מורשת יהדות מרוקו

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

מקדם ומים כרך ז

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

7. מבצע פר (PAR)

על שם בעל חווה קטנה בכניסה לאואד־לאו(Ouad Laou) כפר קטן בסביבות תיטואן שליד סאוטה. הבאנו את העולים במכוניות ״המסגרת״ והעברנו אותם למכוניתו של פר בסביבות תיטואן, והוא העבירם לביתו עד בוא הספינה.

בתיטואן ובאואד־לאו היה פיקוח מוגבר של המשטרה, בגלל ריבוי המבריחים באזור — מבריחי סמים, מבריחי משקאות חריפים וסיגריות, ולפעמים גם מבריחי נשק.

המבצעים שלנו לא נעלמו מעיני המשטרה, המכס והתושבים, אך קשריו הטובים של פר הועילו לנו, למעט מקרה אחד, שבו נעצרו מספר פעילים.

מבצע מראכש

השנה היא 1959. חוליות של תנועות הנוער התקשו מאוד להיכנס לריכוזי יהודים במראכש(ולעתים גם בקזבלנקה) כדי לערוך רישום ולקבל פרטים על משפחות המיועדות לעלייה, ולכן הוחלט לשגר למראכש חוליה מחברי ״גונן״. חברי החוליה היו דוד בן־ שושן, יהודה אלבז, יהודה אטיאם (היום דורון) ואנוכי.

נסענו למראכש בשבת, בידענו שיהודי מראכש — כשאר היהודים במרוקו — נוהגים בשבת לאחר אכילת התפינה (החמין) לעשות סיאסטה ארוכה עד שעות הערב. חשבנו לנצל שעות אלה לעבור מבית לבית ולסיים לקראת השעה 6 או 7 בערב. חברי ״המסגרת״ במראכש התמקמו על גגות המלאח לתצפיות, והיו מוכנים לבוא לקראתנו במקרה של סכנה.

הגענו למלאח: לי היה זה ביקור ראשון שם. החוליה התפצלה, וכל אחד בנפרד פנה לכתובות שנמסרו לו; דוד בן-שושן נשאר ברכב בכוננות. ברשותי היו מספר שמות וכתובות. התחלתי באחת במקרה. עוררתי את ראש המשפחה, שאלתי אותו מספר שאלות וקיבלתי ממנו תמונות של כל בני המשפחה שהוא הכין מראש(בעקבות הודעה מראש על הביקור בלי לציין את התאריך). וכך עברתי בשקט מבית לבית ומילאתי את חובתי. אך בסביבות השעה 7, כאשר נותרה לי עוד משפחה אחת, נתקלתי בבחורה יהודייה ששאלה אותי על מעשיי בסביבה. לאחר שמסרתי לה תשובה סתמית התחילה לצעוק שמות: יוסף, אברהם… כנראה בני משפחתה; ובתוך רגעים מספר סבבו אותי עשרות יהודים ודרשו גם הם להירשם לעלייה. הסבריי ותחנוניי שעליהם להתפזר, ולא אני צפוי למעצר, לא הועילו. הדפתי ואף הכיתי מספר אנשים. ברחתי משם, אך הם המשיכו לרדוף אחריי ברחובות הצרים של המלאח במראכש. בדרך ראיתי שגם יהודה אטיאס (דורון) בצרה כמוני, וגם הוא רץ בכל כוחותיו לעבר היציאה מהמלאח.

בחור צעיר, כנראה מאנשי ״המסגרת״ במקום, תפס אותי בידי ואמר לי רוץ אחריי, הכנים אותי לחצר גדולה שהיו בה אלפי בקבוקים ריקים. הורדתי מספר בקבוקים מהערמה והסתרתי שם את כל השאלונים והתמונות שהיו ברשותי, והחזרתי את הבקבוקים.

משם — הבריח אותי הבחור לדירה של יהודים, ודרך הגגות הגעתי לדירה אחרת, ומשם הוציאו אותי מחוץ לחומות. ברחתי למקום מול החומות ומצאתי את עצמי בביתהקברות היהודי. הסתתרתי בין קברים, ושמתי על ראשי כובע גרב. לאחר כרבע שעה זחלתי מחוץ לקברים, ופתאום אני נתקל בעוד אדם הזוחל גם הוא — איזה פחד! התברר לי שמדובר ביהודה, שגם הוא ברח לבית הקברות. מוצאי שבת בבית קברות זה לא הדבר הנעים ביותר.

חשבנו שאנו בבטחה ויצאנו משם, אולם אחרי הליכה של כ־200 מטרים הקיפה אותנו קבוצת בחורים צעירים שרכבו על קטנועים ואופניים. אחד מהם הודיעני שהמשטרה הגיעה למלאח ומחפשת אחרינו, אך הם לא היו מוכנים לעזוב אותנו.

ופתאום הגיע רכבנו, נהוג בידי דוד. הוא ירד מהרכב, התקרב אלינו וצעק: ״עצור, משטרה! מי אתם?״ הצעירים היהודים ניסו להסביר לו שהם סתם עומדים ומחליפים חוויות. דוד ויהודה אלבז התקרבו ו״עצרו״ אותי ואת יהודה דורון, וכך הסתלקנו מהמקום.

בסיכום: המצב במלאח במראכש היה ללא נשוא, ולהגיע ליהודי המקום באותה תקופה זה היה כמו להגיע ישר למעצר.

היהודים היו נרגשים מאוד ולא שלטו בעצמם בנושא העלייה לישראל. הייתה ממש סכנה לכל מי שהתקרב אליהם באותה תקופה. הדבר נבע מאהבתם המיוחדת של יהודים אלה למדינה ומשאיפתם העזה לעלות ארצה.

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

גויסתי ל״מוסד״ בחודש אוקטובר 1955 בהיותי בן 20; גייסו אותי הסוכנים הראשונים שהגיעו למרוקו, בחודש ספטמבר 1955.

נולדתי בקזבלנקה. אבי הרב שמעון כנאפו זצ״ל נולד בעיר אגאדיר שבדרום מרוקו. הוא חינך שם מאות ילדים, ולימדם תורה ודרך ארץ. מאגאדיר עבר עם אמי למוגאדור והיה מזכירו האישי של דיין העיר, רבי דוד כנאפו זצ״ל. בשנת 1932 לערך עברו הוריי לקזבלנקה, ושם שובץ אבי בין דייני העיר.

רעידת אדמה באגדיר

באגדיר, עיר נמל השוכנת בדרום מרוקו, הייתה קהילה יהודית בת כ־1,800 נפש. בעיר זו נולדה רעייתי רחל לבית אביסרור, שם גם התגוררה אחותי ז׳קלין, שנישאה לבן המקום ושם התגוררו דודים, דודות וקרובים רבים. לרחל היו שם אחות נשואה ואם לשישה ילדים ואחות רווקה. שני אחיה, צ׳רלי ויצחק, עלו ארצה בשנת 1956 עם גרעין לקיבוץ מעוז חיים. בליל ה־1 במרס 1960 רעדה העיר רעידה חזקה, 7.3 בסולם ריכטר. על כך שמענו רחל ואנוכי בחצות, כאשר חזרנו מחתונתם של פני וג׳ו ועקנין, חבר ב״מסגרה־ אז.

יצרתי קשר עם עזרא איילון, מפקד ״גונן״ באותה תקופה ונפגשנו בבוקר. הגיעו ידיעות על אלפי הרוגים ופצועים. כוחות צרפתיים, אמריקאיים ואחרים התחילו להגיע לעיי ולעזור בהצלת אנשים שנקברו תחת מפולת. בעיר זו היה לנו סליק נשק, ודובר עם איילה על אפשרות להבריח חלק מהניצולים באמצעות אנייה שתגיע לנמל באגדיר. נסעתי לשב באותו יום והגעתי לאגדיר בבוקר למחרת באוטובוס של תנועת הדאג׳ Educatif de la Jeunesse Juive DEJJ), Departement כלומר תנועת נוער יהודית) ובו כשלושים מחברי תנועה זו שביקשו לסייע לניצולים היהודים, ובראשם לינקלר, ראש התנועה הזו. נוכחותי באוטובוס הטרידה אותו אך חברי ליאון זבלי, חבר בדאג' הרגיע אותו ואמר לו שאני קרוב שלו. מיד בהגיעי לעיר, שנחרבה כולה ושהכרתי היטב לפני האסון ביקרתי בדירה שבה היה הסליק, אך חששותי נמוגו: הכול נהרס ונקבר. ניגשתי לבנין שבו התגוררה אחותה של רעייתי רחל: לא נשאר דבר מהבניין. שכן של המשפחד בוחבוט, סיפר לי שממשפחתה של רחל ניצלו שני בנים, סרג׳ וג׳ורג' והוא ראה אותםודיבר אתם בליל האסון, אך אין הוא יודע מה עלה לאחר מכן בגורלם.

