ארכיון יומי: 22 באפריל 2014


זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ- א. בשן

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

על מנהג הקשור בצפייה למשיח על ידי יהודי מרוקו מספר קפטן בריטי בשם בוקלרק שנסע עם משלחת רפואית בריטית מגיברלטר למרוקו בשנת 1826. לדבריו כל שנה בוחרים בתולה, שסוגרים אותה לכמה שעות בארגז עץ, בו היא מחכה לבוא רוח בקודש, בתקווה שהיא תהיה אמו של המשיח.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

כל שעת היותה בארגז שומרת עליה קבוצת יהודים. למנהג זה לא מצאתי שום אסמכתא. ייתכן שזו שמועה מוטעית שהגיעה לאוזניו. רוח הקודש בהקשר עם בתולה הוא מוטיב נוצרי, ודומה שהוא עירבב את הדברים.

היו תיאולוגים ומיסיונרים שהתעניינו בפרטי האמונה המשיחית של המוסלמים והיהודים, ערכו השוואות ביניהן וכן עם התפישה הנוצרית. אחד מהם הוא ג'יימס ריצ'רדסון שסייר במרוקו בשנות ה -40 של המאה הי"ט.

הוא ניזון מסיפורו של מוסלם שפגש בגדאמס – במדבר סהרה, דרומית מתוניסיה .ריצ'רדסון מתקומם נגד המגמה הנקמנית והאלימה של המשיח, שבאה על ביטוייה באסלאם ובקרב חלק מן היהודים. המשיח לפי הנחה זו, בא להכניע את הדתות היריבות ולנקום בהן.

לפי סיפורו של המוסלם, שתיאר אמונתם, הרי בבוא המשיח, ייכנסו כל בני אנוש תחת כנפי האסלאם, והכול ייהנו משפע, כשחולות הסהרה ייהפכו לזהב ולכסף. הדר יימשך ארבעים שנה עד שיקום הדג'אל, זה משיחם של היהודים שיופיע רכוב על חמור, וישמיד את כל המוסלמים.

לאחר ארבעים שנה יבוא ישו וישחוט את משיחם של היהודים, ואז יופיע גוג ומגוג מכורסאן, ובסיום יובילו הווהאבים על גבם את כל היהודים לגיהנום. פרטים אלה באשר לימות המשיח והשלבים עד ניצחון האסלאם, מופיעים בווריאציות שונות במסורת המוסלמית. עיקרם שלבסוף יהרוג המהדי – משיח המוסלמים, את הדג'אל משיחם של היהודים.

לדבריו, מאמין חלק מן היהודים, מתוך בורות ודמיון, במטרות הנקמניות של המשיח. לפי אמונה זו ישים המשיח עולו על צצואר כל הגויים. אך יש אסכולה אחרת בין היהודים, הטובים מהראשונים, אשר מאמינים כי גם הנוכרים ייהנו מברכת המשיח, ולא יימחו מעל פני האדמה.

גם בנצרות קיימת תפישה של משיח מיליטנטי, שהוא מסתייג ממנה, ומציג אמונה במשיח המשליט צדק, אהבה ואחווה בין כל העמים והדתות.

על האופי הקוסמופוליטי של המשיח, שיביא אושר לכל בני אדם עלי אדמות, סיפר לו חכם יהודי בשם רבי שמואל, אותו פגש במצראתה – עיר חוף מערבית לטריפולי – בהסתמכו על כמה פסוקים בתהלים פרק עב.

ואומנם לשתי הגישות הנוגדות לגבי המשיח יש יסוד במקורותינו. כשהרמב"ם שולל נקמה והשתלטות על העמים, הוא כותב : " לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שיינשאו אותם העמים. 

לשאלת ריצ'רדסון מה נאמר בתורה על העתיד המשיחי, השיב לו החכם : " משה לא דיבר על נושא זה. הוא התכוון לעשות זאת לאחר שיבוא לירושלים, ואחרי שיישב את עמו בארץ הקודש. אך הואיל והמרה את  פי ה', לא הותר לו להיכנס לארץ ישראל, וכך נמנעה ממנו הידיעה של העתיד לבוא.

כידוע אין המשיח נזכר במפורש בתורה והוא הדין בקוראן. אולם בניגוד לאסלאם, בה אין האמונה במשיח מעיקרי הדת – והיא תופשת מקום חשוב רק אצל השיעים -, הרי ביהדות זו חובה המעוגנת בתורה שבכתב, והכופר בה או " שאינו מחכה לביאתו ", כלשונו של הרמב"ם, הריהו כופר בתורה.

