Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179.
L'epidemie de peste de 1799 qui fit tant de ravages au Maroc frappa durement Mogador ou, d'apres Jackson 4.500 personnes en moururent. D'autres textes avancent le chiffre de 5.000 victimes. Des families musulmanes errantes fuyant le fleau s'etaient refugiees dans la ville. Des families juives, a qui l'entree avait ete interdite, moururent de misere dans les sables, sous les murs de la ville dont les portes avaient ete fermees. On ne put leur porter secours. La mort ne fit pas de discrimination parmi les habitants de Mogador.
Beaucoup de families juives et chretiennes emigrerent des qu'elles le purent. Moulay Sliman, craignant pour la prosperite du port et du Maroc, interdit l,emigration des femmes juives et ceux qui se preparaient a partir durent rester pour ne pas briser leurs foyers. Les Chretiens, proteges par leurs Nations, partaient d'autant plus que leurs affaires etaient mauvaises en raison de la politique adoptee a leur egard par le souverain.
Tout le commerce, par la force des choses, passa alors entre les mains des "Toujar-as-Soultan". Au debut du XIX״ siecle, ces derniers favoriserent particulierement les echanges avec l'Angleterre, qui reprit ainsi la place preponderante qu'elle avait occupee et qu'elle occupera desormais dans l'economie marocaine. Les marchands juifs favoriserent egalement les echanges avec les Etat-Unis, notamment avec les ports de Salem (Mass.), Boston et Charleston. Les Antilles, surtout Saint- Thomas et la Jainai'que, profiterent de ce commerce grace aux navires americains qui y faisaient escale en venant de Mogador
Une famille d'Ifrane de l'Anti-Atlas, les Afriat, venus a Mogador apres 1792 prit une grande place dans le commerce, particulierement avec Londres ou Joseph Afriat devait se fixer vers 1809 et ses petit-neveux Jacob, Aaron et Sellam y creer, au milieu du XIX״ siecle, la plus importante maison marocaine de commerce de la "City". Le chef de cette famille, Judah ben Naphtali Afriat representant d'un "clan" qui depuis plusieurs generations, avait joui d'un prestige considerable chez tous les Juifs du Sous et dont l'histoire etait entouree de nombreuses legendes, avait ete brule vif a Ifrane (Oufrane) en 1792 . Apres la mort de Sidi Mohammed ben Abdallah, un marabout s'etait pose en pretendant chez les Ait Ba-Amran de la region d'lfni. II groupa les tribus et chercha a passer dans le Nord pour se faire proclamer sultan. A Oufrane, plaque tournante du commerce saharien, ou vivait une des plus anciennes communautes du Maroc et ou les Juifs etaient fort riches, Bou-Hallais ou Bou-Helassa (c'etait le nom de ce marabout), chercha a convertir les Juifs et leur donna a choisir entre l'lslam et la mort. On eleva un enorme bucher pret a recevoir les recalcitrants.
Afin de prevenir toute faiblesse dans la communaute, les notables, au nombre d'une cinquantaine, avec a leur tete Judah ben Naphtali Afriat, apres s'etre purifies et fait la priere de Minha en commun, se jeterent 1'un apres l'autre dans le feu. Les Berberes delivrerent tous les autres Juifs. Ces derniers recueillirent les ossements et les cendres des martyrs et les enterrerent dans une grotte appelee Maarat ha-Makhpela par comparaison avec celle de Hebron. Les descendants de ces martyrs, celebres au Maroc sous le non de Nisrafin vinrent presque tous se fixer a Mogador oil ils furent entoures d'un grand respect.
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
בסימן טוב והצלחה.
אחרי שכל המוזמנים שתו והטיבו את לבם מכל מה שהוגש להם, פצחו כולם בשירה אדירה. נהגו לשיר פיוט מיוחד, הנהוג אצל רוב יהודי מרוקו, פיוט של התרוממות רוח על שהוולד נושע ויצא בשלום ממעי אמו :
בסימן טוב והצלחה תהיה לעדתנו
וקול ששון וקול שמחה, ישמע בארצנו
ואזי תהיה רווחה, בביאת משיחנו
נין ישי, יובל לו שי, ישיב נוגשי
גם נפוצי ומגורשי, יורה על דרך לאנשי
ינון שמו מה טוב טעמו, ונאומו עת יבואו ילחמו
כל הגוים על עמו, יבטח בשם ה' וברך את ה'.
