ארכיון יומי: 3 באפריל 2014


הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

רבי חיים משה פיזאנטי

כוללות ירושלים ת״ו ה׳ תקצ״ח (1838)

חבר בי״ד של הרב חיים אברהם גאגין בירושלים.שדרים

אחד מהשדר״ים שקבעו גביית הקופות שהיו למשך דורות למען ירושלים. בשם קופת שמעון הצדיק, קופה מיוחדת לנשים בשם רחל אמנו, שיהיו נגבים בשמחת חתן וכלה וברית מילה.

בשנת התקצ״ח יצא למרוקו בשליחות ירושלים, בשליחותו זו השתמש לפעמים כעוזרו בר׳ ברוך קובו שיצא בשנת תקע״ה (1815) לעצמו להביא טרף לביתו רבי ברוך זה נשאר הרבה שנים במרוקו ושם נהרג.

במכתביו הבאים הלאה מדבר על הדין ודברים שהיה לו עם השד״ר כמהר״א שד"ר טבריה שהקדים ובא לעיר צפרו לפניו כשלשה חדשים והקהל דחו נדבתו לזמן כי הם עסוקים בגביית מס המלך, וטענת שדרי׳נו היתה שהואיל ונדחה שוב אינו חוזר ונראה ומזלו גרם. ואם כי זכה בדינו, למען השלום נקבע שיגבו את נדבתם שניהם כאחת, ומהתם מעיר פאס עומד על עקרונו גביית הקופות ובתוכם מזכיר גם את קופת ויברך דוד במכתבו עומד על כך ושלח שליח מיוחד לגבות הקופות מחשש שהשד״ר מטבריה ישלח ידו ואכל מהקופות הללו .

במכתבו מספר איך ששמו של רבי יהודה אלבאז היה הולך לפניו בין רבני ירושלים ובפרט כשחזר ר״א ישראל משליחותו והגיד להם על ייחודה של עיר צפרו מכל ערי המערב ובראשה רבם רבי יהודה אלבאז רוב רחמיו וחסדיו עם השדרי״ם, והוא שולח לו כמתנה מספרא דבי רב חק״ל תפוחין .

תחילת חדש תמוז שנת תקצ״ח(1838) מוש״ק בסדר ושנת בל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לפ״ג

אלה בני שם…. הגבירים החכמים הרמים פוסקי צדקה ברבים העומדים על הפקודים פרנסים גוברים וכל העוסקים עם הצבור לשם שמים אשר במתא צפרו יע״א ועל צבא תהלתם… הדיינים המצויינים שמורים לבני ישר…

בארשות החיים לדעת השלום להם ואת שלום העיר. ואולם האמנתי כי אדבר שלא מתוך עצלות ולא מתוך שכחה אחזתי את ידי מלבא בדברים שבכתב כי מתוך עצבות וצערי חיים בצעריייך ירוש׳ רבו משערות ראשי עד כי הכרחתי במעשי להיות נע ונד בארץ דבדו ואגפיה בחג הפסח לבקש תרופה למחלתינו ומאין יבא עורינו. ואחרי שובי בר"ח סיון לא שלותי ולא שקטתי פה העירה חיים שאל לאסוף ולקבץ נדרים ונדבות וקופות הנהוגות כי באמת אמרו חזקת שליח עושה שליחותו אדהכי והכי דרך ובא רב אחאי כמהר״א הכהן הי״ו שד״ר מעה״ק טבריה תובב״א, אף הוא מתכוין לדבר מצוה וכך עלה במחשבה כי היה לו איזה צד זכות להקדימני יען וביען כבר נראה ונדחה בחי שבט בעבור מם המלך וכשאני לעצמי עמדתי כנגדו להיות שואל כענין

