ארכיון יומי: 14 באפריל 2014


הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אשת המוהל

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאיםהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אשת המוהל

כשרבי שלמה חותה, המוהל הישיש של ספרו, התאלמן מאשתו ביידה, הוא ביקש לקחת לאישה את אחת מאחיותיה, אלא שהגדולה סירבה וכך גם שבע האחיות שאחריה, עד שנותרה עזיזה, הקטנה שבהן, בת שתיס־עשרה, אותה איש לא שאל ובעודה מקפצת על החבל בסמטה עם חברותיה, קראו לה ובישרו שהיא עומדת להתחתן עם המוהל, ר׳ שלמה חותה זה שמהל את אביה והיה הבעל של אחותה המבוגרת ממנה בעשרים שנה.

מיצוע הוריה עברה עזיזה ישר ליצוע בעלה, ובמקום לשחק חבל בחצר, קיפצה עכשיו במיטתו של המוהל. העיירה ספרו תמיד בחתונה והתור ליד בית המוהל ארוך, ואחרי יום עמוס בשפע עורלות ושבע ברכות חוזר המוהל המאושר לפנק את אשתו הקטנה, מחבק ומנשק ולוקח אותה אל יצועו. לא עבר זמן רב והיא הביאה לעולם שבע בנות בזו אחר זו, את חסיבה, גרמיה, מרים, רבקה, סיטי, דונה וסולה, ואפילו לא בן זכר אחד, כאילו פחדה מאיזמלו הרועד של המוהל, ואולי מישהו נקם במוהל בשם כל הגברים, שזה כמה דורות נפגעים מסכינו. עזיזה עצמה כאילו סירבה לגדול, נשארה באותו גובה, המשיכה לדבר כמו ילדה ולשחק קלאס וחבל עם הילדות בסמטה. כשהבת הראשונה, חסיבה, היתה בת שתים־עשרה היא נראתה כמו אמא של האמא שלה, והאמא נראתה כמו הבת של בנותיה, ובעוד ילדות אחרות משחקות בבובות, הן היו מטפלות בה, מסרקות ומלבישות אותה, מסדרות את הבית, מנקות, מבשלות ודואגות לה שלא תישאר מאוחר בחוץ, שתלבש סוודר כשהיא עולה לגג, ושלא תצטנן. כשהמוהל חזר עייף הביתה, הוא מצא תמיד בית בוהק מניקיון ומדיף ריחות תבשילים, הבנות טרחו לנקות ולבשל, ולאחר שרחצו את רגליו במים חמים, הוא ישב בראש השולחן הערוך, והן מסביב משרתות אותו ואת האמא שיושבת לידו והוא מפנק ומלטף אותה כאילו היתה בובה קטנה. כשהגיעו לארץ התיישבו בדירת שיכון קטנה בבאר שבע, הבנות יוצאות בבוקר לעבודה ובסוף היום הולכות לקניות ואחר כך חוזרות הביתה לסדר ולבשל, כאילו היו נשואות לאבא ומגדלות את בתו, שהיא אמן, שתמיד היא למטה ברחוב, רוקדת על רגל אחת או משחקת גוגואים וכשהיא חוזרת הביתה היא יושבת ליד החלון ומעיפה החוצה בועות סבון.

שנים אחר כך הבנות מתחילות להכין נדוניה, לקנות בדים, לארוג ולתפור ולטוות ולרקום והאמא יושבת לידן סקרנית, מודדת כל מה שהן תופרות ויוצאת לרחוב, מספרת לחברות הקטנות שלה, שבקרוב תהיה אצלה חתונה, לא עובר זמן ומחזרים מתחילים לשגר מתנות ומשלחות לבית המוהל, הבנות ליד מכונות התפירה מזנקות להכין אירוח, אופות עוגות ועוגיות ומאה סוגים של דובשניות וקנידלאת וכעיבאת ומתלבשות לפני הראי, מסתרקות ומתקשטות ומתבשמות ומחכות למשפחת החתן המיועד, וכשנציגי המשפחה מגיעים ורואים מולם את שבע היפהפיות הם מחפשים את השמינית, את הבת הקטנה, זאת שמשחקת תופשת למטה, והבנות והאב הנבוכים נאלצים להסביר שזאת האמא, אשת המוהל, שאינה פנויה לנישואין.