בשבת זו, אבי הבן עורך סעודת מצווה גדולה אליה הוזמנו קרובי משפחה רבים, וזאת לחיי היילוד. אצל אחינו האשכנזים, שבת אבי הבן נקראת שבת " שלום זכר ". כי בשבת זו, סרה טומאת החיצוניים והקליפות מהיילוד.
לכן נוהגים ללכת לבית הוריו ולהזכיר לו את הברית, כדי שיהיה מוכן לקדושה. וזה מה שקוראין גם " שבת זכור ". מברכים בסימן טוב על שסרה ממנו טומאת החיצוניים והקליפות.
ליל התספורת .
ליל יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו, בשם לילת תחפיף – ליל התספורת. ערב זה מהווה מעין פתיחה למגוון של טכסים לקראת יום המחר שהוא נהאר למילה – יום המילה.
המנהג של ליל התספורת קיים אצל יהודי המגרב מקדמת דנא והם נוהגים לציין אותו בליל הברית, בבר מצוונ ובחתונה. שמות נוספים ללילה זה הם : לילת תסמייא – ליל נתינת השם, לילת לחרכא – ליל ההאבקות ועוד. בתוניסיה הוא נקרא " ליל בילאדא – ליל השימורים. האשכנזים מכנים ליל זה בשם " וואך נאכט " שפירושו ליל השמירה, רמז לפסוק " ואתה את בריתי תשמור ".
כיסא אליהו וקישוט חדר היולדת.
ערב יום הברית מביאים את כיסא אליהו לבית היולדת. לפעמים מביאים אותו יומיים או שלושה ימים קודם.
ברוב בתי הכנסת במרוקו, עמד תמיד כיסא נאה וגדול, מהודר ומרופד בטוב טעם, על ידי אומן מומחה לדבר. הכיסא מיועד לאליהו " כורת הברית ", אשר לפי המקורות נוהג לבוא לבתי ישראל, כדי להגן על כל ילד שנולד. הוא נחשב למלאך הברית , שיושב על כיסא אליהו, כשמכניסים את הבן הנולד בבריתו של אברהם אביהו עליו השלום.
כמו כן, לפי המסורת, " אליהו קינא על הברית ונתן הקב"ה שכרו, שאים ישראל עושין ברית מילה עד שהוא רואה בעיניו ועל כן עושים כיסא כבוד למלאך הנקרא " אליהו מלאך הברית ".
בנוסף לכיסא אליהו, מביאים מבית הכנסת כמה מעילי בפרי תורה, הפרוכת הגדולה של ההיכל, ותולים הכל על קירות חדרה של היולדת לאות ולסימן טוב, וגם להחדרת תורה ויראת שמים בראשית דרכו של התינוק.
במכנאס נהגו לתלות גם לבוש הנשים הזקנות הצדקניות. תלו את ה " זלטיטא " את ה " פסתול " ואת ה " כּוסאכּ.
ראוי לציין שכיסא אליהו היה תמיד רכוש פרטי של משפחות אחדות בעיר או בכפר. היו משפחות אשר רכשו את הכיסא והעמידו אותו לרשות הציבור, בגלל כמה סיבות : אם אֵם המשפחה הייתה עקרה ואפסו סיכוייה ללדת, אזי המשפחה בתור נחמה פורתא, רכשה כיסא או הזמינה אותו אצל נגר אומן מיוחד לעשיית כיסאות אליהו, והעמידה אותו לרשות תושבי העיר היהודיים.
לפעמים היא רכשה גם ספר תורה. כך קיוותה אותה אשה עקרה, שבזכות מצווה זו, אולי יפתח השם את רחמה ותזכה בפרי בטן. הייתה עוד סיבה אם לאשה עקרה נעשה נס גדול וילדה, המשפחה רכשה מיד כיסא אליהו והעמידה אותו לרשות בני העיר היהודיים.