ומשיב כהלכה באמור אליו מזלך נרם ונראה ונדחה אינו חוזר ונראה, מדין מוקדם נגד ירושלים מוקדמת בבריאה לדידי עדיפנא [אין] בעלי חיים נדחין דבאמת אמרו הבל מעלין לירושלים היא העולה לקדושה למנוחה לכבוד ולתפארת וחיובא רמייא על ישראל ועל רבנן בארץ ובחו״ל להכין אותה לסעדה ולשום לאבילי ציון פאר וכבוד. ומי הקדמני כי היתה אס כל חי ועד יומא בי האידנא הלא היא ברבת רבתי עם לאלפים ולמאות רבתי בדעות המלאה לה חכמה ודעת ויראת ה׳; ומי הוא זה אשר נגעה יראת הי בלבו להכניס את עצמו למקום סכנה באמור אלי לך ושוב…

ובהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל פה העירה עמד השואל איהו ניהו הרב השד״ר הנז' לתבוע תבע כבראשונה… ותצא דינה ירושלים קדושה ראשונה… אמנם לאהבת השלום הם אמרו ב׳ ידים זוכות כאחת ובתנאי ועל מנת שיוותרו הקהל יותר ויותר ממנהגם ומעלה עשו ונתנו לירושלים חלק יפה בסדר ואופן שיגיע לה מנה יפה וריוח וברכה והצלחה אשר לא היה לעולמים… ויומא כי האידנא הגם דטרידנא טובא בגביית הנדבה נתיישבתי שליש ישוב לעשות משפט כתוב… נא לשון בקשה ישלחו הצדיקים את קופת רחל אמנו וקופת ויברך דוד ע״י ידידינו החכם השלם והכולל איש ירושלים זרע קדש כהמ״ר ברוך קובו נר״ו בן לאותו צדיק הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא כמוהר״ר יוסף קובו נר״ו הוא ההולך קדמת אשור למענו ולמען ציון וירושלים ומפיו ידעו ויכירו החפץ חיים לבוא אל תוך קהל עדתם עתה ממש …

 וידיעתי מכרעת כי בימים הללו ובזמן הזה רובא דרובא מתושבי העיר מפוזרים הם בכל פאות על ההרים מערי הפרזות ועל הגבעות ואנה אני בא לקבץ על הגבאות… ורק בהעלותי על לבבי צערי ציון כי הין בעון זה שנתיים הרעב בקרב הארץ נפישי נפיחי בפן ואין חתן ואין מרחם מדלית איסר באשר עיני צדיקים תחיזנה בכתב הכוללות ההולכת ע״י ידידינו ברוך ה׳ הנד אמרתי אל לבי הלא טוב לי לקיים מה שאמרו אחוז מזה וגם מזה דהיינו קופות הקבועות בפאס וצפרו…

ואחרי סמוך ארוצה ואבואה למשבנותם להיות קובץ על יד נדרים ונדבות כל איש אשר ידבנו לבו כמנהגן של ישראל… זוהי סיבה וזוהי ביאה מידידינו ברוך הבא בשם הי… הלא בה דברי איש צעייר מצוערי העיר זה שמי וזה זכרי

חיים משה פיזאנטי ס״ט

שרד מעה״ק ירושלים תוב״ב

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

טכס התחדיד מתוך הספר " יהדות מרוקו ההתחדידווי ומסורת " רפאל בן שמחון

תבארכ אללאה עליה.

כאשר אורחת באה לבקר, חייבת היולדת להציג בפניה את עוללה על כר משי ואחר כך למסור לה אותו. זו מצידה פורצת בקריאות גיל של יו יו יו ואומרת : תבארכ אללאה עליה – ברכת ה' עליו, ומוסיפה : רבבי יחדיכ למוואליכ – ה' ישמרך להוריך. כמו כן עליה להראות כאילו היא יורקת עליו, כל שברקיקה הזו תוכיח לאם התינוק שכל ההסתכלויות בטלות ומבוטלות 

אם המבקרת לא תעשה כך, הדבר עלול לסכן את חיי התינוק. כל זאת אם האורחת באה מכל סיבה שהיא לבקר את היולדת ביום תכ'מיס, אז היא באה ביום אחר ומביאה אתה את הג'ראמא.

