ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו

 ארמונות ובוסתנים

דויד אלמוזנינו

החבילה ממרוקו

בשנות השבעים הייתה העיר אילת בעלת אוכלוסייה של 20 אלף תושבים בלבד. את בתי המלון אפשר היה לספור על כף יד אחת, והם עדיין לא נגסו בחופי הים הרחבים והיפים של העיר. כאשר התקרבת אז לאילת מהצפון, עם האוטובוס או ברכב פרטי, מיד היית יכול להבחין בכתם כחול-טורקיז מולך, שהלך והתקרב אליך.

״מועדון הים התיכון״ היה מלון קטן ומבודד, קרוב לגבול הירדני. בחודשי הקיץ החמים תיירים צרפתיים מילאו אותו עד אפס מקום. הם באו ליהנות מהשמש היוקדת, להשתזף, לאכול טוב, לשתות יין צרפתי ולתפוס בן או בת זוג לתקופת החופשה באילת. הכפר הצרפתי סקרן מאוד את התושבים האילתיים ובמיוחד את הצעירים שבהם, אך רק יחידי סגולה בעלי קשרים הורשו להיכנס פנימה.

באחד מימי הקיץ הלוהטים הייתי בביתי ונהניתי מקרירות שבאה מהמצנן הישן והטוב, כשלפתע, הקפיץ אותי מדמדומי החום והקור המתחלפים צלצול טלפון חד. מעברו השני של הקו היתה קרין, שדיברה עברית במבטא צרפתי כבד. ברקע שמעתי רעש של מטוס ממריא והמולה של שדה תעופה: ״דויד, דויד, אני מחר באילת ב׳מועדון הים התיכון׳, אני מגיעה ממרוקו. תבוא לבקר אותי, הבאתי חבילה, 

וד״ש חם לאשתך!״. אפילו לא הספקתי לומר לה שאשתי מחוץ לעיר במשך כל השבוע וכבר שמעתי את הצליל המוכר. הקו נותק.

תמיד שמחתי לשמוע חדשות ממרוקו הרחוקה, עזבתי אותה כילד ומאז לא יכולתי לחזור ולבקר. קרין, חברת הילדות הקרובה ביותר של אשתי, היא בעלת דרכון צרפתי ועובדת בחברת תעופה זרה. כל הזמן היא נוסעת מארץ לארץ, מפריז ללונדון ולניו־יורק, איזה מזל יש לה… לאמיתו של דבר, מעולם לא ראיתי את קרין במציאות, רק בתמונות האלבום של אשתי, שם הן נראות מחובקות על חוף ימה של קזבלנקה. בתמונה שתיהן בנות 16, ויפות, יפות שבא לבכות. אשתי נותרה יפה כשהיתה, מעניין איך קרין נראית כיום.

בלילה פנטזתי על החבילה… קרין מביאה חבילה… מעניין מה יש בה, מה היא כבר יכולה להביא לנו? אולי תבלינים מהשוק בקזבלנקה. לא! אני יודע! זה בטח קנקן תה מוזהב עם מוטיבים מרוקאיים וכוסות זכוכית מעוטרות בפס זהב. בעצם, לא נראה לי הגיוני שדיילת תסתובב יום שלם בסמטאות השוק הצרות כדי לקנות לנו קנקן תה, ואחר כך תסחב אותו על פני שלוש ארצות. אולי היא קנתה לאשתי איזה גליל בד משובח? טוב, כנראה שאצטרך להתאפק עד מחר. העיקר שזה בא ממרוקו, אני בטוח שלחבילה יהיה ריח מיוחד שיזכיר לי את הסמטאות הצרות של השוק. אני לא אזרוק את נייר העטיפה… המשכתי לפנטז כשאני חצי מנומנם, מחבק את המזגן.

למחרת בבוקר קמתי והרגשתי כמו מלך. אני גם עומד להיכנס ל״מועדון הים התיכון״ כאורח רצוי, גם אפגוש אישה יפה וגם אקבל 

חבילה עם ריחות ילדות. לפעמים החיים יפים. אבל במו שתמיד קורה, התברר שלא קל להפוך בן־רגע מצפרדע לבן מלך. אף אחד לא התרגש מבואי ל״מועדון הים התיכון״. למעשה, קציני הביטחון במדים הלבנים התעקשו בקנאות לשמור על פרטיות הנופשים, ממני… ביקשתי להתקשר לחדרה של קרין, אך הסבירו לי שאין טלפונים בחדרים. אף אחד לא הסכים להיכנס פנימה, להפריע לבוסים ולברר אם יש אורחת במלון בשם קרין, וכשביקשתי רק להציץ פנימה ולצעוק ״קרין״, הראה לי קצין הביטחון הראשי יפה את השער. הלכתי הביתה מאוכזב וכעוס.

אבל בלילה שוב לא הצלחתי להירדם. בכל זאת, אי שם באילת יושבת לה חבילה עם ריח של מרוקו והשם שלי כתוב עליה. למחרת לקחתי יום חופש מהעבודה וחזרתי ל״מועדון הים התיכון״. בשער עמד קצין ביטחון אחר וניסיתי להסביר את עצמי כמיטב יכולתי. הוא הקשיב ואמר: ״עמוד כאן מול הבריכה. אם תראה אותה, אלך לקרוא לה״. ״אבל אני לא יודע אך היא נראית! לא ראיתי אותה מעולם!״, עניתי לו. ״טוב, אז תשאיר פתק ואמסור אותו בקבלה״, אמר לבסוף כדי להיפטר ממני. נדמה היה לי ששוב אני מאבד את האפשרות לקבל חבילה ממרוקו, כשלפתע הופיע בכניסה למועדון אלן סקיפר, בעל היאכטה ״ביטא״, בין הבודדות שהיו אז במרינה הישנה באילת. אלן הוא נתין צרפתי שמגיע לאילת כמה פעמים בשנה ואנחנו מיודדים. הוא הגיע, חיבק אותי בחום ואמר לשומר ״הוא איתי״. כך מצאתי את עצמי נכנס למקום הכי שמור באילת – ״מועדון הים התיכון״.

כמה דקות אחר כך, כבר ישבתי ליד קרין למרגלות הבריכה, אחרי שהתחבקנו והתנשקנו כמנהג המקום. הבטתי סביבי, המום מהשפע, מהמשקאות הצבעוניים שאוחזים כל האורחים, מהגינון המרהיב ומהארריכלות המרשימה. מצאתי שראשי סחרחר עליי. קרץ נראתה פחות מופתעת, יפה ותמירה, בת 35, כמו אשתי, בבגד ים שהבליט את גופה היפה. ישבנו ושתינו בירה ליד הבריכה. מיהרתי להוריד חולצה, הרי ברומא יש לנהוג כרומאי. בנוסף לכך, חששתי שקציני הביטחון יבואו להוציא אותי בכל רגע, ובלי חולצה באמת נראיתי כמו נופש עשיר רגיל, ולא כמו שוטר שהגיע לטעום לרגע מהקצפת של החיים.

אמרתי לקרין: ״ספרי לי הכול, איך היה במרוקו? איפה היית?״. היא החלה לספר לי על הסמטאות ועל הירידים, על השוק ועל הכיכרות. המשכתי לשתות ולשתות, עד שבשלב מסוים שמתי לב שאת הסיפור של קרין אני כבר לא שומע, אבל את הנשים החצי עירומות המשתזפות על שפת הבריכה, או שוחות בה, אני דווקא רואה טוב מאוד. אמרתי לקרין שעליי ללכת הביתה, אך היא התעקשה שאוכל איתה ארוחת צהריים. התעקשה והתעקשה, ובסופו של דבר נעתרתי, גם ככה כבר לא יכולתי ללכת ישר מרוב אלכוהול. קרין הושיבה אותי בחדר האוכל המקורר היטב, אמרה לי בצרפתית ״תכף אחזור״ ונותרתי מביט בתדהמה בשפע הגסטרונומי שנפרס בפניי – בשרים על האש, עשרות תוספות, שרצים למיניהם שאני רואה בפעם הראשונה בחיי ומאכלים צרפתיים נוספים שהיו יכולים להאכיל כמה עשרות משפחות רעבות באילת. בזמן שבהיתי באוכל, קרין חזרה עם שלוש חברות מהבריכה שבשלב הזה, תודה לאל, כבר לבשו חולצות. ״תכיר, זאת נטלי״, היא אמרה לי על אחת הלבושות־עירומות.

הסתכלתי על הרגליים, עברתי למותניים, משם לשדיים, לצוואר, לשפתיים ואז היא התנשקה איתי בחמימות ואמרה לי: ״אנשנטה (נעים מאוד)״. ״וזאת סנדריך, המשיכה קרין, ואני הסתכלתי על הרגליים, עברתי למותניים, משם לשדיים, לצוואר, לשפתיים ואז גם זו התנשקה איתי בחמימות ואמרה לי: ״אנשנטה (נעים מאוד)״. האחרונה שהוצגה בפניי בדרך הזו היתה דומיניק, ואת שארית אחר הצהריים העברתי בחברת ארבע נשים יפות, שותה, צוחק ונהנה מהחיים, כפי שכנראה צריך לעשות בקלאב מד.

בערב נפרדתי מהחבורה העליזה. קרין התלוותה אליי לכניסה כדי להיפרד ממני. בלובי הודיתי לה על חופשה בת יום ללא תשלום, והיא צחקה. רגע לפני שחציתי את הלובי בדרך ליציאה נזכרה פתאום קרין – ״רגע! החבילה!״, ורצה למעלה לחדר. עד שחזרה חשבתי לעצמי איך הפכה חשיבותה של החבילה הזו למזערית בעיניי אחרי החוויות של כל היום הזה. קרין חזרה מתנשפת ובידה קופסה יפה, ארוזה בנייר צלופן ובסרט אדום. ״תפתח! זה ייקח רק דקה!״, היא דחקה בי. פתחתי את החבילה, ועם הקפטן הארגמני עטור חוטי הזהב קיבלתי גם מכה של ריח ממרוקו שפרץ מהחבילה, משכר חושים ומעלה נשכחות. הנחתי את הקפטן ברישול על גופי, חיבקתי את קרין בחום, ובלבוש בלתי אילתי בעליל חציתי את הלובי היישר לידיים של קציני הביטחון, שזיהו אותי למרות הקפטן המשעשע, ואולי דווקא בגללו, ונשמו לרווחה. כל אחד הצהריים, כשביליתי עם קרין, דומיניק, נטלי וסנדרין, קיבלו קציני הביטחון נזיפות חמורות על אורח בלתי קרוי שכמוני שמבלה שמונה שעות במלון מבלי לשלם.

[anti-both]