הסייאנטו.
קישוט נוסף לכבוד אליהו, הוא סידור הסייאנטו, שעליו ישבו תלמידי חכמים והמכובדים שבאו לברית המילה, מרבדי קטיפה נאים וצבעוניים. אם אין מרבדים, מקשטים גם בסדינים לבנים או צבעוניים, והכל לכבוד האורח הנכבד והנעלה " סידנא " ( אדוננו ) אליהו זכור לטוב.
סייאנטו, מלה בספרדית, בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים שעליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים כיסו בסדינים לבנים, על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זו נקרא סייאנטו, והוא במקום כסאות.
הטאלטמון.
בנוסף לכיסא אליהו, חייבים גם להכין כיסא לסנדק הדומה למקטיר קטורת, והמושב הזה נקרא " טאלאמון – אפיריון, אבל הרבה כינוהו בשם טרונו או " כיסא מלכות "
בצפרו, כיסא אליהו מעמידין סמוך למזוזה ויושב עליו הסנדק. בנוסף מתקינין מושב על המדף שבקיר, סמל למקום מושבו של אליהו זכור לטוב. טאלאמון, מלה בספרדית עתיקה שפירושה אפיריון.
סוף פרק התחדיד
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד. 
משפחת דוייב
המרוחם, הותיק, חמר חדת עתיק, גזע איתנים, גבורים אנשי השם, הצדיק ר׳ משה הוליד: יצחק.
איש גבור חיל, המכונה דוייב, גברא רבא ותקיפא, מחזיר מלחמה שערה, משכים ומעריב, ירא אלהים וסר מרע, גבורה ויראת ה׳ במקום אחד, חי מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ יצחק בן סוסאן הנז׳ הוליד: משה, אהרן, עווישא, סעידא.
הנכבד ויקר, רודף צדקה וחסד, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ משה בן סוסאן הנז׳ הוליד: רפאל, יצחק, שמעון, אברהם, נונא, זהירא, מאחא.
הנבון וחכם, ביתו פתוח לרווחה, רחים רבנן, שמו נודע בשערים, נשיא הקהילה בתאוורירת, הצדיק ר׳ אהרן בן סוסאן הנז׳ הוליד: יהודה, יעקב, סוליקא.
המרוחם, איש אמונים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף בן סוסאן הנז׳ הוליד: יצחק, יהודה, רפאל, רהיט, סיסי, ג׳ולייט.
משפחת בו סבנייא
חכם ותיק, חמר עתיק, גזע ישישים, פרי צדיק עץ חיים, החסיד ר׳ יוסף בן סוסאן הוליד: דוד.
בן איש חיל, אבן הראשה, מר קשישא, הצדיק ר׳ דוד בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, קמרא.
איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, גומל חסדים, שב וישיש, הצדיק ר׳ דוד בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, שמעון, אסתר, פראווח, סלטאנא.
הזקן הבשר, מנא דבשר, מלא מצוות ברמון, איש חברה קדישא בקהילת אחפיר, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ אברהם בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, יהודה (ליאון), מסעוד, רחמים, שמעון, דוד, מאיר, פריחא.
המנוח, נבון ויקר רוח, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ ראובן סן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, שלמה, מכלוף, יעקב, אברהם, מרדכי, דוד, משה, סעאדי, חנאני.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
מניעת אכילת קטניות ועוד
א. מנהג קהילות ספרד וארצות המערב שלא לאכול אורז בפסח. והטעם שמא התערב באורז חיטה או קמח, ואין לעשות התרה משום מנהג אבותינו ובכך יש כמוציא לעז על רבותינו. איתא בפסחים (קיד), רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת. ואין הלכה כותיה, והחשש שמא יתחלפו עיסת אורז ב
עיסת חיטה. וכתב החיד"א בספרו טוב עין (סימן ט אות ו). דאנחנו בני ספרד אין נוהגין במניעת הקטניות, אמנם באורז נהגו בעיה"ק ירושלים ת"ו מרבית הת"ח ויראי ה' שלא לאוכלו בפסח משום מעשה שהיה. וכ"כ בספר פקודת אלעזר (או"ח עמוד ס"ד). עכשיו נוהגים גם הספרדים בירושלים וצפת ת"ו לאסור קטניות זולת פולין חדשות ולחות שמקלים בהם. וכ"כ הרה"ג רבי דוד בן שמעון זצ"ל בספרו שער המפקד (פסח סעיף י). וכ"כ נתיבי עם, מנהג ירושלים להימנע מאכילת אורז, ובימי מלחמת העולם הראשונה היה רעב גדול, והגיע סיוע מארה"ב ושלחו אוניה טעונה באורז ומאז המשיכו באכילת האורז. וכן נהגו בתלמסן וחלק מהמשפחות באלג'יר (הוד יוסף עמוד קכ"ד). וכ"כ בן איש חי (ש"א פרשת צו אות מא), פה עירנו (בגדאד), יש הרבה בעלי בתים נוהגים שלא לאכל אורז בפסח, מפני כי האורז ימצא בו תערובת חיטין ושעורים, וצריך לבדקו תחילה פעמים ושלוש, וחוששין שמא ישגו בבדיקה וישאר באורז חיטה ושעורה ויבשלו בו לכך בדלין ממנו. וכ"כ בספר מועד לכל חי (ס"ב אות ז). שכן מנהג טורקיה. ומובא בספר שולחן גבוה (סימו תנג ה"א), מנהג יהודי סלוניקי שלא לאכול אורז. מובא בספר ישראל סבא, היה חכם אחד במרוקו שהתיר אכילת אורז ושלח אליו רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל אגרת וז"ל וכבר נהגו ראשונים וחכמים גדולים שאין לאוכלו ומנהג אבותינו תורה משום ואל תטוש תורת אמך. וראיתי בספר נר ציון פסח (עמוד קמ"א). שכן נהגו בארצות הבלקן. יון, בולגריה, בוסניה, ואיטליה עכ"ל.
ב. אכילת קטניות ככל אנו אוכלים קטניות ירוקות ולחות. וכך מנהגנו במרוקו כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קס). וכן נהגו בתוניס כמובא בספר עלי הדס (עמוד תכח). שאין אוכלים קטניות יבשים אלא קטניות ירוקים ולחים. וכן הוא מנהג סלוניקי שלא לאכול קטניות מלבד חרדל, כמובא בספר שולחן גבוה (סימן תנג ה"א). וראיתי בספר נר ציון (חודש ניסן דף קמב), שכתב וכן מנהג קהילות ארם צובא כן העיד ח"ר עזרא עדס זצ"ל שכן מנהגם. ואף שבתקופה האחרונה לא נמנעו בקהילת ארם צובא מאכילת הקטניות, הנה שמענו מפי עד נאמן שלא הותר כן אלא לצורך שעה בעת המלחמה, לפי שהיו במצור ובמצוק, ולא שביטלו ושינו מנהגם הקדום. על כן בזמנינו שאין חשש, הדר דינא שיש להחזיר עטרת המנהג לתפארה, ולהימנע מקטניות יבשות כמנהג מימי קדם, דמשק, לבנון, בוכרה, אפגניסטן, וכתב הרב בית דוד, טעם הדבר כי שם קטניות הוא כשאוכל הזרעים אחר שיבשו הקליפות ועושה מהם גורן, וע"ז כתבו הראשונים (סימן תנג). כמה טעמים לאוסרם, א. מפני שעושים אותם גורן עם מיני דגן. ב. מפני שטוחנים אותם שהם יבשים (כתירס וכיו"ב), ועושים מהם פת, ויש לחוש שמא יתחלף בפת דגן. ג. מפני ששמים אותם בשקים עם דגן, אבל כל זה שייך רק בקטניות יבשות ולא בלחות, ועל כן נהגו בכל ארצות ספרד לאוכלם. אולם מנהג בני אשכנז שאינם אוכלים קטניות בין לחים ובין יבשים. וונפקא מינה לבני המערב וספרד לעשות התרה במקום חולי וכדומה שלא קבלו אבותינו ורבותינו דין קטניות בגדר איסור כאחינו האשכנזים אלא בגדר סיג.
