיאים לעתיד גמאל עבד א־נאצר ואנואר א־סאדאת, הציע לגרמנים את תמיכתם, ומפגינים הריעו לפילדמרשל בקריאות כמו ״קדימה, רומל״ ו״אנו חייליו של רומל״. דוח ציוני סודי בן הזמן קובע ש־90 אחוזים מהאינטלקטואלים ופקידי הממשלה במצרים אוהדים את מעצמות הציר.חשובה מכך העובדה שלמן שנות השלושים התפשטה מאוד במצרים האנטישמיות. פירוש הדבר היה שמצרים שימשה לפושעים נאצים יותר ממקום מפלט גרידא: ״במצרים הם יכלו להמשיך במלחמה נגד היהודים״.
המזרחן גץ נורדברוך, בניתוחו לדיון על ציונות ולאומנות ששודר בערוץ אל־ג׳זירה בחודש מאי 2001, מסיק שבעולם הערבי ״כל פקפוק בטיעוניהם של מכחישי השואה מתויג כבגידה בזכויותיהם של הערבים והפלסטינים״, שכן כפי שביטא זאת העיתונאי הירדני איבראהים עלוש, בחשבון אחרון ״הכרה בשואה״ נמצאת ״בלבה של נורמליזציה תרבותית עם האויב הציוני״.
הכחשת השואה, ואף תמיכה במבצעיה, היא הסיבה העיקרית לשסע הפעור כיום בין העולם האינטלקטואלי הערבי ובין המערב. לפער ההיסטוריוגרפי הזה השלכות מרחיקות לכת, והוא בעל תפקיד מכריע בסכסוך הערבי־יהודי כיום. כל עוד האיסלאמיזם מוסיף להכחיש את השואה, הוא יכול להמשיך להסביר את התמיכה הבינלאומית בהקמת מדינת ישראל במונחים אנטישמיים מובהקים ובתאוריות קונספירציה – דוגמת זו הטוענת למתקפה משולבת על הערבים מצד ארצות הברית וברית המועצות, בהנחיית יהודים. הכרה בעובדות ההיסטוריות של השואה הייתה מאלצת אותם להגיע למסקנות שאנדריי גרומיקו הגיע אליהן בשנת 1947.
וכך, בכ״ט בנובמבר 1947, כשעצרת האו״ם אישרה את תכנית החלוקה, חסן אל־בנא ראה את ״כל פעילותו של האו״ם בנושא כמזימה בינלאומית שביצעו האמריקנים, הרוסים והבריטים בהשפעה ציונית״.115 לפיכך, סבר, יש להלחם בלא פשרות בשלוש זירות בעת ובעונה אחת: בכפרי פלסטין, בערי מצרים ובמטה האו״ם. ״מדוע אפוא להסס, מדוע להירתע, כשרוח מנשבת מגן העדן ונושאת איתה את ניחוח הקרבת הנפש?״ קרא אל־בנא.
מלחמה נגד ישראל
הסניף הראשון של האחים בירושלים נפתח בחודש מרס 1945. בשנת 1947 כבר היו להם בתחומי ארץ־ישראל המנדטורית 25 סניפים שמנו 20,000 חברים,"' אל־חוסייני, שלא היה רשאי לצאת ממצרים, קיבל מינוי סמלי כנשיא האחים המוסלמים בפלסטין וכסגנו של אל־בנא עצמו. המוניטין שיצאו לו כגיבור ערבי וכמנהיג הערבים הפלסטינים עמד שוב במלוא תוקפו. ׳׳אחר מכל עשרה ערבים בקירוב הוא חסיד של המופתי״, נכתב ב׳מגזין אוף דה ייר׳ בשנת 1948. ״אין זה מן התבונה למתוח ביקורת על האג׳ אמין בפומבי״.