נשאלת השאלה מה היית העמדה השלטת ביו יהודי המגרב לגבי ייעודו של המשיח, האם זו שייצג אותה החכם ממצראתה או הגישה שנכנה אותה " נקמנית " ? נראה לי כי נאחרונה הייתה דומיננטית, ובוודאי במרוקו, בה היה מצב היהודים קשה יותר מבחינת ההגבלות מאשר בטריפוליטניה.

ייתכן שאין זה מקרה, כי המייצג את העמדה האחרת הוא חכם מטריפוליטניה. יהודי ממרוקו לא הסתירו תקוותם כי בימות המשיח תיעשה נקמה בגויים על כל הסבל והעוול שגרמו ליהודים במשך דורות. בתקווה זו השתעשעו, והיה זה אחד מן האמצעים הפסיכולוגיים שעל ידם מסוגלים היו להתגבר על סבלותיה של גלות ישמעאל.

עדויות להנחה זו מצויות גם אצל נוצרים שביקרו במגרב. כניעת הגויים ללא אלימות ושימוש בחרב, היא האמונה היהודים לימות המשיח, שמתאר אותה אדיסון, שהזכרנוהו לעיל. שוללים היהודים במגרב כל פעולה בעלת אופי צבאי, אך הם מאמינים כי הופעת המשיח תהיה מלווה במלחמה.

הוא יוביל את אויביו בשבי וכל " האדומים " – הנוכרים לפי כינויו – ייכנעו לפניו ללא שפיכות דמים. יש כאן אפוא יסוד של ניצחון צבאי, אך בדרך ניסית וללא הקרבת קורבנות אנוש. במקום אחר בספרו הוא כותב, כי היהודים מצפים למשיח כחזון עובדיה, וכי הגויים יהיו חוטבי עצים ושואבי מים של בני ישראל.

אמריקאי בשם ג'יימס ריילי, שעשה במרוקו בשנים 1815 – 1816, לאחר שספינתו נטרפה בים והוא נשבה, כותב כי כל יהודי המגרב מאמינים שעתידה אומתם ליטול את שרביט השלטון על העולם כולו. אומנם, ייתכן ששמע זאת מפיהם של מוסלמים.

מכל מקום, אמונה עממית זו הייתה מרחפת בחלל האוויר בקרב המוסלמים והיהודים כאחד, כחלק מחזון של אחרית הימים. נקם ושילם ייעשה בכל הגויים ביום הדין, כך מאמינים היהודים. זאת מביא ריילי במקום אחר בספרו, מפיו של נוצרי שניסה לעשות נפשות לנצרות בין יהודי מרוקו, ללא הצלחה רבה. 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

בית הכנסת בפאסהמקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

אברהם בן מוחא. המאה ה-16. בקובץ ליקוטים קבליים, כתב יד בית המדרש לרבנים בניו יורק, שנכתב בצפון אפריקה במאה ה-18 כתוב : כבת בספר קדמון כתב יד משם מקובלי דרעה ז"ל, וז"ל : שאל רבי יוסי הגלילי את רבי אברהם בן מוחא, מדוע אינו אנו מניחין תפילין בט"ב כי אם התפלה של יד, ואן מניחין תפלה של ראש. והשיב לו איכה ישבה בדד. והסימן כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק.

אברהם אבן מוסא בן שלמה . נולד סמוך לשנת ת"כ, כנראה בתיטואן, נפטר בכ"א באדר תצ"ג בתוניס. נפטר בכ"א באדר תצ"ג בתוניס. החיד"א בשה"ג כותב עליו : רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי.

תחילה חי במרוקו, ואחר כך עבר לתוניס, לדעת בניהו. בשנת ת"פ בערך כבר נמצא בתוניס, שכן עיקר חיבוריו חיבר בעיר זו, ושם העמיד רובי תלמידיו. ברם, לפי זה נצטרך להניח שלא כתב לפני היותו בן ששים שנה אלא מעט.

הדעות חלוקות אם אכן היה תלמידו של רבי מנחם עטייא. היה חברם של רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב בן מראגי. מפי האחרון זכה גם לשבחים. יחד עם רבי אברהם אזולאי כתב הגהות לספר " אוצרות חיים ", שנדפס בליוורנו בשנת תר"ד. בן מוסא התייחס בהערה מופלגת לקבל האר"י. מיוחס לו פירוש קבלי להגדה של פסח.

רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון "

גדול עד מאוד היה הגאון מגאוני קמאי קדוש עליון ונורא. בקי בחדרי תורה המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ"ל בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר. חיבורים רבים חיבר, חידושים על הש"ס ועל כתבי האר"י ז"ל. הגה בתורה גם בעלותו על משכבו, ואז עלו במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגייא בשעות היום חידושים אלו, שנתגלו לו מלמעלה, הלהיבו את נפשו. סיפורי פלא רבים סופרו אודותיו.

מהר"ר אברהם בן מוסה, רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי – מרוקו. חיבר " שיטה " על סוטה, כתב יד נחמדת. וראיתי שיטה זו, ובסופו ביאור להלכות חמץ להרמב"ם, וקצת פירוש ההגדה על דרך האמת דהיינו הקבלה ועל מסכתות אחרות.

ובספר " שיח יצחק " מביא חידושיו ליומא. והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מורנו הרב בספר " אוצרות חיים " – כך כתב מרן החיד"א על הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ"ל, בספרו " שם הגדולים ".

יניק וחכים.

משפחה מפוארת של חכמים וצדיקים הייתה משפחת " בו מוסה ", שמוצאה מספרד. ידוע לנו על רבי משה בן מוסא, שהיה מגדולי חכמי ספרד בתקופתו של הגאון רבי יצחק בר ששת – הריב"ש. הרב משה בן מוסא שאל מהריב"ש כמה שאלות הלכתיות, וחיבר " פירוש שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן ". רבי משה בן מוסה התווכח בשנת קע"ג עם המומר יהושע הלורקי בטורטוסה.

יהושע הלורקי היה רופא ומשכיל יהודיספרדי מהמאה ה-15 שהתנצר ויזם את ויכוח טורטוסה. נולד בעיר לורקה דרום מזרח ספרד וחי באקניס שבמחוז אראגון בספרד.

בתקופת היותו יהודי כתב ספר על צמחי ועשבי מרפא. הוא היה תלמידו של שלמה הלוי מבורגוס בטרם האחרון המיר את דתו. למרות המרת דתו של רבו הוא נשאר יהודי באותה העת. הוא אף כתב אגרת לרבו שהתנצר ובה התווכח עמו על נכונותה של הדת הנוצרית.

יהושע הלורקי המיר את דתו רק מספר שנים לאחר מכן. הוא הוטבל ככל הנראה בשנת 1412 ובהשפעתו של וינסנט פרר. הוא קיבל את השם הירונימוס דה סנקטה פידה. לאחר התנצרותו הפך לרופאו של האפיפיור בנדיקיטוס השלושה עשר, והיה שותף לתעמולות למען המרת יהודים.

בדור שלפני גירוש ספרד, אנו שומעים על רבי חיים בן רבי יהודה אבן מוסה, שהיה רופא בחצרות מלכי קסטיליה. גם הוא התווכח עם הנוצרים על תורת ישראל. בשנת רט"ו – 1455, חיבר את הספר " מגן ורומח ", אשר בו השיב על טענות הכומר ניקולס די לירה נגד היהדות.

בספר זה כתב כללים על דרכי הוויכוח עם הנוצרים, וערער על הדרשנים המתפלספים. כן נודע לנו על רבי שמואל בן מוסה שהיה סופר בליסבון. בשנת רל"ה, הוא העתיק בליסבון תורה, הפטרות וחמש מגילות. שנה לאחר מכן, העתיק גם ספר תהלים.

בדור שלאחר גירוש ספרד, אנו מוצאים את בני משפחת בן מוסה במרוקו. רבי יצחק בן מוסה ואחיו יעקב שעלה לארץ ישראל, שלחו אגרת בשנת ש"א בשבח ארץ ישראל, לאביהם במרוקו. רבי יוסף בן נאיים מזכיר את החכם רבי דוד בן מוסה שחי במרוקו בדור שלפני רבי אברהם בן מוסה.

רבי אברהם נולד לאביו רבי שלמה בן מוסה בתיטואן שבמרוקו הספרדית בסביבות שנת הת"כ – 1660, והוא נקרא על שם סבו רבי אברהם. רבי אברהם הצטיין בידיעת תורת הנגלה, כפי שראינו שחיבר חיבורים על מסכת סוטה ויומא, והיה בקי גדול גם בחכמת הקבלה.