ג. היו משפחות שלא אכלו כלל שום, כמו משפחתנו מהעיר מראכש, וכן המנהג בק"ק אולדמנצור (רבי שמעון אבוקסיס), נטיפא (סבתא תמר דנינו), וכן המנהג במחוז דרעא (מפי הרב מאיר אסולין).
יתכן והסיבה לכך היא שהשום גדל בשדות ששם מגדלים גם חמץ, ויתכן שישנן משפחות נוספות ממקומות אחר. מ"מ המנהג הרחב בכל מרוקו לאכול רק שום חי וירוק (טרי), והסיבה שמנהגנו להימנע מלאכול שום יבש, לפי שנמצא במקומות של קטניות יבשות, וקיים חשש שמא יתערבו עימו קטניות או מהשקים (בזמנם בגמר השימוש היו חוזרים ומשתמשים בשקים שפעמים מעורב בהם קמח).
ד. בדין שמן קטניות. בעיקר הדבר אם שמן קטניות בכלל הגזרה, בתרומת הדשן התיר להדליק בשמן קטניות, לפי שנאסר רק באכילה ולא בהנאה, וכ"כ המהרי"ל (פסח סימן ט'). ואבני נזר (סימן שעג). דגם שמן הנעשה מן הקטניות בכלל הגזרה. אומנם במהרש"ם (ח"א סימן קפג), ובמרחשת (סימן ג'), כתבו דשמן היוצא מן הקטניות שלא נפלו עליהם מים מותר באכילה, ופרשו דמ"ש בתרוה"ד לאסור איירי כשלא בררן לפסח, או כשנתערבו במים. והנה מרן החיד"א בברכי יוסף (תנג סק"ה ותמז סקי"ד). הביא דברי הפר"ח שאסר לשתות שמן שומשמין בפסח. וכתב שם שמנהגם בירושלים ת"ו שלא לבשל בפסח אלא בשמן זית וכן ראוי להורות. וכן כתב בספר לב חיים פלאג'י שבמקומו נהגו לא להשתמש בשמן הקטניות לא לאכילה ולא להדלקה ואינו איסור אלא גדר וסייג. ע"כ נר ציון פסח. וראיתי בספר ארץ חיים סתהון (סימן תנג ס"א), הביא את המנהג שלא להשתמש בשמן שומשמין אלא בשמן זית מסונן יפה, כי בשמן שומשמין שכיחי טובא גריעני חיטים. ובספר זכרונות אליהו מני כתב פה עיה"ק חברון ת"ו אין אדם אוכל שמן שומשמין ואם כן נראה שכולם קבלו עליהם חומרת חוזר וניעור אפילו בטעמו. וכתב בספר זכור לאברהם ריש הלכות פסח שכן מנהג טורקיה בכל החומרות אית לן חוזר וניעור. וכתב הרב אור לציון (פ"ח אות טו בביאורים), שטעם הדבר שהחמירו בזה לאו משום שנמנעו משמן קטניות, שהרי רוב הספרדים בא"י לא נמנעו מקטניות אלא לפי שהיה מצוי מלבד שמן זית רק שמן שומשמין, והיה בו עירוב גרעיני חיטה, והחמירו לחוש דחוזר וניעור. וכך מנהג ירושלים, מרוקו, טורקיה ועוד.
ה. מנהגנו להשתמש בשמן זית בלבד, ויש משפחות שנמנעות מלהשתמש בשמן זית ומשתמשים במקום בשומן בשר אך להנאות בשמן זית נהגו היתר, כמו להדליק נרות בשמן זית. (הגר"ד פרץ מפי הרבנית תמר פרץ ע"ה וכך נהגו בבית הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל).
ו. כתב הרה"צ רבי שלמה חיון זיע"א – המובא בספר הגדה יאמרו גאולי ה' (ח"א עמוד 89), וז"ל בסוקאר של פורטוגאל וכיוצא שאומרים שאין חשש ושמענו שרבים מיראי ה' ופקיע שמייהו בחכמה וסדר הקדושה היו אוכלים, וכ"כ הרב בית יהודה עיאש שם דסוקר של פורטוגאל הוחזק שאין בו שום זיוף, נראה דהמחמיר שלא לאוכלו וכו' מ"מ יכול הוא להשהותו בפסח וכו' הכן מסיק המחבר במחזיק ברכה עש"ב עכ"ד. ובשו"ת קרני ראם (סימן רכט), כתב שבעירו סאלי לא אכלו סוכר ולמי שמעונין, העצה להמיס את הסוכר ולסננו ע"כ והרב הגאון רבי רפאל אנקוואה זצ"ל למרות הפיתרון שכתב בשו"ת הנ"ל בביתו לא השתמש בכל ימי הפסח בסוכר (הגר"ד פרץ משמיה דנכדו רבי יוסף אנקוואה ז"ל). ובספר נהגו העם (עמוד מד אות ה), כתב בדידי הוה עובדא ביום אחד בשאר ימות השנה כאשר יצאתי מביתי והנה בעל חנות אחד הראה לי סוכר שהצבע שלה היה לבן לא כצבע הסוכר, ולקחתי החתיכה הזאת לביתי ושמתיה במים, והנה כאשר נמס הסוכר נמצא חתיכת לחם ממש, וזה טעם הנמנעין מן אכילת הסוכר משום שהפועלים טובלין פתם ביערת הדבש בבית החרושת (עיין נהר מצרים דף כח אות יא) ע"כ. ולכן בימנו שהסוכר בחזקת כשרות מהודרת וידוע שאין מזיפים בסוכר, וכן על פי משרד הבריאות יש איסור מוחלט לאכול במקום התעשיה, מותר לכתחילה לאכול סוכר וכן נוהג הגאון הרב יהושע מאמאן שליט"א.
ז. בכל ימי הפסח מנהגנו להשתמש בהכנת התה, בעלי נענע ירוק לבד ולא בתיונים למינהם, וכן בדרום מרוקו נמעו מלשתות קפה, כך נהגו גם באולדמנצור (רבי שמעון אבוקסיס), וכן נהגו בערים פאס, מראכש, ובצפון מרוקו (הגר"ד פרץ). ויתכן הסיבה שנמנעו משתית קפה למרות שהינו פרי ולא קיטניות מפני שהיו נצרכים לטחון אותו, ומשם היה בנמצא בשקים בחנויות הקיטניות למינהם.
—
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
ערב – פסח.
א. בתפלת שחרית ערב פסח, מנהגנו שאין אומרים מזמור לתודה (סידור החודש).
ב. בשריפת חמץ יש שנהגו לשרוף גם את הלולב שנשמר מחג הסוכות ראה בספר ישראל סבא לר' דוד יהודיוף חתן הבבא סאלי (עמוד 331).
ג. מנהגנו שהבכורות מתענים בערב פסח, זכר לנס שניצלו ממכת בכורות, כאשר הבכור פחות מגיל המצות, יתענה אביו בעבורו ומאחר שירדה חולשה לעולם יש מתירים אכילה למשתתפים בסיום מסכת או סיום חלק מהזוהר הקדוש או בהשתתפות בסעודת ברית מילה.ועובדה מעניינת שרבי משה אסולין זצ"ל רבה של בוגמז, העיד שכך נהגו אצלם מלבד חלושי כח וכדומה, שהיה עורך סיום מסכת בעבורם, והוא עצמו היה בכור והמשיך בתעניתו. וכן נהגו בדרום מרוקו (רבי שלמה פחימא), בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן קעט), הוסיף שמהני אף סיום פרק גמרא ע"כ. בק"ק חלב, נהגו לערוך סיום הזוהר אותו היו גורסים ולומדים במשך כל החורף, ועורכים את הסיום בערב פסח (מפי הרב אברהם עדס). וכך ונהגו בתפילאלת בתענית, וכאשר הבכור היינו תינוק או קטן מנהגנו שהאב מתענה עבור בנו, וכתב בספר וזאת ליהודה טולידאנו (סימן פד), המנהג פשוט שהאב או האם מתענין על בנם הבכור עד שיגדל, וכתב המג"א בשם הסמ"ק דאם התענו פעם אחת הוי כנדר וכו', ובספר ישראל סבא (עמוד 331)סיפר הרה"צ יחיאל אבוחצירא שליט"א שאביו סידנא בבא חאקי זיע"א היה מתענה בעבור בנו ר' אהרון היו' כל שנה עד שנעשה בר מצוה, וגם בזה לא סמך על סיום מסכת וכיוצ"ב וכשנעשה בן י"ג, הודיעו כי מעתה יהיה עליו לצום בעצמו. וכתב הרה"ג הרב משה מלכה זצ"ל בספרו והשיב משה (עמוד 72), וכך נהג בהולד בנו הבכור בכל ערב פסח התענה בעבור בנו. וכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו חיים לראש (עמוד יד), דיש מתחכמים להתחיל מסכתא איזה ימים קודם ערב פסח, וגומרים אותה בערב פסח ועושין סעודה לסיום מסכת. ובשו"ת לך שלמה (בהשמטות סימן ז),שבכור שרוצה להפקיע התענית בהשתתפותו בברית, ואינו מב"ב ואין לו שום ריעות אין להתיר לו לאכול בסעודה מצוה.
ד. כתב הש"ע ויש מי שאמר שאפילו נקבה בכורה מתענה. וכך נהגו בסלוניקי כמובא בספר שולחן גבוה (פסח אות יא). וכ"כ בברית כהונה (עמוד קלב). וכ"כ מנהג יהודי אלג'יר ראה בספר זה השולחן (ח"א עמוד קב אות ג). אולם מנהגנו שהבנות הבכורות אינם מתענות כפסק הרמ"א וכ"כ הבן איש חי (פרשת תצוה אות כה). ואיתא בברכי יוסף למרן החיד"א (סק"ט). שהתענית משום פרסומי ניסא שניצלו הבכורים, והיה ראוי להתענות ביו"ט עצמו לפי שבליל ט"ו היה הנס, אלא שביו"ט אסור להתענות לכן הקדימוהו ביום שלפניו. וקשה היכן מצינו שמתענים זכר לנס? אדרבה לפרסומי ניסא עושין שמחה ויו"ט! לכן יש מפרשים את דברי הטור, כי בשעה שאמר משה רבנו ע"ה שימות כל בכור בארץ מצרים ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו, התענו בכורי ישראל שהיו ניצולים, וכל אב התענה בשביל בנו שלא יענש בעוון אביו, ואף כי הבטיח להם משה רבנו ע"ה ולא יתן המשחית לבוא וכו'. בכל זאת צריכים היו לרחמי השי"ת, שלא יגרמו עוונותיהם להיענש עם המצרים, לכן מתענים גם עתה בכורי ישראל זכר לתעניתם שהתענו בשנה שיצאו ממצרים. (פסקי תשובות סימן תע).
ה. אין מסתפרים כל ערב פסח. ומקודם היו הדיינים מענישים למגלח ולמתגלח במיני עונשים. ויש פעם שעשו נידוי למי שעשה מלאכה מחצות היום (נוהג בחכמה עמוד מט אות ג). ובספר וזאת ליהודה (סימן פב), בעניין התגלחת בערב פסח אחר חצות לאדם הבא מחוץ לעיר (דרכים של זמנם), או חבוש בבית האסורים (בימנו כמעט שהיתר זה לא קיים, שהרי נותנים לאסירים להסתפר), או לעניין אבילות וכדומה, מצאתי כתוב בספר הרב הגדול כמוהרבי"ע (רבי יהודה בן עטר), וז"ל ונראה מדברי הרמב"ם בסוף הלכות יום טוב בהלכה המתחלת לפיכך יום י"ד בניסן וכו' כמו חולו של מועד והוא קל מחולו של מועד וכו' ע"ש, דכל הנך התירו בחולו של מועד (ש"ע סימן תקלא), מכל שכן דמותרים ג"כ בערב פסח אחר חצות דהא ערב פסח קל מחולו של מועד.