כשהמוהל ר׳ שלמה חותה נפטר עם איזמל ועורלה בידו התנהגו הבנות כאלמנות, עזרו ברחיצת המת, ערכו את הקבורה, קוננו ודאגו לסעודת ההבראה, שוחחו עם האורחים שרק בשעת הפרידה ניגשו אל האמא כאילו היתה יתומה, מלטפים לה את הראש ומבקשים מהבנות לשמור עליה. לאט לאט שערן האפיר, אבל היא, האמא נראתה עדיין כשושן בפריחתו, שפתיים אדומות, עיניים זוהרות וצוחקות והרבה חברות מהרחוב שקופצות אליה הביתה לרכל וגם לצחוק יחד איתה על שבע הסבתות הזקנות שלא מפסיקות להתלונן על הרעש, שתמיד מבקשות רק שקט ושלא יפריעו, ושלא ילכלכו ושישמרו על הסדר, כל הזמן משגיחות עליה, על האמא הקטנה שמשחקת למטה, שלא תקפוץ לכביש ושהילדים לא יקחו לה את הכדור. לפני כמה שנים נפטרו הבנות מזקנה בזו אחר זו, אחת קברה את השנייה ונשארה רק היא, האם עזיזה, אשת המוהל, בת שתים־עשרה כתמיד, בבית הגדול מלא בנות קטנות שבאות לשחק איתה, הופכות את הכל, משתוללות וצוחקות ואין מי שיפריע להן ושיגיד להן מה לעשות, וגם היום אחרי שהילדות גדלו, התחתנו וילדו ילדים עזיזה עדיין שם, ממשיכה לשחק תופסת עם הנכדים שלהן.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסוניםכתר קדושה

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

& סיבת נדודיו של ר׳ שלמה פינטו למרוקו

ר׳ שלמה פינטו ידידו ורעו של הרמח״ל, הצטער מאד על כל מה שארע לחברי. ועגמת נפש רבה נגרמה לו מכך. בראותו כי אש המחלוקת פושה גם במקומו, ואין ביכולתו לעזור לרעהו במאומה, גמלה בלבו ההחלטה לנדוד מארץ מגוריו. באותה תקופה ארע לו אסון נורא, אשת נעוריו נפטרה, והוא נשאר בודד, עם בנו רבי יהודה. (בנו זה נפטר בארץ ישראל ונטמן בהר הזיתים סמוך לציונו של בעל ׳׳או־ החיים״ הקדוש.)

כאמור, גלים עכורים שטפו באותה עת את כרם בית ישראל, וחכמי הקבלה שבכל מקום נאלצו להצניע את חכמתם בחדרי חדרים. אולם למרוקו הרחוקה לא הגיעו גלי הסערה, ואותם מחלוקות וחששות שליוו את המקובלים בכל מקום, פסחו על חכמי ארץ זו. לפיכך חשק לבו הכאוב של ר׳ שלמה להתרחק למרוקו, הרחק מכל אותם מחלוקות, שם יוכל לעסוק בתורת ה׳ כאות נפשו, ללא שום הפרעות ויסורי נפש.

מסיבה זו שמח לבו, כאשר פנה אליו ידידו ורעו, הצדיק הקדוש ר׳ כליפא בן מלכא זצ״ל, בעקבות השמועה על האסונות שפקדוהו, והציע לו לבוא לדור עמו במרוקו. בעירו אגאדיר, שם יתן לו את אחותו לאשה. הצעתו נפלה על אוזנו הקשובה של ר׳ שלמה, אשר ראה בזה הצלה כפולה, גם לצאת מבדידותו וגם להתרחק מאוירת המחלוקת העכורה. לפיכך נענה להזמנתו, עזב את ארץ ישראל, ועבר למרוקו לגור עמו. בהגיעו לשם נשא את הרבנית שמחה, אחותו של ר׳ כליפא, ונולד להם לעת זקנותו, אור ישראל וקדושו, ר׳ חיים פינטו הגדול.

במבט לאחור, יתכן שסיבה נוספת עמדה לו. כי המתבונן בעין פקוחה על קורות משפחותהם של גדולי ישראל בארץ ישראל, בתקופה של לפני שלש מאות ארבע יבחין בדבר פלא, והוא: כמעט לא נשארו משפחות, אשר בניהם אחריהם אחר דור, עד דורנו אנו, נחשבים לגדולי תורה, וחיים בקדושה כיאות לאבותיהם הגדולים. וככל הנראה, אותם תהפוכות ומאורעות יושבי ארץ ישראל מאז ועד היום, הם שגרמו לכך שזרעם לא הלך בדרכי אבותינו. ויתכן שבורא עולם המגיד מראשית אחרית, שידע איזה זרע קודש פרי הילולים, אמור לצאת מצדיק זה, הוא שעורר וחיזק את לבו לצאת מארץ ארץ אבותיו, ולהרחיק נדוד למרוקו, שם ישתמר זרעו בקדושה ובטהרה, וימשיכו ללכת בדרכי הקדושה והיראה. וכפי שאכן זכה, שעל ידי גלותו למרוקו, נשתמרה משפחתו כפך השמן הטהור, לא נעה ולא זעה ממסורת אבותיה, ובניו בני בניו הנהיגו את עם ישראל כל השנים. בודאי יד ההשגחה העליונה סובבה כל זאת.

תולדות ר׳ יעקב פינטו

הבן השני, הגאון הקדוש רבינו יעקב פינטו. הוא הנהר השני, נהר דעה, מעין נובע חכמת הקבלה.

חכמי דורו כינוהו : ״אריה דבי עילאי, הרב הקדוש, המובהק בפרד״ס, חסידא . ופרישא, התנא האלקי, מרנא ורבנא, נזר ישראל והדרו״.

בספר מלכי רבנן ערך ר׳ יעקב פינטו כתב: מו״ה יעקב פינטו הא׳ זיע״א, בנו של כמוה״ר ראובן :נזכר באות ר', ע״כ. וטעה בזה, והטעה עוד אחרים אחריו, כי ר׳ יעקב היה בנו של ר׳ יצחק פינטו, כפי מסורת משפחת פינטו, ולא ראה שבהסכמת ר׳ יעקב פינטו לח״ד מהספר מקדש מלך, חתם בעצמו: יעקב בן א״א יצחק פינטו. ובספר מלכי רבנן עצמו דף כז. בערך ר׳ דוד מאמאן כתב, שראה מכתב תנחומים לפטירת הרב יעב״ץ עליו חתומים ר׳ יעקב בר׳ יצחק פינטו ור׳ דוד מאמאן. מעניין לציין פרט נוסף, בסוף כתב היד של לקט שושנים שלפנינו, מופיעה חתימת ר׳ יעקב שככל הנראה חתם בה "יעקב בן חיונה", אך אין זה ברור, והדבר מעורפל. כבוד הרב שליט׳׳א מספר, ששמע מישישה אחת שהתיחסה למשפחת פינטו במרקש, מצאצאיו של ר׳ יעקב, שבשנים קדמוניות היתה מגיפה גדולה בילדי העיר, ובסגולה להינצל ממנה הביאו בני העיר את ילדיהם למשפחת פינטו, כאשר בני המשפחה מקבלים את הילדים תחת חסותם, ומכך ואילך נקראו אותם ילדים: ״וולאד בני חיונא״, והכוונה שיחיו ולא ימותו, ולכך נקראו בני המשפחה בשם זה, ומעניין לדעת אם יש קשר בין הדברים.

עוד כינוהו: "אדוננו מורנו ורבינו, עטרת ראשנו, הרב הגדול, מעוז ומגדול, פטיש החזק, עמוד הימני, חסידא קדישא ופרישא, נר המערבי, המקובל האלקי, הנשר הגדול, בעל כנפים, סבא דמשפטים, אשר יצק מים ע״י אליהו הנביא ז״ל״.

כאחיו ר׳ שלמה, נדד גם הוא למרוקו, והתיישב בעיר מרקש. באותה תקופה, זרחה שמשם של מאות צדיקים, קדושי עליון, במערב הפנימי – מרוקו. ניתוקה של ארץ זו ממרכז העולם, מחיי החולין הסוחפים, ומהרדיפה המתמדת אחר הפקת התאוות, היוותה קרקע פוריה לצמיחתם של עובדי ה׳ בכל כוחותיהם.

צדיקים אלו נהגו כהנחייתו של הנשר הגדול (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ הלכה א׳): ״אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו וכוי, והוא מתקדש והולך, ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה וכו', מיד רוח הקודש שורה עליו" וכו'. וכך, מנותקים מהוויות העולם השפל, ומשאיפותיו החומריות, עלו ונתעלו חסידים אלו במעלתן הקדושה והטהרה, עד שגילויי רוח הקדש היו שכיחים בימיהם, ורבים מהם זכו לגילוי אליהו הנביא. לא לחינם התבטא הרבי ר׳ אלימלך מליז׳נסק זיע״א – מגדולי החסידות, כי במערב הפנימי מצויים צדיקים קדושי עליון המגיעים למדרגות גבוהות של תנאים ואמוראים.

מארץ מבוא השמש – הירשברג-אוראן.

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

אוראן.

שונה אוראן מאלג'יר מכל וכל. תהפוכות גורל עברו על עיר זו, הקרויה בערבית וכן בעברית ווהראן. במשך מאות שנים מכוונות היו כלפיה התקפות הספרדים, שביקשו, להאחז בה. העיר החליפה לסירוגין את בעליה. פעמים מספר כבשוה הספרדים והחזיקו בה. בסוף איבדו את השלטון עליה והיא חזרה לידי התורכים, ארבעים שנה לפני הכיבוש הצרפתי.אוראן

וכזה היה גם גורלו של בית הכנסת, שהפכוהו הספרדים לכנסיה וחזר להיות בית כנסת, כשגורשו הספרדים, ושוב נעשה לכנסיה.

גם כעת נמשכת מלחמת הכיבוש בין האסלאם לנצרות, אם כי בדרכים שקטות. בלי הרף זורמים אליה מהגרים מספרד והשפעתם ניכרת בכול. מאידך, קרובה היא לגבול מרוקו ורב למדי מספרם של נמסולמים המרוקנים בעיר.

זה מזדקר מיד, הג'לביה המרוקנית בשביל הגברים ונשים עם הברדס האפייני, רישומה ניכר בכל לחובותיה של אוראן. סחו לי, כי גם בבתי הספר, ובמיוחד אלה לבנות, רב למדי מספר התלמידים ממרוקו.

ספרדים מכאן ומרוקנים מכאן, אלה המעצבים את דמותה של העיר. ובכל זאת ההתפתחות של אוראן לעיר תעשייתית גדולה החלה רק מימי שלטונם של הצרפתים. לפני המפקד שנערך בשנת 1832 היו בעיר רק 3800 תושבים, מהם 2000 יהודים, 250 מוסלמים והשאר אירופים. גם במחצית המאנ הי"ט מציין נוסע גרמני, כי היהודים הם רוב האוכלוסיה.

עדיים קיים רובע היהודי של ווהראן, ורחובותיו העיקריים קרויים על שם מקומות, שבהם נחל נפוליאון הראשון את נצחונותיו המזהירים, אוסטרליץ, ואגראם, מילאן. רגשותיהם הפטריוטים של יהודי ווהראן כלפי צרפת לא מנעו, בימי ממשלת וישי, בעד הרעלת האווירה בצורה חריפה ביותר.

היסוד הניאו צרפתי ביקש להוכיח את דבקותו ונאמנותו לתורת הנאצים. באוראן, העיר שכבשו בה היהודים עמדות חברתיות חשובות, הייה לפניהם ביקעה להתגדר בה. ולכן סבלו כאן יותר מאשר במקום אחר. אולם כנראה כיום זה נשכח כבר מלבם של יהודי וראון.

בקרבת הרובע הוקם בית כנסת הגדול, שבנייתו נמשכת משנת 1880 עד 1918. ואמנם הבניין מהודר באורגן שנגינתו מפארת את התפילות בשבתות. יש חדרי משרד, לשכות, חדרי כיתות לתלמוד תורה, מדרש, כלומר בית מדרש, עם ארונות מלאים ספרים.

לפי הרשימה נמצאים בהם חיבוריהם של חכמי המגרב, הוצאות נדירות של דפוס ליוורנו, אלא שלא ניתן לי להציץ בהם. אולם האספות המרווח פוּנה עתה, כדי לאכסן בו את המצות. בצפון אפריקה מכירת המצות הוא המונופולין של הקהילה, המשתמשת בזכיון הזה, כדי לספק מצות לנצרכים חינם, או במחיר זול.

ולכן חזיתי במשרדי הקהילה בכל מקום, שהגעתי אליו בפרק זמן זה באותה תמונה של התקהלויות העניים. לשבחה של קהילת אוראן יש לומר, כי לא רק בזה ניכרת יהדותה. הרחובות והסמטאות שברובע היהודי קרויים בשמות יהודיים : רבי שמואל אבן צור, ליאון, יהודה ג'יאן, הסרן אנקאווה וכיוצא בזה.

אבל לא השמות הם העיקר , גם הבתים יהודיים הם, גם תושביהם יהודים. כאן מתרכזים היהודים, שבאו מעבר לגבול עם מרוקו, ועדיין לא החליפו את הג'לביות והשאשיות השחורות שלהם. הם תפסו את המקומות שנתרוקנו על ידי תושבי ווהראן ותיקים, שעברו לשכונות אחרות. לא רק יהודים ממרוקו נכנסו הנה, גם המוסלמים תפסו שורה של חנויות ודירות.

כאן מורגש על כל שעל דופק החיים היהודיים. ניכר, שזה מרכז האספקה לתשמישי קדושה ולמזון כשר, חנויות ספרים, אטליזים ועוד. הבתים מקצתם ישנים, הסמטאות צרות מאשר ברובעים אחרים, אבל אין כאן אותה הדחקות כמו ב" חאראה " אוב " מללאח ".

ואמנם לפני שלושה ארבעה דורות היית זו אחת השכונות היפות בעיר, וכשנכנסו הצרפתים לעיר שכן כאן ברחוב האקווידוקאט, שעל הגבול בין משכנות היהודים למוסלמים, המטה הצרפתי ופה התגורר המושל הצרפתי. במרוצת הזמן יצא רחוב זה מתחומי השכונה היהודית. הוא שינה את אפיו, ובכניסה אליו מתנוססות עדיין מימי מלחמת העולם השנייה, האוסרת על חיילי צבאות הברית לבקר בו.

כל אחרי הצהרים טיילתי ברחובותיה המרכזיים של  הכיר בליווי מר ג. אגרג'ה ( מעין תואר דוקטור ) לשפה וספרות ספרדית של סורבונה, שהוא מורה למקצוע זה בליסי ( גימנסיה ) הממשלתי המכובד שבעיר. הלה, יליד המקום הסביר לי את מצבם הכלכלי של תושבי העיר, שהתפתחה בקצב מהיר והיא כעת שנייה בגודלה בארץ.

מספר היהודים מגיע ל -35.000, והם תופסים מקום נכבד במסחר, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. אגב השיחה בסיור גילה לי ג… שהוא מעין חוזר בתשובה ליהדות, וזה רק שנתיים ימים, שהתחיל להתעניין בה ובבעיותיה. הוא חושב גל על עלייה לארץ, אבל אינו יכול לתאר לעצמו כיצד יעזוב את קברי הוריו הטמונים כאן.

לפנות ערב חזרתי לבית הכנסת הגדול, כי רבה של העיר, רבי דויד אשכנזי,  הזמינני להשתתף בשמחה שח הכנסת ספר תורה חדש להיכל, ספר שנדבו אותו בני משפחה מרוקנית המתגוררים כעת בעיר זו, ושנכתב במיוחד בירושלים. אלה נדבו כבר כמה וכמה ספרים לבתי כנסת בארץ מולדתם וגם כאן.

בבית הכנסת התאסף קהל רב, כולם אנשי מרוקו. הרב, החזן, השמשים וילדי המקהלה שימשו בבגדי שרד לבנים כאילו היה יום כיפורים. הרב חבש לראשו מגבעת כמרים רחבה, גם היא בלבן, ובגאווה רבה הסביר לי לאחר החגיגה, כי רק עתה הצליחו להכינה במיוחד בשבילו.

אין מייצרים מגבעות לבנות, שהרי אין כמרים חובשים מגבעות בצבע לבן. בלט הניגוד בין " עמך " המרוקני ובין כלי הקודש " המצתרפתים ". אולם שמחתם של המשתתפים הייתה כנה ולבבית. בתור איש ירושלים נתכבדתי בהכנסת הספר להיכל. ולאחר הטכס ערכו המנדבים, באחת מעליותיו המרובות של הבית, סעודה של מצווה, הכל כמנהג מרוקו.

הצצתי לשיעורים בתלמוד תורה שהתקיימו אוחתה שעה בחדרים הסמוכים. זוג צעיר של שלוחים מארץ ישראל, שהגיעו זה מקרוב לאוראן, עמלו קשה, כדי להכניס לפרוזדורה של תורה ילדים מספר, תלמידים של בתי הספר הציבוריים. אין בכל אלג'יריה בית ספר של כי"ח, והשיעורים בתלמוד תורה הם המקום היחיד שבו מקנים להם ידיעות כל שהן.

השיעורים מתקיימים בעיקר בימי ה' וא' בשבוע, כשהילדים פנויים מלימודים בבית הספר. ואלה הלומדים גם ערב – ערב הם השקדנים החרוצים, או המתכוננים לבר מצווה, בוודאי שאין לזלזל באותו מועט שאפשר להעניק לידים שבעה שאינה לא יום ולא לילה, ובימים שבני גילם פטורים מעול הלימודים וחופשיים להשתובב ולשחק כאוות נפשם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר