הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "פיקודי" ו"שבת שקלים"

מאת: הרב משה אסולין שמיר     

"וכבוד ה' מלא את המשכן" (פיקודי מ' לד')

                    הורדת השכינה אלינו – קדושת ה

הרב אסולים הי"ו

מקום והאדם.

"רחמנא ליבא בעי" – ע"י רצון, זוכים בחזרה להורדת צנור של שפע.

פרשת השבוע "פקודי", סוגרת מעגל של חמש פרשיות: תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל, פקודי –  מעל 500 מילים העוסקות בפרשת הכנת המשכן על פי הציווי האלוקי בתחילת פרשת "תרומה": "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כלומר, ישנה תכנית אלוקית עם הוראות מדויקות הניתנות למשה, כאשר האמצעים הנדרשים: זהב, כסף וכו', נתרמים על ידי בני ישראל מכל הלב ומתוך אהבה לקב"ה, כדברי רבי יהודה בר סימון לכתוב (שיר השירים ג ט): "אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" – אפיריון זה המשכן" (שיר השירים רבה). הביצוע: ע"י חכמי לב כמו בצלאל בן אורי ואחיסמך בן אהליאב.

התורה מעידה שהמטרה הושגה ככתוב: "וכבוד ה' מלא את המשכן". השכינה אכן יורדת אל תוך המשכן, ומתחברת אל כל אחד כל אחד מבני ישראל. כאז, שנזכה גם כיום.

כמו שבמערכת היחסים במשפחה ובחברה, "כל מה שאתה רוצה לקבל – תן", כך ביחסינו עם הקב"ה. ברגע שנרצה לקבל באמת את הקב"ה בתוכנו ושיבנה בית מקדשנו כדברי ריה"ל בסוף הכוזרי – הקב"ה יתן ומיד את מבוקשנו. במילים אחרות, ברגע שנפעיל את הרצון – נקבל  צנור רווי שפע של אנרגיות רוחניות וגשמיות.

השאלה המתבקשת: איך ניתן להוריד את השכינה אז והיום – אלינו?

על כך רבנו אוה"ח הק' על פי הזוהר.

רבנו "אור החיים" הקדוש עונה על כך בדבריו לפסוק: "קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאה" (ויקהל לה' ה'),  וכדברי קודשו: "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל… ואמר "כל נדיב ליבו", פירוש – העושה דבר בנשיאות הלב – אשר ידבנו ליבו. לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב, יפעיל במושכל נעלם. אבל אם יביא תרומה בלא נדיבות לב, אין זה פועל במושכל" (אוה"ח  לה' ה'). מילת המפתח בדבריו היא המילה "המושכל" = דבקות בה'. כלומר היכולת להגיע לדביקות בה' תושג רק ע"י עשייה מכל הלב ככתוב: "כל נדיב לבו" או כדברי אוה"ח הק' "מנשיאות הלב" דבר המזכך ומזכה את האדם להשראת נועם ה' בקרבו, וכן לדבקות באורו יתברך שזו בעצם התשוקה הכי חביבה והערבה, אליה האדם יכול להגיע בחייו. התופעה הנ"ל היא אכן אבן דרך בעבודת ה' כדברי הזוהר הקדוש – "רחמנא ליבא בעי".

הזוהר הקדוש בפרשת (ויקהל קצח') אומר על כך: "פתח רבי אבא: קחו מאתכם תרומה. בא וראה, בשעה שמתעורר באדם הרצון לעבודת קונו, הרצון עולה תחילה ללב המהווה יסוד קיום הגוף, אח"כ הרצון עולה לכל איברי הגוף המתחברים יחד ומושכים את השכינה שתדור עמהם, דבר שהופך את האדם לחלקו של הקב"ה.

לדברי הזוהר, הכול תלוי בלבו של כל אחד מאתנו – כל נדיב לב. ורק ע"י כך נזכה לדבקות בה' יתברך.

תופעה דומה אנו רואים  אצלבצלאל = בצל הא-ל ,שזכה לחכמת הלב, בו בחר הקב"ה להכין את כלי המשכן ככתוב "וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת… לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". הסיבה לזכייה, בגלל "שחכמתו חלחלה עד ליבו" כדברי הרמב"ן לביטוי "חכם לב" – ההשתוקקות לעסוק בקודש.

בצלאל ידע לזהות ברוח הקודש ע"פ צירופי אותיות את כוונת התורם בתרומתו, כך שלאורה שובצה בכלי המתאים.

מסופר על רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגאון מוילנא שנהג לשלוח שליח לאיסוף תרומות לישיבת וולוז'ין בראשה עמד. השליח נהג בפשטות וענווה. יום אחד, השליח התעייף והתחלף, ובמקומו התמנה שליח שנהג כגביר שהתכבד  במרכבה מפוארת הרתומה לשני סוסים. בהגיעו אצל אחד התורמים הקבועים, הוא סירב לתרום. כאשר עיין רבי חיים מוולוז'ין ברשימת התורמים תהה מדוע סירב הנ"ל לתרום. הרב החליט לנסוע אליו בעצמו. בהגיעו אליו, הוא שאל אותו מדוע החליט השנה לא לתרום לתלמידי הישיבה, הרי כל שנה תרם בעין יפה "תמידין כסדרן"? התורם ענה לו שהפעם הוא לא תרם בגלל שראה שהשליח נהג במרכבה נכבדה עם סוסים אציליים, ואינו רוצה שתרומתו תממן סוסים. הרב סיפר לו את המדרש לפסוק "לחשוב מחשבות" אצל בצלאל, שידע לזהות ברוח הקודש כוונת התורם,  כך שתרומתו הגיעה למקומה בכלי המשכן. כך תרומתך, תגיע למקומה החשוב בישיבה בהתאם לכוונתך.