ארכיון יומי: 5 בפברואר 2014


חלוצים בדמעה – ש. שטרית

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

מכל האמור יוצא, כי בתי־המדרחלוצים בדמעהש במרוקו חתרו לעצב דמות של תלמיד חכם בקי במקורות בקיאות הגונה ובעל יכולת טובה לעיון עצמאי ביצירות הקלסיות של תורה שבעל־פה. אין בידינו נתונים סטטיסטיים על אחוז הבחורים, שלמדו בישיבות. בשנים כתיקונן אנו קוראים על פאס ״המלאה והמהוללה… מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ות״ח יושבים על משמרתם וקוראים גמרות כסדרן והתוספות כהלכתן״, אך בשנות רעב ובעתות נגישות ״היתה״ צעקה גדולה בעיר, זה בוכה וזה מבכה, ובעוה״ר ביום חג השבועות לא התפללנו בבה״ך (= בבית־הכנסת) והרסו כמה תפוחים של כסף (= הותכו תכשיטים של כסף שהיו מקשטים בהם ספרי התורה, כדי לשלם מסים לשלטון) של ס״ת (= ספר תורה) ומב״ה (= ומבית־הכנסת) של התושבים (= בית־כנסת עתיק בפאס) הרסנו ב׳ מנורות גדולות… וימררו את חיינו במסים וארגוניות עד שקצו בחייהם (= עד שקצנו בחיינו) ולא היה יוצא שום אחד מפתח ביתו לשוק כלל״

שכבה אחרת, שנזקקה להגנת הרבנים־הדיינים היתה, שכבת ״כלי־הקודש״, היינו שלוחי צבור, מלמדי תינוקות, סופרי סת״ם וסופרי שטרות, שוחטים ושמשי בתי־הכנסת. אנשים אלה התפרנסו ממלאכתם ולא היתה תורתם אומנותם, במשמעות הצרה של הביטוי. הלכּך הם נדרשו על־ידי פרנסי הקהילה לשלם מסים. הפרנסים חיזקו את תביעתם בטענה כי בדרך־כלל אנשים אלה אינם מגיעים לרמת ההשכלה הנדרשת מתלמיד חכם. הדיינים נחלצו לעזרת הנתבעים וקבעו למענם סטנדרד אחר, נמוך יותר, לקבלת תואר תלמיד חכם: הם צריכים להיות מסוגלים ״לצאת ולבוא בפירושי המקראות וקצת אגדות ושטחיות הדינים והפסקים״. נשים לב שיש כאן נסיגה משמעותית – ויתור על היכולת להתמצא באורח עצמאי בשקלא־וטריא התל­מודית. אך אנשים אלה נתבעו להתחייב לקבוע עתים ללימוד תורה בינם לבין עצמם, ״מלבד הקביעות שיש להם בבוקר בבוקר אחר תפילת השחר שהולכים את חכמים להתחמם כנגד אורן בישיבה בלימוד הגמרא״. כשלא עמדו כמה מ״כלי־הקודש״ גם בסטנדרד זה, נקבע סטנדרד שלישי, עוד יותר נמוך: היכולת לדעת ״קצת בפירושי המקראות והאגדות״. אך מעבר לכל זה ״כת מלמדי תינוקות, כל שכן שדין תלמידי חכמים יש להם״,שהרי הם עוסקים בהוראת תורה ממש, ואין מלאכת קודש גדולה מזו.