בחודש מאי 1946 המליצה ועדה אנגלו־אמריקנית לפתוח מיד את שערי ארץ־ישראל בפני 100,000 ניצולי שואה. תשובתם של האחים לא הותירה מקום לאי־הבנות: ״70 מיליון ערבים בהנהגה האחים המוסלמים, שמאחוריהם עוד 400 מיליון מוסלמים, ישימו לאל את מילוי הדוח. דם יזרום בפלסטין כנהרות […] והיא לא תיפול כטרף קל לנוודים הציונים״. עוד באותו חודש ארגנו האחים במצרים שביתה כללית נגד מסקנות הוועדה, ובשם המלך פארוק זימנו ועידה של מלכים, נסיכים וראשי מדינות ערבים. בסיומה של הוועידה הערבית יכלו האחים לרשום לזכותם את החלטתה לדחות את מסקנות הוועדה האנגלו־אמריקנית.
כשנה לאחר מכן, באביב 1947, הקים האו״ם ועדה מיוחדת לפלשתינה, אונסקו״פ. ניסיון שנעשה באו״ם לפסול את אל־חוסייני להופיע בפניה בשל עברו הנאצי נכשל, והוועדה זימנה את המופתי כשם שזימנה את נציגי הסוכנות היהודית, אך אל־חוסייני החרים את האו״ם משום שלדבריו הוא נשלט בידי ״אינטרסים אימפריאליסטיים״. הוא סירב אף לפגוש שליחים של הוועדה ששוגרו לקהיר כדי לדון איתו באורח בלתי רשמי ברעיון חלוקת הארץ. ״חאג׳ אמין דיבר באורח ליברלי יותר באוזני השליחים הבריטים, אך למנהיגים הערבים האחרים הבהיר שמיד אחרי הפינוי הבריטי יתקיפו הערבים את היהודים כאיש אחד וישמידו אותם״. הסכסוך הסלים עתה. עוד לפני שתכנית החלוקה אושרה, אל־בנא הורה על ג׳יהאד ושלח גדוד מתנדבים ראשון לארץ־ישראל.
תכנית החלוקה אושרה כידוע בעצרת האו״ם ב־29 בנובמבר 1947, בתמיכת הגוש הקומוניסטי. 56 אחוזים משטח המנדט, שבהם התגוררו אז חצי מיליון יהודים וחצי מיליון ערבים, הוקצו למדינה היהודית; 43 אחוזים מהשטח, שבהם התגוררו 750,000 ערבים ו־10,000 יהודים, הוקצו למדינה הערבית; וירושלים נועדה להיות שטח שיפוט בינלאומי.כמו במקרה של ועדת פיל בשנת 1937, גם הפעם היהודים קיבלו את המסקנות, וסיעתו של חוסייני דחתה אותם חד וחלק. ומה באשר ליתר העולם הערבי?
על פני השטח, הליגה הערבית לחמה בלהט נגד פתרון שתי המדינות. אולם, כפי שמראים ממצאים ארכיוניים חדשים, תהיה זו טעות לחשוב שכל המנהיגים הערבים היו מאוחדים סביב דחיית תכנית החלוקה. עבדאללה מלך ירדן, למשל, הצהיר במסגרת פרטית כי ״חלוקת פלשתינה היא הפתרון המציאותי היחיד לסכסוך״. מזכ״ל הליגה הערבית דאז, עבד אל־רחמן עיאם, הצהיר בשנת 1947 כי ״יש רק פתרון אחד: חלוקת פלשתינה״, אולם, כמובן, הוא לא היה יכול לתת לעמדתו זו פומבי. גם ראש ממשלת מצרים באותו זמן, צדקי פאשה, הביע בפורום פרטי את תקוותו שהתכנית תתקבל. ׳'דברי אליהו ששון, שהיה אז ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית, בדיוניהם המשותפים פאשא ״הדגיש שוב ושוב שהוא איש עסקים, ושעניינו הוא שגשוגה של מצרים. אם הבנה יהודית־ערבית תתרום לשגשוג זה, הוא מצדד בה״.124 ולבסוף, גם דבריו של מוזעים אל־פָשאשי, ראש ממשלת עיראק מחזקים זאת: ״בסופו של דבר, הודה, יהיה צורך לקבל את קיומה של מדינה יהודית, אך בינתיים בלתי אפשרי מבחינה פוליטית להצהיר על כך בפומבי. הצהרה כזו תגרום למרד בעיראק "
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
ארמונות ובוסתנים
דויד אלמוזנינו
החבילה ממרוקו
בשנות השבעים הייתה העיר אילת בעלת אוכלוסייה של 20 אלף תושבים בלבד. את בתי המלון אפשר היה לספור על כף יד אחת, והם עדיין לא נגסו בחופי הים הרחבים והיפים של העיר. כאשר התקרבת אז לאילת מהצפון, עם האוטובוס או ברכב פרטי, מיד היית יכול להבחין בכתם כחול-טורקיז מולך, שהלך והתקרב אליך.
״מועדון הים התיכון״ היה מלון קטן ומבודד, קרוב לגבול הירדני. בחודשי הקיץ החמים תיירים צרפתיים מילאו אותו עד אפס מקום. הם באו ליהנות מהשמש היוקדת, להשתזף, לאכול טוב, לשתות יין צרפתי ולתפוס בן או בת זוג לתקופת החופשה באילת. הכפר הצרפתי סקרן מאוד את התושבים האילתיים ובמיוחד את הצעירים שבהם, אך רק יחידי סגולה בעלי קשרים הורשו להיכנס פנימה.
באחד מימי הקיץ הלוהטים הייתי בביתי ונהניתי מקרירות שבאה מהמצנן הישן והטוב, כשלפתע, הקפיץ אותי מדמדומי החום והקור המתחלפים צלצול טלפון חד. מעברו השני של הקו היתה קרין, שדיברה עברית במבטא צרפתי כבד. ברקע שמעתי רעש של מטוס ממריא והמולה של שדה תעופה: ״דויד, דויד, אני מחר באילת ב׳מועדון הים התיכון׳, אני מגיעה ממרוקו. תבוא לבקר אותי, הבאתי חבילה,
וד״ש חם לאשתך!״. אפילו לא הספקתי לומר לה שאשתי מחוץ לעיר במשך כל השבוע וכבר שמעתי את הצליל המוכר. הקו נותק.
תמיד שמחתי לשמוע חדשות ממרוקו הרחוקה, עזבתי אותה כילד ומאז לא יכולתי לחזור ולבקר. קרין, חברת הילדות הקרובה ביותר של אשתי, היא בעלת דרכון צרפתי ועובדת בחברת תעופה זרה. כל הזמן היא נוסעת מארץ לארץ, מפריז ללונדון ולניו־יורק, איזה מזל יש לה… לאמיתו של דבר, מעולם לא ראיתי את קרין במציאות, רק בתמונות האלבום של אשתי, שם הן נראות מחובקות על חוף ימה של קזבלנקה. בתמונה שתיהן בנות 16, ויפות, יפות שבא לבכות. אשתי נותרה יפה כשהיתה, מעניין איך קרין נראית כיום.
בלילה פנטזתי על החבילה… קרין מביאה חבילה… מעניין מה יש בה, מה היא כבר יכולה להביא לנו? אולי תבלינים מהשוק בקזבלנקה. לא! אני יודע! זה בטח קנקן תה מוזהב עם מוטיבים מרוקאיים וכוסות זכוכית מעוטרות בפס זהב. בעצם, לא נראה לי הגיוני שדיילת תסתובב יום שלם בסמטאות השוק הצרות כדי לקנות לנו קנקן תה, ואחר כך תסחב אותו על פני שלוש ארצות. אולי היא קנתה לאשתי איזה גליל בד משובח? טוב, כנראה שאצטרך להתאפק עד מחר. העיקר שזה בא ממרוקו, אני בטוח שלחבילה יהיה ריח מיוחד שיזכיר לי את הסמטאות הצרות של השוק. אני לא אזרוק את נייר העטיפה… המשכתי לפנטז כשאני חצי מנומנם, מחבק את המזגן.
למחרת בבוקר קמתי והרגשתי כמו מלך. אני גם עומד להיכנס ל״מועדון הים התיכון״ כאורח רצוי, גם אפגוש אישה יפה וגם אקבל
חבילה עם ריחות ילדות. לפעמים החיים יפים. אבל במו שתמיד קורה, התברר שלא קל להפוך בן־רגע מצפרדע לבן מלך. אף אחד לא התרגש מבואי ל״מועדון הים התיכון״. למעשה, קציני הביטחון במדים הלבנים התעקשו בקנאות לשמור על פרטיות הנופשים, ממני… ביקשתי להתקשר לחדרה של קרין, אך הסבירו לי שאין טלפונים בחדרים. אף אחד לא הסכים להיכנס פנימה, להפריע לבוסים ולברר אם יש אורחת במלון בשם קרין, וכשביקשתי רק להציץ פנימה ולצעוק ״קרין״, הראה לי קצין הביטחון הראשי יפה את השער. הלכתי הביתה מאוכזב וכעוס.
