רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר
יצחק גורמזאנו
רבי חיים בן עטר – תולדות חיי
ו – ארזי הלבנון כרך 2
רבי חיים כן עטר – שמש ממערב – אגדת חייו של רבינו
ר׳ משה בן עטר שאל את השליט בכובד־ראש מעושה, ורק לאחר שהפליג בדברי תורה ושבח ל״שמש מרוקו״: ״האם הוד מלכותו ממנה אותי נגיד על בל יהודי סאלי, או שמא רק על יהודי סאלי?״
״משה־משה, אשרי מי שמבין את חידותיך!״ הגיב המלך, ״פרש לנו את דבריך?״
״שאל את מושל סאלי הנכבד, והוא יאמר לך. הוא בוודאי יספר לך כי אבי, שמונה על־ידי הוד מלכותך לנגיד על כל יהודי סאלי, הוגבל רק אל העניים והבינונים שבהם, שעה שדווקא העשירים, אלה שאגרו את ממונם בזכות השקט והביטחון שהואלת להעניק לקשרי המסחר, הוצאו על־ידי עצמם, ובתמיכת המושל הנכבד, מכלל ישראל.״ נשתרר שקט מתוח מעט. משה ידע שאותם יהודים נותנים דמי־לא־יחרץ לא רק למושל סאלי; גם המלך מקבל את מנתו מתוך עוגת השוחד. אולם הוא גם ידע, שבמעמד פומבי לא ירצה איסמאעיל להודות בכך, ולכן קיים סיכוי שעל מנת לנקות את עצמו יהפוך המלך את מושל סאלי שעיר לעזאזל. כך גרס ההיגיון, ועל כך הימר משה בן עטר. המלך אכן בחר בדרך ההיגיון והפיוס. הוא אחז בדרך משובה בצווארונו של מושל סאלי, ואיים עליו בצחוק רועם, לבל יעז להתנכל ליהודי שלו, ולבל יעז להגביל את סמכויותיו. הנה כי־כן, שוב שם משה בן עטר את נפשו בכפו, ויצא ללא שרטת. אולם היה ברור שקנה לו אויב. מושל סאלי הגאה לא ישלים עם השפלתו בפומבי. מובן עם זאת, שלא ינסה להתנקם דווקא באיש שהשפיל אותו, המלך עצמו, אלא יחפש לו מטרה יותר נוחה ויותר פגיעה — היהודי משה בן עטר.
עם תום השבעה החלו הסידורים לקראת החזרה לסאלי, ועם תום שלושים הימים, יצא לשם משה בן עטר ובני משפחתו. ר׳ חיים בן עטר, בנו משה ונכדו חיים הקטן, נותרו במכנאס עוד כשנתיים ימים. שתי סיבות חברו לכך:
הצורך להשגיח על העסק המשפחתי, שסניפו במכנאס היה גדול וחשוב, וחגיגות האירוסין, ואחר־כך הנישואין, של שמואל די־אבילה עם אחותו של חיים בן עטר.
חיים היה כבן י״ב שנים כשחזרו הוא ובני משפחתו לסאלי, ממנה נעדרו כארבע שנים. במכנאם הסתגל לחומות ולצפיפות, וגם הוא, כשאר הגברים, השקיע עצמו בד׳ אמות של תורה. ככל שהעמיק בה, כן גברה תאוותו אליה. האתגר שבמקרא, האפשרויות הכמעט אינסופיות לפרשו, אותם אלפי פנים אשר לתורה, כל אלה ריתקו את התעניינותו והלהיבו את דמיונו. היתה בו יכולת לקלוט את המקרא באמצעות הרגש ובאמצעות השכל בעת ובעונה אחת. לעתים נשאו תשובותיו לשאלות מקראיות אופי מוזר למדי. שמואל די־אבילה, גיסו, שאלו באחד הוויכוחים ביניהם, כאשר נחלקו דעותיהם בקשר לשאלה מסוימת בסיפורו של יוסף: ״מניין לך לדעת בביטחון כזה?״ — ״כי הייתי שם!״ ענה חיים והביט בו בשתי עיניים בטוחות. ״באותו רגע,״ העיד שמואל די־אבילה, ״נטיתי להאמין להרף עין שאכן היה חיים הקטן שרוי בחצר פרעה במצרים ביום שבו קיבל יוסף את פני אחיו, וגם צפה בעיניו הסקרניות במתרחש.״ והוסיף הגיס הצעיר בחיוך של חיבה: ״למעשה היתה סקרנותו של חיים כה גדולה ותובענית, שלא היה מובן לקבל את סיפורי המקרא כעדות מכלי שני, והיה מוכרח להגיע בקפיצת דרך אל ימי קדם, כשהוא חוצה מרחקי מקום וזמן בהרף עין אחד.״
נמרוד נתקשה מעט להכיר את ידידו משכבר הימים. משהו משובבותו של הילד נעלם, ובמקומה — שתי להבות של אש הפורצות מתוך גומות עיניו. לא היתה כמעט כל אפשרות לגשר בין הנער בן הי״ד, השחום והחסון, שכולו חיי העולם הזה והנאותיהם החומריות, לבין אותו סגפן חיוור הממית עצמו באוהלה של תורה. ״חיכיתי שתחזור…״ גמגם נמרוד, בניסיון לשבור את הקרח. ״יש לי תוכניות. אתה מקשיב לי? אפרים מדבר אליך! אני יכול לשבור לך את הראש!״ ״נמרוד,״ לחש חיים בקול שכמעט לא נשמע. ״מה?״
״הייתי קורא לך נמרוד… פעם, לפני ארבע שנים.״ ״אני אהיה שודד־ים,״ אמר נמרוד, בניסיון להלהיב את חברו, אך ללא הועיל. בעיניו של חיים היה נמרוד שייך לתקופת ינקות אבודה. ״תצטרף?״ שאל נמרוד. ״לא, אפרים. לא.״ ״נמרוד!״ ״מה?״
״נמרוד. אני מרשה לך לקרוא לי בשם נמרוד.״ ״תודה,״ אמר חיים, ונפשו ערגה לצלול אל בין אותיותיו של הספר הקדוש. ״שלום.״
״אני אהיה שודד־ים!״ שמע את ידידו צועק אחריו, שעה שהתרחק חיים לכיוון ביתו.
אתה תהיה רוקם פרוכות, כמו אביך,״ לאט חייך לעצמו. כעבור שבוע נעלם נמרוד מהעיר ולא נודעו עקבותיו. היו שסיפרו, שבאחד הלילות נטולי הירח, שעה שסערה באוקיינוס הגביהה משברים שאיימו לבלוע את העיר, נראתה אוניה מסתורית, התרה אחר מקלט במפרצון מוגן. בזכות הציקלון חמקה ספינה קלה זו מפניהן של ספינות המשמר של המלך המסיירות לאורך החוף. גם אם הובילו עקבותיו של נמרוד אל הספינה ההיא, טשטשה אותם הרוח, והגלים השוטפים את החוף מחו כל סימן. הנער, הצמא לבלוע את העולם ולשתות את האוקיינוסים שלו, נעלם ואיננו.
לאחר הסתלקותו של אפרים־נמרוד, הפך חיים לבן־בית אצל ר׳ לוי אנקווה, וממנו למד את מלאכת הרקמה בזהב. והבריות תהו: ״מה לו לעילוי כחיים בן עטר בבית האומן הטורח במלאכתו?״ וסבו שלו הצטער על ביטול עתותיו לתורה, אך חיים התעקש ללמוד מלאכה. גם ר׳ לוי אנקווה היה מנענע בראשו ושואל: ״מה לבן עשירים זה ולמלאכה? הרי לעולם לא יזדקק לה לשם פרנסה. הן כל חייו יוכל להתמכר לתורה מתוך רווחה.״ לימים, לאחר שנתרו ששה משפחתו, ולאחר שנותר חיים בן עטר בחוסר־כל הצילתהו התורה מן הייאוש. אולם מחרפת רעב הצילה אותו ואת בני משפחתו — אותה מלאכה שלמד בנעוריו אצל לוי אנקווה העניו וישר־הדרך, נין־נינו של הצדיק אפרים אנקווה.
ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך רביעי
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב
בעריכת
שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד
ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן
פיוט מספר 5
31 א' – אחימו בהספדא –
קינה קוננתי לפטירת החכם יעק בטולידאנו
אחימו בהספדא / גברין ונשין כחדא
ארום מנכון עדא / גברא דלביש מדא
דא היא עקתה רבתא / דאתת עלונא
עקרבתא וזבורתא / וחויא וצפעונא
כלהו נכתו יתנא / בנפל כליל רישנא
טמיע יום דנא / מזלא וביש גדא
ומתכנשים יהון / רבקיא וספדיא
דמעין יחתון עיניהון / תדיר צפרא ופניא
על ריש חכימיה / גזריה גדבריא
סליק לשמי שמיא / וי לארעא דאבדאר
דלי חספא ומשכח / מתותה מרגניתא
תלמידיא מפכח / זעסקין באוריתא
ןמסיק שמעתתה / אלבא דהלכתא
עביד עבידתא שפירתא / קמי מריה כעבדא
חסנא תקפא ויקרה / דאוריתיה מאן חמי
בסמנין אגמרא / אסברה בדדמי
אבנא דלית לה טימי / לעיר וקדיש דמי
עסיק לילי ויומי / תנויה בתלמודא
זריז מהדר אגרסיה / אמר מלתא בטעמא
מגו דזכי לנפשיה / זכי לכליה עמא
קטר קטרא אלימא / בתלת קימי עלמא
דינא קשטא ושלמה / מותב תלת כחדא
קדם מראי שמיא / בריך כתריה ואתריה
עם כלהון צדיקיא / ישוי ליה מדוריה
תחות כרסי יקריה / סגי ינהיר נהוריה
יסדר ית פתוריה / רב חנא ורב חסדא
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence.
