מורשת יהדות מרוקו

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

קיבוץ נדחי ישראל

א' טבת תשט"ז – 18/12/1955

בתשובה למכתבו של יעקב הרוזן, שליח העליה אז בתורכיה, ציינתי בין היתר …." הנני רואה לנגד עיני 150 כפרים לפחות הפזורים בכל רחבי מרוקו, אשר מעטים מיהודי מרוקו יודעים או ידעו מקודם על קיומם, ואני מקבצם ומביאם לארץ ישראל "

חיסול כפרים בעיר האטלס

ד' שבט תשט"ז – 15/01/1956

"….בהתאם לדרישותיכם דרישותי, הנני להודיעכם שבתאריך 23/01/01956 יעלו על האניה כ-80 משפחות מיתר הכפרים " איית בולי, איית ארבע, דטגונה ותל וואד. אינני סבור כי המחסור בבניינים יחייב בעיכוב עלייתן של משפחות אלה. במקומות שאין עדיין דירות מוכנות, אשפר להסתפק בדיור ארעי. אנו מצידנו נשתדל להכין את האנשים לקראת מצב זה.

כמו כן הנני מביא לידיעתכם את פרטי ההסדר עם הנהלת משרד העליה כאן כדי שתכינו את התנאים הדרושים לקבל האנשים בהגיעם ארצה. כי בנוסך לעולים הנ"ל יעלו גם משפחות הנמצאות במחנה במרסיי מאולבריזה וטאמאזרט.

לאחר מכן עומדים בתור לעליה אנשי ארגון " שובה " ממראכש המונה כ-701 משפחות. עלייתם תתקיים בסוף פברואר או בראשית מרס. אם יש באפשרותכם להקדים עלייתם בשבועיים לפחות, הדבר הוא רצוי מכמה בחינות.

לאחר עליית ארגון " שובה " נמשיך ביתר האנשים בתל וואד המונים 60 – 70 משפחות. אחריהם יגיע התור לאנשי הכפרים איית אגאנאט ואוריקה, המונים כ-80 משפחות. אחריהם אנשי טאזרט ואינתיפה – כ-50 משפחות, ולבסוף אנשי איית בולי ואיית ארבע המונים כ-70 משפחות המיועדות להתיישבות "

הנאה וקורת רוח

י' שבט תשט"ז – 23/01/1956

מן היהודים הכפריים אשר עלו על ידי והגיעו כבר לארץ את המנוחה ואל הנחלה אני מקבל ידיעות טובות, הם מן המכתבים הנשלחים אלי והן מן העתונות לכל גוניה. מובן שזה גורם לי הנאה רבה וקורת רוח. מתוך מכתב לחנה ברוש סארדי

לידתו של מושב דבורה

" אני מקים עתה במראכש ארגון להתיישבות מ-70 -80 משפחות. זהו חומר אנושי מעולה. האנשים הם צעירים בגיל 30 – 35, רובם בעלי הכרה, רמתם התרבותית עולה על הממוצע שביהדות מרוקו…" מתוך מכתב לתנועת המושבים.

קראנו לגרעין " שובה " והוא היום מושב דבורה שבחבל תענך שלא איכזב התקווה שתליתי בו. לארח אישורה של תנועת המושבים וההכנות לקיטת הארגון בארץ שיגרתי לה מכתב ביום 31/12/1955 ובו כתבתי בין היתר …

" נא להודיעני מתי יכול ארגון " שובה " להגיע ארצה, כי מבחינה פורמלית יכולים האנשים לעזוב את מרוקו בשלהי ינואר 1956. עליכם לברר אם מקום התיישבותם מוכן. אבקשכם גם להודיעני מה יעמוד לרשות המתיישבים הבאים למקום : גודל הדירה, מבני המשק למיניהם, כלים, בעלי חיים וכו'…

