מורשת יהדות מרוקו

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו 

חוויות בדרן לקברו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל

חוויה אישית ממר משה דהאן

בחודשי האביב של שנת 1938, ועוד קודם נהגנו מדי תקופה של חודשיים או יותר לעלות ל״מערה״: זהו קברו של הצדיק רבי עמרם, היות וכל החברים(כשבעה במספר) היינו רווקים ניצלנו הביקור גם ללימודי תהלים, והכנו צידה לשתיה ולמאכל, בשעות אחרי הצהרים התפללנו תפילת מנחה, ובטרם רדת החשיכה היינו אורזים הכל וחוזרים איש לביתו.

בחבורה היו החברים: יוסף בן דוד, יעקב אלקיים, שמעון דיין, מכלוף גוזלן, משה חיים אלבז, אנוכי, והחבר השביעי לא בא אותו יום (מרדכי דהאן ז״ל) אנוכי והחמשת החברים, השתתפנו בקניות והעמסנו כל הציוד על חמור, עדיין לא היתה מאורגנת תחבורה למקום, כדי לקצר קצת את הדרך הלכנו בדרך בורמה דרך הקצרה בכ־2 ק״מ, (צידה לדרך כזאת היו קוראים בערבית המרוקנית ״פרידה״ כלומר מימון קולקטיבי, כל אחד השתתף בסכום שנקבע לו מראש), באחד מהביקורים כשבית הקברות היה שומם מאדם החלטנו לנוע רגלית, הלכנו בשעות אחרי הצהרים, בדרך כלל הנסיעה ארכה כשעתיים, והיות ואנחנו היינו מספרים כל מיני סיפורים התעכבנו בדרך. בשעות הדמדומים אחד מהחברים ושמו משה לא הרגיש טוב והוא היה אמור להתעכב, מאחר והיה נוהג בחמור שנשא כל המצרכים, אמר לנו חבריה! התקדמו אני אגיע מאוחר יותר.           

שאר החברים התחילו ללכת במהירות לפני רדת החשיכה, חבר שנשאר מאחור, איבד קשר עין עם שאר החברים, ומכיון שפחד לעשות הדרך יחידי, החל לקרוא לחבריו בקול  רם ואף בקולי קולות, אך אף אחד לא שמע את קריאותיו,  לאחר שהתרחקו ממנו שמעו הד אדיר וחזק שנשמע  ממרחקים, מה קרה לו?כשהוא צעק, גרם קולו להד חזק מההרים.

היה קורא לחברים שלו, והם היו שומעים ממקום מנוסתם גם כן קולות אדירים בערבות השדות וידידינו משה שרכב על החמור המשיך לצעוק, כשצעק ולא היה מענה חשב ששורדים באו והתנפלו על חבריו או שחטו אותם, וחבריו ששמעו צעקות השבר חשבו שהשודדים התנפלו על חברם משה לכן צעק וקולו היה ההד ששמעו, הם מרוב פחד התחילו לרוץ לכיון בית הקברות, והוא רדף אחריהם כשהוא        

נוהג את החמור.                                                                                                    

סוף סוף החמישה הגיעו לשטח הקבר של הצדיק כשהם כולם נושפים ונושמים בקושי, כשהם בטוחים שחברם נתקף ע״י רוחות הרפאים ונעלם, בנתיים הופיע בבית הקברות השומר היהודי וכששמע חרדתם על חברם משה שנעלם, הרגיע אותם ואמר להם תראו שהוא עוד יגיע, וכל אחד מהחברים היה מודאג לגורל חברם משה שלא חזר וחשבו על השבתת השמחה, עם האוכל והלינה במקום.

בעוד שכולם במחשבות רעות פתאום רואים את חברם משה וחמורו מתנהלים לאיטם, וגם הוא במחשבה שלא ימצא אותם לעולם.

מרוב פחד התבלבלו, מצד אחד משה וחמורו נעלמו מי יודע לאן, הם חשבו שהאדמה בלעה אותו, או רוחות הרפאים סחבו אותו, והוא משה חשב מצירו שנעלמו כולם ואינם, ואם הסוף טוב אז הכל טוב.

שני הפלגים נתנו הודיה לאל ניצלו והתחילו בתפילת מעריב חגיגית וקריאת ספר תחלים ע״י קברו ותחת העץ של הצדיק .רבי עמרם בן ריוואן, למחורת בבוקר בתפילת שחרית כנראה שזה היה יום שני התפללו יחיד פתאום הגיעו עוד כמה יהודים, הוציאו ספר תורה וקראו הגומל על הנם שנעשה עמהם, נתנו יד איש לרעהו ומברכים: ברון מחיה מתים זכותו של הצדיק שמרה עלינו.

ברוך השם המציל

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 274 ג'

ב"ה.

ברוכים תהיו. אכותנא, תערפו מאן ליום חנא נתונים בעת צרה כי באו בנים עד משביר וכל אין ללידה מחמת עצירת גשמים ומא כא נרדוסי באלנא נערפו על מי עשה ה' ככה, וכבר ידוע סאיין קאלו רבותינו אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עוונותיהם של ישראל ובפרט לעון – די נשים כא יכרזו מנור חתן וכלה אוו סי מול אתפלין, וכא יכרזו מקושטות ותבקע הארץ לקולם ואין אומר השב, וקאלו רבותינו דעינא תירי סרסורי עבירה.

ובעוונותינו הרבים והרעים רפאנו את בבל ולא נרפתה, עמלנא אתקנה בלחרמות ונדוים על כל מרא די תכרז מנור לחתן ולכלה, אוו מנור אתפלין. ואפשר הדבר מחמת לפריצות דייאלהום וחפצים בקלקלה מא תחיירו לא עלא נדויים ולא עלא חרמות.

אשר על כן מהיום הזה והלאה ראחנא כא נסחחו דיך אתרקנא אלווילייא ומחדשים בה בכח תרותנו הקדושה ובכת התנאים האלהיים הרשב"י ורבי מאי בעל הנס זי"ע די יכון עובר עליהא מרא אוו ראזל מלבד די עונשו חרוץ וליטריקיה חיוייא דרבנן דלית לה אסוותא עוד זאת יתירה ראחנא אידא כאן עורץ מא נכתבו לו כתובה מא נבאכולו שבע ברכות אוו אידא כאן תפלין מא ידכלו חתא חכם לסעודת מצוה וראה מובדל מישראל.

ווחדא אוכרא עלא סבת האד פריצי בני עמינו די כא ילעבו לקארטא וברחנא עליהום פעם אחת ושניה ולא שמעו ולא הטו את אזנם ובאקין פרשע דייאלהום האחנא כא נכונו גוזרים בכוח תורתינו הקדושה ובכח התנאים הנזכרים, שמהיום הזה והלאה כל מן די יקבד פידו לקארטא קביר אוו סגיר ראה מובדל מעדת ישראל ולא ימנה בכלל עשרה.

ודי כאנת ענדו סי מילה פיהום מא נברכוליסי ומא נכבנוליסי בנו אוו די כאן ענדו סי ערץ די בנו אוו דייאלו מא נכתבולו כתובה מא נברכולו שבע ברכות, וכא נחבוכום אנית עלא מדמת אתמיד די מדי דבת בשבתו נחבוכום מא תפרזוסי ידידינו ואור עינינו כמה"ר רחמים יוסף אג'ייאני מן האד אזמעא לוכרא, תערפו באיים תלמיד חכם ועניים די כא יקבדוה דחוקים מצד יוקר השערים וחסרון הפרנסה.

עליהא נחבוכום תדאוומוה מדי שבת בשבתו וכיף יכלט עליכום לחכם תעטיווהמולו ומאהוסי כבוד עליכם תעביווה ותזיבוא וובקא בצער מעא די כא יקבדו דיו אזרייא דייאלו די כא יזרי מא נזידלוסי צער ובשכר זאת אלהינו מרחם ירום לרחמכם וופא גדנא בגשמי רצון ווחלנא שערי הפרנסה ולא יצטרכו עמו בית ישראל אמן כן יהי רצון.

תרגום תעודה מספר 274 ג'

ברוכים תהיו אחינו הלא תדעו שכעת אנו נמצאים בעת צרה כי באו בנים עד משביר וכח אין ללידה, מעצירת גשמים ולא נותנים לב על מי עשה ה' ככה, וכבר ידוע מה מאמרו חז"ל אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עוונותיהם של ישראל, ובפרט עון של הנשים שהולכות אחרי החתן והכלה או בר מצוה והן מקושטות ( ומצפצפות ).

ותבקע הארץלקולם ואין אומר השב, ואמרו רבותינו עינא וליבא תירי סרסורי עבירה, ובעוונות הרבים על פי דרך הכתוב, רפאנו את בבל ולא נרפאתה. תקננו בחרמות ובנידויים על כל אשה שתלוונ החתן והכלה והבר מצוה ואפילו הכי הן פרוצות וחפצים בקלקלה, ולא איכפת להן לא חרמות ולא נדויין.

על כן מהיום הזה והלאה, שוב אנחנו מחזיקים את התקנה הראשונה ומחדשים בה בכח תורתנו הקדושה ובכל התנאים האלהיים הרב רבי שמעון בר יוחאי רבי מאיר בעל הנס זכותם יגן עלינו שכל י שיעבור על התקנה איש או אשה, מלבד שעונשו חמור ולטריקיה חויא דרבנן לה אסוותא ( פירוש רש"י למשט הזה : קוץ שמכאיב ואין יציאת דם בו דהיינו נדוי ).

עוד זאת הסכמנו שאם תהיה חתונה לא נכתוב הכתובה ולא לברך שבע ברכות או אם יהיה בר מצוה לא ישתתף בסעודת מצוה שום רב או תלמיד חכם והרי הוא מובדל מעדת ישראל. זאת ועוד אחרת על דבר פרצי בני עמינו שמשחקים בקלפים והתרינו בהם התראה ראשונה ושניה ולא שמעו ולא הטו והולכים בשרירות לבם הרי אנחנו גוזרים בכח תורתנו הקדושה ובכח התנאים הנזכרים שמהיום הזה והלאה כל מי שיקח בידו קלפים, לשחק בהם, גדול או צעיר הרי הוא מובדל מעדת ישראל ולא ימנה בכלל עשרה, ואם יהיה אצלו ברית לא נברך הברכות ולא נמול את הבן, או אם תהיה אצמלו חתונה של בנו או שלו לא יכתבו את הכתובה ולא יברכו לו שבע ברכות.

ומבקשים גם כן עבור התמיד מדי שבת בשבתו אל תרגיזו את ידיינו ואו עינינו כבוד מורינו רבי רחמים יוסף אג'ייאני, ואל תטרוחוהו בלך ושוב, משבוע אחד לשבוע שאחריו הלא תדעו שתלמידי חכמים העניים שנתמכים בו הם דחוקים מיוקר השערים וחסרון הפרנסה לכן מבקשים להתמיד את התמיד מדי שבת בשבתו.

וכשיופיע החכם לפניכם תמסרוהו בידו. ולא מו הכבוד להטריחו בלך ושוב והוא יהיה במצר עם המקבלים. די לו מה שמתרוצץ על זה, לא נוסף לצערו עוד ובשכר זאת אלקינו מרחם ירום ויפקידינו בגשמי רצון ויפתח לנו שערי פרנסה ולא יצטרכו עמו בית ישראל וכן יהי רצון.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

הועתק למורשת מרוקו 14/01/14

הדפוס העברי בפאס

המצאת הדפוס באמצע המאה ה־15 נתקבלה בשמחה רבה על ידי היהודים. בניגוד לכמה נזירים שתיארו המצאה זו כ״מעשה שטן״, החכמים שיבחוה ותיארוה כ״עילת החוכמות״ וכ״מלאכת שמיים״ אשר בזכותה נתקיימו דברי הנביא (ישעיה יא, ט): ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״. ממציא הדפוס אף הוגדר כ״אחד מחסידי אומות העולם שיש לו חלק בעולם הבא״. היהודים אף הקדימו את הנוצרים או המוסלמים בהפעלת בתי דפוס בהרבה ארצות. בתי הדפוס העבריים הראשונים נוסדו בשנת 1475 באיטליה, ועד סוף המאה ה-15 נתפשט הדפוס העברי במהרה בקהילות יהודיות, בפרט באיטליה, בספרד ובפורטוגל. אמנם בספרד ובפורטוגל לא הספיק הדפוס העברי להתפתח כל צורכו בשל קץ הקיום היהודי בהן. אחרי הגירוש התיישבו מדפיסים יהודים מספרד ומפורטוגל בעיקר בסאלוניקי, בקושטא ובפאס, וגם בערים אלה היו היהודים חלוצי הדפוס. פאס שבמרוקו הייתה איפוא אחת משלוש הערים שאליהן הגיע הציוד של בתי הדפוס מפורטוגל, ובעיר זו «פעל, כנראה, דפוס עברי בשנים 1522-1515.

מתוך כל הספרים שנדפסו בפאס במאה ה-16 ושניתן עוד היום לעיין בהם, רק ספרו של אבודרהם כולל קולופון, ובו מודגש בבירור שם המדפיס ומקום הוצאתו לאור של הספר. כבר העירו חוקרים, שמתוך עיון במהדורת פאס מתברר שהיא זהה לגמרי עם זאת של ליסבון, והיא כמעט העתקה מדויקת – בשתי המהדורות דומים מספר העמודים, צורת האותיות וכן המילים הראשונות והאחרונות שבכל עמוד. ניתן איפוא להסיק, שלשמואל נדיבות המדפיס היו אותן אותיות של ליסבון. גם סביר להניח שהוא עבד בבית הדפוס של אליעזר טולידאנו בליסבון, ואחרי יציאתו מפורטוגל עבר לפאס והביא איתו את ציוד הדפוס. דפוס פאס נחשב לראשון בכל אפריקה.

בסוף המאה ה-19 התחדש הדפוס העברי במרוקו ובמרוצת הזמן הוקמו בתי דפוס עבריים בכמה ערים גדולות בה. אשר לפאס — מלאכת הדפוס, שהופסקה בה מאז שנת 1522, התחדשה בשנות ה-20 של המאה ה-20. אחרי בחינת הספרים ודברי הדפוס שהודפסו בפאס מתברר, כי בסך הכול שמונה בתי דפוס בה השתמשו באותיות עבריות.

אתרים: פאס היא הבירה הרוחנית והדתית של מרוקו ובה השתמרה ה״מדינה״ בצורה מיוחדת והחיים בה תוססים ומגוונים. העיר משתרעת על גבעות וחומותיה רחבות ומוארות באור נגוהות בלילה. רובע הבורסקאים מיוחד במינו בעולם והוא אחד משווקיה של פאס המאורגנים על פי מלאכות וגילדות. במלאח של פאס, שהוא הראשון בממלכה, נוכל למצוא תוכן יהודי רב ומגוון: בית הרמב״ם, בתי כנסת – בית הכנסת של אבן דנאן(המשמש כיום כבית מלאכה לבנות ערביות) היה של ה״תושבים״, ולצדו בתי כנסת של יוצאי ספרד, בית העלמין הוא מן העתיקים ביותר במרוקו. בעיר החדשה גרים שרידי הקהילה וניכרת בה ההשפעה הצרפתית.