ילד מכוער.

כאשר היולדת מגישה את עוללה לאורחת כדי לראות אותו, אסור למבקרת לומר לאם " איזה ילד יפה ", אלא את ההיפך " איזה ילד מכוער " כדי להוכיח לה שאין לה מחשבות רעות ושאין היא מעוניינת לגרום שום עין רעה לתינוק.

אחר כך המבקרת מנשקת את התינוק ומניחה את כף ידה על פניו. הנחת כף היד על הפנים החא סימן של ח'מסא, שהם כמובן נגד עין הרע.

נודולכום פלפרח דדרארי.

אחרי האיחולים, הברכות והכיבודים, המבקרת מניחה על חזהו של התינוק, מתנה כספית ורק במטבעות – מצלצלין, כי המתכות מבריחות את המזיקים. רצוי לתת תמיד חמישים וחמש וכדומה ולא סכומים של, ישרים, ארבעים, שלושים…שני המרכיבים האלה של המתנה בצורת מטבע, וסכום הכסף המסתיים במספר חמש, הם סגולה לשמירה על התינוק.

אחד מגרש את השדים והשני מכריע את עין הרע. היולדת מצידה, מודה למבקרות במלים נרגשות : קבאל מא נרדולכום פלפרח דדרארי בזכות די אליהו הנביא. – בקרוב נחזיר לכם בשמחות של הילדים שלכם, בזכות אליהו הנביא.

הבת לעומת הבן, לא התקבלה במתנות, ונהגו לומר : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת אלקים.

היולדת אינה רושמת את שמות התורמות, וגם לא מנהלת פנקסנות בנידון, כי יש לה זיכרון מצויין וזוכרת כל אלה שהביאו לה מתנה, על מנת שתחזיר להם בבוא העת. והיא גם לא תחזיר אותו סכום שקיבלה, כי אם תמיד קצת יותר, וזאת כדי להראות רוחב לב ולא קמצנות.

כאשר יש בת במשפחה, האם מיודה למבקרות בסגנון אחר : קבאל מה נודולכום פלעארס די אולדכום ובנאתכום – בקרוב נחזיר לכם בחתונות בניכם ובנותיכם. יש לציין שבניגוד לבנים, כאשר יש בת מביאים מתנות בצורת בגדים ומלבושים ולא מטבעות כסף, כי לגבי הבת, אין חשש לעין הרע, וגם לא נערכות מסיבות וחגיגות מיוחדות.

האורחות נהגו גם " לנחם " את הורים באימרה : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת הבורא, וההורים קבלו בסיפוק את הנחמה. הגברים ניחמו כדרכם את ההורים " בת תחילה סימן יפה לבנים ( בבא בתרא, קמא, ע"א ).

ביקור הגברים בבית היולדת.

בעוד שהנשים מבקרות את היולדת במשך היום, הגברים באים רק בערב בתום יום העבודה. בניגוד לנשים, הגברים אינם רגילים להביא מתנות, אלא מברכים את אבי הבן ולא את היולדת, בעברית ולא בערבית כנהוג, והברכה היא : בסימן טוב והצלחה ".

הם מתיישבים סביב שולחנות ערוכים מכל טוב, משמיעים דברי תורה, קוראים קצת זוהר, שומעים דברי אגדה, מישיות ומילתא דבדיחותא, מתכבדים בשתיה ובכל מיני כיבודים. רבים נשארים עד חצות ומשתתפים עם בעל השמחה בטכס התחדיד.

כל ערב אבי הבן מזמין את הפייטן לביתו וזה מנעים ליושבים, בפיוטים ומתאים לכל מזומן שנכנס שיר או פיוט מיוחד.

שבת אבי הבן.

השבת שלפני הברית נקראת " שבת אבי הבן " וכל קרובי המשפחה והידיים מתפללים עם בעל הברית. כל מתפלל מתכבד בעליה לתורה, והוא מפגין את כוחו בנדבה הגונה שהוא מנדב לרב או לבית הכנסת. אבי הבן התכבד בעליית " מוסיף " והכוונה שיוסיפו לו עוד צאצאים ומצוות.

כן נזהר מלעלות ל " משלים ", אחרון, כי זה יסמל עבורו " סוף " חס ושלום. אם אבי הבן תלמיד חכם ודל אמצעים, הקהל שבא להתפלל עימו ושאר המתפללים הקבועים, עולים לתורה ומרימים תרומה לאבי הבן הנזקק. וזה עזר מאוד לבעל הברית להתגבר על ההוצאות הרבות. אחרי התפילה, אבי הבן מזמין את כל באי בית הכנסת לביתו לקידושא רבא, והמוזמנים מתכבדים בסעודה קלה ובשתיה.

מצווה לעשות סעודה ומשתה בשבת הראשונה לפני המילה, לחיי היילוד. סעודת מצווה זו מקבילה לסעודה של " שלום זכר " הנהוגה אצל האשכנזים, שעושים אותה בליל שבת.

מקדם ומים-כרך "ז "-מאיר קנפו(רמון) ספינת המעפילים ״אגוז״

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדוןמאיר כנפו 2

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

ספינת המעפילים ״אגוז״

לקראת סוף 1960 היה מספר המעפילים קטן למרות ריבוי מבצעי ההברחה: ולכן גיבשה ״המסגרת״ תכנית פעולה חדשה להגברת מאמץ ההעפלה. המשכנו לפעול גם באמצעות המבריחים. התכנית הייתה רכישת ספינה מתאימה לצורך הפעלתה בקו מרוקו־גיברלטר. בחודש ספטמבר 1960 נרכשה הספינה Pisces, ושמה הוסב ל״אגוז״. על פי הנחייתו של בן רכשתי סירת הצלה מעודפי הצבא האמריקני. הייתה זו סירת גומי מתקפלת גדולה שהתנפחה בעזרת בלוני־גז. שילמתי תמורתה ליהודי בשם בן־נעים 20,000 פרנק. נתמניתי למפקד חוליות החוף למבצעים של ״אגוז״. בנסיעתה הראשונה הבאנו את סירת ההצלה, חיים בן־שטרית ואנוכי, על גבינו עד שנמסרה לצוות ״אגוז״.

מבצעי ״אגוז״ תוכננו להיות המוקד העיקרי למבצעי לעלייה ואורגנו בקפידה. לפני כל ״יציאה״ שהו אנשינו בחוף ובדקו כל תנועה של דייגים, פטרולים וכן'.

חוף ההברחה ממרוקו נקבע במפרץ רינקון ליד אלחוסיימה. העולים היו מובאים במכוניות של חברי ״מקהלה״ או ״גונן״ עד הגשר, ומשם בהדרכתנו הולכים בלילה ללא ירח. חלק מהעולים נתמכו על ידינו מספר קילומטרים עד לחוף. היה זה מראה מדהים. על העולים נאסר לעשן, ואפילו להחליף דברים ביניהם.

החוליה שעליה פיקדתי ושהייתה אחראית להעמסת העולים הסתובבה על החוף כשפנינו לוטות בכובעי גרב שחורים עם נקבים לעיניים. הייתי מאותת בפנס שבידי לספינה, ומן ״האגוז״ הייתה נשלחת סירה, וזו עשתה את דרכה מספר פעמים הלוך ושוב. קודם נשים וילדים, אחריהם הגברים, ובסוף המזוודות (אחת לכל משפחה). העלייה לסירה הייתה מאורגנת ומסודרת להפליא.

שתים־עשרה פעמים הפליגה ״אגוז״ מחופי מרוקו עד גיברלטר והובילה עולים למחוז תקוותם. בהפלגה השלוש־עשרה, ב־10 בינואר 1961, אירע האסון. בליל ה־ 11 בינואר 1961 נטרפה ״אגוז״ בים על מ״ד הנשמות הטהורות שהיו בתוכה, וביניהם איש ״המוסד״ והאלחוטן של הספינה חיים צרפתי ז״ל.

יצאתי מקזבלנקה לאל־חוסיימה עם חברי החוליה בשני כלי רכב. בראשון היינו חיים בן־שטרית ואנוכי, ובשני שאר חברי החוליה, חמישה במספר. השעה הייתה 9 בבוקר ומזג האוויר למרות החורף היה בהיר, ואפילו חמים. הנסיעה הפעם התנהלה בסדר. השלג לא חסם אותנו כמו בנסיעה הקודמת. בדרך מסרתי לחברי החוליה הנחיות והסברים על המבצע. לשניים מהם היה זה המבצע הראשון.

הדרך אל חוף הים התיכון חצתה את הרי הריף. הייתה זו דרך הררית וקשה מאוד. הכבישים ברמה ירודה. בשני הצדדים מהכביש מדרונות תלולים. באותו יום היה מאוד קר. לפעמים הייתי יורד מהרכב והולך רגלית קדימה כדי לסמן לחיים את הדרך שהיתה מכוסה ערפל סמיך וכבד.

הגענו סוף סוף לחוף לאחר יותר מ־12 שעות נסיעה קשה ביותר. סרקתי עם חברי החוליה את החוף ואת הסביבה, ולאחר שנוכחתי לדעת שהכול בסדר השארתי שם חבר מהחוליה שהיה יכול להודיעני מיד על תנועה חשודה ליד החוף. עם יתר החוליה חזרתי לגשר, ומתחתיו חיכיתי לבואן של מכוניות המעפילים אשר כל מכונית לפי לוח זמנים מדויק תוריד את נוסעיה ותיסע לחניה במקום מיועד לכך, מוכנה לכל תקלה או לביטול המבצע.

העולים אורגנו על ידינו עם כל חפציהם בשיירה, והחלה צעידה בשביל צר זרוע אבנים וסלעים. העולים הלכו אחרינו בשקט מופתי ובאמונה עיוורת. אני זוכר, שאיש מהם לא שאל לאן אנו הולכים ומתי נגיע. הגעתי לחוף. חשתי הקלה. עד כה הכול התנהל בסדר. החלפתי סימני פנס עם הספינה כמוסכם, ולאחר רגעים מספר התקרבה אלינו הסירה הקטנה. נכנסתי עם עוד שלושה מחברי החוליה למים הקרים, וקיבלנו את הסירה. היו בה שני ספרדים לא יהודים, ולאחר ששטה כל פעם עם שישה מעפילים השלמנו את המלאכה בזמן קצר ביותר.

בזמן העמסת העולים התקרב אליי חבר החוליה עדי (מוריס בן־הרוש) וביקש רשות להסיר את כובע הגרב מפניו כדי להיפרד מהוריו, אחים ואחיות, שנמצאו בין המעפילים. גם אני נסחפתי מההתרגשות ובפעם הראשונה הסרתי את כובע הגרב שלי ונפרדתי בנשיקות מכל העולים. למה עשיתי זאת בפעם הראשונה? עד היום אין לי הסבר. האם הייתה לי תחושה לא טובה? לא הרגשתי כך, להפך, הייתי מלא אושר וגאווה שהנה עוד 43 יהודים מגשימים את חלומם.

הספיגה התרחקה. היינו כולנו מאושרים. נסענו בל הלילה בחזרה לקזבלנקה. אגוז טבעה אחרי שעתיים של הפלגה בערך. כל העולים מצאו את מותם שם.