רצוי לדעת אם יש חשמל במקום ואם אין אימתי יהיה. כל זאת על מנת זהעולים יצטיידו בכלים מתאימים בהתאם למציאות הקיימת "

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות

סם אביטל מעיר כי " במחנה זה נוצר המגע הראשון בינינו – נוער צפון אפריקאי – לבין נוער יהודי מאירופה שלאחר המלחמה, וזה היה מרגש ". בסיום הקורס, לפני חזרתם לארצות המוצא, היה עליהם להישבע אמונים על ספר תנ"ך ואקדח. " המשימה שהוטלה עלי הייתה להיערך לקראת ההעפלה לארץ, אך איש לו יודע איך יתרחש הפלא.

בעוד סם אביטל עושה את דרכו מליון שבצרפת לביתו, קיבל אפרים בן חיים באלג'יר פקדוה משאול אביגור להכין את המעפילים הראשונים. ברגע שיהיו 500 איש מוכנים לעלות – הוא ישלח אונייה. הידיעה תפסה את סם אביטל בשדה התעופה בקזבלנקה לגמרי לא מוכן.

" אכן עם שלם ישב על מזוודות, אלפיים שנה מחכה לגאולה, אבל את המועמדים הראשונים צריך היה לחפש ברחבי מרוקו, עריה וכפריה. ממרוקו תמיד היו עליות ספורות של בודדים או משפחות קטנות שנסעו באופן פרטי בכוחות עצמם לארץ הקודש, אך כאן לראשונה עמדה לפעול מערכת עלייה מתוכננת על ידי מנגנון לאומי 

אפרים בן חיים פתח מחנה עלייה ראשון באלג'יר ב – 29/4/1947 בלי שיהיה לו שום עולה. את אלה היו אמורים סם אביטל ואלי אוחיון לספק. מספר סם אביטל : " אחת החוויות הגדולות ביותר בחיי הייתה ארגונה של קבצת  המעפילים הראשונה.

זה היה בחול המועד פסח תש"ז – 1947. התחלתי לארגן את הבריחה הראשונה ממרוקו כאשר היעד הוא אלג'יר. ארגנתי קבוצה של 43 בחורים ובחורות. זה לא היה קל בתקופה ההיא ללכת ולבקש את הבנות להצטרף למסע הרפתקני מסוג זה.

אין צורך לפרט את הקשר המשפחתי ההדוק שקיים במפחת צפון אפריקאית., שבה כיבוד הורים הוא ערך עליון שיש לקיימו. קשה היה ללכת ולבקש מההורים להרשות לבתם או לבנם לעלות ארצה כשאיש לא ידע לקראת מה הם הולכים.

להפתעתי, למרות זאת זכיתי לקבלת פנים חמה אצל המשפחות שבהן דיברתי על עלייה לארץ ישראל. לא הייתה משפחה אחת שסירבה או אמרה " נחשוב ,. רק שאלו מתי גם אנחנו ההורים נעלה ארצה ונצטרף לבנים. לתומי סיפרתי להם שהדבר יקרה תוך מספר חודשים.

" בליל המימונה שנת 1947 עלו קומץ בחורים ובחורות מתנועת " טרומפלדור " ברכבת מקזבלנקה לאוז'דה. בתחנות ברבאט, במכנאס ובפאס עלו הקבוצות האחרות. כסימן הזיהוי והקשר שלהם ברכבת הייתה שריקת התקווה.

עם שחר הגיעו לאוג'דה. על הרציף עשו היכרות משותפת והתפקדו, ומנו כאמור ארבעים ושלושה. הם הסתדרו בשלשות, לבושים בגדי צופים ותרמילים על הגב. כל הקבוצה צעדה אל עבר הגבול מרוקו-אלג'יריה ללא דרכונם וויזות.

בנקודת הגבול הם הסבירו כי יוצאים למרנייה לפעולת צופים עם חברים מאלג'יר ויחזרו לעת ערב. ואכן דאגו לכך שקבוצת " צופים " חזרה ממרנייה דרך אותה נקודה.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

פניית השגרירים לסולטאן ותשובת

הוזיר לענייני חוץ.

משלחת של זקני קהילת טנג'יר התייצבה בפני השגרירים בעיר זו, שהתכנסו בביתו של דרומונד האי, כדי להעביר להם תלונה שקיבלו מאחיהם בפאס. הוחלט על ידי השגרירים להגיש בקשה לסולטאן באמצעות מוחמד ברגאש, ובו הובעה תקוותם לביטול התוכנית. לפי מצות הסולטאן ענה הוזיר, ובו ככתב את הנימוקים שגרמו להחלטה על הפקעת הקרקע.

ראשית הוא ציין, כל הם בוודאי יודעים שהנוהג בכל הארצות ובכל האומות, כי אם עומדים על כפות המאזניים אינטרס פרטי מול אינטרס ציבורי, האחרון מכריע את הכף. אם צריך להרחיב דרכים, לבנות חומת לערים או להרוס אותן וכן הבתים והחנויות המפריעים לרחובות, מקבלים הניזוקים פיצויים.

מאותה סיבה, אם בית קברות או מקומות קדושים נמצאים בדרך, הדבר לא ימנע מהממשלה להסירם. מה גם שהיהודים עצמם ייהנו מהביצוע של התוכנית. כמה מזקני היהודים בעלי ממעמד הסכימו עם צעדים אלה.

יש בידינו הצהרה חתומה על ידם ובה מכירם בתועלת שתצמח לאנשים החיים, שהאינטרס שלהם קודם לזה של המתים. נוסף לכך מדובר רק בשטח קטן בו מצויות מצבות עתיקות שרק שרידים מועטים נותר מהן, וכן כמה מצבות חדשות שייעקרו.

הביצוע על התוכנית יועיל לארמון המלוכה וגם ליהודים, שתהיה להם הגנה טובה יותר מפני מתפרעים הבאים מחוץ לעיר. הם יפוצו על ידי מתן חלקה אחרת טובה יותר, במקום זו שתופקע. כל זה הוסכם על ידי הזקנים הנ"ל כשנודע להם הועלת שתצמח גם להם. ואילו המתנגדים אינן מודעים לאינטרס הציבורי שבביצוע התוכנית.

הוזיר כתב כי אילו הממשלה לא הייתה משוכנעת שאין בתוכנית משום פגיעה חמורה, כי אז היה הסולטאן מתייחס לאזרחיו המוסלמים וליהודים כמו לבנין הם, ואין הוא חפץ שאלה ייפגעו. הכותב מסיים שהוא משוכנע כי לאחר ההסבר הדבר יובן כראוי, ההפקעה תבוצע לתועלת הציבור. 

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו

ההרס במללאח של פאס אחרי הפוגרום

חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

הנימוק להצדקת ההפקעה והסכמת הדיפלומטים.

תשובת הוזיר הועברה על ידי דרומונד האי לשר החוץ ב – 24 במרס, והוא הוסיף פרטים שאינם במכתבו של הוזיר. נודע לו שהסולטאן הוסיף אגף לארמונו הסמוך לבית הקברות היהודי, כמו כן מתכוון הוא לפתוח שער קדום ברובע של הארמון בו עברה לפנים דרך, בה נמצא עתה בית הקברות היהודי.

הסולטאן גם מתכנן לבנות בתי משמר לחיילים שישמרו על השער. הוא הוסיף כי הסכמת כמה ממנהיגי היהודים התקבלה הודות לעובדה שהמשמר הנ"ל יעניק להם יתר ביטחון מהשבטים שמחוץ לעיר. ההוצאות להעברת המצבות יכוסו מקופת הסולטאן. ולבסוף, החלקה החילופית שתימסר להם, תגודר בחומה.

על רקע תנאים אלה הודיעו כמה מהנציגים הדיפלומטיים לדרומונד האי, שהם אינם מתכוונים לפנות לשלטונות של מרוקו בנדון. וכן גם דעתו של השגריר הבריטי, בשאר גם בלונדון נוסרו מצבות לשם הפיכת בית הקברות למקום מרגוע, כפי שראה בעיתון לפני כמה שבבועות.

שר החוץ הבריטי אישר את מסקנתו של דרומונד האי, והעתק מכתב הנ"ל הועבר על ידי משרד החוץ לאגודת חיים. מזכיר האגודה הביע תודה והוקרה במכתבו ב – 20 באפריל 1877 על הטרחה של הממשלה הבריטית בנידון.

הנושא שוב נדון על ידי אגודת אחים בשנה שלאחריה, בעקבות מידע שהגיע אליה כי יהודי פאס מתנגדים להפקעת שטח מבית הקברות. הם מודעים לעובדה שכמה יהודים מסרו לשלטונות במרוקו שלא נשקפת התנגדות רצינית אם החלק המופקע ייהפך לגינתו של הסולטאן.

המועצה קיבלה בסיפוק את התערבות הממשלה הבריטית בפרשה, שהודות לה זנח הסולטאן לעת עתה את תוכניתו להפקיע שטח מבית הקברות היהודי בפאס.

התעודות שאת תוכנן סקרנו לעיל מוסרות מידע על הפעולות לביטול ההפקעה של בית הקברות היהודי העתיק, תגובת היהודים לגזירה, ולבסוף ההסכמה של השגרירים האירופים ומשרד החוץ הבריטי להחלטת הסולטאן, לאחר שהוסברה התועלת לציבור.

הנושא לא ירד מהפרק. כפי שפורסם ב " החבצלת ", בז' שבט תרמ"ב שנת 1882 הודיעו מפאס שהממשלה רוצה להפקיע חלק גדול משטח בית הקברות שהיה בידיהם מימי קדם. 

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

   ליל המימונה.

הלילה רד. בבת הכנסת מתפללים תפילה של חול ומברכים זה את זה בברכה " תרבח ותסעד ", תזכה ותצליח. ידידי ח. שינן לי פעמים מספר שעלי לברך בברכה זו כל אדם שהנני פוגש, מכר או לא מכר. אנו נכנסים לביתו של ח. וסרים לדירה אחת בקומת הקרקע, כלומר אל הקרובים הזקנים והמסכנים. השולחן ערוך מפה לבנה, מקושט ירק שבולים, ועליו קערות וצלחות ובקבוקי משקה מסודרים בטוב טעם. הרי כד חלב חמוץ והרי קערה גדולה מלאה קמח, שתוקעים בו נרתיקי פול ירוק.

והנה צלחת עמוקה עם דגים טריים, שעוד מעט יסלקו אותם, כדי לטגנן לכבוד החג. ועוד צלחות עם מיני מתיקה ותרגימה ודבש ופירות ממינם שונים, תמרים, שקדים, אגוזים, פיסטוקים, ועוד ועוד. ברור, לא חסרים גם בקבוקי יין ומאחייא ובירה. מברכים אנו את בעל הבית הזקן ואשתו בברכת תרבח ותסעד, ואף הוא עונה לעומתנו, גם אתם, גם אתם, מובן שצריכים לברך על הפרי ועל המשקה וללגום מן החלב.

אותה תמונה בקומה השנייה. דלתות החדרים פתוחות לרווחה, ואנו נכנסים אליהם, כי אין לפסוח על הקרובים בלי לברכם במימונה. בבית הוריו של ח. עדיין לא סיימו את ההכנות לחג. אבי המשפחה הלך לבקר את כל הקרובים הישישים, ולכן לא נחפזים לערוך את השולחן. אנו יוצאים לברך בבתים אחרים, לקיים מצווה גדולה זו, לברך ולהתברך בליל המימונה.