רבי אברהם חמד תורת הנסתר בחבורה של חסידים ומקובלים, שבראשם עמד המקובל רבי יעקב בן מארג'י, מגדולי המפרשים של ספר הזוהר. רבי אברהם בן מוסה היה רך בשנים, אבל אב בחכמה, החשוב והגדול בחבורה, והוא מכנה את רבי יעקב מארג'י " אלופי ומיודעי "

בני החבורה הזו הם שעודדו את רבם לחבר את פירושו של ספר הזוהר. וכך כתב רבע יעקב מארג'י בהקדמה לספרו : : ויהי היום ויבואו בני האלוהים החברים המקשיבים לקולי מליצי דעי תלמידי ידידי, ובראש המדברים אברך אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נ"י..וכשומעם את דבריהם…אזרתי כגבר חלצי ושמתי קסת הסופר במתני, לבאר ביאור על הספר היקר הזה, שלא יישאר חלילה סתום וחתום "

פירושו של הגאון יעקב מארג'י על ספר הזוהר, הוא גדול בכמות  ואיכות. פרופסור מאיר בניהו, שכתב יד של הספר נמצא ברשותו, כתב עליו : " ספר זה מפליא בהיקפו ורוב ערכו וחשיבותו. בכמותו אינו נופך מספר " כתם פז ", פירושו של רבי שמעון לביא על ספר הזוהר.

הביאור על פרשת בראשית נקרא " המאור הגדול " ויש בו שמונה מאות ושבעים ושישה דפים צפופים. נשלם בי"ג באדר, חמשת אלפים וארבע מאות ונ"ח מצא חן ליצירה, כלומר הוא משנת תנ"ט – 1699, ולא נשמטו אלא החלק השני של " המאור הגדול " וכמה כרכים מן הפירוש לחלק האחר של הזוהר הנקרא " אמת ליעקב " באוסף בניהו. וכל מה שנדפס ממנו הוא " פירוש על האידרא זוטא קדישא בלבד .

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים. 

כמשיב בהלכה.

למרות שר׳ יוסף לא כיהן ברבנות באופן רשמי, הרי עיון חטוף בתוך קובץ תשובותיו מוכיח שהיה לן בעומקה של ההלכה, וער לשאלות המתעוררות בחיי הקהילה ולבעיות שהזמן גרמא. התשובה הראשונה שנמצא בה תאריך כתיבתה, נתבררה על ידו בהיותו כבן עשרים שנה ונדרש לה מעצמו בלא שנשאל, בדבריו:

שאלוני רעיוני לחוות דעתי קל״ה כמות שהיא, בהאי נדון ששמעתי שואלים את פי המורים … ובכן נתתי ליבי לדרוש ולחפש בספרי שו״ת רבותינו הראשונים מה משפט התורה.

השאלה דנה ביהודים מפאס המשרתים בחיל התחזוקה של המלך ואשר מחמת המלחמה נאלצים לשהות בעיר מראקש זה שמונה שנים. מפאת המחסור במקום בבתי הכנסיות במראקש, ביקשו לבנות להם בעיר בית- כנסת משלהם. חכמי מראקש עיכבו בידם בטענה, שיש תקנה בעיר האוסרת להקים בתי כנסיות פרטיים. לאחר משא ומתן הסכימו להניח להם לבנות בית-כנסת, בתנאי שיביאו פסק הלכה בכתב מחכמי הדור המתיר זאת, או לחילופין אם יסכימו לתת מהכנסות בית הכנסת ארבעים צ׳ורו לקופת הקהל מדי שנה. בתשובתו דן ר׳ יוסף בשאלה מצדדיה השונים, תור שהוא עושה שימוש נרחב במקורות משל הפוסקים, ראשונים ואחרונים. תשובתו נכתבה בשבט תרס״ג (1903), ומקיפה כשנים עשר עמודים גדולים.