לאחר יומיים פלט הים אל חופי מרוקו 22 גוויות, והן הובאו לקבורה בחלקה היהודית בבית הקברות באל־חוסיימה. על 22 האחרים אין אנו יודעים דבר עד עצם היום הזה. גלי הים והמצולות כיסו עליהם לצמיתות. יהי זכרם ברוך.

בחודש דצמבר 1992, לאחר מאמצים של שנים, הצליחה ממשלת יצחק רבין ז״ל להגיע להסכם עם בית המלוכה המרוקאי, ועצמותיהם של הקדושים הובאו ארצה במבצע ״איילת השחר״ ונקברו בהר הרצל. לפני הבאתם לקבורה הגעתי בליווי מוריס סיסו ז"ל לשדה התעופה בלוד ושם אמרתי: לפני 32 שנה הבטחתי לכם להביא אתכם לחוף מבטחים, ואליו לא הגעתם. ואני, שנפרדתי מכם אז על החוף, באתי היום להצדיע ולהחזיר לכם חוב של כבוד. ומאז במשך כל השנים ראיתי בדמיוני את העיניים הנוצצות שלכם שם על חוף אל־חוסיימה ואת תקוותכם להגיע למדינה האהובה עליכם.

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת שמיני ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 48◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

זאת תהיה תורת המצורע (יד ב).

זוהי תורתו של מוציא שם רע (ערכין טו:), עון המוציא שם רע חמור מאד מחמת שלשה דברים  א. החטא נעשה על ידי

האבר הראשי והמובחר שבאדם, הלשון.  ב. ההרגל בו נעשה טבעי וקשה לפרוש ממנו.  ג. אינו יודע נגד מי חטא וממי יבקש סליחה, העסק בתורה מתקן את שלשתן. הלימוד נגמר באבר הראשי, הלשון. העסק בתורה מבטל את ההרגל  של לשון הרע, התורה מביאה תועלת לכל מי שיטה אזנו לשמוע אותה כמו שנאמר מרפא  לשון עץ חיים, התורה הנקראת עץ חיים סגולתה לרפא את הלשון מכל הבחינות(נטיפי המים).

 

הדרך לשמירת לשון הרע, לימוד מוסר

רבים לומדים הלכות שמירת הלשון ובכל זאת לא מצליחים להתגבר על פיהם?

וביאר הרב  על הפסוק בתהילים (לט, ב), "אמרתי אשמרהדרכימחטוא בלשוני", שדיבור לשון הרע בא בשורשו ממידות רעות: קנא, תאוה, וכבוד, השוכנים בלב, והדרך להינצל מכך, על ידי תיקון המידות, והוא ביאור הפסוק, "אמרתי אשמרה דרכי" – תיקון המדות.  מחטוא בלשוני" שכן על ידי כך לא אגיע לעניני איסור לשון הרע.

מי רוצה חיים?

נאמר במדרש (ויקרא רבה טז, ב).

"מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעירות, שהיו סמוכים לציפורי, והיה מכריז ואומר מי רוצה לקנות חיים, וכך התאספו אנשים רבים סביבו, והתאסף עמם רבי ינאי, ואז אמר להם הרוכל  את הפסוק מהתהלים, מי ששומר פיו זוכה לאריך ימים. אמר רבי ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. א"ר ינאי כל ימי הייתי  קורא הפסוק  הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיע: מי האיש החפץ חיים" לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם "זאת תהיה תורת המצורע"  תורת המוציא שם רע.

ומעשה זה טמון רעיון גדול למרות שרבי ינאי היה בדלת אמותיו, למד משיטתו של אותו רוכל לא מספיק לשבת בבית המדרש אלא צריך ללכת ממקום למקום, לפשט ולקרב להם את הלכות לשון הרע (אמרי משה).

        

 

אור חדש – הלכות ומנהגי צפ"א

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר