Une histoire de familles-J.Toledano-Ainouz-Ajiman- Akiba-Aknoun
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
Diplomate au Ministere des Affaires etrangeres, chef de cabinet du Ministre des Affaires etrangeres, chef de cabinet des P.T.T charge d'information a l'Organisation Sioniste Mondiale.
Auteur de 8 livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaism nord-africain en general et marocain en particulier, en francais et en hebreu.
Ainouz
Nom patronymique d'origine berbere au sens difficile a cerner autre forme, precede de l'indice de filiation : Benainouz. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte en Tunisie – Tunis Kairouan, et en Algerie – Constantine.
Adolphe Ainouz
Militant communautaire ne a Constantine. Il fut avant l'independance, Commissaire des Eclaireurs Israelites de France a Constantine. President du Centre Communautaire de Sarcelles-Garches
Ajiman
Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile a cerner. Il semble que cela soit une deformation de zman, le temps au sens du passe, et au figure le vieux, ou celui qui vit dans le passe. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte uniquement au Maroc.
Akiba
Nom patronymique d'origine hebraico-armeenne, prenom d'homme tres ancien porte par un des plus illustres rabbins du temps du Second Temple, Rabbi Akiba Ben Yossef, qui signifie textuellement " celui qui suit la trace ", et au figure le fidele.
Ce prenom, autrefois tres populaire, etait tombe plus au moins en desuetude au Maghreb et n'est devenu que relativement tardivement nom patronymique, en particulier au sud du Maroc.
Il ne figure pas, en effet, sur la liste Toledano des noms usuels au Maroc au XVIeme siecle. Au XXeme siecle, nom extremement rare porte au Maroc, dans le Tafilalet et le Sous, et en Algerie – Colomb-Bechar, Shara, Ghardaia, Constantine.
Aknoun
Nom patronymique d'origine arabe, sans doute deformation de Akhnoun, indicatif d'une particularite physique, le morveux. Pour lr rabbin Eisenbeth toutefois ce patronyme serait une ethnique du hameau de Ben Aknoun, dans le departement d'Alger, dependant de la commune d'El Biar.
Au XXeme siecle, ce surnom, devenu avec le temps nom patronymique. Etait tres peu repandu, porte uniquement en Algerie. Dans l'Algerois.
Autre source
AKNIN ou AKNINE ou AKNOUN ou OUAKNINE ou OUAQNINE ou OIKNINE : c’est un diminutif d’origine berbère qui vient du nom Yaakov (qui se dit Akan dans la langue berbère) et signifie petit Jacob. Quant au nom Ouaknine et ses dérivés il signifie fils (en berbère fils se dit ou) du petit Jacob (Akan).
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר-אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
בוחסירה ונידם יצאו יחד לביתו של סלומון צרפתי לפנות בוקר וסיפרו לו על מעצר חברו אלי לוי במכנאס. נידם ביקש ממנו לאחסן בבית המלאכה שלו, ששימש מאגר סתר מרכזי של ״המסגרת״ בעיר, חומר חסוי וציוד שהיה בדירת המסתור של בוחסירה, אך צרפתי סירב כיוון שלא נראה לו שיצליח לסתום את פתח הסליק שבקיר החיצוני לפני שיגיעו בבוקר הפועלים ושותפו לבית המלאכה, מה גם שחומרי בנייה לא היו זמינים לו באותה שעה. נידם נאלץ לקבל את טיעוניו וויתר על הרעיון. לפני שהשניים עזבו את ביתו, שמע צרפתי את נידם מציע לבוחסירה להסתלק לקזבלנקה ולהסתתר שם עד שתאורגן בריחתו ממרוקו, אך לדברי צרפתי, בוחסירה סירב בתוקף, שכן הוא עבד בדואר והיעדרותו מן העבודה תורגש מיד. גרסה זו סותרת את טענת בוחסירה. לדברי האחרון, נידם הורה לו לנסוע לביתו עד שיבואו לקחתו לדירת מסתור שהוכנה מראש למצבים מסוג זה: ״הוראה זו הייתה תמוהה בעיני, אך את ההוראות כיבדנו תמיד ולכן ביצעתי אותה.