ו. שיעור כזיתות. כתב הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ד א"ח סימן סא), וז"ל והעלתי להלכה דכפי הדין והסברה שראוי למדוד בכמות ולא במשקל. ודוקא בדבר השוה במשקלו אז נכון לשער במשקל, שזה עולה בדקדוק יפה, ואמרתי שמזה נמשך הטעות לדברים שאינם שוים ושראוי לבטל המנהג עכ"ל. ומ"מ מי שאינו יודע לשער, ישקול במשקל, (כזית 27 גרם). וראוי לסדר כל הכזיתות מרור חסה, וכזיתות מצה מערב פסח. חיוב לאכול ג' כזיתות (אחד במוציא, השני בכורך, והשלישי באפיקומן), ואם רוצה להחמיר יאכל ה' כזיתות, ב' כזיתות במוציא, כזית בכורך, ב' כזיתות באפיקומן. ב' כזיתות מרור- חסה, אחד מרור, והשני בכורך.
ז. בימנו ראוי לקחת מרור – חסה וכדומה, ירקות שגדלו בחממות ללא חרקים, שהרי בדור הקודם היה מיעוט חרקים, אחר שרית הירק במלח, היו מחזקים את הגבעול מול השמש, והיה נבדק כהלכה, שבזמנם לא היו רצוצים, ובימנו עם הרצוצים התרבו החרקים, ויש מחכמי המוסרבדורראה אור החיים (ויקרא יא מג(, שאמרו שלפי ירידת הדור, כך הדבר מתקיים ברמשים במאכלים, לכן בזמנו בפרוטות נותן להדר ולקנות ירקות ללא חרקים.
ח. חיוב לשתות ארבע כוסות יין ואם אינו יכול לשתות יין יערב עם מיץ ענבים. ושיעור רביעית 86 סמ"ק, אומנם יש עניין להדר בליל הסדר בכלים משובחים, אבל כאשר הכוסות ליין גדולים לבסוף יש תקלה שאינו שותה ד' כוסות, או שישתכר מחמת היין ואז יצא שכרו בהפסדו, לכן כדאי שיהיו כוסות כשיעור הלכה.
ט. איתא בגמרא (פסחים קיד), רבי אלעזר בר צדוק אומר חרוסת מצוה, ושואלת הגמרא (דף קטז), מאי מצוה, רבי לוי אומר זכר לתפוח, ורבי יוחנן זכר לטיט, וכתבו בתשובות הגאונים לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים (פ"ח), שנאמר "תחת התפוח עוררתיך וכו' כפלח הרימון רקתך וכו' התאנה חנטה פגיה כו' אמרתי אעלה בתמר וכו' אל גינת אגוז ירדתי וכו' וכן שקדים של שם ששקד הקב"ה על הקץ. (הוד יוסף עמוד קלו). וכתב בספר מועד לכל חי פלאג'י (סימן ד אות כו), ואגוזים ושקדים שמלבנים החרוסת זכר לטיט שעושין מסיד שהוא לבן וכו'.
י. מנהגנו שאין אוכלים חרוסת בערב פסח, וכן לא מרור – חסה. משום חיבוב מצוה והיכרא במה שאין אוכלים אותו בערב פסח ובליל פסח אוכלים אותו למצוה.
יא. ליל פסח שחל ערב שבת, כתב הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ד א"ח סימן ס), בתפלת ערבית כתב מנהגנו שמעולם לא אמרנו ברכה מעין שבע, והטעם כי ליל שמורים הוא, וכדעת הש"ע (א"ח סימן תפז סעיף א). וכן כתב בקצור שולחן ערוך טולידאנו (סימן תלו אות ח). וכן מנהג ק"ק חלב (מפי הרב אברהם עדס).
—