אין בינתיים בידינו כל מידע על הגיל, שבו סיימו בחורים את חוק לימודיהם בישיבות. בכלל, ספק אם היה זמן קצוב לשלב לימודים זה. סביר יותר לומר, כי הבחורים למדו ככל שיכלו. אחדים בוודאי פרשו עם נישואיהם ועסקו בפרנסת ביתם. הם קבעו עתים לתורה בימות החול ובשבתות. הזכרנו לעיל את השיעור היומי בגמרא, שהיה ניתן על־ידי הרב בבית־הכנסת אחרי תפילת שחרית. אחרים המשיכו ללמוד במגמה לעשות את תורתם אומנותם. חלק מאלה נתמנו לרבנים ודיינים, אך חלק מהם למדו תורה לשמה והסתפקו לפרנסתם במעט מסחר או שהיו סמוכים על שולחן הורים או חותנים עשירים. ר׳ חיים בן־עטר, למשל, המשיך ללמוד תורה גם אחרי נישואיו, בזכות תמיכתו של חמיו העשיר.

מכל־מקום, נראה כי היתה שכבה של תלמידי חכמים, אשר תורתם היתה אמנם עיקר אומנותם, היינו שלא מילאו תפקיד ציבורי כגון רבנות או כיוצא בזה, אלא ממש התמסרו ללימודים. אנו מסיקים זאת, בין היתר, משתי תשובות. בתשובה אחת מדובר על תלמיד חכם מובהק אמיד, אשר לא ניצל את זכותו לפטור ממסים, אך בהתהפך עליו הגלגל, הוא תבע להימחק מרשימת ״פורעי המס״.במקרה אחד מסופר על אדם, אשר היה כלול ברשימה כדין וגם נקבע גובה חיובו, אך בינתיים הוא פרש מחיי המסחר והתמסר ללימודים. בשני המקרים פסקו הדיינים לטובת בני־התורה.

המשך….

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

במראכש ובצפרו אנו מוצאים רבנים שנשאו את התוספת טאסור, בנוסף לשם המשפחה שלהם, כמו רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית, אשר בני עירו קראו לו רבי חיים טאסור.

וכך מצאתי באנציקלופדית " ארזי הלבנון "

אלישבע שטרית

אלישבע שטרית

רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית. מחכמי צפרו אשר במרוקו. הוריו היו מירה ה' וחושבי שמו אשר מתו עליו והשאירוהו יתום.

רבי חיים אברהם התחתן בי"ד בתמוז שנת תרכ"ט – 1869, עם מסעודא בת רבי יוסף מרדכי בנו של רבי עמרם אלבאז, רבי חיים היה נקרא בפי הכל רבי חיים " טאסור " כי הוא אחד מהבנים שהעבירו אותו בחבית שאין לה תחתית נכנס מכאן ויוצא מכאן, כסגולה לחיים למי שמתים בניו בחיים.

בימיו האחרונים נסע לפאס ונדבקה בו מחלת הקדחת שעשתה שמות מראש חודש תמוז תרס"א והלאה.  רבי חיים אברהם חזר לצפרו עם חום נורא ולמשך יומיים של מחלה נפטר בשבעה באלול התרס"א.

ביקורים ומתנות.

השמועה על אשה שילדה בן זכר, מתפשטת חיש מהר בקרב כל בני המשפחה, וכל הקרובים והחברים מתחילים לנהור בהמוניהם אל בית היולדת. כל אורח שמגיע לבית אבי הבן מתקבל בברכת, ברוך הבא, ברכה המיוחסת תמיד לאליהו הנביא. האורח מצידו מברך את הורי התינוק בברכה המסורתית " מבארכ מסעוד " כעין בסימן טוב. כל אורח מתכבד בעוגות, תה ושתיה.

נהאר תכ'מיס

כאמור אם נולד בן, השמחה רבה מאוד, שלא כמו הולדת בת, כאשר האירוע המשפחתי מצומצם. ביום שלישי של שבוע אבי הבן, נערכת מסיבת אתכ'מיס. כל אשה שבאה לבקר מסתכלת על הרך הנוחד ואומרת לו " בל כ'מכסא ( חמישה עליך ).

יש להדגיש כי למסיבה זו מוזמנות הנשים בלבד, ולכן לא מוטלת חובה על המארחים לקבל אותן בברכה, ברוך הבא, כי אשה אינה דומה לאליהו הנביא. יש שהשתדלו ועשו נהאר תכ'מיס דווקא ביום חמישי ובכוונה, משום שיום חמישי מסמל המספר חמש וגם נהאר תכ'מיס שהיום יום איחולי " החמש ", כך כל החמישיות מצטלבות ומרחיקות ביתר שאת את עין הרע.

מוסיפים להן עוד קישוטי החדר של היולדת בציורים של כף היד הכ'מסא. כל אשה באותו רגע שאומרת לרך הנולד בל כ'מסא עליכ, מניחה עליו הגר'אמא ( דורון ). מנהג דומה קיים אצל אחינו יוצאי אירופה האשכנזים : ביום השלישי שלאחר הברית, עורכים סעודה. ומציינים שיש בזה סמך מהסעודה שעשה אברהם אבינו עליו השלום, למלאכים ביום השלישי למילתו.

ומהרי"ל כתב, שיש גם להדליק נר גדול שלושה ימים אחר המילה, ועוד שניים עשר נרות קטנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל. והערלה תהיה מכוסה שלושה ימים.

לילת לחרכא – ליל ההאבקות.

בדרום מרוקו, באיזורי האטלס, קיים מנהג של ליל החמישי – הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות, ולכן הוא חשוב וגורלי, הנקרא : לילת לחרכא – ליל ההאבקות. ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד ותוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים וכולן יחד עם האם של היולדת, מחזיקות חתיכות ברזל בידן, מתקרבות בדחילו ורחימו וברצינות גמורה אל התינוק, שמות את כף ידן עליו ואומרות:

" שם שדי ! שם שדי ! שם שדי ! באותו הזמן קורא החכם פסוקי תהלים למען שלמותו של התינוק. זהו כנראה טכס התחדיד של האטלס, או רמז לאותו מנהג. יש לציין שבלילה זה השמירה היא קפדנית יותר מתמיד, וכאן החשיבות שמייחסים לטובה, לילד ולמידותיהן החשובות של הנשים השוהות בערב זה במחיצתו של התינוק.

הן עושות מאמצים שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום. בבוקרו של יום השישי, עם קריאת הגבר, פורצות הנשים בזג'ארית או קריאות גיל של יו, יו, יו מסולסלות ואומרות יחד : " עת שערי רצון ושעת מידת הרחמים "

עתה התינוק הוא מחוסן, בריא, שלם, שקט ובטוח. מעתה לא ידע כל רע ב"ה, ומוכן גם ליום השמיני בו ימולו את בשר ערלתו.

אנו רואים מכאן, עד כמה שונים הטכסים ממקום למקום, ברחבי מרוקו. גם השירים המיוחדים לכל שמחה, שונים מאזור לאזור. במיוחד השירים לכוד התינוק והיולדת, שבהם מביעים הערכה ואהבה, איחולים ומשאלות.

כיבודים.

לנשים המבקרות, מוגשים תה ועוגות שהוכנו במיוחד לשמחה זו וכן ריבות שנרקחו לכבוד המאורע כמו למעזון דלתין ( ריבת פלחי תפוזים ) למעזון דזהאר ( ריבת פרחי הורד ), ריבת קישואים, ריבת חצילים קטנים וכדומה. העוגות שנהגו להכין הן מירנגז, פאליבי, לקאנדיל ועוד. 

המשך….

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946הירשברג

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב

היסטוריה מוקדמת

כופה נוסדה ב-637-638 לספירה, בערך באותו זמן כמו  בצרה חברו של מוחמד, סעד אבן אבי וואקאס ייסד אותה כמחנה צבאי, בצמוד לעיר הערבית חירה. בקרב הלא-ערבים העיר נודעה כ"חירה" וגם כ"אקולה", עד לאייחודים של עבד אל-מאליכ ב-691. ב-638 היא הייתה בסיס לצבאות הערביים שלחמו בפרסים הסאסאנים במחוזה/מדעין; הכופנים הצליחו והפילו את שערי מחוזה באותו שנה.

השבטים שהגיעו לכופה לאחר מכן בדרך כלל היו ערבים מתימן ומהמדבר, כמו אזדים וקינדים; היו גם מספרים גדלים והולכים של זרים (מוואלי) שהיגרו מפרס כשארצם נכבשה. אלה לא יכלו לטעון שמוצאם מישמעאל כמו הקורייש השולטים. בשנות ה-40 של המאה ה-7, אנשי כופה טענו שהמושל של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, סעד, אינו מחלק את ביזת המלחמה באופן שווה. ב-642, עומר זימן אליו את סעד לעיר מדינה עם מאשימיו. עומר הדיח את סעד, וכך מנע משבר.

בתחילה עומר מינה את עמאר, ולאחר מכן את מייסדה של בצרה, אבו מוסא אבן אללה אבן קייס אל-אשרי; אך הכופנים לא קיבלו את שני אלה. עומר והכופנים לבסוף הסכימו על מוע'ירה אבן שועבא. לאחר מותו של עומר, יורשו עות'מאן אבן עפאן החליף את מוע'ירה עם אל-ווליד אבן עוקבה ב-645.

בכל אותו הזמן הערבים המשיכו בכיבושיהם בפרס המערבית תחת עות'מאן אבן אבי אל-עאס מטוואג', אך בסוף שנות ה-40 כוחות אלה נחלו כמה מפלות. ב-650 ארגן עות'מאן מחדש את החזית האיראנית; כופה ובצרה קיבלו מושלים חדשים (סעיד אבן אל-עאס במקרה של כופה), והמזרח נפל תחת השליטה של בצרה, כשהצפון נותר תחת שליטתה של כופה. אך בעוד שהאגף של בצרה חזר לתנופת הכיבוש בחורסאן , האגף של כופה הפסיד בטבריסטאן, ובטריטוריה הכוזרית  הוא נחל הפסד מוחץ ב-651. הרוב בכופה כעס על הירידה במעמדה של העיר, וב-654 הדיחו את סעיד ובחרו באבו מוסה, ועות'מאן הכיר בו.

כופה נותרה לא מרוצה בחלקה; ובמשך הזמן תחושה זו התפתחה להתתנגדות למשפחתו של עות'מאן, האומיים. ב-656  כשמצרים שלחה שליחים לעות'מן במדינה, אבו מוסא יעץ לניטראליות, אך אנשי כופה תמכו בזכותו של עלי אבן אבי טאלב לח'ליפות. עלי הדיח את אבו מוסה ובמקומו הציב את קראזה אבן כעב. זמן קצר לאחר מכן, עלי העביר את בסיסו לכופה כהכנה לקרב עם בן דודו של עות'מאן מועאוויא אבן סופיאן  שהנהיג מרד בסוריה. כופה נותרה נאמנה לעלי עד שהוא נהרג שם ב-661. בנו של עלי  חסן וויתר על הח'ליפות לטובת מועאויה.

כסמל לניצחונו, מועאויה ציווה על המושלים לקלל את עלי  במסגדים. בכופה, מועאויה החליט למנות שוב למושל את מוע'ירה, בן ברית ותיק של עומר שכל הסיעות בעיר יכלו לתמוך בו: אומאיים, עליאיים, והתושבים הוותיקים יותר של כופה. מוע'ירה ביצע את פקודותיו של מועאויה, אך מעצמו לא יזם מהלכים נגד העליאיים. אולם  הדבר עדיין היה פעיל בערים במזרח התיכון, ומוע'ירה נחלש; הוא ברח מכופה, אך שב ב-670. מועאויה אז מינה את המושל הבצרי הקשוח זיאד אבן אביהי. זיאד מיד שינה את המבנה של העיר, לדוגמה בכך שאיחד את שבעת השכונות לארבעה. בנקודה זו התומכים של עלי שעדיין נותרו בחיים, כמו הוג'ר אבן אדי, החלו לחשוב על מרד.

בכל התקופה האומאיית התושבים של כופה ימשיכו לתמוך בזכותם של צאצאיו של עלי לח'ליפות; לדוגמה, חוסיין, אל-מוח'תאר אלת'קפי (לטובת אבן אל-חניפיה), וזייד אבן עלי. כופה גם תמכה במרד של עבד אל-רחמאן אבן מוחמד אבן אל-אשעאת' ב-699-702. בתגובה, האומאיים ו(בשנות ה-80 של המאה7) המשיכו למנות את המושלים שלהם לכופה, כמו אל-חג'אג' בן יוסף ב-694. כל תנועות המרד דוכאו, וראשיהם נהרגו בקרב או הוצאו להורג.

ב-749,  העבאסים כבשו את כופה ועשו אותה לבירה שלהם. ב-762, הם העבירו את מושבם לבגדאד. תחת האומאיים והעבאסים הראשונים, החשיבות של כופה עברה מהפוליטיקה  הח'ליפית לתאוריה והמנהג האיסלאמיים.

כופה בתאולוגיה ובלמדנות המוסלמית

וואל חאלאק מציין שבהשוואה למדינה וכן לסוריה, בעיראק לא הייתה אוכלוסייה מוסלמית באופן רציף מזמנו של הנביא. לפיכך, לא ניתן היה להסתמך על מנהגי הקהילה (עמאל). במקום זה, העיראקים הסתמכו על חברי הנביא שהתיישבו שם, ועל הסיעות מהחיג'אז שכיבדו יותר מהאחרות. מייסד ראשוני של הסונה, אבו חניפה, היה כופי שתמך במרד של זייד בשנות ה-30 של  המאה השמינית והאסכולה השיפוטית שלו התמסדה והומשכה על ידי כופים אחרים, כמו אל-שאייבני, שגם הגנו עליה מפני  אסכולות אחרות (כמו  המליכים )

ה"טקבט" של שירזי, חיבור ביוגרפי קדום שמוקדש למשפטנים, התייחס ל84 "דמויות מתנשאות" של המשפט האיסלאמי; מתוכם 20 הגיעו מכופה. לפיכך היא הייתה מרכז שרק מדינה עלתה עליו (22), אם כי בצרה הגיעה למקום קרוב (17). כופים יכלו לטעון שהחברים החשובים ביותר של הנביא הגיעו משם: לא רק אבן אבו וואקס, אבו מוסה ועלי, אלא קם עבד אללה אבן מסעוד, סלמן הפרסי, עמאר אבן יאסיר, וחוצייפה אבן יאמאן. מבין המשפטנים לפני אבו חניפה, חלאק מציין את סעיד אבן ג'ובאייר, איברהים אל-נקהיי, וחמאוד אבן אבי סוליימן; ומחשיב את אמיר אל-שאבי לחלוץ במדע התקדים המשפטי.

בנוסף, אימאמים שיעים כמו מוחמד אל-באקר ובנו ג'עפר א-צאדק החליטו החלטות ממדינה שתרמו לחוק של כופה; ועד היום החוק השיעי הולך אחר הדוגמה שלהם. אבו חניפה גם כן למד מאל-באקר ובמיוחד מא-צאדק. כתוצאה מכך, למרות שהאסכולה החניפית היא סונית מבחינת עקרונותיה, הרי שבמונחים מעשיים החוק החניפי קרוב יותר לחוק האימאמי (השיעי) מאשר לאסכולות שהיו מבוססות במדינה – המאליכית, השאפעית וזו של אבן-חנבאל.

כופה הייתה גם בין המרכזים הראשונים של פרשנות הקוראן, שהכופיים ייחסו  למוג'אהיד (עד שהוא ברח  למכה ב-702). משם גם הגיעו מסורות רבות של  החדית' במאה התשיעית, יחיא אבן עבד אל חמיד אל הימאני צירף מחדית'ים רבים אלה  מוסנאד

בשל ההתנגדות הכופית  לדמשק (בירת האומאיים), להיסטוריונים  הכופיים הייתה שיטה משלהם  בהיסטוריה האומאיית. ההיסטוריון אבו מיחנאף אל אזדי (מת 774) צירף את חיבוריהם להיסטוריה נגדית, שנעשתה פופולרית תחת שלטונו של בית עבאס . היסטוריה זו לא שרדה עד היום, אך היסטוריונים מאוחרים כמו טאבארי ציטטו ממנה רבות.

כופה היא גם המקום בו  הכתב  הכופי התפתח, סוג הכתב  הערבי המוקדם ביותר. כפי שהמלומד בן אל-קאלקאשנדי טען, "הכתב הערבי הוא זה שהיום ידוע ככופי. ממנו התפתחו כל הכתבים האחרים". מקורו של הכתב הכופי מאחד מארבעת הכתבים הערביים הקדם-איסלאמיים, זה הקרוי אל-חירי. הסופר המפורסם של הכיתאב אל-פירהיסט, אינדקס של ספרים ערביים, אבן אל-נאדים (מת בערך 999), היה הראשון שהשתמש במלה "כופי" ככינוי לכתב זה.

פורים במרוקו – מקורות שונים

מעשה פורים של מעג'אז

איש המסים, רועה צאן ברכסים, מצא הון ונכסים, וקנה עבדים וסריסים, ופרדים וסוסים, ומלך על ברב״רים אבוסים, כשרצים מאוסים, וגזרו לכרות הדסים, עם מבטן עמוסים, והונם יהיו שוסים, והאל מושיע חוסים, שלח עליהם מהרסים, ויכו אותם לרסיסים, ותחת רגלם היו נרמסים, ובדמם היו מתבוססים, והנשנר מצוהארים הרה נסים, ולעמו עשה נסים, הוא יקבצנו מכל אפסים, ונהיה מכונסים, בארץ הכנענים והיבוסים, ושיר חדש נפצח על יין עסיסים, כל הפרטים הנם כמוסים, בבתי שירי המתנוססים.

ע"ה יוסף משאש פי׳ט

פרשת תולדות השיר

עוד לא אחדל מתקי, לקשט את ספרי בענקי, במה שעלה בחלקי, בעזרת אלהי צדקי, להשיב לאיש חשקי, על תולדות השיר בתבל, מי בנעימים נפל לו תחילה זה החבל, לקשור חבל בחבל, וחרוז ושקל היה גובל, עלי עשור ועלי נבל.

חכם לבב ואמיץ כח, בגש״ם ורו״ח, צדיק תמים כנח, חכמה ובינה ברוחו צרר, וכל דבר קשה בכחו פרר, כמוהר״ר, משה חראר, בן מלכים, יחיה חיים ארוכים, טובים ומבורכים, אמן. שלום רב לכבודו, ולכל הסובבים הודו.

מכתב כבודו, בהדרו והודו, הגיעני במועדו, ועלה באפי עז ריח נרדו, במליצתו הארוכה, בחוט של חסד משוכה, ביופי וחן ערוכה, המלאה לה עמיר תחלה וברכה, ושואלת ממני לחקור, וכל סלע לעקור, ועטי כמקדח ינקור, עד אשר אגלה את המקור, מתי שער השיר נפתחה, ועין מי תחלה עליו נפקחה, ורוחו עליו נחה, להוציא אותו לרוחה, ומי עלה בגורלו, לארוג תחלה בשכלו, גדילי כלילו חרוזו ומשקלו.

תשובה. דע ידידי! כי שער השיר נפתח תחלה לאבינו אדם ביום הולדו, ע״פ קבלת רז״ל, דכשנברא בששי, ופגע בו שבת בערב, אמר עליו שירה, מזמור שיר ליום השבת, כמ״ש בילקוט תהלים מזמור צ״ב, וגם מזמור קל״ט, ה׳ הקרתני וכוי, הוא אמרו, כמ״ש שם, ע״ש, וכן הוא בסנהדרין ל״ח ע״ב, וכ״כ רש״י במם׳ בתרא דף י״ד סוף ע״ב, ע״ש.

ועוד אמר שירה הוא ואשתו, כשנולד להם שת, כי ראו ברוה״ק שממנו יושתת העולם, ומלך המשיח יוצא ממנו (ב״ר פ׳ כ״ג), וגם נולד מהול (אדר״ן פ״ב), וגם היה צדיק ונחשב בין שבעה רועים, (סוכה דף נ״ב), וכשנתקללה חוה והאדמה, התחילו לבכות ולקונן על עצמם וכשמת הבל בכו וקוננו עליו, וכשראו ברוה״ק חרבן הבית קוננו עליו, ועוד ועוד, כמ״ש שם בם׳ באר יעקב פ׳ בראשית לקוטים בשם המדרש, ע״ש.

ומהם נשתלשל הדבר לבניהם אחריהם לומר שירה בעדן חדוה, וקינה בעדן עציבותא, והכל בפה דוקא, עד יובל בן למך, שהוא דור שמיני לאדם, שהמציא בחכמתו כלי זמר מור ועוגב,כמ״ש ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב (בראשית ד׳).

אמנם הדברים הראשונים שנזכרו בתורה בסגנון השיר והמליצה, במלות קצרות, מלאות רעיונות נשגבות ברוח נבואה, היא ברכת השבטים, ואחריה שירת הים, ושירת מרים, ושירת ישראל על הבאר, ושירת האזינו, ושירת יהושע (יו״ד), ושירת דבורה (שופטים ה׳) ותפלת חנה (ש״א ב׳) ותהלות דוד בן ישי, ושיר השירים, וכוי, וכוי, ומהם עד תקופת הגאונים ז״ל, לא נודע לנו שום שיר בשפת קדשנו, זולתי שירי ״ר״א הקליר״ הכתובים בספרי תפלות האשכנזים, שיש דעות סוברות, שהוא התה״ק ר״א ברשב״י זיע״א, כמ״ש התום׳ במם׳ חגיגה דף! י״ג ע״א, ד״ה ורגלי החיות וכו'ע״ש.

ואך רבים תמהו על דברי התוס׳ הנ״ל, והתנגדו להם בראיות ברורות, , שר״א׳ הקליר ז״ל, היה בתחלת ימי הגאונים, או בסופם כמ״ש בם׳ אוצי״ש אות ק׳, קליר, ע״ש. וכן נר׳ לדעתי המעט, כי סגנון שירי הקליר שלפנינו, הוא מלא גמגומים וגבשושיות, בשפה ובתנועות ובחרוזים, וכ״כ עליו הראב״ע ז״ל, בפירושו לקהלת סי׳ ה׳, פ׳ א/ אל תבהל וכוי, ע״ש. ודבר זה יוכיח, שאינם מעשה ידי התנא הק׳, אשר בזמנו היתה שפת קדשנו עוד בימי עלומיה בפי כל חכמי לב כאשר עינינו תחזינה שפת קדש לשון המשנה, הצח והבהיר בפי רבינו הקדוש בן דורו, ובכן עלינו להודות, שהקליר ז״ל, היה בימי הגאונים בבבל, שהלשון כבר התחילה להתערב עם השפה התלמודית, כאשר נמצא בכל תשובות הגאונים ז״ל תערובת השפה התנ״כית עם התלמודית, ובתערובת כזאת חבר גם הוא ז״ל את שיריו ופיוטיו.

המשך…..

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

פברואר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
232425262728  

רשימת הנושאים באתר