הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

השו"ת, הפסיקה ופרשנות התלמוד בשלהי המאה ה-18 ובמאה ה-19, צמיחתו של מנהיג הרוחני העממי רבי רפאל בירדוגו 1747 – 1822 .

גם בתקופה זו פרחה ושגשגה היצירה בפסיקה ובשו"ת, במכנאס פעל בזמו זה רבי משה טולידאנו, ובתיטואן עשה חיל גדול רבי יעקב בן מלכא.  חכמים מובהקים פעלו בתפקופה זו ושמעם הגיע גם לרחבי מרוקו בכללה, במכנאס, רבי פתחיה בירדוגו, בעל " נופת צופים ". רבי יוסף אלמאליח בסאלי-רבאט מחבר " תוקפו של יוסף ". לא פחות מובהק מהם היה רבנו שאול ישועה אביטבול הצפרו בעל " אבני שיש ".

בתיטואן נודעו בזמן הזה שני חכמים גדולין, רבי מנחם נהון, מחבר שו"ת " משפטים צדיקים " ורבנו יצחק בן ואליד, בעל שני הכרכים הגדולים של שו"ת ופשקי דין " ויאמר יצחק ". חכם אחר הוא רבי יעקב בירדוגו בעל שו"ת " שופירא דיעקב ".

החידוש בזמן זה היה עלייתם של חכמי מראכש, שמעט מאוד ידוע לנו עליהם. בתקופה זו עמד בראשם רבי אברהם פינטו, בנו של המקובל רבי יעקב פינטו. רבנו היה אב בית דין וראש ישיבה, את חלק מחידושיו למסכתות כתובות ברכות, סוכה ושבת פירסם רבי יצחק צבע ב " חסד ואמת ", ומקצת מן השו"ותים שלו מפוזרים בספריהם של חכמי מרוקו, אך רובם עדיין בכתבי יד.

פרשנות התלמוד בזמן הזה נודעה בעיקר בזכותו של רבי רפאל בירדוגו שכבר נזכר למעלה, הוא נודע כאיש אשכולות, ובצד בקיאותו במקרא ובמדרש קנה שמו גם כבעל הלכה ומחדש גדול ונועז במקורותיו. ספרי השו"ת שלו ופסקיו " משפטים ישרים ", ו " תורות אמת ", וספר חידושיו על הש"ס " שרביט הזהב ", הם עדות מובהקת לכך. הוא נעשה גם לדוברה של קהילתו, ותיקן כמה מן הבקיעים החברתיים שניבעו בה. תשובותיו בהלכה כתובות בתמצות רב, בחינת מועט המחזיק את המרובה. חכם אחד מחכמי מכנאס, רבי יוסף מימראן, מספק כיצד רכש רבי רפאל את תורתו. הוא מצא אותו לילה אחד ער ולא ישן, והוא לומד ויושב על כיסא, ופאת ראשו קשורה בחוט לכותל, כדי שאם תבוא לו שינה בשעה שירכין ראש לישון, החוט יתלוש את שער הפאה, ותכף ייעור משנתו, ועוד היו רגליו יורדות מעל הכיסא, וספל מלא מים נוכח רגליו, שאם תבוא לו השינה, יטבעו רגליו במים ויתקרר, ויעור משנתו. כל ימיו התנהג בקדושה ובחסידות, ומשום כך זכה לכינוי " המלאך רפאל ".

בתורתו ובאישיותו של רבי רפאל הייתה גישה ביקורתית חריפה, לדידו, בתורה שבעל פה שקיבל משה מסיני הוא כלל את הכללים שקבעו חז"ל : " התורה מסרה האל לחכמים בשוקדים על דלתותיה, לעיין בה, כפי שיקול דעתם והכרעתם ". אך לא את המוסר כגון פרקי אבות, חיבור זה היה יצירתם של החכמים עצמם.

הוא בחן בחינה מבנית את המשנה ואת הגמרא, מסממניה המובהקים של הביקורת התלמודית החדישה, למשל, בגישה המסורתית נדחקו לפרש מבנה מסכת מסוימת בלי לשנות בו דבר, אך בחינה מדעית מראה, שפרקים מסוימים קשורים לתחילת המסכת, ולא לסופה. פשוט, עורך המשנה נזכר בהם בגמר עריכתו וצירפם שם.

גישתו המדעית הכתיבה את סדר העדיפויות שלו בפרשנות התלמוד, הוא נקט את שיטת הפשט, ולא ראה בעין יפה, למשל, את התמיהה שתמהו פרשנים על חכם מחכמי המשנה שהילל נערה נאה. כן דחה את האמונה שגוף צדיק מתכלה בקבר, מהר יותר מזה של הרשע, וסבר שגורל אחד לשניהם.

רבי רפאל היה דמות מרכזית במכנאס בשליש האחרון של המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. בתקופתו ירדה קהילה זו מעמדת ההנהגה במרוקו, ומרכז החיים המלכותי והיהודי הועתק לערי החוף ומוגדור בראשן. תמורה זו השפיעה על התדרדרות הנגידים וחידדה את תפיסתו החברתית של בירדוגו, הוא קבע שבית הדין הוא הגוף המרכזי בחברה, והציג את הנגידים ככוח חילוני, זר ליהודי מרוקו.

ספריו – ספרי השו"ת, הדינים, והחידושים על ש"ס, ובראשם " משפטים ישרים " – משקפים את מאבקו בהנהגה ואת תמיכתו הגוברת בבני העם ובקשיי היום. הדיין מחויב לשפוט את בני עמו לא רק בתוקף מינויו, אלא מוטלת עליו גן חובה מוסרית לכוון את בני קהילתו. על הדיון להתרחק מכל נגיעה במשפט שבא לפניו. עצמאות הדיין גוברת, כאשר אינו תלוי במטה לחמו בקהל.

בצד היותו של רבי רפאל מחדש גדול בארגון הקהילתי מצד מעמד בית הדין הוא גילה גם בקיאות גדולה במקרא ובמדרש, שנועדו להשלים את משנתו התורתית. בפירושו לפרשת שופטים הוא תבע שהחכם הדיין הפוסק יהיה קודם כול " בקי ומופלג בתורה " לפני שיהיה חריף . היא הטיל דופי בערכאות המוסלמיות בגלל רמתם הדלה. רבי רפאל התנגד גם להורשת תפקידים ותבע את סמכות הקהל לתת שררות הציבור כאוות נפשם.

ערכו של בירדוגו אינו רק בעמידתו בראש קהילת מכנאס בתקופת מעבר, אלא בהיותו רב עממי. גדולתו בתורה לא הולידה בלבו התנשאות על בני העם, אדרבה היא נטעה בו כוח להיאבק נגד כל החוגים העליוניים שבחברה חכמים ופרנסים. בעמידתו זו הוא סימן את צמיחתו של מנהיג מסוג חדש בקהילה היהודית הגדולה שבצפון אפריקה, שכן המאפיין את קהילת מרוקו על פני קהילות תוניסיה, אלג'יריה  ולוב, הוא התגברות ההבדלים בין העשירים ובין הבינוניים והעניים שבחברה. כמעט כל הדמויות של החכמים במאה ה-19 הושפעו ממנו.

פירוש תלמודי אחר הוא פירושו של רבי פתחיה בירדוגו, בן אחיו של רבי רפאל, " פיתוחי חותם ". פירוש זה כלל ביאורים וחידושים של המסכתות ברכות, סוכוה, ביצה, תענית, מגילה, כתובות וסוטה.

בראשית המאה ה-19 יצאו לאור דרושיו של רבי משה אדרעי לשבתות מיוחדות, לחגים ולאירועים. כידוע מיעטו כחמי מרוקו בכתיבת ספרים בהגות, וספרו של רבי לביב טולידאנו " תרומת הקודש " הוא נדיר בסוגו, הספר כולל דברי ביקורת על רבי יהודה די מודינא על שד"ל ועל אחרים.. הוא כתב את הפירוש להגדה של פסח " פה ישרים ", שם הילל את יסודות החכמה. בהגדה הוא טוען שהסיבה לבואם של רבים מארצות האסלאם לאירופה היא כדי ללמוד את יסודות החכמה. הוא גם דורש מן הרב שהיה בקי בטור החמישי, נוסף לארבעת הטורים של שולחן ערוך, היינו שדעתו תהיה מעורבת עם הבריות.

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

ה. אבות הרמב״ם והשפעתם עליו

הרב יעקב משה טולידאנו

על,משפחת הרמב״ם, מוצאה ושרידיה כתבתי ב״סיני״, כרך לח (תשט״ז), עמ' רפא־רפז, אך לחשיבות העניין ובייחוד שאין מחוקרי תולדות הרמב״ם הרבים׳ מי שעמד על זה, !מצאתי לנכון להביא כאן תוכן דברי שם השייכים לאבות הרמב״ם, עם תוספת נופך. בסוף פירוש המשגה עוקצין חותם הרמב״ם ז אני משה ברבי מימון הדיין ברבי יוסף החכם ב״ר יצחק הדיין ב״ר יוסף הדיין ב״ר עובדיה הדיין ב״ר שלמה הרב ברבי עובדיה הדיץ זצ״ל. יש כאן אפוא שבעה דורות והרמב״ם השמיני. בסדר הדורות מר״ס בן דנאן <חמדה גנוזה, ק״ב תרי׳׳ב), מונה שם שמונה דורות לפני הרמב״ם. עיי פריימן, הקובץ ״אלומה״ א. יש להעיר גם, שברשימת ר״ס בן דנאן הנז׳ בתוב על רבי שלמה בר עובדיה ״הרב הקדוש״ ונראה שהוא נהרג על קידוש השם.