התחלתי מיד לחפש אותם. פניתי למפקד הבסיס הימי הצרפתי באגדיר, כי שם עבד שנים רבות אביהם של הילדים חיים בן־חמו ז״ל. הוא העמיד לרשותי ג׳יפ ונהג, אך לשווא; עקבותיהם של הילדים נעלמו.

ביום השלישי נפגשתי עם יהודי בשם שריקי, והוא סיפר לי שהילדים נלקחו על ידי גיסו דוד לוי, היום תושב נתניה, שהיה בביקור באגדיר, ונסעו אתו לקזבלנקה. כך מצאתי את הילדים סרג׳ וג׳ורג׳. מאוחר יותר אימצנו אותם וגידלנו אותם בביתנו כבנינו לכל דבר.

אחותי ז׳קלין — נעלמה. מצאנו תינוקת שלה בת שמונה חודשים לאחר שלושה ימים מתחת לאדמה, וגם אותה אימצנו.

לרחל רעייתי זכויות רבות על האהבה שבה גידלה את הילדים, סבלנותה כלפיהם ודאגתה לחינוכם הטוב כאשר אני עצמי נעדרתי תכופות מהבית בשל פעילותי החשאית.

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

פרק ראשון – בתחומן של מדינות העולם היווני-רומי.

אלף שנים בקירוב ( מ – 300 לפני הספירה ועד 700 לספירה הנוצרית ) שעלינו לסוקרן בפרק זה, הן תקופה ארוכה מאוד אפילו בתולדות עם עולם, בייחוד כשאירעו בה מאורעות המזעזעים ביותר בחייו, שגרמו למורות עמוקות במבנהו, בהתפתחותו הרוחנית והדתית וביחסיו עם אומות העולם.

העם היהודי התקומם פעם, פעמיים ושלוש נגד האימפריה הרומית ונוּצח לאחר קרבות רבים, ובסופו של דבר קיפח את חירותו, ראה בחורבן בית מקדשו השני, נושל מאדמתו, שעליה התיישבו זרים, בעוד שעל בניו נאסר אפילו לבקר בארצם, כפי שמציין בלעד אחד מסופרי הכנסיה הראשונים.

ועם זה הייתה זו תקופת התפשטותה של האמונה היהודית ברחבי עולם במידה שקשה לתארה ; תנועת התקרבות ואפילו התגיירות ליהדות נתעוררו בקצווי תבל הידועה אז : בחצי האי ערב, באפריקה, ברוסיה הדרומית.

מקומה של גולת אפריקה בעולם היהודי.

לאפריקה נועד מקום נכבד בתהליכים אלה. גולת אפריקה נתנסתה בזעזועים המוקים שעברו על ארץ ישראל במידה העולה על זו של ארצות גולה אחרות. יש במרד לוקואס ה " מלך " בימי טראיאנוס דמיון רב למרד בר כוזיבא הנשיא : גם בנוגע לתוצאותיו המדיניות.

בר כוזיבא היה השם שנתן התנא רבי עקיבא לבר כוכבא, שעליו אמר רבי עקיבא עצמו בתחילה כי "דין הוא מלכא משיחא".^[1] (=זה הוא מלך המשיח). על פי תורת החסידות ההסבר לכך הוא, שאכן רבי עקיבא היה מוכן לכך לפי דרגתו, והיה ראוי לביאת משיח, אך אנשי הדור לא היו ראויים לכך.

באפריקה צמחה והתפתחה הנצרות הלאטינית, שהתגבשה בדמותה של הכנסייה הקאתולית של רומי. כאן חיו ופעלו טרטוליאן, סופרה לוחמה הראשון של הכנסייה נגד היהודים, ואבגוסטין הקדוש – 354 – 430, הוגה דעות הגדול בעולם הנוצרי, אדריכלה הרוחני של הכנסייה הקאתולית, שאת תוכניתה ואת תוכנה התווה בספרו " עיר האלוהים ". De Civitate Dei

כמאה שנה לאחר מותו של אבגוסטין באה יהדות אפריקה בעול השלטון הביזאנטי, שנתן את אותותיו בה בצורה חמורה יותר מאשר בארץ ישראל.

מיעוטם ודלותם של מרוקות היסטוריים יהודיים על התפוצה האפריקאנית בתקופה שאנו עמודים בה, מכבידה ביותר על הבא לעקוב אחרי השתלשלות הדברים ולהסיק מסקנות שאפשר לראותן כוודאיות מבחינת שיטת המחקר המקובלת.

משל למה הדבר דומה ? לפסיפס שניזוק קשה, ואבניו נתפזרו ; אם הוא אחד מבין רבים וכן שלמים שנתגלו בחווילות של גדולי האימפריה ברומי העיר ובפרבריה, אפשר לשחזרו ולתקנו לפי דוגמת הפסיפסים השלמים.

אבל כיצד נשחזר את תמונתם המלאה של חיי היהודים באפריקה, והיא יחידה במינה ושרידיה האפיגראפיים והארכיאולוגיים מעטים, ואף אלה אינם אחידים מבחינת טיבם וערכם ההיסטורי ופזורים על פני שטח עצום ותקופה של אלף שנים ?

לא נותרה אף יצירה רוחנית אחת של יהודי אפריקה מתקופה זו שהעמידנו על דמותם. גם הידיעות בספרותנו בת הזמן, שהתרקמה אז בארץ שיראל, צנועות ביותר. כל שיחזור צריך אפוא להסתמך כאן על מקורות משניים.

ובאין עדים משלנו אנוסים אנו להשלים פרטים חשובים מתוך מקורות זרים, שתיארו מאורעות ותופעות מנקודת ראותם שלהם. תחום חשוב בחיי הדת והרוח – והרי אלו דווקא עניינים המסורים ללב ולרגש – יש להשלים על פי נגאטיבים כביכול – על פי דברי הפולמוס והוויכוח שבספרות עוינת של נציגי דת, שביקשה להעביר את היהדות מן העולם.

ראשיתם של דברי ימי ישראל באפריקה מערבה למצרים בדברי אגדה מופלאים ; על ארץ כנען שנועדה והובטחה לבני ישראל ; על נסיגתם של אנשי צור וצידון, ששלטו קודם לכן במבואות מצרים, אל אפריקה, לאחר שגורשו מארץ כנען בימי יהושע בן נון.

על ניצחון דוד על גלית הפלישתי הברברי, על יואב בן צרויה, שרדף את הפלישתים עד קצה המערב והדרומי של אפריקה, על אניית תרשיש – היא אפריקי, על בית כנסת קדום שהוקם בימי שלמה המלך, על אבן מבית מקדשו של שלמה, שהושקעה בג'רבה.

על בית כנסת עטור האגדות באי ג'רבה, מסורות עממיות וסיפורים שכינסום בכתובים בתקופה קדומה חכמינו וגם חכמי הגויים, יוונים וערבים, או שהיו מתהלכים בפי העם ונרשמו רק בדורות האחרונים.

מסורות אלו מעבירות אותנו לימי קדם רחוקים, כשצפה ועלתה יבשת לא נודעת מתהום הפרה היסטורי, וכל מה שהתרחש שם עדיין נראה בדמדומי שחר. באופיין דומות הן לסיפורים היווניים רומיים שבידינו על עברה הרחוק של הארץ ותושביה. אמנם הרקע שעליו צמחו המסורות היהודיות שונה מהם, ועל זה נדון להלן.

החל מהמאה הרביעית לפני הספירה מתחילות להצטבר נקודות אחיזה בודדות ; רמזים במקורות ספרותיים וממצאים ארכיאולוגיים, שמצטרפים יחד למידה המאפשרת לשער השערות על דברי ימיהם הקדומים של בני עמנו באזורים אלה.

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

קיבלתי את הסכמתו של מר יחיאל פרץ לפרסם את האגדות וסיפורים אותם שמע ורשם מפי הוריו….ועל כך אני מודה לו…אני תקווה שתהנו מסיפורים אלו, כי הרי כולם נושאים בחובם מוסר השכל חשוב וחוכמת חיים שאין שווי לה……להנאתכם

ברצוני לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם, כפי שהם מופיעים בחוברת הזו….הסיפור יובא בשלמותו בין הוא קצר או בין אם הוא ארוך…וכל פעם סיפור אחר……

אדוני נתן, אדוני לקח

בעיר אחת עבר וזיר על יד בית כנסת יהודי, ושמעם אומרים: ״ אדוני נתן אדוני לקח יהי שם אדוני מבורך.״

רץ אל המלך ואמר לו: ״מלכי היקר היהודים מתפללים כל יום כדי לרושש אותך. הם אומרים: ״ אדוני נתן אדוני לקח יהי שם אדוני מבורך.״

קרא ליהודים ואמר להם :״טפשים, ואפילו אם ה׳ רוצה לפגוע בי, אין ביכולתו לרוששני לגמרי. אם יקח ממני את סוסי, ישאר ארמוני. ואם את נשי, אז ישארו עבדי. לכן דעו לכם: יש לכם עשרה ימים להראות את גדולת אלוהיכם בכך שתציגוני ערום ועריה, ללא רכוש, כעני המחזר על הפתחים. אם לא תצליחו בכך אדון אתכם לגרוש מ-ממלכתי.״

שמעו זאת היהודים והתחננו לפני המלך שיבטל את הגזרה. אך לשווא. הלכו לבתיהם, ופתחו בצום, תענית וקינה.

לעיר נקלע עני מרוד. שאל אותם:״ אחי, מה הבכיה הזאת לכם?״. ולא ענו לו כי חשבו: ״מה יושיענו זה ?״. אך משהפציר בהם, סיפרו לו על גזרת המלך. אמר להם:״ אחי, שברו הצום וחדלו מבכי, שימו מבטחכם בשם, ובעזרתו אבטל את הגזרה. איני דורש אלא שתתנו לי ריאל לאיש וסמכו עלי.״

כל אחד מבני הקהילה נתן ריאל לעני. הלך לשומר בית המרחץ המלכותי ואמר לו: ״ ראה – ממרחקים הגעתי, מלוכלך ומיוזע אני. תן לי להכנס ולהתרחץ. ״

התכעס שומר בית המרחץ ואמר לו:׳׳ יהודי, סור מכאן. לא אתן לך להמס, כי זה בית המרחץ המלכותי. בעוד שעה קלה יופיע המלך עם פמליתו, ואם ימצאך בפנים יסיר ראשי מעל כתפי.״

הבין היהודי שאין טעם לדבר ללבו של השומר ותחב לידו צרור ריאלים. שינה השומר יחסו ואמר לו: ״טוב, אתן לך להיכנס, אך עשה זאת חיש, כי המלך אמור להגיע בכל רגע.״ נכנס היהודי פנימה, התפשט, והתחבא באחד המבואות.

המלך הגיע לבית המרחץ, פשט בגדיו ונכנס למים. היהודי לבש את בגדיו של המלך, יצא החוצה והלך עם פמלייתו לארמון, שם ישב על כיסאו המפואר של המלך.

כשסיים המלך להתרחץ, יצא להתלבש ומצא רק את בגדי היהודי העני. בלית ברירה, לבש בגדים אלו, וכשיצא החוצה הקביל פניו שומר בית המרחץ בצעקות, במקל ובחרפות: ״ יהודי ארור, איך העזת לשהות כשהמלך היה בפנים אם היו מוצאים אותך, היו כורתים את ראשי שנינו. עתה – הסתלק.״

יצא המלך מבית המרחץ רצוץ ומדוכא. איש לא שם ליבו אליו, ושומרי הארמון גרשוהו והכוהו מכות נמרצות. כל יום הוא חזר אל הארמון והוכה שם. יום אחד קרא לו העני- המלך ואמר לו:״ אדוני נתן אדוני לקח. ברך את שם אדוני- כי הוא לקח לך את הממלכה, הסוסים, העבדים והנשים, ולא השאיר לך דבר. וכי לא צדקו היהודים בקבלתם את גורלם מדי יום ביומו?״

הודה המלך בצדקת דבריו של היהודי. פשט העני את בגדי המלך והחזירם לבעליהם. המלך עמד בחלקו בהסכם: הוא ביטל את הגזרה והתיר שדיבר סרה ביהודים בא על עונשו.

המשך…..

נר מצוה

על עניין חנוכה, שבת דרשות שונות ושאלות ותשובות

הוצאת – אוצרות המגרב – מכון בני יששכר ירושלים

בהנהלתו של הרב מאיר אביטבול

מייסד ומנהל הקרן

אוצרות המגרב

ואך בדור הזה ירדה עוד פלאי פלאים, ואותו חובר חבר שירים כסירים אשר כסית את שמו בצעיף! דק, לבל אכירהו בטוב, כבר ידעתיהו בשם, זה רבות בשנים, ושלח לי ספרו הגדול המכיל בקרבו יותר ממאתים שירים ארוכים, עם מכתב ארוך בגאוה ובגודל לבב, כדבר מלך שלטון, לסמוך את ידי עליו, בשיר נאה להורות חכמתו וכל מעשה תקפו, ואני בתומי עברתי על ספרו משער לשער, והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים, וצירים וחבלים, כי אותיות זםט״צ, הם שוים אצלו לחרוז מהם חרוזים, וכן אל״ף וקו״ף, וכן רי״ש ולמ״ד, וכן תי״ו וטי״ת, וכן דגש ורפה, ותערובת ארמית ועברית הוא דבר המצוי אצלו בכל חרוז, והרבה מלות חדשות אשר בדה מלבו, וכלם משוללים מכל רעיון ומכל סגנון, רק דברים הדברים בלי סדר ובלי משטר, גם בגסות פתיותו, נגע נגיעה קשה בהרבה דברים הנוגעים לדת.

ובכן לא יכולתי להתאפק, וכתבתי אליו מרורות, והודעתיהו טעיותיו הגסות בכל פרט ופרט, ואחר, נשאתי עליו את המשא הזה, אחד עשר תנועות בכול חרוז:

רוח השיר ממד היא והלאה,

ומעודד לבד אותה לא ראה:

רק לבד מאד מאד גאה גאה,

וחשב כי תור חדריו היא באה :

ואד היא תשקיף ממרומי שחק,

ועליך מאד תלעג ותשחק:

הוי גבר תחשוב כי אותי דק תשחק,

ועצמי ממד מאד הוא רחק:

ספרד בעל כרם כנאד נפוח,

אין בקרבו רק הבל ורעות רוח:

שיריו הם סירים סבוכים וחוח,

אין בהם טעם וריח ניחוח:

טוב טוב לו היה ספרד נשאר חלק,

מוצא ומובא כספד בו יחלק :

ועתה תור תנורד באש ידלק,

על גחליו תבשילד בשל ושלק:

ועליו תשא קינים ויללות,

אוי נא על עמל ימים וגם לילות:

חשבת בסלם השיר לעלות,

והנה ירדת אל תור מצולות:

גם הנייר ודיו במר שיחם,

יצעקו אוי להם כי אבד נצחם:

נחרץ משפטם כי יהיו לפחם,

על כלם מן השמים תנוחם:

ואמת אמת תפשיר. להאי, והודה ולא בוש, וספרו, טמן בחורו.