אבל בלילה שוב לא הצלחתי להירדם. בכל זאת, אי שם באילת יושבת לה חבילה עם ריח של מרוקו והשם שלי כתוב עליה. למחרת לקחתי יום חופש מהעבודה וחזרתי ל״מועדון הים התיכון״. בשער עמד קצין ביטחון אחר וניסיתי להסביר את עצמי כמיטב יכולתי. הוא הקשיב ואמר: ״עמוד כאן מול הבריכה. אם תראה אותה, אלך לקרוא לה״. ״אבל אני לא יודע אך היא נראית! לא ראיתי אותה מעולם!״, עניתי לו. ״טוב, אז תשאיר פתק ואמסור אותו בקבלה״, אמר לבסוף כדי להיפטר ממני. נדמה היה לי ששוב אני מאבד את האפשרות לקבל חבילה ממרוקו, כשלפתע הופיע בכניסה למועדון אלן סקיפר, בעל היאכטה ״ביטא״, בין הבודדות שהיו אז במרינה הישנה באילת. אלן הוא נתין צרפתי שמגיע לאילת כמה פעמים בשנה ואנחנו מיודדים. הוא הגיע, חיבק אותי בחום ואמר לשומר ״הוא איתי״. כך מצאתי את עצמי נכנס למקום הכי שמור באילת – ״מועדון הים התיכון״.
כמה דקות אחר כך, כבר ישבתי ליד קרין למרגלות הבריכה, אחרי שהתחבקנו והתנשקנו כמנהג המקום. הבטתי סביבי, המום מהשפע, מהמשקאות הצבעוניים שאוחזים כל האורחים, מהגינון המרהיב ומהארריכלות המרשימה. מצאתי שראשי סחרחר עליי. קרץ נראתה פחות מופתעת, יפה ותמירה, בת 35, כמו אשתי, בבגד ים שהבליט את גופה היפה. ישבנו ושתינו בירה ליד הבריכה. מיהרתי להוריד חולצה, הרי ברומא יש לנהוג כרומאי. בנוסף לכך, חששתי שקציני הביטחון יבואו להוציא אותי בכל רגע, ובלי חולצה באמת נראיתי כמו נופש עשיר רגיל, ולא כמו שוטר שהגיע לטעום לרגע מהקצפת של החיים.
אמרתי לקרין: ״ספרי לי הכול, איך היה במרוקו? איפה היית?״. היא החלה לספר לי על הסמטאות ועל הירידים, על השוק ועל הכיכרות. המשכתי לשתות ולשתות, עד שבשלב מסוים שמתי לב שאת הסיפור של קרין אני כבר לא שומע, אבל את הנשים החצי עירומות המשתזפות על שפת הבריכה, או שוחות בה, אני דווקא רואה טוב מאוד. אמרתי לקרין שעליי ללכת הביתה, אך היא התעקשה שאוכל איתה ארוחת צהריים. התעקשה והתעקשה, ובסופו של דבר נעתרתי, גם ככה כבר לא יכולתי ללכת ישר מרוב אלכוהול. קרין הושיבה אותי בחדר האוכל המקורר היטב, אמרה לי בצרפתית ״תכף אחזור״ ונותרתי מביט בתדהמה בשפע הגסטרונומי שנפרס בפניי – בשרים על האש, עשרות תוספות, שרצים למיניהם שאני רואה בפעם הראשונה בחיי ומאכלים צרפתיים נוספים שהיו יכולים להאכיל כמה עשרות משפחות רעבות באילת. בזמן שבהיתי באוכל, קרין חזרה עם שלוש חברות מהבריכה שבשלב הזה, תודה לאל, כבר לבשו חולצות. ״תכיר, זאת נטלי״, היא אמרה לי על אחת הלבושות־עירומות.
הסתכלתי על הרגליים, עברתי למותניים, משם לשדיים, לצוואר, לשפתיים ואז היא התנשקה איתי בחמימות ואמרה לי: ״אנשנטה (נעים מאוד)״. ״וזאת סנדריך, המשיכה קרין, ואני הסתכלתי על הרגליים, עברתי למותניים, משם לשדיים, לצוואר, לשפתיים ואז גם זו התנשקה איתי בחמימות ואמרה לי: ״אנשנטה (נעים מאוד)״. האחרונה שהוצגה בפניי בדרך הזו היתה דומיניק, ואת שארית אחר הצהריים העברתי בחברת ארבע נשים יפות, שותה, צוחק ונהנה מהחיים, כפי שכנראה צריך לעשות בקלאב מד.
בערב נפרדתי מהחבורה העליזה. קרין התלוותה אליי לכניסה כדי להיפרד ממני. בלובי הודיתי לה על חופשה בת יום ללא תשלום, והיא צחקה. רגע לפני שחציתי את הלובי בדרך ליציאה נזכרה פתאום קרין – ״רגע! החבילה!״, ורצה למעלה לחדר. עד שחזרה חשבתי לעצמי איך הפכה חשיבותה של החבילה הזו למזערית בעיניי אחרי החוויות של כל היום הזה. קרין חזרה מתנשפת ובידה קופסה יפה, ארוזה בנייר צלופן ובסרט אדום. ״תפתח! זה ייקח רק דקה!״, היא דחקה בי. פתחתי את החבילה, ועם הקפטן הארגמני עטור חוטי הזהב קיבלתי גם מכה של ריח ממרוקו שפרץ מהחבילה, משכר חושים ומעלה נשכחות. הנחתי את הקפטן ברישול על גופי, חיבקתי את קרין בחום, ובלבוש בלתי אילתי בעליל חציתי את הלובי היישר לידיים של קציני הביטחון, שזיהו אותי למרות הקפטן המשעשע, ואולי דווקא בגללו, ונשמו לרווחה. כל אחד הצהריים, כשביליתי עם קרין, דומיניק, נטלי וסנדרין, קיבלו קציני הביטחון נזיפות חמורות על אורח בלתי קרוי שכמוני שמבלה שמונה שעות במלון מבלי לשלם.
[anti-both]
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
טולידאנו
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
Trarha ktar m-loussali Quand il y a plus de mitrons que de pain
C'est exactement la meme idee portee par d'autres elements du folklore. Le four public a occupe jusqu'a ces dernieres annees, une place centrale dans la vie du Mellah — comme de la Medina d'ailleurs
—les families fabriquant leur pain quotidien et l'envoyant cuire au four. Les mitrons etaient charges du
transport du pain sur des planches de bois nommees oussali. Le comble du ridicule et de l'absurde serait que le nombre de mitrons soit superieur a celui des planches, car qu'auraient-ils a faire alors? Ce rroverbe etait tres populaire pour faire comprendre a des gens qu'ils sont de trop, qu'on n'a pas besoin de leur aide. Comme on dit en francais: on n'a pas besoin d'un marteau-pilon pour tuer une mouche mais on peut le faire!
El e'ita kbira oulmiet far Grande est la lamentation et le mort — un rat
C"est vraiment faire trop de bruit pour rien. II n'y a pas de quoi fouetter un chat.
Ha Sla, ha hountha Voila Sale, voila ses magasins
Il ne faut pas chercher plus que ce qu'il y a: c'est ca toute la ville de Sale! Sale, charmante petite ville et anciennement le grand repaire de la piratrie qui semait la terreur parmi les marins chretiens, n'avait q"un tout petit Mellah. Le proverbe signifiat: voila c'est tout ce qu'il y a! On l’employait par exemple pour arreter quelqu'un qui s'enthousiasmait trop.
— Fhal diyderb kelb basfinza Autant frapper un chien avec un beignet
Se dit de quelqu'un qui prend des mesures inapropriees a la situation: autant frapper un chien avec un beignet — il ne demande pas mieux! II ne faut donc pas rester prisonnier de ses prejuges, de ses habitudes, mais savoir s'adapter, adapter la punition a chaque cas, sinon au lieu de punir on risque de faire plaisir, d'atteindre le resultat inverse a celui recherche.