התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי. 

1          לאחר שנאסף חיל התגבורת שאמור היה לסייע לחיל המצב באוראן, והספינות היו מוכנות, פירסם המרקיז די לוס ויליז את צו הביצוע לפקודת הגירוש, ביום  31 במארס תכ״ט (1669). על פי הצו חייבים היו כל היהודים לעזוב את אוראן ב־8 באפריל תכ״ט (1669 ). תיאור הגירוש בהארה יהודית נמסר במכתבו של ר׳ אהרן הסבעוני, מחכמי סלא, אל ר׳ יעקב ששפורטש, שנשלח זמן קצר לאחר הגזרה. ראה בספר ציצת נובל צבי, מהד׳ י׳ תשבי, ירושלים, תשי״ד עמי 324-323: איגרת ר׳ יעקב ששפורטש אל יעקב בן סעדון, שם, עמי 354.

בידינו עדויות על יציאת היהודים ועל דרך ביצוע הגירוש, שנדחה ל־16 באפריל מחמת סערה בים. ראוי להזכיר שצו הגירוש הכללי בספרד בשנת רנ״ב (1492) נתקבל בהפתעה גמורה ואפילו גרם בכמה קהילות, דוגמת קהל הואטה (Huete), להשתוללות של היהודים: אלה סירבו להאמין שהמלכים הקתוליים הוציאו את הצו, ודימו לעצמם כי מדובר בעלילה. במקרה דנן לעומת זאת, היה הגירוש צפוי, למרות הנסיונות לשמור על סודיות התכנית: מכל מקום, לא שמענו על מגורשים אחוזי בהלה. דומה שגם ארכת הזמן המזערית שניתנה להם כדי לחסל את נכסי המקרקעין ולמכור סחורותיהם — כשבוע, לעומת ארבעת החודשים שניתנו בגירוש רנ״ב — לא ניתנה שהות אף לא להגיב. ממסעו של יעקב ששפורטש, וכן מתוכן התזכיר הנרגש של שמואל ששפורטש ואברהם קאנסינו, מוכח שהיהודים ידעו היטב על חליפת המכתבים בין המושל לבין חצר המלכות וניסו לבטל את רוע המזימה. הטיעון על הנזק הכלכלי העלול להגרם בעטיו של הגירוש לא הועלה כלל, והתכתובת מלמדת אותנו שהטענה, כי הקהילה היהודית אינה גורם מכניס לאוצר אלא מקור להוצאות, זכתה לאזניים קשובות. בגירוש רנ״ב, לעומת זאת, העמידו את המלך פרנאנדו על הנזקים הכלכליים שעלול לגרום גירוש היהודים: אלא שתשובת המלך כוונה לפיצוי בשלומה הרוחני ואחדותה החברתית של ספרד הנוצרית.

בפרשת גירוש זה עדיין נותרו עניינים לענות בהם, כגון: המאבק הפנימי בין בני ששפורטש לבני קאנסינו על משרת התורגמן והשלכתו האפשרית של מאבק זה על כוונות המושל להעביר את המשרה לנוצרי: הקשר האפשרי בין הגירוש למלחמת הספרדים בתורכים, ואולי גם למתח המשיחי ששטף את צפון אפריקה בעקבות התסיסה השבתאית: עניין החיבור בגנות המושל הכללי שהוציאו המגורשים בליוורנו בשנת ת״ל (1670) ואשר נשלח אל כל המועצות, ראשי האגודות והערים בספרד^,: וכן עוד עניינים אחרים. אנו לא באנו כאן אלא לעיין עיון ראשון באותם מסמכים שתיארנו.

לעומת המגמתיות שבקונטרסו של לואיס די סוטו מאיור, השופע האשמות כלפי היהודים, ומאידך גיסא לעומת הנימה האפולוגטית שב״היסטוריה יהודית כללית״ של דניאל לוי די באריוס, המסמכים המובאים כאן חשובים להבנת הליך קבלתה של החלטת הגירוש והגורמים שהכריעו את הכף לחובה. בכוחם להבהיר לנו לא רק מאיזה חוג יצאה המלצת הגירוש, אלא גם את מניעיהם של האינקוויזיטור הכללי ושל הוועדה המיוחדת של אנשי דת שהתכנסה בלשכת האינקוויזיציה לדון בהמלצת צעד קיצוני מעין זה, וכיצד הצליחו לשכנע את הכתר. אם בתחילה לא היתה היענות לדרכו העצמאית של המושל הכללי, שנטל לעצמו יוזמה בשאלה היהודית, בסופו של דבר קיבלה המלכה העוצרת דרך זו. על הדמיון שבין צו גירוש יהודי אנדלוסיה רמ״ג (1483) לבין צו הגירוש הכללי משנת רנ״ב (1492), וכיצד נתנה האינקוויזיציה את חסותה לגירוש, החל בצו האזורי וכלה בצו הכללי, העמיד כבר בדין ח׳ ביינארט. ובדומה לאז אף כאן אין שום מקום לספק באשר לתפקיד שנטלו על עצמם הקרדינאל אראגון, האינקוויזיטור הכללי וחבר מרעיו, שהיו למורי ההלכה בנידון. נמצאנו למדים מתוך טיעוניהם עד כמה ייחודית היתה גישתם ותואמת להפליא את הלך רוחה של האינקוויזיציה, כפי שהוסברה בצו הגירוש הכללי משנת רנ״ב: ״כדי למנוע שיפסקו החטא והעוון הגדולים כל כך לאמונה ולדת הנוצרית, שבכל יום נתגלה ונראה שהיהודים הנזכרים מגבירים בהמשכת כוונתם הרעה והמזיקה בכל מקום שבו הם נמצאים״. ואותו צו מסיים במוטיב, הנשנה בעיבוד אחר של נוסח ובשינויים שונים בתכתובת שלנו:

כאשר איזה פשע שהוא נעשה על ידי מישהו באיזו חבורה או באיזה ציבור, יש טעם שאותה חבורה או אותו ציבור יפוזרו או יימחקו, ויתייסרו הפחותים בעד החשובים, המעטים בעד הרבים. ואלה המשחיתים את החיים הטובים וההגונים בערים ובכפרים על ידי הדבקה שיכולה להזיק לאחרים, שיגורשו מן היישובים. ואפילו בשביל מקרים פחותי ערך שיש בהם לגרום נזק למדינה (נוהגים כך).

לסיכום יאמר כי התכתובת הנידונה כאן מאפשרת להבין ולחוש ברוח שנשבה בחצר המלכות על עתידם של יהודי אוראן, ועל המפנה ביחס אליהם בזמנו של המרקיז די לוס ויליז בתקופה שלאחר מות יעקב קאנסינו. היה זה מעין פרק זמן של ״המתנה״ ומאבק, לא רק על המשרה כי אם גם על ההישרדות במקום, ומצב זה של תלות השתקף יפה בדברי הפתגם האירוני המובא אצל הסופר והמחזאי הספרדי בן התקופה, פדרו קאלדרון די לה בארקה (Pedro Calderon de la Barca): ״ימתין היהודי באוראן״

סוף המאמר…

יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר

עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורסוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.

בימיו של אפונסו אנריקיס הראשון (1185-1128) הופיעה פורטוגל כיחידה עצמאית בעלת אופי נפרד מסביבתה ואוכלוסייתה נבדלה משכניה בשפתה הפורטוגלית, שהייתה אז בראשית התגבשותה, ובזיקתה לשליטה המיוחד. בשנת 1143 הכיר אלפונסו השביעי מקסטיליה באוטונומיה של בן דודו אפונסו אנריקיס הראשון. במרס 1147 כבש אפונסו אנריקיס את סנטרים ובאוקטובר אותה שנה את ליסבון. אפונסו קיבל רשמית את תואר המלך בשנת 1179, כשקיבל על עצמו את חסות האפיפיור. עם מותו בשנת 1185 היה גבולה הדרומי של פורטוגל נהר הטאגוס.

תהליך התפשטותה והתפתחותה של פורטוגל נמשך בימיהם של יורשיו. בימי סנצ׳ו הראשון(1211-1185) נתחזק מעמדן של ערים רבות (concelhos) אשר קיבלו הטבות שנכללו בכתבי הזכויות שלהן(forays). אפונסו השני(1223-1211) חיזק את מעמד הכתר בקורטס של קואימברה. בימי סנצ׳ו השני(1246-1223) נכבש אזור אלנטיז׳ו(Alentejo). אחיו אפונסו השלישי(1279-1246) כבש את אלגארבי והעביר את בירתו מקואימברה לליסבון. כיבוש אלגארבי גרם לסכסוך עם קסטיליה שנפתר עם נישואי אפונסו, שהיה כבר נשוי, עם בתו הבלתי חוקית של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה. אפונסו הסכים להחזיק באלגארבי כווסאל של קסטיליה. בקורטס של לייריאה (Leiria) בשנת 1254 השתתפו לראשונה נציגי עם שלא היו מן האצולה או מן הכנסייה.

יורשו של אפונסו השלישי, בנו בכורו דיניס (1325-1279), קירב את פורטוגל לאירופה מבחינות רבות. נוסדה בה אוניברסיטת קואימברה בשנת 1290 ונפתחה ספרייה לאומית. בימיו הוקם צי. אפונסו השביעי(1357-1325) חידש את המלחמה נגד המוסלמים. מלכותו של פדרו הראשון(1367-1357) התאפיינה בגישה קשוחה במשפט, ואילו בימי שלטונו של פרננדו(1383-1367) הסתבכה פורטוגל בסכסוך שפקד את קסטיליה. עם מותו של המלך עלה לשלטון בנו הבלתי חוקי של פדרו הראשון, ז׳ואאו, ובכך החלה לשלוט בפורטוגל שושלת חדשה, אוויז (Aviz). בקורטס בקואימברה בשנת 1385 הוכרז ז׳ואאו הראשון למלך. בשנה ההיא ניצחה פורטוגל במלחמתה נגד קסטיליה וחידשה את הברית עם אנגליה. דוארטי (1438-1433), אפונסו החמישי(1481-1438), ז׳ואאו הראשון(1495-1481) ומנואל הראשון(1521-1495) מלכו בתקופה מכרעת מבחינת מעמדה של פורטוגל ויחסיה עם שכנתה קסטיליה, והיו מעורבים עמוקות בחיי היהודים משני עברי הגבול, וחלקם אף היו אחראים במידה רבה לגורלם.

ראשיתה של יהדות פורטוגל

בימי הביניים המוקדמים לא נותרו עדויות על יהודים שחיו באזורים המצויים בגבולותיה ההיסטוריים של פורטוגל, מלבד מצבה מהמאה הו׳ שנמצאה באספיצ׳י ׳Espiche). תחת שלטון הוויזיגותים היו היהודים באזור פורטוגל תלויים במדיניותה היהודית של המלכות, וכשבשנת 585 המלך קיבל את הקתוליות, נשתנתה מדיניות זו לרעתם: הם נרדפו, דוכאו ונאנסו לקבל עליהם את הנצרות כשאר יהודי חצי האי האיברי. אף מן התקופה המוסלמית ידיעותינו על היהודים מהאזור הן דלות למדי, אך מכיוון שעניינו של מאמר זה הוא יהדות פורטוגל שנתקיימה כישות איברית נוצרית נפרדת, אין מקום להתעכב על תקופה דלת מקורות.

כזכור, ראשיתה של פורטוגל כיחידה בעלת ייחוד הייתה במאה הי״ב, עם עלייתו לשלטון של אפונסו אנריקיס הראשון. מדיניותו של אפונסו כלפי היהודים הייתה מדיניות של הגנה וחסות. בימי מלכותו חיו יהודים בליסבון, פורטו, סנטרים ובידה. אפונסו פתח את שערי ארצו למהגרים יהודים מקסטיליה ומאל־אנדלוס. מספר היהודים שחיו בשטחה של פורטוגל לפני אמצע המאה הי״ב היה קטן, והוא גדל עקב הגירה לפורטוגל. ההגירה היהודית בין הממלכות ההיספניות השונות לבין אל־אנדלוס, וכן בין ממלכות אלה לבין עצמן, לא פסקה מעולם. נוסף על המקורות העבריים והלועזיים הרבים, יעידו על כך גם שמותיהם של יהודים, אשר נשאו לדורות את שמות ערי מוצאם או אזורי מוצאם. הגירה יהודית משמעותית לפורטוגל באה מאל־אנדלוס וממלכות קסטיליה בשלושה גלים עיקריים: בשנת 1148 מאל־אנדלוס, לאחר פלישת המואחידון! בשנת 1391, כתוצאה מגזירות קנ״א; ובשנת 1492 בעקבות הגירוש. בגל הראשון הגיעו יהודים דוברי ערבית מהדרום, מהשטחים שהיו בשליטת המואחידון. באל־ג׳רב אל־אנדלוס (מערב אל־אנדלוס) חיו יהודים רבים שהתגוררו, כמו הנוצרים, בשכונות נפרדות מהמוסלמים, ולעתים אף מחוץ לערים.

כאמור היה אפונסו אנריקיס הראשון פעיל ביותר במלחמת הרקונקיסטה נגד המוסלמים ועלה בידו לכבוש שטחים וערים רבים, כולל ליסבון, סנטרים, סינטרה, פאמילה (Pamela), אלמדאבאן (Alamdavan), בידה (Beja), אלקאסיר (Alcacer),, סירפה (Serpa), איבורה (livora) ועוד ערים ומבצרים רבים. יישוב האזורים האלה וקיום סדרי שלטון וחוק היו היעדים החשובים שלאחר הכיבוש. היהודים תושבי השטחים הכבושים ויהודים אחרים שהמלך עודדם לבוא ולהתיישב שם מילאו תפקיד חשוב בהתיישבות, דוגמת פעילותם של יהודים בקסטיליה וארגוניה. היו יישובים שבהם רוב התושבים, אם לא כולם, היו יהודים. בימיו נקלטו בפורטוגל פליטי גזרות המואחידון. האוכלוסייה היהודית בפורטוגל גדלה אפוא באופן משמעותי מאמצע המאה הי״ב, לאחר רדיפות המואחידון בספרד המוסלמית. מוצאם של היהודים בברגנסה(Braganca), למשל, היה מאל־אנדלוס.

אפונסו הראשון מינה את היהודי יחיא אבן יעיש לגזברו וכך סלל את הדרך למלכים שבאו אחריו להעסיק יהודים בתפקידים פיננסיים וניהוליים, כדוגמת הממלכות ההיספניות האחרות. יחיא אבן יעיש היה ה- mor   Rabi (רב ראשי) הראשון והוא מתואר כ־rico homem sabio, destemido e״, איש חכם, מכובד ועשיר, ופעל ׳mordomo real e cavaieiro-mor״, ממונה על חצר המלכות ופרש ראשי. תמורת פעילותו למען המלחמה נגד המוסלמים קיבל אבן יעיש רכוש רב ורשות להשתמש בשלט יוחסין.

סנצ׳ו הראשון המשיך במדיניות האהדה ומתן החסות ליהודים כמו אביו לפניו. הוא פרש את חסותו הישירה עליהם והעניק להם את הגנתם של חוקי המלכות והעיר. דומה כי המלך העריך את המשך תרומתם לרקונקיסטה. הוא אף מינה את יוסף אבן יחיא, אחיינו של יחיא אבן יעיש, לתפקיד אלמוסרף ראשי, והירשה לו להקים קהילה יהודית ובית כנסת מפואר בליסבון. אפונסו השני, בנו, אשר התרכז בחיזוק הכתר ומוסדותיו, אישר את הזכויות שהוענקו עד אז ליהודים. הוא הרחיב את העסקת היהודים בניהול ממלכתו. גזבריו, גובי המס ורואי החשבונות שלו היו לרוב יהודים. הוא קיים פיקוח קפדני על עבודתם ודרש מהם תשלום גבוה של מעשר מההכנסות. בימיו היה מצבם של היהודים טוב מאוד.

 בימי מלכותו של אפונסו השני נחקקה חקיקה מקיפה בהקשר ליהודים והיא הייתה בסיס הקובץ הידוע בשם Ordenagoes Afonsinas. חוקים אלה לא באו להתערב בחיי הפנים של היהודים אלא להסדיר את היחסים בין יהודים לנוצרים ובין יהודים למומרים. כמקובל בעולם הנוצרי נאסר על יהודי למלא תפקיד שהייתה בו משום שררה על נוצרי. כן נאסר על נוצריות לשרת בבתי יהודים. עבירה על חוק זה גררה אובדן רכושו של העבריין. יהודים שהמירו את דתם נאלצו לצאת מביתם אך לא הפסידו את ירושתם. אם אחד מבני הזוג המיר את דתו, יכלו בני הזוג לחלק ביניהם את הרכוש, או שכל בן זוג לקח את מה שהביא עמו לנישואים. מומר ששב ליהדות נגזר עליו דין מוות. בו בזמן אישר אפונסו השני את זכותם של היהודים לקיים מערכת שיפוט משלהם, שפעלה במשפטים בין יהודי ליהודי.

בתקופה זאת הגיעו לפורטוגל דומיניקנים ופרנציסקנים שמסדריהם נוסדו זמן קצר קודם לכן. לפעילותם בפורטוגל היו כמובן השלכות לגבי מצבם של היהודים. בעקבות הוועידה הלטיראנית הרביעית נדרש אפונסו השני לאלץ את היהודים ללבוש לבוש מיוחד שנועד להבדילם מהנוצרים. מכיוון שפורטוגל הייתה וסאלית ישירה של האפיפיור, היה לפנייתו תוקף חזק יותר מאשר בשאר הארצות.

למרות האיסור, לא נרתע סנצ׳ו השני, בנו ויורשו של אפונסו השני, מלהשתמש בשירותיהם של חצרנים יהודים. הוא שילב אותם בניהול הממלכה על אף מחאות הנוצרים. הבישוף של ליסבון הגיש בקשה מיוחדת לאפיפיור גריגוריוס התשיעי ובה הציע שהחלטות הוועידה הלטיראנית הרביעית תכובדנה במלואן.

בעקבות החלטת הוועידה הלטיראנית הרביעית, בנושא הריבית שגבו מלווים יהודים, ובעקבות הביקורת והלחץ שגברו מאוד על פעילותם זו של היהודים, החליט אפונסו השלישי לנקוט צעדים, בדומה לאלפונסו העשירי, מלך קסטיליה, וג׳איימי הראשון, מלך ארגוניה.אפונסו השלישי החליט כי כל מי שקנה משכונות ורכוש ממושכן חייב להחזירם למלווה. המלך אסר שהריבית תעלה בסופו של דבר על סכום ההלוואה. כן נתקבלו החלטות אשר נגעו למעמדו המשפטי של היהודי. המלך קבעשוויון במעמדם של עדים יהודים ונוצרים במשפטים מעורבים, אך במשפטים שבהם היו מעורבים רק נוצרים לא נתקבלה עדותם של יהודים.

מערכת החוקים שהתפתחה בפורטוגל כללה התייחסות ליהודים, ולעתים קרובות חוקים אלה שיקפו קשיחות רבה יותר מאשר תנאי המציאות שבהם חיו היהודים. לפי חוקי ביז׳ה (foros de Beja), למשל, יהודי שפצע נוצרי נידון למוות אם היו עדים נוצרים או עדים יהודים ונוצרים. היהודים חויבו להישבע על התורה בבית הכנסת לפני הרב וחבר העירייה הנוצרית.

בימי חמשת המלכים הראשונים היה מצבם של היהודים בפורטוגל טוב והם חיו בביטחון.

מפטיר והפטרה פרשת שמות בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

מגורים משותפים ולא משותפים    

בערי האימפריה העות׳מאנית לא בודדו היהודים בשכונות נפרדות, ורבים חיו בשכונות מעורבות: לרוב עם תורכים, ולעתים גם עם נוצרים. אולם לעתים הסתגרו היהודים מרצון בשכונות משלהם, דוגמת שכונותיהם הנפרדות של היהודים במצרים, כי נוח היה להם לחיות בלא שכנים נכרים. גם רבים מהיהודים שחיו בשכונות מעורבות העדיפו להתגורר בסמיכות ליהודים אחרים בבתים קרובים ובאותם בניינים וחצרות, וכך יצרו מעין תת־שכונה יהודית; וקרוב לוודאי שהדבר מעיד על רצונם להסתגר. בקהיר, שבה התגוררו היהודים בנפרד, הוצב דרך קבע משמר של יניצ׳רים בכניסה לשכונה היהודית כדי למנוע התנפלויות של שודדים, שהרי האמינו שליהודים ממון רב. בקושטא היו יהודים שהתגוררו בבתים מפוארים עם האליטה העות׳מאנית הגבוהה. בקושטא ובערים אחרות מעוניינים היו המוסלמים ככלל להרחיק יהודים ממגורים בשכונות בעלות רוב מוסלמי. מתברר שבקושטא לא התקיים כלל אחיד לגבי מגורי היהודים, והיהודים התרכזו אמנם בכמה שכונות, אך גרו גם בין הנכרים. הרושם הוא, שהדגם של קושטא הוא הדומיננטי ברוב ערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17. הרצון שלא להתגורר יחד היה הדדי, ונלמד גם על נכרים שלא רצו להתגורר בשכנות לבתי היהודים. ברור ששכנות עשויה להניב יחסים חברתיים הדוקים יותר בין יהודים ומוסלמים. אולם אין בידינו ראיות רבות לביטוייה המעשיים של שכנות זו.״ ניתן לומר, כי העובדה שגם בשכונות מעורבות העדיפו היהודים להתגורר בבתים ובחצרות נפרדים מנעה מגע הדוק מדי בין שני הצדדים. כל חברה העדיפה לחיות את חייה בנפרד, ולא נוצרו יחסים שהם פרי של מגעים ממושכים והדוקים.

ואילו באלפי הכפרים הקטנים שברחבי האימפריה העות׳מאנית לא התגוררו יהודים (למעט כמה יוצאים מן הכלל), ותושביהם לא הכירו את היהודים העירוניים בני המעמדות הבינוני והגבוה; רוב הכפריים הכירו את היהודים העניים, רובם רוכלים ואומנים, שפקדו את הכפרים לצורך משלח ידם. יש לציין גם, כי בערים שונות באימפריה הקפידו השלטונות שיהודים לא יגורו ליד מסגד, וכפו עליהם למכור את בתיהם שם למוסלמים. רוב היהודים באימפריה העות׳מאנית שכרו את דירותיהם מנכרים, על פי רוב מוסלמים, ולעתים גם רכשו מהם בבעלות או בדרך ההקדש בתים וחנויות, ועל כך מצויות אלפי עדויות בשו״ת ובמסמכים העות׳מאניים.

מפגשים חברתיים ותוצאותיהם

המפגשים החברתיים בין יהודים ונכרים התרחשו בדרך כלל בחאנים, בשיירות ובאניות, וכן בבתי המשפט המוסלמיים ובירידים הגדולים. מן המקורות עולה הרושם, שיהודים ונכרים מיעטו לבקר אלה את אלה בימי חג ומועד, בחגיגות משפחתיות ובימי אבל. עדות לקיומם האפשרי של מגעים כאלה היא ידיעה מראשית המאה ה־18 על ״ראש הכומרים״ באחת הערים — קרוב לוודאי ינינה שביוון — ששלח ״דורון של ביצים לישראל שכנו הקרוב אליו ביום שבת קדש שהוא יום שלפני אידו בח״ל״.

ניתן ללמוד על מקרים רבים יותר של בילוי בצוותא של עוברי אורח או מכרים יהודים ונכרים בהיותם בדרכים. לעתים נמנעו היהודים מסעודות משותפות עם נכרים שהזמינום לאכול בצוותא; ומצאנו באחד המקרים את הנימוק שמשיב היהודי לגוי המזמין ״עתה הוא שבת ואין לנו רשות לטלטל״. אולם למדים גם על נכרים ויהודים שסעדו יחדו, אם כי בדרך כלל לא נמסר מי בישל את המזון." לעתים נלמד מפורשות על יהודים הסועדים עם נכרים ואוכלים מזון שהללו בישלו. בסעודות משותפות נהגו המשתתפים, ובכללם יהודים, לשתות בצוותא." במצרים נלמד על ערבים שהביאו ליהודים דברי מאכל כשרים מוכנים לאכילה."

מחשש להשפעה מוסלמית על היהודים אסר רדב״ז במאה ה־16 השתתפות כלשהי, אפילו פסיבית, במסיבות עם גויים, ואף אסר על שתיית קפה אתם. ישיבתם של יהודים בבתי קפה הייתה תופעה רווחת, בעיקר למן המאה ה-18.  רבי דוד בן שלמה אבן זמרא, רדב"ז (ה'רל"ט, 1479 – ה'של"ד, 1573) היה אב בית דין ומנהיגה של יהדות מצרים ומחבר שו"ת הרדב"ז.

יהודים שחברו למכרים נכרים התבטאו לעתים בחפשיות במהלך אותם מפגשים וסעודות, כגון אותו יהודי בשם יעקב מושטקי, המעיד בפני בית דין בקורפו בשנת ש״א (1541), כי שהה עם ״עכו״ם מקובצים ביחד והיו משתבחים מתפלתם ומעשיהם וענה להם זה יעקב… שכבר היתה לו אהבה ביניהם ומדבר עמהם כל העולה על רוחו ומתוך אהבתו עליהם אינן מקפידין על דבורו. ואז אמר להם מה לכם להשתבח על דבריכם שכלכם אנשי רוח והבלים ואין אתם עושים דבר קיים אלא רוחות. מיד ענה לו גוי אחד מתושבי פרגא [שביוון] אל תאמר כן שאנחנו אנשי רוחות כמו שאמרת והלואי לו יהי כדבריך שאלו היה כן לא היה נעשה הדבר הגדול הזה״; ואזי נמסר על רצח יהודי בידי אביו של אחד המשתתפים.

נראה שדבריו של אוליה צ׳לבי, שנכתבו במאה ה־17 על היהודים, כי אינם מוכנים לשבת עם נכרים ליד שולחן או לקבל מהם משקה, נכונים ככלל, אך היו גם לא מעט יוצאים מן הכלל. מתברר שיהודים רבים במצרים לא הקפידו להתנזר מפת של נכרים ולהסתפק בחלב ישראל וקנו מהם לחם, יוגורט ודבש העשוי מצימוקים. ניתן ללמוד על מקרים דומים במקומות רבים אחרים בלוונט, כפי שעולה מדיונים רבים בספרות ההלכה העוסקת בפת ובחלב עכו״ם ומוצריו שיהודים קנו מנכרים.

הדעת נותנת, שבין שכנים התקיימו בדרך כלל יחסי שכנות נורמליים. כך נלמד, שעקרות־בית יהודיות במצרים במאתיים השנים הנידונות קיימו יחסי שכנות טובה עם שכנותיהן הנכריות, לשו בביתן את הבצק המיוחד הנקרא ״פדייום״ בכלי של הנברייה, אפו ובישלו באותו תנור ואף שאלו מהן לעתים כלים להגעלת כלי פסח. היו נכרים במצרים שהרשו ליהודים ללקט את האתרוגים שבגינתם בלא תשלום. יש להניח, שיחסי שכנות דומים התקיימו במקומות רבים אחרים באימפריה העות׳מאנית. נראה, שהעסקת מיניקות נכריות לא נתפסה כדבר חיובי בחברה היהודית בלוונט, הגם שהייתה זו תופעה קיימת. נראה שהחשש נבע מהשפעה שלילית של המינקת, שאוכלת מאכלים טמאים, על היונק ועל בני משפחתו.

יהודים הסתייעו לעתים במכרים נכרים לפתרון מצוקות אישיות. אין לדעת את היקפה של תופעה זו. כך נלמד על בתו של אליהו נחום מקושטא, שבחודש אב רס״ז(1507) ביקשה מחברה פרח להוציאה מבית אביה, ואיימה, שאם לא יעשה כן תלך עם ״גוי ע״א ( עובד אלילים]״, היינו נוצרי. פרח לקחה לבית ניקולה הצורף, והיא ישבה שם 22 שעות. לאחר מכן קידשה פרח בחיפזון בנוכחות נוצרים ויהודים. הוא דאג לנוכחות הנוצרים ״כדי שלא יתפשו אותם כמו נואפים או כמו זונים״, משום שקודם לכן מצאום תחת מיטתו של אותו נוצרי.

ניתן לומר, שרוב חייו החברתיים של היהודי הופנמו והתנהלו בתוך מסגרת הקהל, הקהילה והמשפחה. היהודים והנכרים לא חיפשו את קרבתו החברתית של הצד השני; גם הייתה להם רתיעה מסורתית־דתית מקשרים כאלה. בכל זאת התקיים, כאמור, מרקם יחסים מסוים עם החברה הסובבת. במסגרת היחסים המשותפים הנורמליים ניתנו עדויות של נכרים על רצח או מוות של יהודים; ועדויות אלו סייעו להתרת הנשים מעגינותן. יהודים התאכסנו בבתי מוסלמים, בעיקר בכפרים, שעה שעסקו ברוכלות ובמסחר. יהודים התגוררו במחיצת מוסלמים בימי הירידים הגדולים, וכן היו להם בירידים חנויות בשכנות. בכמה מקומות שחטו היהודים בתוך המקולין המוסלמי, כגון במאה ה־16 בסופיה.

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

סימן נח.

שנת תרס"א ל"ק.

ידידי החשוב. טרם קבלת מכתבו, הנני מגיש לכבודו עוד דבר מה מעבודתי, והוא במבוי לברגא, יש עוד בית הכנסת רחרת, נקראת בפי הזקנים על שם הרב הקדוש שלמה טולידאנו, בוא דור ח' לכבו ברב יוסף ז"ל שבא מגירוש קשטילייא, כמ"ש בדברי ימי בית הכנסת של מהרי"ט ז"ל, ויש שקורין אותה על שם הרב הגאון שמואל עמאר ז"ל הנזכר, אחר שנות ת"ר לפ"ק.

ויש קורין אותה על שם בנו הרב הגאון שלום עמאר זצ"ל, אחר שנתבש"מ מר אביו הנזכר בשנת תרמ"ט לפ"ק, ויש שקורין אות על שם החכם כבוד הרב אברהם טולידאנו ז"ל הנזכר, ואך בפי הכל נקראת בשם בית הכנסת הקטנה, על שם קטנותה שהייתה מקודם, כי תחילתה הייתה רק בית אחת מזרחית מבתי החצר הנקראת על שם החכם כבוד הרב לוי טולידאנו ז"ל.

שמעתי שנתייסדה אחר שנת ת"ק לפ"ק, וזה כשלושים שנה, קנו בעליה בית אחת הסמוכה לה מאחריה, בחצר שלפניה הנקראת על שם כבוד הרב רפאל טולידאנו הי"ו, וסתרו את הכל, ועשו משני הבתים בית כנסת יפה ומרובע, ופתחו את פתחה בדרומה בתוך בית שער של חצר רבי לוי הנזכר.

ובנו על כל פני דרומה עלית קיר קטנה, ועל כל פני צפונה עשו היכל לספר תורה יפה מאוד, כולו מעץ מפותח ומשוח בששר ומצוייר בציורים נאים, ועליו עטרה יפה, עם צורת המנורה משולשת, אחת עם מזמור למנצח בנגינות, ואחת עם מזמור אשא עיני, ואחת עם אנא בכוח, וכמה פסוקים ושמות הקודש.

הכל על ניירות חזקים עם כמה ציורים יפים, פרחים ושושנים, עם כיסוי של זכוכית לבנה, ובתוכה יש עמוד מרובע של בניין חזק שעליו עמוסים עצי ארזים מרובעים הנשאים תקרתה, וכל אורך העמוד על ארבעת רבעיו, מפותח בכמה מיני ציורים יפים ממולאים במיני צבעונים, אבל התיבה והספסלים הם פשוטים בלי הדר.

התיבה עומדת באמצע, פני השליח ציבור למזרח. אדמתה מרוצפת באבנים אדומות יפים, בתקרתה תלויים כוסות בשלשלאות נחושת יפות בסדר ישר, ויש הרבה כוסות שכתוב עליהם במי זהב שם בעליהם הלב"ע, יש בה עוד היכל קטן תחת ההיכל הגדול, אוצר כל לכי תשמישיה פיתלות, שעוות, שמן וכו…

גם מטפחות וחגורות ומעילים של ספרי תורה שבלו, יש בה הרבה חלונות לאורה, נשקפים על שני החצרות הנ"ל, עם דלתות ומעולים יפים, יש בה שלושה שליחי ציבור, כבוד הרב ידידה טולידאנו יש"ץ, וכבוד הרב מרדכי עמאר בן כבוד הרב שלום הנ"ל, וכבוד הרב מאיר טולידאנו יש"ץ, בן כבוד הרב דוי הי"ו, אחיו של כבוד הרב ידידה הנזכר.

בני כבוד הרב אברהם הנ"ל, ואבותיהם הם היו שליחי ציבור מאז ומקדם, כחמישים איש מתפללים בה, מנהגיה כמנהג כל בתי הכנסת שבעיר, הבית הזה, אומרים ששימש גם ישיבה לתלמידי חכמים הרבה שנים בזמן הקודם, ואך עתה אינו משמש רק בית תפילה לשמע, ומשבת לשבת משמש ישיבה לתלמידים ללמוד מדרש רבה, זה מה שישי להודיע לכבודו עתה, ועוד אמשוך עבודתו בע"ה, ושלום

אני היו"ם ס"ט

יהדות מרוקו ידעה לאורך השנים עליות וגם מורדות ובעיקר מורדות לרוב. למרות כל התלאות, הרדיפות רציחות והמרת דת באונס, רעב וברד, מגיפות למיניהן, שטפונות,  מחלות הדבר ורעשי האדמה בעיקר בפאס, מסים כבדים שהוטלו עליהם אם כאשר פרצה מלחמה יזומה של בני הישמעאלים, ושיגעון גדלותם של אלו מהמלכים אשר נלחמו באחיהם, אבותיהם למען השליטה בטריטוריה זו או אחרת.

סימן נט

סדר מטות, שנת תרס"ה לפ"ק

ידידי החכם החשוב כהה"ר יעיס מלכא הי"ו, שלום, שלום. מכתבו הבהיר הגיעני, ומאוד שמחתי, על כי מצא חן בעיני הרב הגאון כמוהר"ר וידאל הצרפתי ישצ"ו, ויתן אותך למעתיק, ספר ליקוטים גדול בכתב יד ישן, כלו מלא חידושי תורה, ושכר טוב קבע לך מדי שבת בשבתו, ורוב הימים זוכה להיות מאוכלי שולחנו שלחן מלכים, ישם ה' פעלו.

ורצית להטעימני מצוף דבש אותם הדרושים, חן חן ידידי, והם, א' כתבת שבפרשת תולדות, הקשה על הכתוב, לך מעמנו כי עצמת מאוד, מה רוצה לומר ? ותרץ על פי מה שכתבו רז"ל, על פי כי האת אלי להזכיר עוני, שהצדיק כשמתחבר עם הרשעים, מעורר עליהם את הדין, וטובתם הוא נוטל, וזה שאמר, כי עצמת ממנו, מצד בואך אצלנו, לקחת הטובה ממנו עד כאן.

דע ידידי, כי כן כתב גם הרב הגאון כמוהרר"פ בירדוגו זלה"ה, כי עצמת ממנו, אין לו טעם, ופירש כמו שכתבת ממש, כמו שכתוב בספרו מי מנוחות על התורה עיין שם. וזה רק דרך דרש, ואך הפשט פשוט, , כי לעיל מניה כתיב, ויהי לו מקנה צאן וכו…ויקנאו אותו פלשתים, והקנאה הולידה שנאה, וכל הבארות וכו….

סתמום פלשתים וימלאום עפר, ולכן היה אבימלך ירא עליו פן יהרגוהו חס ושלום, ולכן אמר לו, לך מעמנו, יען עצמת יותר ממנו מאוד, ומזה נמשכה קנאה גם שנאה, ושמא יהרגוך, לכן לך מעמנו, ולא נתחייב בדמך, והוא פשוט, ובכן תמיה אני על שני המאורות הגדולים, מה רצה לומר ואין לו טעם ? והו, טעמו ונמוקו עמו.

כתבת שבפרשת ויצא, עךל הכתוב, ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו ויבא אליה, כתב וזה לשונו " כפי מה שכתב רש,י ז"ל על פי כחי וראשית אוני, דהיינו טפה ראשונה, קשה טובא, דאם כן היה ראובן בן תמורה חס ושלום ? והניח בצ"ע עד כאן.

דע ידידי כי זה ימים קשיא לי קושיא אחרת בענין זה, ואשר תרצתי יספיק לתרץ גם את זו, והיא, כי הנה הכתוב אומר, וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח וכו….ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן וכו…., משמע שהשנאה קדמה להריון ראובן, וכפי מה שכתב רש"י ז"ל, טפה ראשונה, יהיה להפך, שהריון ראובן קדם לשנאה ?

כי השנאה לא באה רק עד ויהי בבקר והנה היא לאה, וטפת ההריון הייתה בלילה ? ואין לומר שהשנאה הייתה משעה ראשונה שבחר ברחל ולא בלאה, דזה יעלה על הדעת, שאף שבחר ברחל, לא שנא את לאה, אלא חפץ ברחל מפני יופיה ולא ששנא את לאה חס ושלום.

דמה עשתה לו לאה באותו זמן שישנאיה, האם מפני שלא הייתה יפת כאחותה ישנאיה ? ילך לאומן שעשאה ? אלא שהשנאה באה ללבו עליה, מפני הרמאות שעשתה שרצתה ליכנס במקום אחותה, וכך כתב הרמב"ן ז"ל שם באורך עיין שם.

ואם הדרא קושיא לדכותה, דדברי רש"י ז"ל, סתרי לסדר המקרא ? ועל זה תרצתי, על פי מה שכתב בס' טוב עין, דרוש א', וזה לשונו, חסידים ואנשי מעשה, לא היו בועלים בעילת מצוה בלילה א' לחופתם כדי שיכפו את יצרם, ויראו את עצמם שאינם להוטים אחר בולמוס של עריות, ונחשב להם כתענית.

וחסיד אחד רצה לבעול בליל א' לחופתו, וכאשר ראה שלבו נתמלא מאהבתה, צעק, אין אהבה כאהבת הבורא, ופירש, והבורים נמשכו אחריהם מטעמא אחרינא של כשפים, על פי הזקנות שאומרות, כל מי שלא יבעול בלילה א' לחופתו, לא ישלטו בו כשפים, והמשכילים נותנים טעם אחר, כדי להודיע, שלא נשא אישה בשביל דבר זה למלאת בה תאוותו דווקא.

רק כדי שתהיהלו לעזר ולהועיל, וענין זה הוא רק דרך אגב לקיום המין, וגם הרופאים אומרקים שאין לבעול בפגיעה ראשונה, קודם שיהיה לבו גם בה, כדי שלא יזיק אברי ההולדה בחוזק התאווה, וספרו כמה מעשים מזה עד כאן שלונו עיין שם.

ודבר זה נוהג גם אצלנו עוב"י מכנאב יע"א, ושמעתי שכן המנהג בכל ערי המערב, ואך דווקא בבתולות, וטעמייהו, כדי שלא יזניחנה מלילה ראשונה, ולכן ממתינים עד לילה שניה, ויש עד ליל שבת, ויש עד אחר ז' ימי החופה.

ואם כך נוכל לומר שכן עשה גם אבינו ישראל סבא, דלית חסיד דכוותיה, ומה שכתוב ויבא אליה, אינו לשון ביאה ממש, דהיינו בעילה, אלא כניסה אצלה לחדר, כמו ובא הביתה לעשות מלאכתו, והרבהכ , ואל עשה עשה שום מעשה.

ולמחר בבוקר והנה היא לאה, ואז שנא אותה, על רמאותה, ובליל ב' בא אליה כדרך כל הארץ, ומאותה טפה נולד ראובן, ולפי זה דברי רש"י והכתוב שווים, שהשנאה קדמה להריון ראובן, ואין כאן בן תמורה.

ואין להקשות דאם כן הוי ראובן בן שנואה חס ושלום ? דיל דיצירה אלבשיה ונכנסה אהבתה בלבו, ועשה מעשה מאהבתה, עד כאן שלום

אני היו"ם ס"ט

בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

קבלן נוצרי אשר נשרף חי

מעשה שקרה בזמן הקמת החומה מסביב לבית הקברות היהודי של הכפר אשג׳ן. הימים ימי הפורענות, כנופיות של :: מתפרעים ערבים ושודדים היו לפעמים אורבים ליהודים הבודדים שבאו לבקר קברי יקיריהם בבית הקברות היהודי בכפר אשג׳ן, והתנפלו עליהם למרות שהשלטון הצרפתי  שלא מכבר פרש חסותו על מדינת מרוקו לא נרתעו הפורעים מלהתנפל על היהודים.       

ראשי הקהילה שמו בראש מעייניהם להקים מסביב כל בית הקברות חומה גבוהה מבניה קשה שתמנע מהמתפרעים להסתנן לשטח בית הקברות ולהתנפל על יהודים, שהיו באים כבודדים להשתטח על קבר הצדיק.

נשיא חברה קדישא ישועה־עמרם ביטן ז״ל עמד בתוקף שתוקם החומה ללא כל דיחוי וזה היה בתקופת מלחמת שבטי ״הריף״ בשנת 1925, לאחר מחשבה ותכנון הנהלת חברה קדישא היו״ר שלה וסגנו פנו לקבלן ספרדי(אספניולי) ושמו מר קַנדלֶא לבצע העבודה בקבלנות של הקמת חומת המגן, לפי ההסכם עימו הוא התחיל מיד בעבודת הבניה, הוא העסיק פועלים ערבים שיראת הכבוד של הצדיק עמדה לנגד פניהם, מהשמועות על הנסים שהצדיק רבי עמרם היה מחולל שאפילו ערביות היו באות לבקש מזור למחלותיהן ותפילה להריונן.

תוך כדי העבודה הבחינו הפועלים בחומרים הזולים שהקבלן הספרדי קנדלא, וברמאות שהוא מרמה בטיב העבודה והחומרים, אולם מאחר והם היו תלויים לפרנסתם בקבלן שתקו ולא אמרו מאומה ליו״ר החברה קדישא פן יפטר אותם. קנדלא המשיך לרמות בחומרים היה מערבב חול עם סיד, ולצורך יצור הסיד הוא הקים כבשנים של שריפת אבנים לייצור הסיד בכמות גדולה.

אחד מהפועלים הערבים אמר לו ברמז שהחכם היהודי לא סולח למי שמתהלך עימו במירמה קנדלא לא שם לב לדברי המוסר של הפועלים.

העבודה נמשכה זמן רב, היו״ר של חברה קדישא שהאמין שהקבלן הנוצרי עושה עבודתו נאמנה סמך על השומר של בית הקברות ״אידריס״ שישים לב לסוג העבודה, כאשר קנדלא סיים הקמת החלק המערבי של החומה והתכונן להתחיל בחלק הצפוני; הפועלים הערבים כאילו מתוך                                                                                                      ^:

אמונה ידעו שהקבלן הרמאי לא יצא נקי מהתנהגותו ומהתרמית שלו, הכבשן שהוא הקים ליצור הסיד היה ממש לרגלי החומה מרוב העובי של החומה, קנדלא היה מפקח על                              העבודה מעל החומה.    

יום אחד כרגיל עלה הנ״ל כהרגלו לפקח על העבודה, פתאום הוא התחלק מעל החומה ונפל לתוך    

הכיבשץ שהיה בוער, מאמצים רבים השקיעו הפועלים כדי למשות אותו מתוך הכיבשן, וכשחילצוהו קנדלא היה כולו מלא כויות וראשו שרוף, כשהוא בוער כולו העמיסו אותו הפועלים על עגלה רתומה לםום ודהרו לכיון העירה לבית חולים העירוני כשגופתו כולה חרוכה וללא רוח חיים.

כשהתקרבו העירה פגשו ישועה-עמרם היו״ר נוסע לבקר את העבודה בבית הקברות וסיפרו לו על המקרה הנוראי שקרה לקנדלא הקבלן שלא היה לו כל סיכוי לחיות, היו״ר התקרב לראות מה קרה והפועלים של קנדלא אמרו ליו״ר ישועה־עמרם כָאלָס! קנדלא לאה ירחמו ראה תופא כשישועה התכופף לראות ראה ראשו החרוך של קנדלא מבצבץ מתוך השמיכה בעגלה, ובשארית כחותיו אמר לו אני עוד חי, אני לא מת, והנני יודע בשביל מה קרה לי, בגלל שנטיתי לרמות אותכם בחומרים  ובעבודה, מיד ראשו צנח ונפח נשמתו במקום. אמונת הפועלים הערבים בצדיק התאמתה, לא נשאר לפועלים אלא להוביל קנדלא ישר לבית הקברות הנוצרי בעיר, והחלק של החומה לא נבנה מאז, עד היום לא הושלמה בניתה וכל מבקר באתר הקדוש של הצדיק יוכל לראות במו עיניו את החומה כשהיא באמצע בניתה.

מה רבו מעשיך השם

מי כמוך לפורים שחיבר רבי יוסף משאש זצוק"ל

זוהי פרשת תולדות השיר, אשר יכולתי להציג עתה לפני מעלתו, וכבודו חכם ומבין מדעתו, יוסיף עליה כהנה וכהנה, וטרם מלאת השנה, את ברכתי קח נא, לשנה הבאה, בכל טוב תהיה מלאה, עליכם, ועל בניכם, ברוכים אתם לה׳ עשה שמים וארץ, כנה״ר וכנפשנאמן אהבתך במרץ, אחיך הצעיר החו״פ תלמסא״ן יע״א, בשילהי אלול התרצי׳ד, לפ״ג, עבד אל דוק וחוג אשש.

מעשה פורים של מ ע ג׳ א ז

מי כמוך ואין כמוך

 מי דומה לך ואין דומה לך

 

אדון אתה משכיל לעם דל.

ביום רעה תמלטהו לא תחדל.

 מעל שמים חסדד עליו גדל.

 מה יקר חסדך אלהים:           

 

בני בכורי אותו קראת.

 ובזרוע עזך אויביו פזרת.

כי גדול אתה.

ועשה נפלאות אתה אלהים:     

 

גערת זדים ארורים.

 זרחת אור לישרים.

שנת יהללוה בשערי״ם.

 כל יראי אלהים:       

 

דעת פלשתי אחד נטרפה.

אזיל״אלי למעג׳אז בן למסט״אפא.

ואמו רק^״ייא שפחה חרופה.

 יאבדו רשעים מפני אלהים:    

 

העמיק בספרי המכשפים.

וחובר חבר לכל אשפים.

 ויאמר כי הוא אחד הצופים.

 ותהי עליו רוח אלהים:           

 

ועוד מצא פכים גנוזים.

מלאים זהבים ופזים.

וישכור דקים פוחזים.

 כל גוים שכחי אלהים:

 

זד יהיר כלתה נפשו.

לתת כתר מלכות בראשו.

 ויועץ עם שומעי רחשו.

 ויאמרו לו שאל נא באלהים:  

 

חמק שלשת ימים ביער.

ונגלה ברביעי לעמו הבער.

 ועל דבר המלוכה פיו פער.

 כי נכון הדבר מעם האלהים:   

 

 טמאים האמינו לאיש כזבים.

 וישתחוו לו נערים ושבים.

 ואביו אמר ראו אהובים.

 בני אחד בחר בו אלהים:

 

יום ידע המלך שמו מוחמד.

כי זד יהיר כסאו חומד.

והשטן לימינו עומד.

 ולא ירא אלהים:

 

כתב שלח המלך ברוב חרדה.

 לשר פלשתים שמו בן עוד״א.

 לתפוש בן זדים במצודה.

 אין ישועתה לו באלהים:

 

לבש בן עוד״א עז וגבורה.

 ויסע עם מחנהו מהרה. ויחן נגד האויב ביערה.

 זה לעמת זה עשה האלהים:

 

« מחנה האויב נבהל בראותו.

סוס ורכב החונים לעמתו.

ומלכם הרגיעם במתק שפתו.

 לא לכם המלחמה כי לאלהים:

 

נביא אנכי ומראש ידעתי.

כי בן עוד״א ילחם לקראתי.

 ואד שמעו אחי מלתי.

 וישמע אליכם אלהים:

                                                                                                           

סוד ה^, ידעתי אותו.

 כי בלילה הזה במחציתו.

בן עוד״א ישוב לאדמתו.

והרוח תשוב אל האלהים:

                                                                                                             

עבדיו והחיל שהביא.

ידעו כי אני מלך ונביא.

וירוצו אחרי כצבי.

כה יעשה לי אלהים:

                                                                                                                

פי כסיל מחתה היא לבן עוד״א.

כי בעוד לילה אחזתו רעדה.

והמות עליו ידו הדה.

ואיננו כי לקח אותו אלהים:

 

 צלם מעליהם סר.

 כי שר צבאם נחסר.

 והכל ביד רשע נמסר.

 כי היתה נסבה מעם האלהים:

 

 קול רנה פצחו עבדיו ורננו.

 כי דברי מלכם מאד נאמנו.

 וישתחוו לו ויאמרו אדוננו.

 המלד כמלאך האלהים:

                                                                                                              

רשע עריץ אסף עוד ערב רב

. ממשפחות פלשתים וערב.

 כל איש המלמד ידיו לקרב.

 עד למחנה גדול כמחנה אלהים:

 

שמחה ומשתה עשה לעמו.

 וכטוב לבו נאם נאמו.

כי אמש בחלומו. נגלו אליו האלהים:

תולעת יעקב צוהו להשמיד.

 קטון וגדול מבין עם תלמיד.

 ומכה נפש יהודי הוא יעמיד.

 בעדן גן אלהים:

 

את שללם וכל מקניהם.

תבוזו ותשבו בעריהם.

ונשיהם ובניהם ובנותיהם.

 בידכם נתן אלהים:

 כ במכנא״ס אלחם ראשונה.

 

 ולא אתן להם חנינה.

ולא אעשה הבחנה.

בין צדיק לרשע בין עובד אלהים:

 

גדודיו נפלו על קדקדם.

ויקדו לו כי הגדיל כבודם.

ואהבם ונתן בידם.

עיר גדולה לאלהים:   

 

דבר בליעל הטמא כשרץ.

 הגיע למכנא״ס במרץ.

 ותגעש ותרעץ הארץ.

 ותהי לחרדת אלהים: 

 

היהודים סגרו משכנם מהרה.

 ויקראו צום ויקדשו עצרה.

 וכל אחד בנפש מרה.

 בוכה ומתנפל לפני האלהים:

 

וכל עוברי ארץ ציה.

הכו נפשם בצדיה.

והנמלט מידם היה.

נגוע מוכה אלהים

זרע יעקב היה למרמס.

 ולבבו כדונג נמס.

כי מלאה הארץ חמס.

ותשחת הארץ לפני האלהים:

 

חרדו לרגעים זקן וצעיר.

 כי אש המגור לבם הבעיר.

 ותהי מהומת מות בעיר.

 כבדה מאד יד האלהים:         

 

 טרחו אצילים להבריח רכושם.

 ולהמלט מהר על נפשם.

והאויב אורב לתפשם.

 ענין רע נתן אלהים:  

 

יחדו נשארו עם קהלם.

 וישימו באלהים כסלם.

כי לא יזנח ה^, לעולם.

     

כפי הטף לא הספיק בצקם.

כי לא הצטידו די שפקם.

כי היתה שנת רעב ונקם.

 כי לא המטיר ה^, אלהים:

                                                                                                                   

למטר קוו ויך ברד אותם.

כדוריו כאגוז מדתם.

 והזקנים מעוררים לבותם.

מי יודע ישוב ונחם האלהים:

 

מלבם צעקו לשוכן ערץ.

הצילנו מכליון וחרץ.

 למען דעת כל עמי ארץ.

 כי ה^, הוא האלהים:

                                                                                                                         

נוגשנו זממם אל יפיקו.

זעום בם ובעונם ימקו.

ויאנחו בני ישראל ויזעקו.

ותעל שועתם אל האלהים:

 

 סוד ה^, ליראיו הודיע.

בחזון לחסידיו השמיע.

אל תחתו מנבל מרשיע.

 הרפו ודעו כי אנכי אלהים:

 

עריצים י״ג אדר קבעו.

 בו למטרתם יגיעו.

 ויקומו מהר ויסעו.

 ויהי חתת אלהים:

 

פחד אלהים נפל עליהם.

וחלחלה בכל מתניהם.

 ויאמרו אל אדוניהם.

מה זאת עשה אלהים:

 

 צר צורר ברוב נכליו.

 חשב להרגיעם בהבליו.

 ואכן בכל חיליו.

ויהי פחד אלהים:

 

קרב עד גבול מכנא״ס.

 לכפר דרי״ש נכנס.

ורוב חילו נמלט ונס.

מפני יראת אלהים:

 

רצים חיש למלד הגידו.

כי במורד חילו מרדו.

 וישלח המלך את גדודו.

אנשי חיל יראי אלהים׳:

 

שרי המלך עליו הקיפו.

 ובי׳יג אדר אותו נגפו.

וככלב ראשו ערפו.

זה חלק אדם רשע מאלהים:

                                                                                                                

תפשו חצו וחרבו.

 וינתחו בשרו וחלבו.

 ויאכילו אותם לכלבו.

כי חרף מערכות אלהים:                                                                               

אבותיו החיו לבדם.

 ואך כרתו את ידם.

 וייראו כל אדם.

ויגידו פועל אלהים:    

 

גדוליו ושריו וסגניו.

 וגם נשיו ובניו.

 כרתו ראשם לעיניו.

באף עמים הורד אלהים:         

 

הובא ראשו ברומח תקוע.

בט"ז אדר באחד בשבוע.

ועמו כל ראש קטוע.

יראו ענוים ישמחו דרשי אלהים

 

 זחל כל איש רע ונבזה.

בראותו את כל המחזה.

 ויאמרו זה אל זה.

ראה את מעשה האלהים:        

 

טיט ורפש פנו מהמסלות.

וישטחו מרבדים כלולות.

ויצאו בתפים ומחולות.

ויריעו כל בני אלהים: 

 

כלו מהר יגון ואנחה.

 והעיר מכנא״ס צהלה ושמחה.

 והיהודים בהשקט ובטחה.

משחקים לפני האלהים:

 

מנות שלחו לאביונים.

 וכלם בשמחה עונים.

 הודו לאדני האדנים.

הודו לאלהי האלהים: 

 

סעו קטנים וגדולים.

 בשירים והלולים.

עד מגדל ראשי הנתלים.

אשר השמיד אלהים: 

 

פצחו רנה לעיניהם.

 ויברכו שם אלהיהם.

 ויפלו על פניהם.

ויאמרו ה^' הוא האלהים:

                             

קראו לצור ישועתם.

להגדיל עוד שמחתם.

 להמטיר על אדמתם.

גשם נדבות תניף אלהים:

                             

שתיל ישורון חמדת לבבות.

הרנין האל בגשם נדבות.

 ויגדילו בנים ואבות.

תהלה והודות לאלהים:           

 

אחי שיר חדש שירו.

זמרו אלהים זמרו.

זמרו למלכנו זמרו.

כי מלר כל הארץ אלהים:       

 

נאור ואדיר אין בלתו.

 שפך על אויב חמתו.

 ויהי לצאן מרעיתו.

שמש ומגן ה^, אלהים: 

 

יום ט״ז אדר בכל שנה.

קדשו קהל קריה נאמנה.

 בואו לפניו ברננה.

במקהלות ברכו אלהים:          

 

 יוסף ה^, שנית ידו.

לפדות עם מיחלי חסדו.

ויטע ישראל עבדו.

כזית רענן בנית אלהים:

                             

« מ-לכי שב את שבות בן פרץ.

 יבנה עירי ויגדור כל פרץ.

וידעו כל ממלכות הארץ.

 כי אתה ה׳ האלהים:  

 

חלץ עמך מעצבו.

וחדש כקדם טובו.

 מקוה מתי אבא.

ואראה פני אלהים:    

 

זך קיים שוכן מרומות.

פדנו מכל מהומות.

 ותן עז ותעצומות.

לעם ברוד אלהים:     

 

תם ונשלט השיר הלזה.

 בעזרת אלהינו זה.

 יהודה וישראל

סגלתך פדה.

 מיד שבטי איש שדה.

בב״א.

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר-אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

בוחסירה ונידם יצאו יחד לביתו של סלומון צרפתי לפנות בוקר וסיפרו לו על מעצר חברו אלי לוי במכנאס. נידם ביקש ממנו לאחסן בבית המלאכה שלו, ששימש מאגר סתר מרכזי של ״המסגרת״ בעיר, חומר חסוי וציוד שהיה בדירת המסתור של בוחסירה, אך צרפתי סירב כיוון שלא נראה לו שיצליח לסתום את פתח הסליק שבקיר החיצוני לפני שיגיעו בבוקר הפועלים ושותפו לבית המלאכה, מה גם שחומרי בנייה לא היו זמינים לו באותה שעה. נידם נאלץ לקבל את טיעוניו וויתר על הרעיון. לפני שהשניים עזבו את ביתו, שמע צרפתי את נידם מציע לבוחסירה להסתלק לקזבלנקה ולהסתתר שם עד שתאורגן בריחתו ממרוקו, אך לדברי צרפתי, בוחסירה סירב בתוקף, שכן הוא עבד בדואר והיעדרותו מן העבודה תורגש מיד. גרסה זו סותרת את טענת בוחסירה. לדברי האחרון, נידם הורה לו לנסוע לביתו עד שיבואו לקחתו לדירת מסתור שהוכנה מראש למצבים מסוג זה: ״הוראה זו הייתה תמוהה בעיני, אך את ההוראות כיבדנו תמיד ולכן ביצעתי אותה.

באותו יום בשעה 16.00, הגיעו אנשי הבולשת לביתי ועצרו אותי. עד היום אני מצטער שכיבדתי את הוראת מפקדי לנסוע הביתה ולהמתין שם. הוא הרי היה אמור להסיעני מיד לדירת המסתור ולעולם לא אדע מה היה שיקול דעתו כשהחליט כך״.מרסל אנתיבי מחזק את גרסת צרפתי וטוען שאחרי פגישתו עם נידם ומעצרו, פגש ברחוב את בוחסירה בפאס והורה לו לא להיכנס הביתה שכן שמו הופיע ברשימות המעצר של המשטרה. אנדרה נידם אינו זוכר שפגש את בוחסירה לפני מעצרו ושנתן לו הוראה כלשהי בנושא דירת הסתר. הוא גם אינו זוכר שום פגישה לילית עם צרפתי. לדברי נידם, הוא התקשר לכל הפעילים בפאס שהיו מוכרים לאלי לוי והמליץ להם, על דעת עצמו, להסתתר. הוא התקשר גם למישל קנפו בקזבלנקה והודיע לו על המתרחש והמשיך לעדכן אותו על מעצרי חבריו באזור פאס־מכנאס עד שהוא עצמו נעצר.

למחרת התקשר מרסל אנתיבי לנידם והשנים קבעו פגישה חשאית ביציאה מן העיר פאס. מרסל אנתיבי, בעל אזרחות צרפתית, היה מראשוני פעילי ״המסגרת״ וכונה ״הוש.(Hoche הוא נולד בעיר פאס בשנת 1932 לאב יליד אלג׳יריה ולאם ילידת פאס. אביו, מקסים, היה ידידו של ראש שירותי הביטחון מוחמד לע׳זאוי והוזמן לביתו לפגישה עם המלך מוחמד החמישי עם שובו מגלות במדגסקר וסבו, יליד ירושלים שהיגר לאלג׳יריה, היה בעל אזרחות צרפתית מימי נפוליון. תקופה קצרה היה אנתיבי בתנועת נוער קומוניסטית בראשות ג׳ו לוי ותמך בתנועה הלאומית המרוקנית. שירת בצבא הצרפתי בהודו־סין (ויאטנם) בשנים 1953- 1954.

 עם שובו לפאס גויס ל״מסגרת״ על ידי הרוקח מרסל שטיינברג וג׳ורג׳ אטיאס ונשבע אמונים בשנת 1956 בפני יצחק בר. הוא פעל עם השליחים אברהם ברזילי, עזרא איילון, יוסף רגב ואלכס גתמון ונעשה לפעיל מרכזי ולמפקד חוליית רישום מועמדים להגירה בקזבלנקה. ביולי 1957 נשלח לישראל להשתלמות ראשונה שנערכה בנווה הדסה ליד קיבוץ תל־יצחק, שם למדו חבלה ומודיעין בהדרכת יצחק בר ואליעזר דובדבני. שנה לאחר מכן נשלח לעוד השתלמות בישראל בתחום הימי במכמורת ולהשתלמות שלישית ליד מרסיי למשך כחודש ימים שם למדו בעיקר נושאים מודיעיניים. אנתיבי עבד בשכר במטה ״המסגרת״ בקזבלנקה והיה אחראי על מבצעים מיוחדים.

הערת המחבר :         אחרי שאנתיבי הספיק להוציא ממרוקו פעילים מבוקשים על ידי המשטרה בפרשת הכרוז הישראלי, נאלץ לעזוב את המדינה ויצא דרך טנג׳ה למדריד בדרכון צרפתי מזויף ב-21 במרס 1961. לדבריו, אם היה נעצר על ידי המשטרה גם עליו היה לגלות את שמות האנשים שאותם הכיר ב״מסגרת״. אנתיבי מסר דיווח לד״ר ישראל ליכטנשטיין ולאשתו בפריס ונסע לישראל. שהה שישה חודשים בקיבוץ דורות שם למד באולפן ועבד במשרד הביטחון בתל־אביב. אנתיבי עזב את ישראל בשנת 1966 ועבר לפריס. לא שב למרוקו מאז. שיחה עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל 2000 ו־21 מרס 2002.

 

טיפש

משלי: ״בן חכם ישמח אב -וכסיל תוגת אימו׳

לאישה אחת היה בן כסיל: טיפש מטופש. ואותה אשה התפרנסה מטחינת חיטה בריחיים שהיו לה בבית. ולילה לילה, בחצות, היתה קמה לקול המואזין של המסגד הסמוך ומתחילה בעבודתה.

יום אחד אמר לה הבן-הכסיל: ״את המואזין הזה אהרוג ולא יהיה מי שיעירך בחצות״. אמר ועשה. באותו לילה, בשעה שהמואזין סילסל בקולו, עלה הכסיל אליו, כרת את ראשו והביא את הראש אל אימו. התחלחלה האם, ואמרה לו: ״תן נא את הראש ואשליכהו אל הבאר״.

למחרת מצאו למואזין שהוא כרות ראש. התחיל משמר המלך מחפש את הרוצח. הלך אותו הכסיל והכריז בקולי קולות: ״אם את אביכם מחפשים אתם, אני כרתי לו את ראשו.״ ולא שתו לבם לדבריו, בידעם כי שוטה הוא. אמו, שנחרדה לשמע הכרזתו, משתה את ראש המואזין מן הבאר, והשליכה פנימה, תחתיו ראש כרות של איל.

בערוב היום, משלא נמצא הרוצח אמר ראש המשמר: ״הבה נראה מה הוא אומר״. פנו אליו ושאלו ״ואיה ראשו איפוא ?״ ענה להם ״בבאר שבחצרנו״.

הלכו עמו לביתו. מששמעה האם מבוקשם, אמרה להם ״איכה תאמינו לשוטה כמוהו״. ירד הבן לבאר, ומצא שם את ראש האיל. התחיל מצעק ממעמקי הבאר בשאלה: ״האם אביכם בעל קרניים או שמא ראשו חסר פריטים אלוי״. אמרה להם האם: ״וכי לא שוטה הוא״ העלה להם את ראש האיל. משראו זאת, הלכו להם בפנים מלאות בושה.

באחד הימים קנתה לו גלביה חדשה. הלך הבן לטיול ביער והגלימה עליו. שמע עורב מקרקר, ואמר לו: ״ודאי בגלביה החדשה שלי חשקה נפשך.״ קרקר העורב. המשיך הבן: ״אך חייב אתה לשלם תמורתה״. קרקר העורב. ״ אם כך, מסכים אתה? שלם לי חמישה ריאל״. קרקר העורב, והטיפש הבין שהעורב הסכים לעסקה. פשט את הגלביה, הניחה לרגלי העץ ואמר: ביום חמישי אבוא לקחת את שכרי״.

כשחזר הביתה, שאלה אותו אמו: ״איפה הגלביה החדשה שקניתי לך?״ ענה לה: ״ מכרתי אותה לעורב תמורת חמשה ריאל. הוא הבטיח לשלם לי ביום חמישי הבא״ תפסה השערותיה וזעקה: ״אבוי לבני הטיפש, שאבד גלביה חדשה״. אולם הטיפש נחמה: ״אל דאגה, אמא, העורב ישר והוא ישלם.״ וביום חמישי, הלך הטיפש אל היער. ומצא את העורב כשהוא ישוב על ענף. אמר לו: ״את הגלביה לקחת, עתה שלם לי מחירה.״ קרקר העורב. בערה בו חמתו ואמר: ״אתה רוצה לרמות אותי!״ תפס בגזעו של העץ ונדנד אותו מצד אל צד. נבהל העורב ופרח לו. משפרח העורב טפס הטיפש על העץ ומשהציץ בקנו של העורב. מצא שם ארנק מלא ריאלים של זהב. לקח מתוך הארנק חמישה ריאלים בלבד, מחירה של הגלביה החדשה ושב לביתו. הראה את הכסף לאמו ואמר לה: ״הלא אמרתי לך שלא ירמוני, העורב נתן לי את מלוא מחירה של הגלביה״.

אמרה לו האם: ״בני, הביאני למקום מגוריו של העורב.״ סרב הבן בתוקף באומרו: ״לא, אמי. יודע אני שתגנבי לעורב את כספו. לא אקחך.״ אבל האם הפצירה בו עד שניאות.

בלילה בשלה שתי קערות פולים וחומוס. למחרת, בלכתם בדרך, פזרה האם חומוס ופולים ובנה הטיפש ליקט ואכל, ליקט ואכל עד שהגיעו לקן. האם פיזרה את כל מה שנשאר מן הפולים והחומוס למרגלות הקן.

במרוצת הימים הבחין הטיפש, שאמו קונה רהיטים, ובבית אוכלים כל יום בשר. קפץ ואמר: ״אמי, את כספו של העורב גנבת.״ אמרה לו: ״מה עלה בדעתך בני, והלא בדקת בעצמך את הארנק.״ לא השתכנע ועוד באותו יום הלך לקן. משמצא שהארנק מלא חול במקום מטבעות בא אל אמו ואמר לה: ״אמי, אל המלך הולך אני ומספר לו מעשייך.״ הלך אל המלך, וסיפר על אמו שגנבה מהעורב ארנק מלא מטבעות.

שמע זאת המלך, קרא לאם ואמר לה: ״מה בפיך לומר?״ ענתה האם: ״אדוני המלך, כיצד תאמין לטיפש זה, אם נא מצאתי חן בעיניך תשאל אותו מתי עשיתי מעשה זה.״ אמר הבן: ״וכי אינך זוכרת? באותו יום שירד גשם של פולים קלויים וחומוס.״ הבין המלך, כי הבן טיפש ושלחם הביתה.

חלה המלך מחלה אנושה. רופאיו בדקו אותו וקבעו כי רק הצחוק יוכל לרפא אותו. יצא מן הארמון כרוז בזו הלשון: ״מי שיעלה בת צחוק על שפתי המלך, ישא את בתו היפה לאשה״. אמר הטיפש לאמו: ״ אלך ואנסה את מזלי״ השיאה האם לבנה עצות מספר: שב בבטחון, כאילו ישבת על קערה, שקול דבריך לפני שתאמרם, ומשתרצה לירוק, ירק אך לתוך חור״

קבל דברי אמו כפשוטם, הלך וקנה קערה ומאזניים. משם הלך הטיפש לארמון המלך וישב מולו על קערה. כשרצה להגיד איזה דבר – דיבר אל כף המאזניים האחת ואחר אל כף המאזניים השניה, לקיים דברי אמו. לפתע נתקל רצון לירוק. חיפש חור לירוק בו ולא מצא. נשא עיניו והבחין שהתיר סומא בעינו האחת, הלך וירק אל תוך עינו העיוורת של הוזיר. משראה זאת המלך פרץ בצחוק גדול, ומייד נרפא ממחלתו.

נתן את בתו היפה לטיפש לאישה. שלחה האם את בנה לשוק לקנות תרנגולות לחתונה, הלך לשוק ומצא שם אשה המוכרת תרנגולת אחת. קנה ממנה את התרנגולת, שחרר אותה ואמר לה: ״עופי ולכי לבית החתונה״ תפסה המוכרת את התרנגולת ומכרה לו אותה בשנית. כך נמשך הדבר עד שמכרה לו את אותה תרנגולת כמאה פעמים. הלך אל מוכר השמן ובידו קערה גדולה. אמר לו למוכר: ״תן לי כך וכך שמן״. מלא המוכר את הקערה, אלא שבתחתית כלי המדידה, נותרו מספר טיפות שמן, שאל מוכר השמן: ״איפה אשים לך מספר טיפות אלו?״ ענה הטיפש: ״מה הבעיה? כאן!״ הפך את הקערה, שפך את השמן והראה לו על תחתיתה. שם מוכר השמן את הטיפות בתחתית הקערה ההפוכה. הגיע הבן הטיפש לביתו ושאל את אמו: ״התרנגולות ששלחתי הגיעו הביתה?״ ידעה שבנה הטיפש רומה, וכדי לגרום לו נחת רוח, אמרה: ״הגיעו מזמן״. האם שאלה : ״איפה השמן ?״ ״כאן״ ענה והצביע על הקערה ההפוכה עם מספר טיפות שמן בתחתיתה. השתוממה האם: ״זאת כל הכמות שקנית, רק טיפות אלו?״ ״לא, אף פה יש שמן!״, הפך את הקערה ושפך גם את הטיפות בתחתית.

הלכה האם, קנתה הכל בעצמה והכינה את משתה מלכים. בבוא הלילה, גילתה הנסיכה שבחיר לבבה טיפש. אמרה לו: ״יוצאת אני, רגע, לעשות את צרכי״ אמר לה הטיפש: ״יודע אני שמתכונת את לברוח לי״. ענתה לו: ״לא אברח לך, ואם אינך מאמין בי, קשור את רגלי לחבל, ואת קצהו אחוז בידך. עשה כדברה, ומשיצאה החוצה, התירה את החבל, קשרה אותו לרגלי האייל שעמד בחצר, ונמלטה לארמון המלך.

משראה הטיפש, שהנסיכה בוששה לשוב משך בחבל. בחושבו שהאייל הוא הנסיכה חיבקו חיבוק אמיץ. ראה האייל כי עומדים לחנקו, ונגח לטיפש בפניו. החל הטיפש זועק: ״דם , דם!״. שמחת החתונה הפכה לאבל.

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

אברהם חיים בן ר' אהרן שלוש

אברהם חיים, שניחן בתכונות מעשיות ומסחריות, נשלח על-ידי אביו לדרום ולנגב ועסק שם במסחר בשעורה. לימים, כשהוחלט ע״י ק.ז. ויסוצקי לגייס את צעירי עזה חלוצים לפני העולים מרוסיה, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות, הוא התנדב יחד עם קרובו וידידו נסים אלקיים, ושניהם עמדו בראש הגרעין שיצא להקים ישוב יהודי בעזה.

חצי שנה שהה בעזה, אך לבסוף נעתר לבקשת אביו ר' אהרן לחזור זמנית ולסייע לו בהקמת נוה-צדק. חבלי עזיבתו את הגרעין שעימו יצא לעזה היו קשים עליו מאוד, ולכן הוא לא ניתק עצמו סופית מהגרעין, ובמשך שנה שלמה סייע מיפו לפתור את בעיות ההתישבות בעזה והשתתף בכל התיעצות של אנשי הגרעין להיקלט בפרנסה בעזה. חבריו נהגו לומר, שגופו בלבד ביפו אך נשמתו בעזה, כי האמין בהקמת ישוב יהודי גדול כמו ביפו.

לימים, לקראת הקמת נוה-צדק, היה אברהם חיים שלוש ליד ימינו של אביו, ויחד עם אחיו הצעיר יוסף אליהו שלוש, שהיו לו נטיות לעסקנות, הקימו תחת השם "האחים שלוש" בית-מסחר לחומרי-בנין ובית-חרושת למרצפות, וכקבלני בנין בנו את בית-הספר לבנות על-שם לוינסקי (כיום מרכז סוזן-דלל), חלק מהבתים בנוה-צדק, וכן את הגימנסיה"הרצליה" באחוזת-בית.

לחברי הגרעין שיצאו לעזה ונתקלו בקשיים גדולים, וביחוד לידידו נסים אלקיים, היו חסרים ניסיונו, יוזמתו ותושייתו של אברהם חיים שלוש. בשנת 1900 חזר אברהם חיים עם משפחתו לעזה והמשיך למלא תפקידים חשובים בהתפתחות הישוב, ושהה בה 10 שנים, אך בשל עסקי משפחתו נאלץ שוב לחזור ליפו.

בשלהי 1887 היו בעזה 30 משפחות. בשנת 1888 ביקר אליעזר בן-יהודה בעזה, והבטיח לשלוח להם מורה לעברית. הוא שלח מורה בשם מלצר, שלימד במיבטא אשכנזי. חובבי-ציון הקציבו שכר לגננת מקומית ואת התפקיד קיבלה צעירה מקומית, גרסיה לבית פיזנטי, שהיתה עוזרת לגננת בראשון-לציון, והוריה גרו בעזה. אחותה מלכה פיזנטי גוייסה כאחות רפואית.

לעזה נוספו משפחות מהעדה המוגרבית והספרדית מיפו ומירושלים, מאנשי הרב דוד בן שמעון צוף דבש, שהיה חסיד מבשרי הציונות המדינית. רוב תושבי עזה היהודיים היו מיוצאי המגרב (צפון אפריקה), נתינים צרפתיים, ספרדיים ואנגליים.

ארגון"התחיה" מיסודם של א. בן-יהודה וי.מ.פינס

בשלחי 1881 הקימו אליעזר בן-יהודה, י. מ. פינס, נסים בכר וד"ר הרצברג את הארגון"תחיית ישראל", שמטרתו היתה בדיקה יסודית של השטחים הראויים להתישבות.

בין מטרות הארגון היו גם הרחבת הישוב בארץ וזקיפת קומתו של עם ישראל משפלותו, ביצור רוחו, והשבת כבודו כבראשונה. זה היה ארגון אידאולוגי ראשון בעת ההיא שקרא לצעירי הארץ להתגייס למטרותיו. מטרות הארגון שבו את לב צעירי יפו, שהיו לאומיים בהשקפתם וצעירים רבים הצטרפו לארגון, בראשם האחים יוסף בק, אברהם מויאל וחיים אמזלג. הצטרפו גם שלושת בניו של ר' משה אלקיים ושני בניו של ר' אהרן שלוש. רק מעטים מצעירי ירושלים העזו להזדהות בחשאי עם ארגון ה תחי ה.

אליעזר בן-יהודה עמד על תודעתם הלאומית של צעירי קהילת יפו ועל הזדהותם החופשית עם שאיפות הארגון, לעומת הזדהותם של מעטים מקרב צעירי הישוב הישן בירושלים, והיה יורד אחת לשבועיים לשבת עם צעירי יפו, להדריכם ולחזק בהם את ערכי הארגון הלכה למעשה, ואת המשמעות המעשית של הרחבת ישוב הארץ וחיזוק קדושת קליטת העלייה, שקהילת יפו התברכה בה.

צעירי ירושלים, לעומת זאת, היו נתונים ללחץ רבני הישוב הישן בארץ, ולא העזו לגלות את השקפותיהם וחברותם בגלוי, עקב המאבק של רבני ירושלים נגד א. בן- יהודה ונגד השקפות הרבנים אלקלעי וקאלישר שהטיפו לישוב הארץ "

בבית משפחת מויאל ביפו היקצו לאליעזר בן-יהודה חדר מיוחד בעת ששהה ביפו, ואירחו אותו לשולחנם. הקהילה שילמה לאליעזר בן-יהורה את דמי הנסיעה היקרים מירושלים ליפו – וחזרה, שהיו מעל ליכולתו הכספית. בעת ההיא מצבו הכספי לא היה שפיר. בנוסף לכך הוא נרדף ע״י רבני ירושלים הקנאים.

 

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל

ר׳ אברהם אזולאי(בךמרדכי) (ש״ל-ת״ד – 1644-1570). משפחת אזולאי היא משפחה ענפה של חכמים ומקובלים שהגיעה למרוקו עם גולי ספרד. ראש המשפחה ואבי השושלת היה מו״ה (מופת הדור) אברהם אזולאי הראשון זצ׳׳ל, סבו של ר׳ אברהם בן מרדכי אזולאי, והיה בן דורו של ר׳ שמעון לביא זצ״ל, חכם גדול ומקובל ידוע, מחבר השיר ״בר יוחאי״ ובעל הספר ״כתם פז״, פרוש על הזוהר בכמה חלקים. ר׳ אברהם אזולאי השני מתאר בספרו ״חסד לאברהם״ את אביו זקנו ר׳ אברהם הראשון כ״גדול בתורה, חסיד, עניו ונעים זמירות״. ראש המשפ­חה התישב בפאס. אחר־בך התפצלה המשפחה לשני ענפים: האחד נשאר בפאס והשני עקר למרקש. ר׳ אברהם אזולאי השני(בן מרדכי) היה שייך לענף הפאסי. היה ידוע כעושה נפלאות, גדול בתורת הנגלה והנסתר, ואש הקודש של כיסופי גאולה בערה בקרבו. הוא הטיף, כפי שנראה להלן, לעסוק בחכמת האמת (כינוי לקבלה) על מנת לזכך הגוף והרוח, ושעל־ידי לימודה ״עתיד לבוא המלך המשיח״.

התנאים הקשים ששררו במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־17 החישו את החלטתו לעלות לארץ־ישראל ולהצטרף לעדת הקדושים המקובלים היושבים בארץ הקודש.

ואכן בשנת שע״ט (1619), עזב את עירו פאס יחד עם קבוצה גדולה של תלמידיו – כפי שנראה מדבריו – ועלה לירושלים. אותה שנה היתה מגפה בירושלים ועקר יחד עם משפחתו לחברון. על התלאות שפקדו אותו ואת פמליתו בעת עליתו אומר נינו החיד״א:

-״הרב החסיד מר זקננו זצ״ל היה ממדינת פאס ודרך אניה בא לקפוטקיא ויצאו ליבשה והניחו כל אשר להם בספינה ונטבע הכל והיתה נפשם לשלל. ולזכר נם זה שניצלו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו. ומשם נתיישב בעה״ק חברון.״״ ועל תלאותיו ונדודיו בארץ כותב ר׳ אברהם עצמו בהקדמה לספרו ״חסד לאברהם״:

 ״זכרתי ימים כאשר הייתי בימי חרפי בחלד עיר מולדתי פאס עיר גדולה במעלה ותהילה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים, ואני בקרב חכמים שלימים וכן רבים, יושב בשבת תחכמוני להתחמם כעד גחלתן… ויהי כי הקיפו עלי —מים רוש ולענה מנת כוסם משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע״ה, עיר פאם המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדתי לבוא להתגורר בא׳׳י היא חברון. ויהי היום בשנת שע״ט (1619) נהפך … ואמלטה אני וביתי לעה״ק ירושלים וגם שם היה חרון ה׳ ויגוף בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואות צרה ארוכה אשר נמלטו בציון עה״ק מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה ורובם ככלם באו בחדרי שערי מות… ואני ובני ביתי אל סביבות חברון.״

מדבריו אנו מבינים כי חבלי קליטתו בארץ היו קשים וכי הרבה מתלמידיו ומלויו ניספו במגפות. ר׳ אברהם נמשך אחרי קבלת האר״י, והשאיר מורשת רוחנית עשירה הכלולה בספריו. נינו החיד״א מונה את ספריו, מהם שנדפסו בחייו ומהם שהיו עוד בכתב־יד, ואלה הם: ״חסד לאברהם״, ״אור החמה״ (פרוש על הזהר), ״זוהרי חמה״, ״אור הלבנה״, " אור הגנוז״ (נגנז), ״מעשה חושב״. ר׳ אברהם זכה להיות הממשיך את שרשרת אבותיו בחכמה ובתורת ישראל וכן זכה שיוצאי חלציו יהיו גדולי תורה מובהקים. בנו כה״ר יצחק אזולאי היה מקובל, דרשן ומנהיג. נכדו היה מהר״ר ישעיה אזולאי, שהיה ״ראש ישיבה ומרביץ תורה בתלמידיו, ולמד תורה בישיבתו של הרב פר״ח״ – הוא ר׳ חזקיה דה סילווא בעל ־ספר ״פרי חדש״. בנו של ישעיה, כלומר נינו של ר׳ אברהם, הוא מהר״ר יצחק זרחיה, אביו של ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי(החיד״א).

החיד״א היה רב, מקובל גדול, סופר ועסקן צבור. למד תורה מפי רב גדול שעלה גם כן יותר מאוחר ממרוקו לירושלים, ר׳ חיים אבן־עטר. כתב ספרים רבים. יש אומרים 68 – כמספר אותיות שמו – חיים – ויש אומרים טמונים ושלושה ספרים – במספר שנות חייו. גם בניו ונכדיו של החיד״א היו גדולים בתורה ובחכמה וישבו על כס הרבנות בערי אירופה.

נחזור לר׳ אברהם אזולאי. השפעתו על בני דורו היתה גדולה ועד לארץ הולדתו, מרוקו, הגיעה. ר׳ אברהם עודד את הקריאה בספר הזוהר ואת העיון בתורת הקבלה.

•מצאתי כתוב כי מה שנגזר שלא יתעסקו בחכמת האמת(הקבלה) בגלוי, היה לזמן קצוב, עד תשלום שנת הרן(1490) ומשם ואילך יקרא דרא בתרא והותרה הגזרה —רשות נתונה להתעסק בספר הזוהר ומשנת ש׳ ליצירה (1540) מצוה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים כדאיתא ברעיא מהימנא (כפי שמובא ברעיא מהימנא – מאמר בס׳ הזוהר) ואחר שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח ולא בזכות אחרת, אין ראוי להתרשל.״

ר׳ אברהם אזולאי מטיף ללמוד הקבלה ומדגיש שעצם לימודה עשוי להחיש את הגאולה ולהביא את מלך המשיח (בנגוד לעמדה שנקט בן דורו ר׳ חיים ויטאל, תלמידו של האר׳׳י).

בצפת ישבו עוד הרבה חבמים שעלו גם כן ממרוקו. ר׳ יעקב טולידאנו מספר על חכם אחד שעלה ממרוקו מחבל דרעא ששמו ר׳ אברהם בר׳ שלמה עלון. כתב ספר על דרכי הגמרא. כן מספר הוא על ר׳ מרדכי מדרעא שהיה יודע עתידות. ר׳ מרדכי חיבר ספר ״מעינות החכמה״ שנגנז. בספר תולדות האר״י מסופר על ״יהושוע בום, יודע ובקי בענין השבעת הרוחות ממה שקיבל מר׳ דוד מוגרבי רבו, שהיה ירא שמים וחכם בקי וזה תלמידו אם ירצה יכול לרפאות את שמעון הנכפה אחי בצלאל.״

ר׳ דוד מוגרבי היה גידם בשתי ידיו וחיגר ברגליו ובבל זאת היה סופר מהיר וכתב בפיו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. בעל ״מלכי רבנן״ ר׳ יוסף בן־נאים מקשה: ״ואיך תפילין וס״ת ומזוזות אלו שנכתבו בפה כשרים? שכתב הרמ״עם׳ ל״ח שאחד כתב בפיו ופסלו.״ ואף־על־פי־בן התירו ספרי תורה, תפילין ומזוזות שר׳ דוד מוגרבי כתב משום הכבוד שרחשו לו. כן מביא החיד״א בספר ״שם הגדולים״, שמו של ר׳ חיים מדרעא ומעיד עליו ״שהיה עלה אליו אליהו זכור לטוב והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות למהרח״ו(מורנו הרב ר׳ חיים ויטאל) ומחזק לבו.״

הנה כי כן בין המקובלים העולים שעלו לארץ־ישראל עם הקמת מרכז הקבלה בצפת בימי האר״י היו מקובלים רבים ממרוקו. ביניהם היו שזכו לשבת בשורה הראשונה בממלכתו של האר״י, למדו ושמעו תורה מפיו, כתבו וערבו את משנתו, והיו גם בין תלמידי תלמידיו אשר הפיצו ולימדו את תורתו.

ציינו רשימה מכובדת של חכמים מקובלים כגון: ר׳ מסעוד מצליח (ר׳ מסעוד הכהן), ר׳ מסעוד אזולאי (סגי נהור), ר׳ אברהם הלוי אלמוגרבי (ברוכים), ר׳ יוסף בן־טבול (או אבי טבול), ר׳ סולימן אוחנה, ר׳ אברהם אזולאי ועוד ועוד. דרך מקובלים אלה שישבו בצפת ושמרו על הקשר עם רבני ארץ מוצאם ודרך שד״רים שהגיעו למרוקו חדרו כתביהם של ר׳ חיים ויטאל, ר׳ יוסף בן־טבול ומקובלים אחרים למרוקו. אך היו גם צנורות אחרים דרכם זרמו ספרי הקבלה למרוקו. לחכמי מרוקו היו קשרים הדוקים עם הקהילות היהודיות האיטלקיות בליוורנו ובונציה. שם ישבו חכמים רבים יוצאי מרוקו ושם הדפיסו חכמי מרוקו את ספריהם, היות ובמרוקו לא היה בית־דפוס ומשם חזרו למרוקו.

ר׳ ישראל סרוג(או סרוק) הידוע במי שהיה המפיץ העיקרי של תורת האר״י, פעולתו העיקרית התמקדה בערי איטליה, לאחר שהצליח להשיג כמה עותקי כתבים של ר׳ חיים ויטאל ומשם הופצה תורת האר״י לערי אירופה וגם למרוקו הגיעה. כך כבשה הקבלה הלוריאנית לבבות רבים, עוררה תקוות לגאולה פדות, שילהבה את דמיונם של ההמונים והציתה את אש הגאולה בלבותיהם. מקובלים אלה שמרו על קשר חזק עם ארץ מוצאם, ודרכם הייתה זרימה חפשית בשני הכיוונים, של רעיונות ודעות של הזרמים —ודשים בקבלה. תחילה הקבלה מבית־מדרשו של ר׳ משה קורדובירו; ואחר־כך הקבלה של האר״י.

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

ויקרבו ימי דוד למות

״שנות עמל היו ימי שני חייו האחרונים״ של הרב צוף דב״ש. המעמסה הגדולה והנטל הכבד שלקח על עצמו היו בעוכריו בשנות החמישים לחייו. ״צרות רבות ותכופות תכפוהו״^,. דאגתו ומרצו למען הפרט והכלל, התישו את לבו וכוחותיו לא עמדו לו עוד. החובות הגדולים אשר לקח על עצמו באופן פרטי, למען פרנסתם של העניים הרבים, היתומים והאלמנות, רבצו על שכמו ודכדכו את רוחו. הוא נפל למשכב בחולי גדול, ולמרות סבלו הרב ומכאובי לבבו, הבליג על צערו ומאן להרפא. גם בתוך יסוריו הגדולים, לא הסיח הרב צוף דב״ש את דעתו מעבודתו המאומצת למען בני עדתו, ובשארית כחותיו המשיך להפיח חיים לבני הקהלה מרוחו הנאצלת מאור שבעת הימים.

וישכב דוד עם אבותיו

בראשית שנת תר״מ (1880) נפל הרב צוף דב״ש למשכב שממנו לא קם, תלמידיו ומעריציו הרבו בתפלה לבריאותו, ובכל לבם האמינו וקיוו כי עוד יבריא מאורם ומנהיגם האהוב וישוב לאיתנו. אך שערי תפלה ננעלו בפניהם. ובליל יום רביעי ח״י לחודש כסלו, שנת והיא מר״ת נפש, נצחו אראלים את המצוקים, והרב צוף דב״ש השיב את נשמתו הזכה והטהורה לבוראו.

יש האומרים, כי הרב הקדוש רבי יעקב אביחצירא זיע׳יא, ראה ברוח הקודש, כי ימיו של הרב צוף דב״ש ספורים והן קרבו ימיו למות. על כן השתוקק מאוד לעלות לאה״ק כדי להפגש עמו פנים אל פנים. אך מן השמים לא הסתיעא מלתא, ובעודו רבי יעקב זצ״ל בנדודי הדרכים כדי להגיע לאה׳׳ק, הגיע אליו השמועה המרה כי הרב צוף דב״ש נתבקש בישיבה של מעלה.

בהלוויתו שנערכה למחרת (יום רביעי) השתתפו כל בני ירושלים, ואלפים רבים הלכו אחרי מטתו של הרב צוף דב״ש, וביכו את מותו ללא עת של אחד המנהיגים הגדולים של ירושלים, וכך מתואר בעיתון חבצלת:.

קול נהי מציון

כסלו. אבל כבד ליהודים היה ביום הזה, כי אבידה גדולה נאבדה לאחינו תושבי ירושלים במות הרב הגדול ראש רבני עדת המערביים מוהר״ר דוד בן שמעון ז״ל.

המנוח ז״ל נולד בארבאט (עיר גדולה במאראקקא, ושוכנת על חוף הים) בשנת תקפ״ב (1822) ועד השלשים ושלוש שנה לימי חייו הרביץ תורה בעיר ההיא והעמיד תלמידים הרבה, אשר מהם ישאו עתה על שכמם משרת הרבנות ברבים מערי מאראקקא, בשנת תרט׳׳ו עלה ירושלימה ויבוחר לראש עדת המערבים, וחמשה ועשרים שנה שפט את העדה הזאת, ויהי לה לרב ואב בית דין, מורה ומנהל.

הוא היה גדול בתורה ומצויין בבקיאותו בכל ספרת התלמוד (תלמודישע ליטעראטור), עד כי בצדק נוכל לתארו בתואר התלמודי ״צנא מלא ספרא״. תכונות יקרות ומאוד נעלות נטבעו בו, שפלות רוחו, ענותנותו הרבה, וטוב לבו הפליאו עיני כל רואיו ומכיריו. רועה נאמן היה לעדתו, וידאג מאוד למלאות מחסוריה באשר תשיג ידו. רבות עמל למטרה הזאת, ועמלו נעטר בעטרת מפעל. חפצו הצליח בידו לעורר לב נדיבי העם לחמלה על קהל עדתו, ויאסוף כסף ובנה בית תפלה ובית לתורה ולתעודה לחכמי העדה, כן בית לתלמוד תורה ובתי מעון לאלמנות ויתומים, עניים זקנים וזקנות, בעיר פנימה. בשנים האחרונות עזרו ה׳ לבנות גם בתי מעון לענייה, ובית תפלה מהודר מחוץ לשערי ירושלים. מעודו לא התערב בדברי ריבות, בתוך עמו ישב, ודבר לא היה לו את איש זולתם. בתורת ה׳ הגה יומם ולילה, ולפעמים רחוקות למאוד עזב את חצר למודו אשר בו נמצאו כאלפים ספרים עתיקים וחדשים. כמעט אין איש בירושלים אשר יוכל להתלונן על הרב הגדול המנוח ז״ל ברב או במעט, וכל העם מקצה אך תהלתו יתנו מאז בא הנה עד היום הזה.

זה ירחים אחדים אשר היה שוכב על ערש דוי, ובהשמע היום השמועה בעיר כי שבה נשמתו למקור מנו חוצבה, קול ונהי נשמע מכל עברים, אלמנות ויתומים עניים ואביונים הרימו כתנים מספד על מעוזם ומגינם, כי נאבד בדמי ימיו. כל אהלי המסחר אשר ליהודים סוגרו, וגם השולחים במלאכה, ידם שבתו ממלאכתם, וינהרו המונים אל בית המנוח אשר מחוץ לעיר ללותו לבית עולמו. כבוד גדול למאד עשו לו במותו. בביתו הספידו הרב מוהר״ר מורינו בר אדון הי׳׳ו. ילדי הת״ת ובתי הספר לבלומענטהאל ולעמעל, ונרות דולקות בידם הלכו לפני המטה ויקוננו בקול מר קנות ומזמורי אבל. המון אדם רב למאוד אשר לא נראה כמוהו על הלוית מת מעת גוע וימת הרב הגאון ראשון לציון מוהר״ר דוד חזן ז״ל, נהרו אחרי מטתו באבל ומספד על שר וגדול כי נפל בישראל.

ספרנים רבים ספדוהו עוד במקהלת עם עדי הורדה גויתו לקבר אשר כרו לו על שדה הקברות המיוחד למערכים בעמק הר הזיתים ת. נ. צ. ב. ה.. המנוח ז״ל השאיר אחריו שני בנים ושתי בנות, ה׳ ישלם נחומים להם ולכל בית ישראל המתאבלים עליו בתוך אבלי ציון וירושלים אמן.״ ע״כ.

וזה הנוסח שנחקק על מצבת קבורתו:

״וי לארעא דישראל דחסרא גברא רבא, קול נהי נשמע מציון במר צורח, וירושלים תתן קולה תבכה ותתייפח, כי אבדה כלי חמדתה, פנה הוד׳ פנה זיו׳ ותפארתה ארץ צבי גדלה שעשועיה, הורד עדיה מעליה, אבד חסיד מן הארץ, גבור לעמוד בפרץ, מתוק דב״ש טעמו, בישראל גדול שמו דן ידין עמו, רועה נאמן לעדתו צדיק באמונתו, חונן דלים ומחסה לאביונים, איש החסד, חסדי דוד הנאמנים, אריה שבחבורה, ריבה וקיבץ פעלים לתורה, תנא דאורייתא, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, חסידא קדישא, זבה וזיבה את הרבים, נר המערבי מרביץ תורה בישראל, איש אלהים קדוש, המפורסם בשמו ומעשיו מורינו הרב כמוהר״ר דוד בן שמעון זצוק״ל המחבר ס׳ שער החצר ושאר ספרים.

לקוח ארון האלהים ח״י כסלו שנת ו׳י׳ה׳י׳ ד׳ו׳ד׳ ע׳ו׳ש׳ה׳ משפט׳ ו׳צ׳ד׳ק׳ה׳ לפ״ק תנצב״ה.״.