באותו יום בשעה 16.00, הגיעו אנשי הבולשת לביתי ועצרו אותי. עד היום אני מצטער שכיבדתי את הוראת מפקדי לנסוע הביתה ולהמתין שם. הוא הרי היה אמור להסיעני מיד לדירת המסתור ולעולם לא אדע מה היה שיקול דעתו כשהחליט כך״.מרסל אנתיבי מחזק את גרסת צרפתי וטוען שאחרי פגישתו עם נידם ומעצרו, פגש ברחוב את בוחסירה בפאס והורה לו לא להיכנס הביתה שכן שמו הופיע ברשימות המעצר של המשטרה. אנדרה נידם אינו זוכר שפגש את בוחסירה לפני מעצרו ושנתן לו הוראה כלשהי בנושא דירת הסתר. הוא גם אינו זוכר שום פגישה לילית עם צרפתי. לדברי נידם, הוא התקשר לכל הפעילים בפאס שהיו מוכרים לאלי לוי והמליץ להם, על דעת עצמו, להסתתר. הוא התקשר גם למישל קנפו בקזבלנקה והודיע לו על המתרחש והמשיך לעדכן אותו על מעצרי חבריו באזור פאס־מכנאס עד שהוא עצמו נעצר.
למחרת התקשר מרסל אנתיבי לנידם והשנים קבעו פגישה חשאית ביציאה מן העיר פאס. מרסל אנתיבי, בעל אזרחות צרפתית, היה מראשוני פעילי ״המסגרת״ וכונה ״הוש.(Hoche הוא נולד בעיר פאס בשנת 1932 לאב יליד אלג׳יריה ולאם ילידת פאס. אביו, מקסים, היה ידידו של ראש שירותי הביטחון מוחמד לע׳זאוי והוזמן לביתו לפגישה עם המלך מוחמד החמישי עם שובו מגלות במדגסקר וסבו, יליד ירושלים שהיגר לאלג׳יריה, היה בעל אזרחות צרפתית מימי נפוליון. תקופה קצרה היה אנתיבי בתנועת נוער קומוניסטית בראשות ג׳ו לוי ותמך בתנועה הלאומית המרוקנית. שירת בצבא הצרפתי בהודו־סין (ויאטנם) בשנים 1953- 1954.
עם שובו לפאס גויס ל״מסגרת״ על ידי הרוקח מרסל שטיינברג וג׳ורג׳ אטיאס ונשבע אמונים בשנת 1956 בפני יצחק בר. הוא פעל עם השליחים אברהם ברזילי, עזרא איילון, יוסף רגב ואלכס גתמון ונעשה לפעיל מרכזי ולמפקד חוליית רישום מועמדים להגירה בקזבלנקה. ביולי 1957 נשלח לישראל להשתלמות ראשונה שנערכה בנווה הדסה ליד קיבוץ תל־יצחק, שם למדו חבלה ומודיעין בהדרכת יצחק בר ואליעזר דובדבני. שנה לאחר מכן נשלח לעוד השתלמות בישראל בתחום הימי במכמורת ולהשתלמות שלישית ליד מרסיי למשך כחודש ימים שם למדו בעיקר נושאים מודיעיניים. אנתיבי עבד בשכר במטה ״המסגרת״ בקזבלנקה והיה אחראי על מבצעים מיוחדים.
הערת המחבר : אחרי שאנתיבי הספיק להוציא ממרוקו פעילים מבוקשים על ידי המשטרה בפרשת הכרוז הישראלי, נאלץ לעזוב את המדינה ויצא דרך טנג׳ה למדריד בדרכון צרפתי מזויף ב-21 במרס 1961. לדבריו, אם היה נעצר על ידי המשטרה גם עליו היה לגלות את שמות האנשים שאותם הכיר ב״מסגרת״. אנתיבי מסר דיווח לד״ר ישראל ליכטנשטיין ולאשתו בפריס ונסע לישראל. שהה שישה חודשים בקיבוץ דורות שם למד באולפן ועבד במשרד הביטחון בתל־אביב. אנתיבי עזב את ישראל בשנת 1966 ועבר לפריס. לא שב למרוקו מאז. שיחה עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל 2000 ו־21 מרס 2002.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
טיפש
משלי: ״בן חכם ישמח אב -וכסיל תוגת אימו׳
לאישה אחת היה בן כסיל: טיפש מטופש. ואותה אשה התפרנסה מטחינת חיטה בריחיים שהיו לה בבית. ולילה לילה, בחצות, היתה קמה לקול המואזין של המסגד הסמוך ומתחילה בעבודתה.
יום אחד אמר לה הבן-הכסיל: ״את המואזין הזה אהרוג ולא יהיה מי שיעירך בחצות״. אמר ועשה. באותו לילה, בשעה שהמואזין סילסל בקולו, עלה הכסיל אליו, כרת את ראשו והביא את הראש אל אימו. התחלחלה האם, ואמרה לו: ״תן נא את הראש ואשליכהו אל הבאר״.
למחרת מצאו למואזין שהוא כרות ראש. התחיל משמר המלך מחפש את הרוצח. הלך אותו הכסיל והכריז בקולי קולות: ״אם את אביכם מחפשים אתם, אני כרתי לו את ראשו.״ ולא שתו לבם לדבריו, בידעם כי שוטה הוא. אמו, שנחרדה לשמע הכרזתו, משתה את ראש המואזין מן הבאר, והשליכה פנימה, תחתיו ראש כרות של איל.
בערוב היום, משלא נמצא הרוצח אמר ראש המשמר: ״הבה נראה מה הוא אומר״. פנו אליו ושאלו ״ואיה ראשו איפוא ?״ ענה להם ״בבאר שבחצרנו״.
הלכו עמו לביתו. מששמעה האם מבוקשם, אמרה להם ״איכה תאמינו לשוטה כמוהו״. ירד הבן לבאר, ומצא שם את ראש האיל. התחיל מצעק ממעמקי הבאר בשאלה: ״האם אביכם בעל קרניים או שמא ראשו חסר פריטים אלוי״. אמרה להם האם: ״וכי לא שוטה הוא״ העלה להם את ראש האיל. משראו זאת, הלכו להם בפנים מלאות בושה.
באחד הימים קנתה לו גלביה חדשה. הלך הבן לטיול ביער והגלימה עליו. שמע עורב מקרקר, ואמר לו: ״ודאי בגלביה החדשה שלי חשקה נפשך.״ קרקר העורב. המשיך הבן: ״אך חייב אתה לשלם תמורתה״. קרקר העורב. ״ אם כך, מסכים אתה? שלם לי חמישה ריאל״. קרקר העורב, והטיפש הבין שהעורב הסכים לעסקה. פשט את הגלביה, הניחה לרגלי העץ ואמר: ביום חמישי אבוא לקחת את שכרי״.
כשחזר הביתה, שאלה אותו אמו: ״איפה הגלביה החדשה שקניתי לך?״ ענה לה: ״ מכרתי אותה לעורב תמורת חמשה ריאל. הוא הבטיח לשלם לי ביום חמישי הבא״ תפסה השערותיה וזעקה: ״אבוי לבני הטיפש, שאבד גלביה חדשה״. אולם הטיפש נחמה: ״אל דאגה, אמא, העורב ישר והוא ישלם.״ וביום חמישי, הלך הטיפש אל היער. ומצא את העורב כשהוא ישוב על ענף. אמר לו: ״את הגלביה לקחת, עתה שלם לי מחירה.״ קרקר העורב. בערה בו חמתו ואמר: ״אתה רוצה לרמות אותי!״ תפס בגזעו של העץ ונדנד אותו מצד אל צד. נבהל העורב ופרח לו. משפרח העורב טפס הטיפש על העץ ומשהציץ בקנו של העורב. מצא שם ארנק מלא ריאלים של זהב. לקח מתוך הארנק חמישה ריאלים בלבד, מחירה של הגלביה החדשה ושב לביתו. הראה את הכסף לאמו ואמר לה: ״הלא אמרתי לך שלא ירמוני, העורב נתן לי את מלוא מחירה של הגלביה״.
אמרה לו האם: ״בני, הביאני למקום מגוריו של העורב.״ סרב הבן בתוקף באומרו: ״לא, אמי. יודע אני שתגנבי לעורב את כספו. לא אקחך.״ אבל האם הפצירה בו עד שניאות.
בלילה בשלה שתי קערות פולים וחומוס. למחרת, בלכתם בדרך, פזרה האם חומוס ופולים ובנה הטיפש ליקט ואכל, ליקט ואכל עד שהגיעו לקן. האם פיזרה את כל מה שנשאר מן הפולים והחומוס למרגלות הקן.
במרוצת הימים הבחין הטיפש, שאמו קונה רהיטים, ובבית אוכלים כל יום בשר. קפץ ואמר: ״אמי, את כספו של העורב גנבת.״ אמרה לו: ״מה עלה בדעתך בני, והלא בדקת בעצמך את הארנק.״ לא השתכנע ועוד באותו יום הלך לקן. משמצא שהארנק מלא חול במקום מטבעות בא אל אמו ואמר לה: ״אמי, אל המלך הולך אני ומספר לו מעשייך.״ הלך אל המלך, וסיפר על אמו שגנבה מהעורב ארנק מלא מטבעות.
שמע זאת המלך, קרא לאם ואמר לה: ״מה בפיך לומר?״ ענתה האם: ״אדוני המלך, כיצד תאמין לטיפש זה, אם נא מצאתי חן בעיניך תשאל אותו מתי עשיתי מעשה זה.״ אמר הבן: ״וכי אינך זוכרת? באותו יום שירד גשם של פולים קלויים וחומוס.״ הבין המלך, כי הבן טיפש ושלחם הביתה.
חלה המלך מחלה אנושה. רופאיו בדקו אותו וקבעו כי רק הצחוק יוכל לרפא אותו. יצא מן הארמון כרוז בזו הלשון: ״מי שיעלה בת צחוק על שפתי המלך, ישא את בתו היפה לאשה״. אמר הטיפש לאמו: ״ אלך ואנסה את מזלי״ השיאה האם לבנה עצות מספר: שב בבטחון, כאילו ישבת על קערה, שקול דבריך לפני שתאמרם, ומשתרצה לירוק, ירק אך לתוך חור״
קבל דברי אמו כפשוטם, הלך וקנה קערה ומאזניים. משם הלך הטיפש לארמון המלך וישב מולו על קערה. כשרצה להגיד איזה דבר – דיבר אל כף המאזניים האחת ואחר אל כף המאזניים השניה, לקיים דברי אמו. לפתע נתקל רצון לירוק. חיפש חור לירוק בו ולא מצא. נשא עיניו והבחין שהתיר סומא בעינו האחת, הלך וירק אל תוך עינו העיוורת של הוזיר. משראה זאת המלך פרץ בצחוק גדול, ומייד נרפא ממחלתו.
נתן את בתו היפה לטיפש לאישה. שלחה האם את בנה לשוק לקנות תרנגולות לחתונה, הלך לשוק ומצא שם אשה המוכרת תרנגולת אחת. קנה ממנה את התרנגולת, שחרר אותה ואמר לה: ״עופי ולכי לבית החתונה״ תפסה המוכרת את התרנגולת ומכרה לו אותה בשנית. כך נמשך הדבר עד שמכרה לו את אותה תרנגולת כמאה פעמים. הלך אל מוכר השמן ובידו קערה גדולה. אמר לו למוכר: ״תן לי כך וכך שמן״. מלא המוכר את הקערה, אלא שבתחתית כלי המדידה, נותרו מספר טיפות שמן, שאל מוכר השמן: ״איפה אשים לך מספר טיפות אלו?״ ענה הטיפש: ״מה הבעיה? כאן!״ הפך את הקערה, שפך את השמן והראה לו על תחתיתה. שם מוכר השמן את הטיפות בתחתית הקערה ההפוכה. הגיע הבן הטיפש לביתו ושאל את אמו: ״התרנגולות ששלחתי הגיעו הביתה?״ ידעה שבנה הטיפש רומה, וכדי לגרום לו נחת רוח, אמרה: ״הגיעו מזמן״. האם שאלה : ״איפה השמן ?״ ״כאן״ ענה והצביע על הקערה ההפוכה עם מספר טיפות שמן בתחתיתה. השתוממה האם: ״זאת כל הכמות שקנית, רק טיפות אלו?״ ״לא, אף פה יש שמן!״, הפך את הקערה ושפך גם את הטיפות בתחתית.
הלכה האם, קנתה הכל בעצמה והכינה את משתה מלכים. בבוא הלילה, גילתה הנסיכה שבחיר לבבה טיפש. אמרה לו: ״יוצאת אני, רגע, לעשות את צרכי״ אמר לה הטיפש: ״יודע אני שמתכונת את לברוח לי״. ענתה לו: ״לא אברח לך, ואם אינך מאמין בי, קשור את רגלי לחבל, ואת קצהו אחוז בידך. עשה כדברה, ומשיצאה החוצה, התירה את החבל, קשרה אותו לרגלי האייל שעמד בחצר, ונמלטה לארמון המלך.
משראה הטיפש, שהנסיכה בוששה לשוב משך בחבל. בחושבו שהאייל הוא הנסיכה חיבקו חיבוק אמיץ. ראה האייל כי עומדים לחנקו, ונגח לטיפש בפניו. החל הטיפש זועק: ״דם , דם!״. שמחת החתונה הפכה לאבל.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים יש
ובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.
אברהם חיים בן ר' אהרן שלוש
אברהם חיים, שניחן בתכונות מעשיות ומסחריות, נשלח על-ידי אביו לדרום ולנגב ועסק שם במסחר בשעורה. לימים, כשהוחלט ע״י ק.ז. ויסוצקי לגייס את צעירי עזה חלוצים לפני העולים מרוסיה, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות, הוא התנדב יחד עם קרובו וידידו נסים אלקיים, ושניהם עמדו בראש הגרעין שיצא להקים ישוב יהודי בעזה.
חצי שנה שהה בעזה, אך לבסוף נעתר לבקשת אביו ר' אהרן לחזור זמנית ולסייע לו בהקמת נוה-צדק. חבלי עזיבתו את הגרעין שעימו יצא לעזה היו קשים עליו מאוד, ולכן הוא לא ניתק עצמו סופית מהגרעין, ובמשך שנה שלמה סייע מיפו לפתור את בעיות ההתישבות בעזה והשתתף בכל התיעצות של אנשי הגרעין להיקלט בפרנסה בעזה. חבריו נהגו לומר, שגופו בלבד ביפו אך נשמתו בעזה, כי האמין בהקמת ישוב יהודי גדול כמו ביפו.
לימים, לקראת הקמת נוה-צדק, היה אברהם חיים שלוש ליד ימינו של אביו, ויחד עם אחיו הצעיר יוסף אליהו שלוש, שהיו לו נטיות לעסקנות, הקימו תחת השם "האחים שלוש" בית-מסחר לחומרי-בנין ובית-חרושת למרצפות, וכקבלני בנין בנו את בית-הספר לבנות על-שם לוינסקי (כיום מרכז סוזן-דלל), חלק מהבתים בנוה-צדק, וכן את הגימנסיה"הרצליה" באחוזת-בית.
לחברי הגרעין שיצאו לעזה ונתקלו בקשיים גדולים, וביחוד לידידו נסים אלקיים, היו חסרים ניסיונו, יוזמתו ותושייתו של אברהם חיים שלוש. בשנת 1900 חזר אברהם חיים עם משפחתו לעזה והמשיך למלא תפקידים חשובים בהתפתחות הישוב, ושהה בה 10 שנים, אך בשל עסקי משפחתו נאלץ שוב לחזור ליפו.
בשלהי 1887 היו בעזה 30 משפחות. בשנת 1888 ביקר אליעזר בן-יהודה בעזה, והבטיח לשלוח להם מורה לעברית. הוא שלח מורה בשם מלצר, שלימד במיבטא אשכנזי. חובבי-ציון הקציבו שכר לגננת מקומית ואת התפקיד קיבלה צעירה מקומית, גרסיה לבית פיזנטי, שהיתה עוזרת לגננת בראשון-לציון, והוריה גרו בעזה. אחותה מלכה פיזנטי גוייסה כאחות רפואית.
לעזה נוספו משפחות מהעדה המוגרבית והספרדית מיפו ומירושלים, מאנשי הרב דוד בן שמעון צוף דבש, שהיה חסיד מבשרי הציונות המדינית. רוב תושבי עזה היהודיים היו מיוצאי המגרב (צפון אפריקה), נתינים צרפתיים, ספרדיים ואנגליים.
ארגון"התחיה" מיסודם של א. בן-יהודה וי.מ.פינס
בשלחי 1881 הקימו אליעזר בן-יהודה, י. מ. פינס, נסים בכר וד"ר הרצברג את הארגון"תחיית ישראל", שמטרתו היתה בדיקה יסודית של השטחים הראויים להתישבות.
בין מטרות הארגון היו גם הרחבת הישוב בארץ וזקיפת קומתו של עם ישראל משפלותו, ביצור רוחו, והשבת כבודו כבראשונה. זה היה ארגון אידאולוגי ראשון בעת ההיא שקרא לצעירי הארץ להתגייס למטרותיו. מטרות הארגון שבו את לב צעירי יפו, שהיו לאומיים בהשקפתם וצעירים רבים הצטרפו לארגון, בראשם האחים יוסף בק, אברהם מויאל וחיים אמזלג. הצטרפו גם שלושת בניו של ר' משה אלקיים ושני בניו של ר' אהרן שלוש. רק מעטים מצעירי ירושלים העזו להזדהות בחשאי עם ארגון ה תחי ה.
אליעזר בן-יהודה עמד על תודעתם הלאומית של צעירי קהילת יפו ועל הזדהותם החופשית עם שאיפות הארגון, לעומת הזדהותם של מעטים מקרב צעירי הישוב הישן בירושלים, והיה יורד אחת לשבועיים לשבת עם צעירי יפו, להדריכם ולחזק בהם את ערכי הארגון הלכה למעשה, ואת המשמעות המעשית של הרחבת ישוב הארץ וחיזוק קדושת קליטת העלייה, שקהילת יפו התברכה בה.
צעירי ירושלים, לעומת זאת, היו נתונים ללחץ רבני הישוב הישן בארץ, ולא העזו לגלות את השקפותיהם וחברותם בגלוי, עקב המאבק של רבני ירושלים נגד א. בן- יהודה ונגד השקפות הרבנים אלקלעי וקאלישר שהטיפו לישוב הארץ "
בבית משפחת מויאל ביפו היקצו לאליעזר בן-יהודה חדר מיוחד בעת ששהה ביפו, ואירחו אותו לשולחנם. הקהילה שילמה לאליעזר בן-יהורה את דמי הנסיעה היקרים מירושלים ליפו – וחזרה, שהיו מעל ליכולתו הכספית. בעת ההיא מצבו הכספי לא היה שפיר. בנוסף לכך הוא נרדף ע״י רבני ירושלים הקנאים.