ובכלל, ממה שהרמב״ם מתאר את אבותיו כל אחד בתואר מיוחד, נראה שכולם מלאו תפקידים בסמכויות שונות בקורדובה ולפי הסמכויות. נתייחדו להם התוארים הרב, הדיין והחכם, כפי שנהגו אז רבני ספרד. הצד השווה שבכולם שהם היו גדולי תורה וחכמה, וזה יוצא גם מדברי ר״א מלוניל באיגרתו להרמ״ה שכותב: מעיד אני עלי שמים וארץ ששמעתי ספר כתב יחוסו של הרמב״ם, כלם חכמים וידועים רב בן רם דיין בן דיין קורא הדודות מראש עד רבנו הקדוש. וכן הרשב״ש דוראן בספרו ״מלחמת מצוד,״ כותב! הרמב״ם היושב ראשונה במלכות, אבותיו ואבות אבותיו כלם חכמים ונבונים זרע דוד מלך ישראל. והנה בנוגע לשינוי שבין שתי מסורות אלו, מזרע רבינו הקדוש או מזרע דוד, כתבתי במאמרי שם, וכאן רק נציין, שנראה, שעד דורו של הרשב״ש, עד המאה הט״ז; ידעו בשמות אבותיו של הרמב״ם שהיו גדולי תורה, חכמים ונבונים. גם בעל השיר בשבח המורה המובא להלן כותב« והוא ראש ובן ראש עדי ראש והוא רב ובן רב עד רב ואשי. וראינו, שגם הרמב״ם בפירוש המשניות. בכורות, פרק ח, כותב! קבלה בידנו מאבא מרי שקבל מאביו ומזקנו ז״ל איש מפי איש. ובאיגרת תימן כותב« יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאת קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר. וכן הדבר

עד תחלת הגלות של ירושלים אשר בספרד וכו'. כאן מונה הרמב״ם קבלה שהיתה בידו מחמשה דורות ומשם ולמעלה. ובכן פלא הדבר, שעם כל גדולתם של אבות ד״רמב׳׳ם, כפי שתוארו על ידי הרמב״ם ור״א מלוניל ורשב״ש, אין אתנו יודע מהם כלום, זולתי מה שנוגע לרבינו מימון אביו. וכבר העיר על כך פריימן, שם, עמי 13.

ובחקירתי בזה :מצאתי דבר חדש, שממנו תוצאות לחקר תולדות הרמב״ם וקבלותיו מאבות אבותיו, שעל ברכם נולד וחונך. בדיוואן רי׳ש הנגיד׳ הוצאת ששון (אוקספורד תרצ״ד), סי׳ יז, בא שיר שנשלח מר׳׳ש הנגיד לקורדובה ״אל, קצת 'חבריו מבני הדיינין״ על שם רבי יצחק הדיין ומתארו

מהר יכתב את לזות לשון ושפה

למד שלונך את דבר צדק כאחי

יצחק אשר שיחו ואמרתו צרופה

שרה בתלמודו מלומדין ואין הין

והין בתורתו ולא איפָא ואיפָא

אלו ימי מקדש יהי משיג הבינם

חידוש לבנה מספירת התקופה

מכתב יהודה והגות עבר וחוכמת

יון ועל משקל בני עפר ועיפה

במאמרי הנז׳ כתבתי, שר׳ יצחק דיין זה הוא אבי רבי יוסף, זקנו של הרמב״ם, ובני הדיינים הם אחיו וקרוביו, שהיו ידידיו של ר״ש הנגיד. בין בני הדיינים נזכר שם, בס׳ כה, רבי יוסף בן שמואל, שלדעתי הוא בן אחיו של רבי יצחק הדיין, כי קרוב הדבר שר׳ יצתק ור׳ שמואל קראו לבניהם יוסף על שם רבי יוסף הדיין ב״ר עובדיה אבי רבי יצחק. בשיר הנז׳, שנשלח לר׳ יוסף בן שמואל, כותב לו ר׳׳ש הנגיד :

ועשה דין כמו סין, / ומסיני למדהו

וכל דבר בעתו על – / אמיתו העמידהו

ומשפטו במשקולת / לכל עמו יסדהו