ח. מוליך אותי לראשונה אל בית רבו הזקן, שלימדו תורה. רבו כהן הוא וח. גוחן ומרכין ראשו לפני הישיש, ופונה אליו בדברי הפסוק, " וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם…..והכהן מניח את ידו על ראש המתברך ומברכו בברכת הכוהנים המשולשת.

ח. חוזר עוד שתי פעמים על הפסוקים והכהן חוזר על ברכתו ומשליש אותה. וכן עושה גם אני ומתכופף לפני הכהן הישיש, כדי שיברכני. לאחר הברכה מכבד אותנו הזקן בתמרים מתוקים. מכאן אנו פונים אל ביתו של אחד הדיינים, כל הדירה מוארת, אבל השולחן אינו מסודר עדיין. הגוי שמכרו לו את החמץ של המללאח נעלם לפתע, ואי אפשר למצאו. עתה הלך הדיין לחפשו, כדי לבטל את העסקה של מכירת חמץ, ולאפשר את השימוש בקמח ושתיית הבירה.

וכן מסובבים אנו אותו לילה מבית אל בית, מטפסים במדרגות התלולות של הקומות העליונות של העשירים ונכנסים לדירות הדלות שבקומת הקרקע. בכל אשר תפנה אותה תמונה, החדרים מוארים, השולחנות ערוכים ומקושטים, כל מכר הנכנס ברוך הוא, וכל אורח זר, מבורך הנהו. אמנם לא בכל בית סדר השולחן אחיד. יש והכדים מלאים חלב מתוק – אלה בתי העשירים שהספיקו כבר לקבלו הערב -, יש וכבר הוכנה המופלטה – מעשה בצק דק מטוגן על מחבת בשמן, כעין החביתה, אלא במשקום ביצים משתמשים בקמח.

במימונה טובלים את המופלטה בחמאה טרייה, בחלב ובדבש ואוכלים אותה לברכה ולתאווה. במקומות אחרים סולקו כבר הדגים, כדי לצלותם. כל המאכלים הללו יש בהם רמז וסימן לברכה, חלב, דבש, קמח ושיבולי חיטה, דגים, מיני מתיקה. בשר וקפה שחור לא יעלו בלילה הזה על השולחן. אלה אינם סימני ברכה, הבשר בגלל הדם שנשפך, והקפה בגלל צבעו.

קדושת ירושלים בעיני האסלאם – חווה לצרוס-יפה   

קדושת ירושלים

אחת השאלות הקשות, השנויות במחלוקת בינינו לבין שכנינו המוסלמים, היא שאלת ירושלים הקדושה גם לנו, גם להם. מתעוררת השאלה: כיצד קרה הדבר שירושלים, שכה רחוקה מחצי־האי ערב, קדושה גם למוסלמים? כיצד נכנסה למעגל תפיסתם הדתית ואיזה מקום היא ממלאת בה? ועוד: האם כל המוסלמים היו תמיד תמימי־דעים ביחס לקדושת ירושלים או שמא היו גם עוררין על תפיסה זו?

אין ספק שקדושת ירושלים באיסלאם היא חלק מן ההשפעה הכללית של היהדות והנצרות על ראשית האיסלאם. רעיונות־היסוד של האיסלאם מושפעים בצורה זו או אחרת ממקורות יהודיים ונוצריים. הרעיון של אל עליון בורא עולם, הברית הכרותה בין האדם לאלוהיו, אחריותו המוסרית של האדם למעשיו, נביאים שאלוהים שולח כדי להחזיר בני־אדם למוטב, מצוות שאלוהים מטיל על הבריות — כל אלה רעיונות שהגיעו אל האיסלאם מאחיותיו המבוגרות יותר, היהדות והנצרות. בתוך המכלול העשיר הזה הגיעו גם הרבה פריטים פחות מרכזיים, שאחד מהם, ככל הנראה, קדושת ירושלים.

כך, למשל, אנחנו יודעים שהמוסלמים הראשונים, בעודם במכה, פנו בתפילתם לירושלים וכך עשו גם בראשית שהותם באל־מדינה, לאחר ה״הג׳רה״ של מוחמד ממכה לאל־מדינה. לכן, אחד משמותיה של ירושלים באיסלאם הוא עד היום ״אולא אל־קיבלתיין — דהיינו: הראשון שבשני כיווני התפילה. הכיוון השני לתפילה, התופס באיסלאם עד היום הזה, הוא כיוון התפילה למכה ובכל המסגדים שבעולם יש גומחה בקיר (לרוב, הקיר הדרומי) המציינת את כיוון התפילה למתפללים.

מדוע לאחר הניתוק של האיסלאם מעל היהדות והנצרות, ולאחר שהפך לדת עצמאית ערבית שורשית, לא נותקה גם ירושלים מתוך מכלול תפיסתו הדתית? וכיצד זכתה קדושתה לתחייה מיוחדת בלבוש ערבי, בתקופה מאוחרת יותר? אולי התשובה על השאלה הזאת נתונה במאורעות ההיסטוריה. בשנת 638 — זמן קצר לאחר מותו של מוחמר — נכבשה ירושלים על־ידי הצבאות הערביים הפורצים מגבולות חצי־האי ערב, ומאורע היסטורי מקרי זה — הוא שנתן דחף חדש לקדושתה של ירושלים באיסלאם. אגב, היהודים שמחו מאוד לכיבוש ירושלים על־ידי המוסלמים וראו בו גאולה מידי ביזנץ המדכאה. ביטוי מובהק לציפיותיהם אלו ניתן בספרים שונים מאותה תקופה — כגון בספר אפוקליפטי בשם ״נסתרות דרכי שמעון בר־יוחאי״ המביע גם את ציפיותיהם של היהודים להקמת בית המקדש מחדש, בעזרתם של המוסלמים הכובשים.

מסגדי הר־הבית

להקמת בית המקדש, כידוע, לא הגענו — אבל עומר, החליף השני באיסלאם, שבימיו נכבשה העיר, ביקש לראות את הר־הבית וציווה לנקותו מן האשפה הרבה שנצטברה בו במשך הדורות. לפי המסורת המוסלמית, בעת ביקורו במקום נתלווה אליו מומר יהודי, שהצטרף לאיסלאם, בשם כעב אל־אחבאר, כלומר כעב מן ה״חברים״, החכמים היהודים. והנה בשעה שעלה כעב עם עומר הכובש להר־הבית, הסיר את נעליו מעל רגליו, אולי משום שמשהו מיראת הכבוד שבלבו של כל יהודי להר הבית, נותרה גם בלבו של כעב. אז אמר לו, לפי המסורת המוסלמית, עומר, ״באלוהים, הוי כעב, בלבבך עדיין יהודי אתה! שכן ראיתי כיצד חלצת את נעליך טרם עלותך להר־הבית. אולם אנו המוסלמים לא צווינו על הקדשת הסלע בהר־הבית, כי אם צווינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה בלבד״.

על כן דחה עומר את עצתו של כעב לבנות בית תפילה מוסלמי צפונית לסלע הגדול שבהר־הבית, כרי למנוע מן המוסלמים השתחווייה גם בכיוון הסלע הקדוש ליהודים בעת תפילתם לכיוון מכה. עומר הקים מבנה תפילה מוסלמי דווקא דרומית לסלע, שהוא אבן השתייה לפי מסורתנו, מקום בו היה קודש הקודשים בבית המקדש. וכך קרה שהמוסלמים הראשונים, כאשר פנו בתפילתם דרומה אל מכה, היפנו את גבם לסלע הקדוש. למרבה הפליאה תופעה זו נשתמרה באיסלאם גם לאחר שהר־הבית, ובכללו אבן השתייה, נתקדשו באיסלאם והוקמו שם המסגדים המפוארים העומדים בו עד היום הזה. גם עתה, כאשר המוסלמים פונים בתפילתם למכה — במסגד אל־אקצא שבדרום הר־הבית — מפנים הם את גבם לקודש הקודשים ולאבן השתייה, שנתקדשו בינתיים גם במסורתם. אין הסבר לתופעה זאת פרט לדבריו של עומר, שנשתכחו לאחר מכן מן התפיסה הדתית מוסלמית

From Wikipedia, the free encyclopedia 

Ka‘ab al-Aḥbār (Arabic: كعب الأحبار‎, full name Abū Iṣḥaq Ka‘b ibn Mati‘ al-Humyari al-Aḥbār) was a prominent rabbi from Yemen who was one of the earliest important Jewish converts to Islam. He is counted among the Tabi'inand narrated many Isra'iliyat. He was an influential figure in the reigns of the Khalifs Umar and Uthman. Associated with the development of the Sunni tradition, Ka'ab's influence is deprecated within the Shia tradition of Islam.

Ka‘ab was a Jewish Rabbi, who moved from Yemen to Bilad al-Sham (Syria). He was of the clan of Dhu Ra'in or Dhu al-Kila. Ka‘ab came to Medina during the time of Umar where he converted to Islam. He lived there until Uthman's era. Ka‘ab did not meet Muhammad.

Ka‘ab accompanied Khalif Umar in his voyage to Jerusalem (Al-Quds). It is reported that when Umar marched into Jerusalem with an army, he asked Ka‘ab: "Where do you advise me to build a place of worship?" Ka‘ab indicated the Temple Rock, now a gigantic heap of ruins from the temple of Jupiter. The Jews, Ka‘ab explained, had briefly won back their old capital a quarter of a century before (when Persians overran Syria and Palestine), but they had not had time to clear the site of the Temple, for the Rums (Byzantines) had recaptured the city. It was then that Umar ordered the rubbish on the Ṣakhra (rock) to be removed by the Nabataeans, and after three showers of heavy rain had cleansed the Rock, he instituted prayers there. Umar is said to have fenced it and, some years later, an Umayyad Khalif built the Dome of the Rock over the site as an integral part of the Aqsa Mosque. Until this day, the place is known as ḳubbat al-ṣakhra, the Dome of the Rock.

According to tradition, Ka‘ab believed that "Every event that has taken place or will take place on any foot of the earth, is written in the Tourat (Torah), which God revealed to his Prophet Moses" He is said to have predicted the death of Umar using the Torah. According to one narration, Ka‘ab told Umar "you ought to write your will because you will die in three days." Umar responded "I do not feel any pain or sickness". Abu Lulu assassinated Umar two days later.

After Umar's death Ka‘ab went to Syria and became one of Mu‘awiyah's advisers. He died in Himsduring the Caliphate ofUthman, said to have been over 100 years of age.

Abd Allah ibn Abbas disputed a view attributed to Ka'ab that "that on the day of the judgement the sun and the moon will be brought forth like two stupefied bulls and thrown to hell". According to Al-Tabari Ibn Abbas responded "Kaab is a liar!" three times, quoting the Quran that the sun and moon are obedient to Allah. He accused Ka'ab of trying to introduce Jewish myths into Islam

Further information: Isra'iliyat

Within the Sunni tradition Ka'ab is seen as a trustworthy scholar. Ibn Hajar Asqalani, a 14th-century Sunni Shafi'i scholar, wrote,

Ka`b Ibn Mati` al-Himyari, Abu Ishaq, known as Ka`b al-Ahbar, is trustworthy (thiqah). He belongs to the 2nd [tabaqah]. He lived during both Jahiliyyah and Islam. He lived in Yemen before he moved to Sham [~Syria]. He died during the Caliphate of `Uthman exceeding 100 years of age. None of his reports are in al-Bukhari. He has one narration in Muslim from Abu Huraira from him on the authority of al-A`mash from Abu Salih.

Within the Shia tradition Ka'ab is seen as an unreliable figure. Muhammad al-Tijani a 20th-century Shi'a scholar writes that "He was a Jew from Yemen who pretended to have embraced Islam then went to Medina during the reign of Umar ibn al-Khattab."Muhammad Jawad Chirri writes, after having quoted a hadith, "This dialogue should alert us to the deceptive and successful attempt on the part of Ka'b to influence future events by satanic suggestions. It contains a great deal of deception which produced many harmful results to Islam and the Muslims."

من ويكيبيديا، الموسوعة الحرة

كعب بن ماتع الحِميّري ويكنى بأبي إسحق كان عالماً بالإسرائيليات وتفسير آيات القرآن ^[1] كان كاتباً ويسمى بالـ"حبر" وهو أشهر المسلمين من أصول يهودية ورواياته وتفسيراته لبعض الآيات وقصص الأنبياء والأقدمين هي مصدر روايات كثيرة للصحابة والتابعين ^[2] كان له معارضون من الصحابة أو من الإخباريين الذين اتهموه بمحاولة إقحام يهوديته في الإسلام وللشيعة موقف منه ^[3] وكان مقربا وجليساً لعمر بن الخطاب وعثمان بن عفان وعبد الله بن عباس ومعاوية بن أبي سفيان.

ولد كعب في بيت يهودي من يهود اليمن وهو حِميّري بالحلف فاسمه عبري محرف إلى العربية فكعب اسم منتشر بين يهود شبه الجزيرة العربية وهو تحريف للاسم العبري "عقيبا" وماتع اسم غير عربي على الإطلاق وليس معروفاً^[4] نسب إليه المؤرخون اللاحقون سلسلة نسب وكالعادة أغلب الظن أنها مختلقة وخيالية  ورد أنه أسلم خلال خلافة أبي بكر الصديق وقيل خلافة عمر وقيل أنه أسلم قبل وفاة النبي محمد عندما أرسل علي بن أبي طالب لليمن ووردت عدة روايات حول سبب إسلامه منها أنه آمن بعد أن رأى صفات النبي محمد في التوراة فيما يزعمون  وقد كانت مسألة ذكر النبي محمد في كتب اليهود وفق اعتقادات المسلمين، تشغل بال الكثيرين بمن فيهم الصحابة والتابعين والمؤرخين والمحدثين وعوام الناس فكان كعب وأمثاله مصدرهم لمثل هذه القضايا والأمور  ومن الأمثلة على سعة علمه وتبحره في علوم اليهود حكاية أوردها الطبري في تفسيره لآية :"يا أخت هارون ما كان أبوك إمرأ سو ء وما كانت أمك بغيا" فقال كعب أن هارون المذكور ليس بهارون أخ النبيموسى فكذبته عائشة فرد قائلا :" إن كان النبي قال هذا فهو أعلم وأخبر وإلا فإني أجد بينهما ستمائة سنة" فسكتت عائشة اتهم كعب كثيراً في كتابات متأخرة منها أنه كان مشاركا في مؤامرة اغتيال عمر بن الخطاب وجاء فيها أنه أنذره بمقتله بثلاثة أيام زاعمين أنه قال لعمر أنه وجد ذكره في التوراة. ويرجح عدد من الباحثين أنها القصة مُختلقة لإنه لو كان كما روى أولئك الرواة لعد شريكاً صريحاً في المؤامرة وقُتل على إثرها ولكنه لم يُقتل بل عاش إلى خلافة عثمان  فعبيد الله بن عمر قتلالهرمزان الفارسي وإبنة أبو لؤلؤة الصغيرة فلو كان كعب معهم لما تردد في قتله. توفي قبل مقتل عثمان بن عفان بسنة ودفن في حمص وقيل في دمشق ورأي ثالث فيالجيزة