Chapitre IV L'héritage andalou
Évoquons d'abord la personnalité de celui qui va marquer très fortement ce type de littérature religieuse des juifs du Maroc : David Elkaïm. De tous les poètes qu'a connus, au cours des siècles, le judaïsme de ce pays, il est le plus doué, le plus prolifique, le plus puissant et sans doute le plus original. Il n'est pas une seule des nombreuses anthologies consacrées à la production poétique de ces communautés – et singulièrement celle connue sous le nom Chir Yedidout, le chant de l'amitié – où ses œuvres ne figurent en grand nombre et au premier plan. Il aura, dans ses très nombreuses compositions, traité des sujets qui ont préoccupé les hommes et les femmes de son peuple et de son époque, vivant dans un environnement social difficile.
Nous sommes dans la deuxième moitié du xixe siècle. La ville de Mogador dans laquelle vit David Elkaïm constitue alors l'une des cités marocaines les plus dynamiques et les plus prometteuses. La communauté juive, notamment, y est ouverte à toutes sortes d'influences culturelles étrangères et d'abord européennes. On y ressent, légèrement certes, un souffle venu de l'étranger. On y parle de temps à autre d'idées qui ressemblent à ce qu'ailleurs on nomme les Lumières. De nombreux juifs qui y vivent sont des citoyens protégés par des ambasades étrangères. Les juifs de nationalité portugaise ou anglaise y sont nombreux. On reconnaît les derniers au grand nombre de locutions anglaises qu'ils utilisent dans leur conversation, même s'ils n'ont pas le moins du monde conscience de ce que les formules how do you do ou sit down ne sont pas du judéo-arabe (comme ils le croient souvent), mais appartiennent bien à la langue de Shakespeare
C'est peu de dire que David Elkaïm n'a pas une vie des plus faciles. Mais qui à l'époque, surtout parmi les juifs, peut en vérité se vanter d'être riche ou même simplement de vivre dans l'aisance ? David, lui, est, avec sa nombreuse famille, en permanence dans le manque, dans « le rouge », presque au bord de la misère. Comme le furent, ailleurs et en d'autres temps, des poètes-philosophes tels que Salomon Ibn Gabirol ou Abraham Ibn Ezra. Dans la communauté juive de Mogador, on évoque, pour parler de David et de ses difficultés, un proverbe arabe selon lequel « on peut avoir sept occupations professionnelles et pas un sou pour sa subsistance »
Sept métiers ? Il faut dire que de nombreuses fées se sont incontestablement penchées sur le petit David à sa naissance. Il est, raconte-t-on dans la ville, doué dans bien des domaines. On lui prête, entre autres, le don de savoir dessiner, grandeur nature, des portraits, notamment ceux de jeunes couples au moment de leur mariage à la synagogue. Bien plus, il arrive que des gens lui demandent de dessiner, en se fiant à sa seule mémoire, le portrait d'un de leurs proches qui vient de disparaître.
פורים במרוקו – מקורות שונים-מעשה פורים של מעג׳אז
מעשה פורים של מ ע ג׳ א ז
מי כמוך ואין כמוך
מי דומה לך ואין דומה לך
אדון אתה משכיל לעם דל.
ביום רעה תמלטהו לא תחדל.
מעל שמים חסדד עליו גדל.
מה יקר חסדך אלהים: תחלים ל״ו
בני בכורי אותו קראת.
ובזרוע עזך אויביו פזרת.
כי גדול אתה.
ועשה נפלאות אתה אלהים: שם פ״ו
גערת זדים ארורים.
זרחת אור לישרים.
שנת יהללוה בשערי״ם.
כל יראי אלהים: שם ס״ו
דעת פלשתי אחד נטרפה.
אזיל״אלי למעג׳אז בן למסט״אפא.
ואמו רק״ייא שפחה חרופה.
יאבדו רשעים מפני אלהים: שם ם״ח
העמיק בספרי המכשפים.
וחובר חבר לכל אשפים.
ויאמר כי הוא אחד הצופים.
ותהי עליו רוח אלהים: במדבר כ״ד
ועוד מצא פכים גנוזים.
מלאים זהבים ופזים.
וישכור דקים פוחזים.
כל גוים שכחי אלהים:
זד יהיר כלתה נפשו.
לתת כתר מלכות בראשו.
ויועץ עם שומעי רחשו.
ויאמרו לו שאל נא באלהים: שופטים י"ח
חמק שלשת ימים ביער.
ונגלה ברביעי לעמו הבער.
ועל דבר המלוכה פיו פער.
כי נכון הדבר מעם האלהים: בראשית מ"א
טמאים האמינו לאיש כזבים.
וישתחוו לו נערים ושבים.
ואביו אמר ראו אהובים.
בני אחד בחר בו אלהים:
יום ידע המלך שמו מוחמד.
כי זד יהיר כסאו חומד.
והשטן לימינו עומד.
ולא ירא אלהים:
כתב שלח המלך ברוב חרדה.
לשר פלשתים שמו בן עוד״א.
לתפוש בן זדים במצודה.
אין ישועתה לו באלהים: