פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה

רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.

בנימין בר תקוה

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.

פיוטים נוספים השקולים במשקל הברתי־פונטי הנם פיוטים מרובעים. בנידון אלו יש להעיר, כי שירים אלו כוללים חמש או שש הברות פונטיות בצלעית ולעתים נדירות עד כשבע הברות בצלעית^,. לאמיתו של דבר ניתן לראות בצלעיות אלו התיחסות ׳הברתית׳ לשוואים הנעים שבצרופי העמודים היסודיים במשקלי שירת ספרד. לאמור, אם נתייחס למשקל המתפשט למשל, הרי שבצרופו היסודי בשירת ספרד הוא בנוי מ׳מתפעלים־פועלים׳. ובתרגום למשקל הברתי־פונטי, שבע הברות לפנינו, וצרוף זה חוזר על עצמו ארבע פעמים בטורי השיר. אם נתייחס אל הצרוף התדיר בפיוטי יעב׳׳ץ של המתפשט שהוא ׳מתפעלים־נפעל׳, נמצא שהוא שווה ערך לשש הברות במשקל הברתי־פונטי שבו השווא הנע עושה הברה. ואולם, קיימים גם פיוטים בהם קיים צרוף הברות מסורג של 6/7/6/7 וכדומה. לפיוטים אלו העשויים במתכונת אאאת בבבת וכוי, יש לעיתים טור פתיחה שמבנהו אאאא ולאחריו בבבא, גגגא. בשירים הסטרופיים מדובר במקרים כגון אלו על סטרופת פתיחה. חלק ניכר של הפיוטים חותם במקרא, לאמור, הצלעית האחרונה (ולעתים גם חלק מן הצלעית שלפניה) הינה פסוקית. אבל יש להוסיף, כי ברוב המקרים, הצלעיות המקראיות חותמות־הטורים מסיימות במלה זהה, ובמיוחד אהודה מלה שהיא שם פרטי, כגון שם ה׳, ראה בפיוט ׳ה׳ רועי׳(יט עמי ב) ובפיוט ׳יה בעוזך׳(דף כ עמי א). יש שהשם הפרטי הוא כינוי לאומה וכך מופיעים בעמודים כז עמי ב-כח עמי א, חמישה פיוטים המסתיימים במלה יעקב. ואחרון, שם פרטי של אדם מופיע בחלק מן הפיוטים לעולים לתורה, והם פיוטים המסיימים כל טור בשמו של העולה לתורה, (דף נז עמי ב, דף נו עמי א). ואולם, יש מלות סיום זהות שהם שם עצם כללי בסיום טורי השירים המרובעים שבמשקל ההברתי־פונטי, למשל המלה ׳בית׳ בפיוט ׳יחיד ונורא׳(דף כג עמ' ב } במקרים אלו המלה הזהה הינה מלת מפתח בשיר, מעין ציר מרכזי, שכן המלה " בית " ׳ משמעותית להבנת התוכן בפיוט זה, המיועד לחנוכת בית־הכנסת. פיוט פיוט מיוחד מסוג זה הוא הפיוט ׳יה מחשבת׳(דף כחעמ׳ א) ובו מאיית הפייטן את המלה האחרונה, אות אחר אות. נמצא שהאות האחרונה משמשת מלת קבע, כגון: יה ״חשבת / צוררי השבת / וברך את בית / יו׳׳ד עי׳׳ן קו״ף בי׳׳ת // עורה לקראתי / עוז ישועתי / ולתחינתי / תי״ו קו״ף שי׳׳ן יו״ד בי״ת וגו׳.

לסיום יש להדגיש, כי פיוטים מסוג זה שהם מרובעים ובמשקל הברתי־פונטי, אינם מופיעים במדור החגים שאין בהם מלאכה, ואינם מופיעים במדורי הקינות וההספדים. נמצאנו למדים שהתבנית החדשה המחליפה את התבנית הקלאסית, מקומה יכירנה רק ואך בין פיוטים פחות חגיגיים. עדיין יש להבין מדוע מופיע המרובע ההברתי־פונטי בריבוי יחסי בין הרשויות לברכו. והנה מסתבר שגם בספרד היו הרשויות הרשמיות לברכו ׳פתוחות׳ לתבניות ולדפוסים משתנים

נוסיף ונציין כי לא רק ׳מרובעים׳ נקלטו במשקל ההברתי־פונטי, אלא גם פיוטים מן הסוג של ה׳משולשים׳, כגון ׳קום נגיד׳(דף נז עמי א). יש לציין כי גם אם אורך הצלעיות רב יותר, הנה סך ההברות בכל שלושת הצלעיות אינו עולה על סך כל ההברות שבצלעיות השירים המרובעים. מכל מקום, צורת המשולשים אינה שכיחה כמרובעים גם בתחום השירים השקולים במשקל ההברתי־פונטי. המשולשים כמוהם כמרובעים, אינם נחלת השירה החגיגית אלא מזומנים הם להזדמנויות הפחות חגיגיות כפי שהוסבר בדיוננו על המרובעים

כללו של דבר, הכבוד בפני מסורת ספרד רב עדיין, כך שאין מסלקים דפוסים קודמים אלא מוסיפים עליהם מתוך התאמה לאשר נעשה בעבר.