שמעו של ר׳ יוסף כגדול בתורה, ושמע ספרייתו העשירה הגיעו למרחקים, ושאלות רבות זרמו אליו מן הציבור הרחב, מבני תורה ומרבנים מכובדים מפאם ומחוצה לה. גם רבנים מארצות סמוכות הריצו אליו את שאלותיהם. ולכולם ענה תשובות מפורטות. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם חכמי הדור. להלן רשימה חלקית של החכמים אשר שאלו אותו ונשאו ונתנו עמו בהלכה, מהעיר פאס הרה״ג: ר׳ חיים דוד סירירו שהיה חברו ללימודים וכיהן כרב ראשי ודאב״ד העיר פאס״; ר׳ מאיר ישראל; ר׳ רפאל הצרפתים ר׳ מכלוף שרביט. מהעיר קאזא בלאנקא — הר׳ משה חי אליקים, הרב הראשי וראב״ד, שאל בענין נשואין אזרחיים ותנאי בקידושין. בפנייתו אל ר׳ יוסף הוא מכתירו בתוארים נעלים, הוא מתנצל על שהוא מטריח את ר׳ יוסח ״כי אין לי פנאי ואין לי ספרים הרבה״; ר׳ שלמה הכהן דיין באזמור; ר׳ ישם״ח עובדיה מחכמי צפרו; ר׳ יצחק אסבאג ראש ישיבה במכנאס״; ר׳ אברהם משה הלוי פינגהורט רב באלג׳יר, אשר הפנה שאלות רבות בנושאים מגוונים לר׳ יוסף; ר׳ משה איזנביט מאלג׳יר, אשר שאלתו כתובה בצרפתית במכונת כתיבה; ר׳ שלמה עמאר מהעיר תמושנת באלג׳יר״; ר׳ דוד קאטארזא מתונים  ור׳ משה חדאד מהעיר נאבל בתוניס ר׳ אליעזר בן לולו, עלה לארץ וכיהן כרב העיר בית שאף; ר׳ ברוך אסבאג, דיין במרקאש״ ור׳ דוב בעריש צוקרמאן מהעיר לבוב, אשר ביקר בפאס לפני מלחמת העולם השניה והיו לו קשרים הדוקים עם ר׳ יוסף.

כמו בן נשא ונתן עם הרבנים הצעירים שהיו בראשית דרכם בהוראה. הם הפנו אליו את שאלותיהם או את תשובותיהם שכתבו, כדי שיחווה דעתו עליהם. לכולם הקדיש זמן להשיב ולעיין בדבריהם ולהעיר הארותיו לפסקיהם. בכר עודד אותם להתמיד בלימודם ולעסוק בבירורי הלכה. 

ולהלן רשימה חלקית של אותם הרבנים שהיו אז צעירים לימים: ר׳ ישראל אליזרע, המכהן היום כרבה של אשדוד; ר׳ יוסף שרביט, רבה של אשקלון; ר׳ יהושע מאמאן, המכהן כיום כדיין בביה״ד הרבני בבאר שבע״; ר׳ דוד עובדיה, חבר לשכת הרבנות בירושלים; ר׳ רפאל בירדוגו ז״ל, אשר כיהן כרבה של קרית שמואל וקרית חיים בחיפה״; ר׳ שמעון ברור אוחיון, רבה של יפו

תשובותיו עוסקות בכל ארבעת חלקי השו״ע, אף נוגעות בבעיות שהתעוררו בעקבות החידושים הטכנולוגיים. ומשום כר נדרש כמובן, לחיכוכים של חידושים אלה עם קיום המצוות. ולכתחילה בנושא השבת; לזה הקדיש את חיבורו ״כל חדש״. מיגוון רב של תשובות נמצאות בחיבוריו ההלכתיים, כגון הוצאת זרע לשם בדיקת עקרות; שימוש בפיאנו בבית הכנסת בשבת על ידי גויי״־; אם אין חשש איסור רבית בשימוש בבנקים; ומסימני הזמן נטרד, בבעיות שהתעוררו עקב ההתרחקות של דודינו מקיום התורה ומשמירת מצוות; כגון בעיות של נשואין אזרחיים ותנאי בקידושין; שליח ציבור המתגלח בתער; הליכה בגילוי ראש לגברים; משחקי כדור בשבת; צילום בשבת; כתב צרפתי לענין איסורי שבת; שותפות עם יהודי מחלל שבת, בכור שנולד לאשה יהודיה שהרתה מגוי אם חייב בפדיון; תרומות של יצאניות יהודיות לבית הכנסת, אם אין בהן משום אתנן; שינוי שמות עבריים ללועזיים, ועוד.

