الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
כשהחלה ממשלת מצרים לדבר, בכל זאת, על אי־אילו ״שגיאות פוליטיות״ שעשה המופתי בהתקשרותו עם הנאציזם, מיהרו האחים להדוף את הטענה בזעם. המופתי, הם הכריזו, לא עשה כל שגיאה; בברלין הוא עסק אך ורק בקידום הג׳יהאד.
כך פילסו האחים למופתי את הדרך לקריירה שנייה, שבה עברו הנאצי נחשב מקור גאווה ולא מקור בושה. יותר מכך: העובדה שהמופתי לא נענש על מחויבותו לנאציזם רק הוסיפה לו יוקרה בקרב הערבים. ״הם רואים בהיעדר הענישה לא רק אות לחולשתם של האירופים״, כתב שמעון ויזנטל בשנת 1947, ״אלא גם כתב מחילה על מה שהיה ועל מה שעוד יהיה. אדם שיכול לחמוק מכל עונש, אדם שהוא האויב מספר אחת של אימפריה אדירה ואימפריה זו אינה מצליחה להישמר מפניו – אדם כזה נראה להם מתאים לתפקיד פיהרר״.
המופתי לא היה הנאצי היחיד שמצא מקום מבטחים במצרים. פושעים נאצים רבים, שמספרם מוערך בכמה אלפים, נמלטו ממשפט באמצעות בריחה למצרים. מדוע מצרים? ראשית, משום שהאהדה לגרמניה הנאצית שגשגה שם במיוחד. כשהפילדמרשל הנאצי רומל הביס בראשית שנת 1942 את הכוחות הבריטיים ושעט אל עבר מצרים, חלק מהמטה הכללי של צבא מצרים, ובתוכו הנשיאים לעתיד גמאל עבד א־נאצר ואנואר א־סאדאת, הציע לגרמנים את תמיכתם, ומפגינים הריעו לפילדמרשל בקריאות כמו ״קדימה, רומל״ ו״אנו חייליו של רומל״. דוח ציוני סודי בן הזמן קובע ש־90 אחוזים מהאינטלקטואלים ופקידי הממשלה במצרים אוהדים את מעצמות הציר.חשובה מכך העובדה שלמן שנות השלושים התפשטה מאוד במצרים האנטישמיות. פירוש הדבר היה שמצרים שימשה לפושעים נאצים יותר ממקום מפלט גרידא: ״במצרים הם יכלו להמשיך במלחמה נגד היהודים״.
המזרחן גץ נורדברוך, בניתוחו לדיון על ציונות ולאומנות ששודר בערוץ אל־ג׳זירה בחודש מאי 2001, מסיק שבעולם הערבי ״כל פקפוק בטיעוניהם של מכחישי השואה מתויג כבגידה בזכויותיהם של הערבים והפלסטינים״, שכן כפי שביטא זאת העיתונאי הירדני איבראהים עלוש, בחשבון אחרון ״הכרה בשואה״ נמצאת ״בלבה של נורמליזציה תרבותית עם האויב הציוני״.
הכחשת השואה, ואף תמיכה במבצעיה, היא הסיבה העיקרית לשסע הפעור כיום בין העולם האינטלקטואלי הערבי ובין המערב. לפער ההיסטוריוגרפי הזה השלכות מרחיקות לכת, והוא בעל תפקיד מכריע בסכסוך הערבי־יהודי כיום. כל עוד האיסלאמיזם מוסיף להכחיש את השואה, הוא יכול להמשיך להסביר את התמיכה הבינלאומית בהקמת מדינת ישראל במונחים אנטישמיים מובהקים ובתאוריות קונספירציה – דוגמת זו הטוענת למתקפה משולבת על הערבים מצד ארצות הברית וברית המועצות, בהנחיית יהודים. הכרה בעובדות ההיסטוריות של השואה הייתה מאלצת אותם להגיע למסקנות שאנדריי גרומיקו הגיע אליהן בשנת 1947.
וכך, בכ״ט בנובמבר 1947, כשעצרת האו״ם אישרה את תכנית החלוקה, חסן אל־בנא ראה את ״כל פעילותו של האו״ם בנושא כמזימה בינלאומית שביצעו האמריקנים, הרוסים והבריטים בהשפעה ציונית״.115 לפיכך, סבר, יש להלחם בלא פשרות בשלוש זירות בעת ובעונה אחת: בכפרי פלסטין, בערי מצרים ובמטה האו״ם. ״מדוע אפוא להסס, מדוע להירתע, כשרוח מנשבת מגן העדן ונושאת איתה את ניחוח הקרבת הנפש?״ קרא אל־בנא.
מלחמה נגד ישראל
הסניף הראשון של האחים בירושלים נפתח בחודש מרס 1945. בשנת 1947 כבר היו להם בתחומי ארץ־ישראל המנדטורית 25 סניפים שמנו 20,000 חברים,"' אל־חוסייני, שלא היה רשאי לצאת ממצרים, קיבל מינוי סמלי כנשיא האחים המוסלמים בפלסטין וכסגנו של אל־בנא עצמו. המוניטין שיצאו לו כגיבור ערבי וכמנהיג הערבים הפלסטינים עמד שוב במלוא תוקפו. ׳׳אחר מכל עשרה ערבים בקירוב הוא חסיד של המופתי״, נכתב ב׳מגזין אוף דה ייר׳ בשנת 1948. ״אין זה מן התבונה למתוח ביקורת על האג׳ אמין בפומבי״.
בחודש מאי 1946 המליצה ועדה אנגלו־אמריקנית לפתוח מיד את שערי ארץ־ישראל בפני 100,000 ניצולי שואה. תשובתם של האחים לא הותירה מקום לאי־הבנות: ״70 מיליון ערבים בהנהגה האחים המוסלמים, שמאחוריהם עוד 400 מיליון מוסלמים, ישימו לאל את מילוי הדוח. דם יזרום בפלסטין כנהרות […] והיא לא תיפול כטרף קל לנוודים הציונים״. עוד באותו חודש ארגנו האחים במצרים שביתה כללית נגד מסקנות הוועדה, ובשם המלך פארוק זימנו ועידה של מלכים, נסיכים וראשי מדינות ערבים. בסיומה של הוועידה הערבית יכלו האחים לרשום לזכותם את החלטתה לדחות את מסקנות הוועדה האנגלו־אמריקנית.
כשנה לאחר מכן, באביב 1947, הקים האו״ם ועדה מיוחדת לפלשתינה, אונסקו״פ. ניסיון שנעשה באו״ם לפסול את אל־חוסייני להופיע בפניה בשל עברו הנאצי נכשל, והוועדה זימנה את המופתי כשם שזימנה את נציגי הסוכנות היהודית, אך אל־חוסייני החרים את האו״ם משום שלדבריו הוא נשלט בידי ״אינטרסים אימפריאליסטיים״. הוא סירב אף לפגוש שליחים של הוועדה ששוגרו לקהיר כדי לדון איתו באורח בלתי רשמי ברעיון חלוקת הארץ. ״חאג׳ אמין דיבר באורח ליברלי יותר באוזני השליחים הבריטים, אך למנהיגים הערבים האחרים הבהיר שמיד אחרי הפינוי הבריטי יתקיפו הערבים את היהודים כאיש אחד וישמידו אותם״. הסכסוך הסלים עתה. עוד לפני שתכנית החלוקה אושרה, אל־בנא הורה על ג׳יהאד ושלח גדוד מתנדבים ראשון לארץ־ישראל.
תכנית החלוקה אושרה כידוע בעצרת האו״ם ב־29 בנובמבר 1947, בתמיכת הגוש הקומוניסטי. 56 אחוזים משטח המנדט, שבהם התגוררו אז חצי מיליון יהודים וחצי מיליון ערבים, הוקצו למדינה היהודית; 43 אחוזים מהשטח, שבהם התגוררו 750,000 ערבים ו־10,000 יהודים, הוקצו למדינה הערבית; וירושלים נועדה להיות שטח שיפוט בינלאומי.כמו במקרה של ועדת פיל בשנת 1937, גם הפעם היהודים קיבלו את המסקנות, וסיעתו של חוסייני דחתה אותם חד וחלק. ומה באשר ליתר העולם הערבי?
על פני השטח, הליגה הערבית לחמה בלהט נגד פתרון שתי המדינות. אולם, כפי שמראים ממצאים ארכיוניים חדשים, תהיה זו טעות לחשוב שכל המנהיגים הערבים היו מאוחדים סביב דחיית תכנית החלוקה. עבדאללה מלך ירדן, למשל, הצהיר במסגרת פרטית כי ״חלוקת פלשתינה היא הפתרון המציאותי היחיד לסכסוך״. מזכ״ל הליגה הערבית דאז, עבד אל־רחמן עיאם, הצהיר בשנת 1947 כי ״יש רק פתרון אחד: חלוקת פלשתינה״, אולם, כמובן, הוא לא היה יכול לתת לעמדתו זו פומבי. גם ראש ממשלת מצרים באותו זמן, צדקי פאשה, הביע בפורום פרטי את תקוותו שהתכנית תתקבל. ׳'דברי אליהו ששון, שהיה אז ראש המחלקה הערבית בסוכנות היהודית, בדיוניהם המשותפים פאשא ״הדגיש שוב ושוב שהוא איש עסקים, ושעניינו הוא שגשוגה של מצרים. אם הבנה יהודית־ערבית תתרום לשגשוג זה, הוא מצדד בה״.124 ולבסוף, גם דבריו של מוזעים אל־פָשאשי, ראש ממשלת עיראק מחזקים זאת: ״בסופו של דבר, הודה, יהיה צורך לקבל את קיומה של מדינה יהודית, אך בינתיים בלתי אפשרי מבחינה פוליטית להצהיר על כך בפומבי. הצהרה כזו תגרום למרד בעיראק "