 בתשובותיו הוא משתמש בכל הספרות הרבנית העניפה הנמצאת בספרייתו, מהראשונים ועד אחרוני האחרונים חכמי דורו. כמו כן משתמש בספרי הלכה שעודם בכתובים. הוא אינו מסתפק בציון המקורות, אלא גם מצטט את דבריהם, בהנחה שמרבית הספרים שהוא מציין אינם מצויים בהישג ידו של כל חכם

לפעמים נדמה שאין הוא שש להכריע את ההלכה, אלא מציג את כל צידי הבעיה כפי שהם משתקפים בספרות ההלכתית. על כר כתב במפורש מספר פעמים; כמו שמצאנו בתשובתו לר׳ משה חי אליקים, שחתם בדברים דלקמן: ״מעתה אודה ולא אבוש כי אין דעתי מכרעת לשום צד רק אני מאסף לפני רום מעלתו מה שבינותי בספרים וכת״ר דעתו רחבה לקרב או לרחק״.

ראויה לציון תשובתו שפסלה יין שנמזג במים בשעת הכנתו, לקידוש, להבדלה, ולכוס של ברבת המזון ושבע ברכות. דומה כי בתשובותיו הוא נוטה להחמיר; יתכן שנטייתו זו נבעה מתור חרדתו מן ההדרדרות הרוחנית וההתרחקות משמירת המצוות ההולכת ורווחת בקרב היהודים. חרדה שנתן לה ביטוי מפורש בתשובותיו. כגון, כאשר נשאל אם מותר להשתמש בפיאנו בבית הכנסת בשבת על ידי גוי, לאחר שדן בבעיה מן ההיבט ההלכתי ופסק להחמיר, כתב:

ובפרט בדורותינו אלה שנתמעטה היראה וכל יום אזדא ומדלדלא, איו לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו. והחירות המדיני [=שויון זכויות] קלקלה כל הדתות … לכן צריכים אנו לעשות גדרים וסייגים ומשמרת למשמרת לכל איסורי תורה ובפרט לשבת החמורה … חרדה מעין זו חזר וביטא בתשובה שכתב מעצמו בלא שנשאל מן החוץ. כאן הוא יוצא כנגד הנוהג שהחל להתפשט בין היהודים לקרוא לבניהם בשמות נוצריים:

בימינו שפשטה החופשיות — ומעט שווי זכויות, פשתה המספחת שהתחילו איזה ישראלים לפרוץ ולשנות את שמם ושם בניהם ולהתכנות ולהקרא בשמות הלועזיים והנכריים, דבר שלא נשמע בארצינו במערב מקודם לזה וחוששני מחטאת… לאחר שהאריך להוכיח את חומרת האיסור, מסיים בפניה לציבור לשמור על טהרת השמות העבריים, ובזכות זה הוא כותב: ״אולי יחונן ה׳ אותנו להשיבנו לאדמתינו, ארצינו ונחלת אבותינו בקרוב, אמן כן יהי רצון״. יראת חטאו וחששו שלא יכשל בדבר הלכה, בולט במכתב תודה שכתב ר׳ יוסף לרבי משה חי אליקים ז״ל, הרב הראשי לעיר קאזאבלאנקה, כאשר שלח לו ספר ״שש אנוכי״ להרה״ג ר׳ שמעון אביקציץ׳

נא ידידי … שמעתי מאיש אחד שכת״ר אסר לקצבים בקאזא- בלאנקה לשום בשר במכונת הקרח הנקרא גלאס״ה ידע רו״מ בת״ר שכבר אני עני כתבתי בזה בספרי הקטן ״כל חדש״\… וכשומעי שרו״מ כת"ר אסר, לבשתי חרדה כי מיראי הוראה אני ובפרט באיסור גדול כזה איסור תורה — איסור דם. לכן כת״ר יודיעני מה משפט הדבר ומה מעשיהו, לידע איזה דרך ישכון אור ואדפיס איזה השמטה בע״ה במפתחות הספר. מתשובותיו נראה כי היה לו ידע נרחב גם בספרות הקבלית\. נחתום פרק זה בתקוה כי נשוב לדון באריכות יתר בדרכי כתיבתו ובשיטתו של ר׳ יוסף, שעה שהוא ניגש לדון ולהכריע בבעיות הלכתיות, כאשר נזכה לההדיר בע״ה כל תשובותיו המכונסות בחיבוריו ״צאן יוסף״ ו״שארית הצאן׳׳.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר