ארכיון חודשי: אפריל 2014


הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

חתימות הרבנים ז"ל

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

שו"ת רבי יצחק בן ואליד 1797 – 1870

תקופת היצירה הספרותית המסורתית של תורת השו"ת של חכמי מרוקו הייתה ארוכה, משלהי המאה ה-17 ועד שלהי המאה ה-19. תחילת בשלהי המאה ה-17 בחיבורו של רבי חיים טולידאנו " חוק ומשפט ", וסיומה בחיבורו של רבי יצחק בן ואליד " ויאמר יצחק ".

העניין ההיסטורי בקובץ זה רב הוא, משום שאין הוא אלא חלק מתוך מערכת תהליכים המאפיינים את החברה היהודית בצפון אפריקה עד אמצע המאה ה-19. ההתמזגות בין תורתם של חכמי המערב הפנימי שבפאס ובמכנאס לבין יהודי המערב החיצון שבמרוקו הספרדית, בדרום מרוקו ובמערב אלג'יריה היא חלק מן האינטגרציה התרבותית שנוטלים בה חלק גם הקהילות המתחדשות כמו טנג'יר וג'יברלטאר. החיץ שהיה קיים בין יהודי מרוקו הפנימית מזה ובין יהודי המגרב העותמאני ודרום אירופה מזה הולך ומתפורר, ונוצרת תרבות אחידה רווית מגעים והשפעה הדדית מתמדת. את מקומה של אמסטרדם באירופה תופסות עכשיו קהילות לונדון וליסבון.

הקורא בספר השו"ת של רבי יצחק יעמוד בקלות על התפוצה הגיאוגרפית שבה נוטלים חלק תורתם של יהודה עייאש מאלג'יר, בני אלפאסי מתוניס, יעקב בן מלכא מתיטואן, יוסף הרוש ממרכאש ויעקב אביחצירא מתאפילאלת.  דוגמה לדרכים שבהן השתלבו הספקולציות הכלכליות היא תשובה שבה מעורבים " קומיאסריו " עם " מזדמן סחורות ואין בידו ממון לפורעם ". ומצד אחר תשובותיו של בו ואליד הן הגילוי האחרון לעסק הכלכלה של " האומה הספרדית " בשכונות היהודיות  המתעוררות בטנג'יר ובאלקצר, בתיטואן ובלאראג'י כאשר המוקד הרוחני שלהן הוא קהילת תיטואן המשקפת את הרציפות בין המאה ה-18 לבין המאה ה-19. תורתו של רבי חסדאי אלמושנינו כמו השררה של משפחות ביבאס ואבודרהאם ישובו ויעלו מן המאה ה-18 למאה ה-19.

תשובותיו של בן ואליד בחלקן הן מאמרים מקיפים בסוגיית יסוד שנתנסחו בתורתם של גדולי ספרד הרמב"ם והרמב"ן הרא"ש ורבי יוסף קארו, משפ ניתכו אחרי כן בפסקיהם של חכמי תלמידיו של בן ואליד, יצחק בן נאים וראברהם אנקוואה. שני הכרכים מקיפים יותר מאלף עמודים בדיני עולם ומלואו של עשירים בעלי חזקות וערבונות ומקרקעין ומטלטלין ושל הדיוטות עבדים ושפחות.  

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

 פסח וחגיגת מימו 

  פסח וחגיגת המימונה   

  מנהג מופלא.מימונה

אנו שבים אל הרחוב הראשי של המללאח, המלא מפה לפה זרם החוזרים מעבודתם בעיר החדשה, הצרפתית. כל רגע מציג חיים לפני מישהו מנכבדי פאס. לאחר שקראתי בספרים ולאחר שביקרתי בבית הקברות מכיר אני את כולם, כאילו בתוכם גדלתי. אל חיים ניגש אדם צעיר ועמו ילד בן שבע, המחופש במדי קצין צרפתי, ולוחש משהו באזנו. ח. מסביר לי, שגיסו, אחי אשתו, מזמין אותי לבוא לחגיגת מצווה בבית אביו. בנו הקטן, זה שראיתיו כרגע, נכנס הערב ל " חברה " , כלומר ל " לחברה קדישא ". גיסו מתגורר בקאזבלנקה, ובא עם כל בני ביתו, לקיים המנהג בבית אבא.

שאלתי לפשר המנהג, האם הילד חלה וכלן נדרו הוריו נדר להכניסו ל " חברה ", שיאריך ימים ?, לא מניה ולא מקצתה. הילד בריא ושלם ומעולם לא חלה. מנהג זה נפוץ במשפחות מסוימות בפאס, ומשפחת חותנו מקיימת מנהג. קודם החגיגה אנו הולכים  לביקור בביתו של רבי יוסף בן נאיים, זקן החכמים שבעיר, הנודע לתהילה בגלל ספרייתו הגדולה, היחידה במינה בכל צפון אפריקה.

לפי השמועה שיש בה כשלושים אלף כתבי יד ודברי דפוס, מהם קדומים ונדירים ויקרי מציאות. בעולם הוא נודע בשל מלונו הבי וביבליוגראפי על חכמי מרוקו, שהדפיסו בירושלים. עוד לפני כן הודענו על הביקור לבנו של רבי יוסף, והוא נקבע לאחר תפילת ערבית.

שוב אני נכנס לאחד הבתים הישנים, מטפס על מדרגות תלולות ועולה לדירתו של רבי יוסף. מקבל אותנו אדם כבן שבעים וחמש שנה, צנום ורזה, שארשת פניו וכל הליכותיו מעידות כי הוא ממשפחת מושכים בשבט סופר. לפי מקצועו הוא סופר בית הדין של פאס. השיחה מתנהלת באווירה לבבית, כאילו מכירים אנו זה את זה שנים רבות.

רבי יוסף אץ להראות לי את חיבוריו בכתב יד, שעדיין לא הספיק לפרסמם.הנה הם מכורכים יפה, כתובים בהקפדה ובלי מחיקות ותיקונים. הרי חיבורו על מנהגי מרוקו, קובצי דרשות ופירושים על התורה ועל הש"ס. ספרים אחדים חורגים בהחלט מתחום התעניינותם הרגילה של חכמי ישראל. חיבור על " חיות קטנות וגדולות "שישנן בעולם, מעין ספר זואולוגיה, ושני לו חיבור על צמחים ועל אבנים יקרות הנזכרות בתנ"ך, ועוד מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המללאח בפאס.

כארבעים חיבורים באמתחתן של רבי יוסף ועתה מחכה הוא לגואל שידפיס אותם. הרי הקולמוס שבו הוא כותב, כי עדיין לא הסכין להשתמש בצפורן ברזל, והרי הקסת עם הדיו, שהוא מכין בעצמו. השיחה מתגלגלת לספרייתו, ורבי יוסף מתארף כיצד אסף במשך כל חייו את הספרים, כיצה היה הולך לחפש בגניזה שבבית הקברות של פאס אחרי כתבי יד, שבעליהם, בניהם של חכמים ורבנים, דנו אותם לגניזה, מאחר שלא ידעו לקרוא בהם ולא הבינו את תוכנם. רגש יראת הכבוד מנעם מלהשתמש בהם כנייר לעטיפה, ולכן היו טומנים אותם יחד עם ספרי תורה וסידורים פסולים בגניזה של בית הקברות, אבל את רוב הספרים קנה בכסף מלא, או רכשם בחליפין.

עלינו לעליית הגג, ששם ספרייתו של רבי יוסף, חדר לא גדול שלאורך כל ארבעה קירותיו אצטבאות ספרים, עד לתקרה. רק דלת הכניסה וצוהר קטן פנויים. הספרים מסודרים יפה לפי תקופות ועניינים, כתבי היד לחוד ודברי דפוס לחוד. ראיתי, כי המספר שנקטו שלושים אלף גומא הוא. על הרצפה ליד הצוהר מצע פשוט, עליו שוכב רבי יוסף ומעיין בספריו, ביום לאור השמש ובלילה לאור הנר. כאן הוא גם ישן.

השיחה נמשכה שעתיים ונתגלגלה לענייני ארץ ישראל. רבים דיברו אתו על עלייתו לארץ וניסו לשכנעו, שיבוא לירושלים ויביא את ספריו איתו. בניו היו נוכחים בשעה זו בחדר, ומתוך תגובותיהם ניכר היה, כי אין דעתם נוחה מכיוון השיחה. לספרייתו של רבי יוסף יצא שם בארצות הברית, אשר שם לכסף מוצא והוא לא נחשב.

כל הזמו שישבתי ושוחחתי עם רבי יוסף נדמה לי שחזרתי לימי הביניים. לפני אחד החכמים הבקיא בשבע חכמות. ספגן, מסתפק במועט, חי בדלת אמות של תאו הקטן. כמעט בצער נפרדתי ממנו. אבל הבטחתי לבקרו פעם שנית בחג.

שעה עשר בלילה, הגיע הזמן לסור ולחזות בהכנסת הילד ל " חברה ". בבית חותנו של חיים הילולא וחינגא. שולחן ערוך ויהודים מסובים ליד בקבוקי יין ומאחייא, הצלחות מלאות כל מיני בשר ופירות לחים ויבשים. שותים לחיים כל אנשי ה " חברה ", מזומנים, ובראש השולחן יושב נשיא ה " חברה " אחד מנכבדי העיר החשובים. הנשיאות ב "חברה " שררה היא, העוברת כרגיל בירושה מאב לבן.

גם הנשים מסובות ליד השולחן הארוך, שותות לחיים עם הגברים, במידת חופש שאינה שכיחה בשמחה של מצווה בחוגי שלומי אמונים בארץ ישראל או באירופה. ה " חבר " הצעיר מסתובב בקיטל לבן ולוגם גם הוא. גם יתר הילדים הקטנים של בני המשפחה נמצאים כאן, על אף השעה המאוחרת, וגם הם שותים מאחייא ויין הארץ החריף, כאילו הוא חלב.

כשהגיעה השמחה לשיאה עשו " מי שבירך " חמועמד לחברות, ונשיא החברה הכניסו באופן חגיגי ל " חברה " , ובינתיים הייתה שעת חצות.

המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצורהמשפט העברי

מר משה גבאי

עוד מצאתי בכתב יד הראב״ד ז״ל הנז׳ וז״ל

ל״א. טופס שייך לתקנת המחילה שמוחלת האשה לבעלה, ומסלקת ליורשים. וז״ל הקדמונים ז״ל, אח״ב הסכמנו אנו החתומים במה שהסכימו החכמים השלמים, מן הטעמים שנזכרו בתקנתם. שאין רוב צבור יכולים לעמוד בתקנת הסכמת שלשה דייני המשמרה, ובמחילה שתודה כל אשה לבעלה מכתובתה, הסכימו שאין צריך הודעת קרוב, אפי׳ שיהיה מצוי בעיר. שלא יהיה קטטה בין הבעל לקרובי האשה. ולפיכך חזרו לתקן, שבהמצא לשם חכם מחכמי המעמד הנמנין לדין סגי, לקיים דבר המחילה ההיא, ואם לא יעידו עדי המחילה, שהיה שם מצוי חכם. אין בח במחילה להפקיע יד מי שיש לו זכות בכתובתה שמחלה לבעלה, או בנכסים שנפלו לה מצד אחר, הן בירושה, הן במתנה, הן בפירעון כתובה מאיש אחר, באיזה צד או אופן שיהיה, והכניסתם לבעלה בנדונייא, וכתב לה כתובה למנהג המגורשים יצ״ו, או בתנאים שיש בהם צד זכות לזולת, לאו כל כמיניה לבטל ולמחול הזכות ההוא, שיש בו זכות לזולת אם לא ימצא שם חכם כמי. יען ראינו שגם אשה כזו לפעמים היא באנוסה מהבעל לבטל ולמחול הזכות ההוא. ובהמצא שם חכם, אפשר שיש תיקון בדבר. וחתומים בה״ר אהרן בן חיים, וה״ר יצחק בן זמירו, ובה״ר ישעיה בקיש, וה״ר יחייא בירדוגו. ע״ב מצאתי כתוב וחתום בהראב׳׳ד הנז׳ ז׳׳ל.

אדר שמ״ח

ע״ע מזונות הבת אצל אמה שנתגרשה, ותבעה מזונות לבן או בת מהבעל, שלא יתן לה דמים, כ״א לחם ולפתן ממה שהוא אוכל וכל שכן למורדת.

ל״ב. טופס במאמר ב״ד יצ״ו. בהיותינו אנו החתומים מקובצים בישיבת הנגיד המעולה ה״ר אברהם רותי יצ׳יו, נשאנו ונתננו בענין המזונות, שתבעה פאדואינא מורדת החכם יהודה עוזיאל, בת החכם הה״ר שמואל זלה״ה לבעלה הנז׳, לבתה שיש לה ממנו. ואחר שראינו העדאת עדים שהעידו שהוציא החכם ה״ר יהודה הנז׳, ה״ה ישראל ג׳יבון, ומאיר בן ליג׳א שהעידו ממה שנגזר עליהם מלפני חכמים נ״נ זלה״ה, בענין המזונות שתבעו אותם הנשים שגירשו לבנות שהיו להן מהם, בהיות הבנות משלש שנים ולמעלה, שגזרו שלא יותן להן דמי מזונות כלל, אלא לחם ולפתן ממה שהאב אוכל, ואם המגורשת מניקה שום ולד יותן לה חצי ההנקה כנמ״ב בפסק א׳ להרבני מוהר׳׳ר שאול סירירו ז״ל, ומוהר״ר סעדיה אבן דנאן ז״ל, ומוהר״ר עמנואל סירירו זלה׳׳ה. ואנו גוזרים ואומרים דמכ״ש הוא בנדון הזה, שהאשה מורדת על בעלה, שלא ינתן לה דמי מזונות כלל מכאן ואילך, אעפ״י שעד עכשיו פרע לה דמי מזונות, כי אם שיפסיק לה מזונות אצל אמה לחם ולפתן ממה שהוא אוכל דבר יום ביומו. ולראיה וזכות ביד החכם ה׳יר יהודה הנז׳, שכך גזרנו ח״פ בטו״ב הו׳׳א לחדש אדר הנהדר שנת שמ״ח נפש עבדן לפ״ק פה פ׳אם וקיים ע״כ. וחתומים החכמים השלמים הר״ר יוסף ן׳ עמרם ז״ל, והר״ר יצחק אבזרדיל דיל, והר״ר יוסף אלמושנינו ז״ל, וה״ר אברהם הכהן ז״ל, וה׳׳ר סעדיה בן ריבוח ז״ל, וה״ר יצחק בן שלום ז״ל, וה״ר יצחק חאגייז ז״ל, והעתקנו טופס זה מהתורף תיבה בתיבה, ונמצא על נכון. והכרנו חתימות החכמים הנז׳ ז׳׳ל, ולראיה ח״פ במאמר ב״ד יב״ץ, וחתומים החכם השלם כה״ר יעקב בן דנאן זלה״ה, הסופר וכה׳׳ר יעקב חאג׳יז זלה״ה.

אב ש״ן

ל״ג. טופס פסק דין על ענין המצרנות. בהיות החכמים השלמים חכמי קהלות הקדש קהלות פ׳אס יצ״ו, מקובצים בישיבת הנגיד המעולה ה״ר אברהם רותי יצ״ו, הלא המה החכם הה׳ר יוסף בן עמרם יצ״ו, והחכם אברהם בן רמון יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבזארדיל יצ״ו, והחכם הה״ר יוסף נהון יצ״ו, והחי הה״ר סעדיה בן ריבוח יצ״ו, והחכם הה״ר אברהם הכהן יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק ן׳ שלום יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק אבן צור יצ״ו, נשאו ונתנו בענין החצר הידוע בזה האלמלאח, לסמעאל בן צפט הלוי נ״ע, שממושכנת מכח מסירה לעולו אלמנת ע׳ מכלוף ן׳ לחסן בר אליהו נ״ע, ומכרתה יאקות בת סמעאל הנז׳ לגוי, וקנאה מהגוי מסעוד בר הלל בן סוסאן שרצתה עולו הנז׳, לסלק ללוקח בזוזי מטעם מצרנות, מכח המשכונה שיש לה על החצר הנז'. ואחר שנשאו ונתנו בדבר היטב, באו שקולים שארבעה מהם אמרו שיכולה לסלק למסעוד הנז׳ בזוזי מטעם מצרנות, מכה המשכונה הנז', אעפ״י שקנה מגוי. וארבעה מהם אמרו שאינה יכולה, ושלחו אותנו לשאול פי החכם ההי׳ר יוסף אלמושנינו יצ״ו, שלא נמצא באותו קיבוץ, מהו סברתו בענין הנז׳. והסכים עם האומרים שיכולה לסלקו מהטעם הנז', ובכן ציוו לנו החכמים השלמים הנז׳ יצ״ו, לכתוב ולחתום מה שיצא ברוב מנין כולם בענין הנז׳, שיכולה עולו הנז׳, לסלק למסעוד הנז' בזוזי, מהטעם הנז׳, ולזכות בחצר הנז׳. ולראיה וזכות בידה שכך נגזר ויצא ברוב מנין החכמים השלמים הנז', עה׳׳ד הנז׳, וצוו לנו לכתוב ולחתום ח״פ בטו״ב הו״א לחדש אב יה״ל ש׳ הש״ן ליצירה פה פ׳אס יע״א, והכל שריר וקיים ע׳׳ב. וחתום בה הה״ר יעקב בן דנאן הסופר יצ״ו, ואנו החתו׳ העתקנו טופס זה מההעתקה הנז׳, שחתום בה הסופר הנז׳. ולראיה ח״פ וחתומים החכמים השלמים כהה״ר מכלוף בן אסולין הסופר. וכהה״ר משה בר יעקב הלוי הסופר זלה״ה.

אלול שנ״ב

ל״ד. טופס הסכמת ענין הקדושין. בחדש אלול שנת וצויתי את ברכתי לכם בשנ״ה ליצירה, תקנו החכמים יצ״ו, תקנה בענין הקדושין. והיא היתה ג״כ מקדמת דנא בעיר הלזו, וראו לחדש אותה מחדש, שכל מי שירצה לקדש אשה מכאן ולהבא, לא יקדש אותה זולת בפני חכם מחכמי המעמד יצ׳׳ו. או ראש ישיבה, ועשרה מישראל. וכל מי שיקדש אשה שלא כפי התקנה הנז', אם יהיו מצויים שם עדים ויבואו ויעידו תכף ולאלתר לב״ד יצ״ו, הנה נקיים, ואם לא יבואו עד לאחר כן, מלבד העונש שיקבלו במכות וביסורין ובמאסר, יפרעו לקופה של צדקה נ״ם. והמקדש יפרע גם הוא לקופה של צדקה, מה שיראה לנגיד ולדיינים יצ״ו אשר יהיו בימים ההם, וישאר בבית האסורין עד שיתן גט כשר למקודשת, ולא יצא משם לא שבתות, ולא י״ט, עד שיגרשנה בגט כשר. ואפי׳ אם ירצה אביה ואמה לתתה לו, לא ישאנה עד שיגרשנה גרושין גמורין. ואחייב אם ירצה לעשות נישואין מחדש הרשות בידם. וכל זה אנו גוזרין בכח נח״ש, והוכרזה התקנה הזאת בר״ח אלול שנה הנז׳ עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים כמוהר״ר יהודה עוזיאל ז״ל, וכמוהר״ר סעדיה בן ריבוח ז״ל, וכמוהר״ר יצחק אבן צור ז״ל, וכמהר״ר שמואל בן דנאן ז״ל, ובמהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל, וכמהר״ר ישעיה בקיש ז״ל, וכמהר״ר יוסף בן חביב זלה״ה.

שבט שנ״ג.

התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.  

קורות התנועה השבתאית

פתיחה : הרקע ההיסטורי לתנועת השבתאותהתנועה השבתאית במרוקו

המקובלים במרוקו

אכן, חכמת הקבלה מצאה לה מאז ומתמיד קן במרוקו, לא רק בחבל דרעא אלא גם בפאם, במרקש, בסאלי ובעוד מקומות, ומשקם המרכז בצפת רובם נקשרו אליו. במרוקו ישבו באותה תקופה מקובלים גדולים ובקיאים, מופלגים בתורת הנסתר, שאימצו להם את קבלת האר״י, הגו בה, למדו ולימדו אותה והפיצו אותה סביבם. בין המקובלים האלה היו:

ר׳ אברהם בן־מוסה, מראשי המדברים בקבלת האר״י בצפון אפריקה. נולד במרוקו בשנת ת״ב (1660) והיה גדול בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. כתב פרושים לתלמוד ולספרי קבלה. החיד״א אומר עליו ב שם הגדולים״ שהיה ״רב מובהק, מקובל גדול, אחד מרבני מערב הפנימי .מרוקו), חיבר שיטה על סוטה, כ״י(כתב־יד) נחמדת, וראיתי שיטה זו ובסופה באור להלכות חמץ להרמב״ם וקצת פרוש בהגדה עד״ה (על דרך האמת) ועל מסכתות אחרות … והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מה״ה אברהם אזולאי של מרוויקוס (מרקש) כנראה מהגותיהם בספר אוצרות חיים׳.״

ר׳ אברהם בן־מוסה היה הצעיר בין תלמידיו של ר׳ יעקב מאראג׳י והוא מכנה את תלמידו ״ראש המדברים, אברך, אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נר״ו.״

רבי יעקב מאראג'י ארזי הלבנון ב 1148

ראש חבורת המקובלים בתיטואן שבמרוקו היה המקובל רבי יעקב מאראג'י – להלן הרי"מ, וממנו קיבלו רבנו במקובל הגאון רבי אברהם אבן מוסא זצוק"ל תורה בחכמת הנסתר.

החיד"א כותב עליו : מה"ר יעקב  מאראג'י, רב מקובל מהמערב, הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזוהר הקדוש, ואני הצעיר ראיתי פירוש האידרות מהרב הנזכר ז"ל בכתב יד.

ושמעתי מפי רב חסיד עזוזו ונפלאותיו, ושהיה נצרך מאוד ומקיים התורה מעוני. וכך גזרו מן השמים שאם בא לידו כסף או כלים תיכף נאבד ונשאר נעור וריק, שזה היה תיקונו.

דבר זה מרומז גם על ידי רבי יעקב מאראג'י בעצמו, בהקדמתו לפירוש של הזוהר, שם כתב : כה אמר הצעיר רב זעירא ורב קטינא, נפש נענה שבע יגון ומגינה. גולה ונידח בכל עבר ופינה, ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה מדי שנה בשנה לבקש לחם לאכול ובגד ללבוש ולא תמצאנה.

כנראה סיבת עניותו המרובה גרמה לכך שהיו אנשים מעירו מזלזלים בכבודו, וביקר חיבוריו, אכן תלמידו רבינו אברהם אבן מוסא מוכיחם קשות בפתיחתו שבראש החיבור, ומשבח רבות את מורו ואת חיבוריו וכה דבריו :

ועלינו לשבח לאדון המחבר וכמה מעלות שונות, לו עלינו….שאף כי קורות הזמן וחבלי עוני אפפוהו סבוהו וגם סבבוהו…בתורת ה' יהגה יומם ולילה, לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל ולשבח לפאר לאדון המחבר ולהחזיק ליה טיבותא…

ואם יצאו אנשים בני בליעל וידיחו ויטיחו דברים כלפי מעלת האדון, כלפי לייא בעוקבא…שנאה נחמת קינאה, כי לא יבינו את פעולות ה' ואת מעשה ידיו…שעליו נאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז.

ר׳ אברהם אזולאי (בן־ישראל) (1660). בין המקובלים הגדולים ״אשר שמם נודע בשערים״ היה ר׳ אברהם אזולאי השלישי. נולד במרקש בשנת 1660. היה בן דורו וחברו ללימודים של ר׳ אברהם בן־מוסה ושל ר׳ חיים אבן־עטר זצ״ל בעל ״אור החיים״. (רחב״ע היה צעיר ממנו בשלושים ושש שנים). נודע כחסיד גדול בעל מופת ומלומד בנסים. החיד״א מזכיר אותו בשם ״הרב החסיד המפורסם המקובל האלוהי, מופת הדור, מורינו ר׳ אברהם אוזלאי הוא הקדוש מרבני עיר מארוויקש.״ לפי החיד״א הוא היה קרוב של ר׳ אברהם אזולאי רב־סבו של החיד״א. החיד״א מביא את עדותו של הרב המופלא, חסידא קדישא, רחב״ע שהכיר את הרב שהוא ״היה מלומד בנסים ודבריו נשמעים בשמים ותפילתו אינה חוזרת ריקם״. אגדות רבות וסיפורי נסים נרקמו סביב דמותו המופלאה של ר׳ אברהם אזולאי.

ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו-הסתגרות ופתיחות. פרק רביעי  שלטון הסעדים.

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי 

שלטון הסעדים.

גדולי הדור.

טולידאנו

גם בתחום היצירה הרוחנית וחיי הדת כפי שראינו בתחום המסחר והדיפלומטיה, טבעו את חותם צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל אשר עמדו בראש הקהילות והמשיכו בתיקון וביסוס חיי הציבור. בין הרבנים בעלי התקנות התבלטו בדור הזה, הדור השני והשלישי של מגורשי ספרד בעיר פאס, הרבנים האלה :

רבי יוסף גבאי, רבי שמואל אבן דנאן, רבי בנימין נהון, רבי יצחק בן רבי וידל הצרפתי, רבי יוסף בן עמרם, רבי יוסף אלמושנינו, רבי יצחק בן זימרה ברי יוסף הכהן ורבי שאול בר דוד סירירו.

בין הרבנים האחרים שלא נמנו בין בעלי התקנות, נזכיר את רבי משה בן מימון אלבאז מהעיר תרודאנט, בירת חבל הסוס שבדרום מרוקו, רבי מרדכי בן אסולין ורבי יהודה הכהן בפאס, רבי יצחק קורייאט במראכש, רבי דוד ורבי יהושע הסבעוני בסאלי.

בתיטואן הרב יוסף ביבאס, רבי אברהם בו זימרה, רבי יעקב הלוי ורבי חנניה ארובאש. במכנאס התחילו לכהן ברבנות בני משפחת טולידאנו שבאה מפאס והראשונים היו רבי חיים ורבי יוסף, בני הרב דניאל טולידאנו, ראש חכמי קסטיליה.

מספר רב של רבני המערב עזבו אז את ארצם ופנו בעיקר מזרחה שם זכו לתהילה ולגדולה. רבי יששכר בן סוסאן התיישב בירושלים ולאחר מכן בצפת. בעיר הקבלה היו גם רבנים אחרים מארץ הדרעא שבה מצאה אז חוכמת הקבלה קו, והתוודעו לגדולי המקובלים רבי חיים ויטאל והאר'י. אליהם הצטרפו הרבנים יוסף המערבי בן טובול ורבי סולימאן אוחנה מפאס.

בירושלים התיישבו הרב שמואל חאגיז ורבי יצחק תבאח ובחברון הרב אברהם אזולאי. באמסטרדם התיישבו הרב יצחק עוזיאל מפאס ובוונציה הרבנים רבי אברהם אזולאי המכונה אבוזאגלו ורבי יצחק גבאי מסאפי.

הפרענויות המדיניות שליוו את שקיעת שושלת בני סעד ועליית שושלת חדשה, הן המסבירות את זרם היוצאים. רבנים אלה שמרו קשר עם ארץ מולדתם והיו לגשר חי עם מוקדי היצירה היהודית. בלי תרומתם, במיוחד בהפצת תורת הקבלה והנסתר, המאורעות המדיניים, טראגיים אשר היו, לא היה בכוחם להסביר את המהירות בה התפשטה במערב האש שבאה לאחר כמה דורות מהמזרח.

סוף הפרק הרביעי ויהי בעת המללאח.

השושלת הסעדית (בערבית: السعديون; אל-סעדיון) הייתה שושלת מוסלמית סונית ממוצא ערבי ששלטה על מרוקו בין השנים 1554-1659.

היסטוריה

משפחת המלוכה הסעדית ייחסה את מוצאה לנביא מוחמד דרך עלי בן אבי טאלב ואשתו פאטמה בת מוחמד.

משנת 1509 עד 1554 הסעדים שלטו רק על דרום מרוקו, בעוד שהשושלת הווטאסית שלטה על שאר חלקי מרוקו. בשנת 1528 הווטאסים שלחו כוחות צבאיים כדי לבלום את התפשטות השושלת הסעדית, אך הקרב עבר ללא הכרה ברורה ואילץ אותם להכיר בשלטון הסעדי בדרום מרוקו.

בשנת 1554 הסולטאן הסעדי מוחמד א-שייח מצליח להפיל את השושלת הווטאסית באופן מקומי, והסעדים תופסים את מקומם בתור הממלכה הדומיננטית ברוב חלקי מרוקו.

הסולטאן המפורסם ביותר של השושלת הסעדית היה אחמד אל-מנסור (1578-1603), שבנה את ארמון אל-בדיע המפואר במרקש והיה בן זמנה של אליזבת הראשונה. אחד ההישגים החשובים ביותר של הסעדים היה הניצחון על פורטוגל בקרב שלושת המלכים והגנה על מרוקומפני האימפריה העות'מאנית. עיר הבירה הראשונה שלהם הייתה תארודאנת ולאחר מכן מרקש.

1509: הקמתה של הממלכה הסעדית בדרום מרוקו;

1511: הסעדים מקבלים את תמיכת השבטים הברברים של אזור סוס;

1524: הסעדים מקבלים את תמיכת שבטי ההינטה ששלטו במרקש;

1527: השושלת הווטאסית מכירה רשמית בשלטון הסעדי בדרום מרוקו;

1541: הצבא הסעדי מגרש את הפורטוגזים מאגאדיראזמורספי ואסילה;

1554: מוחמד א-שייח מפיל את השושלת הווטאסית והסעדים נהפכים לממלכה המרכזית במרוקו;

1561-1567: סיפוח הערים טטואןשפשאוון ודבדו לממלכה הסעדית;

1578: קרב שלושת המלכים: ניצחון מרוקאי על הצבא הפורטוגלי;

1591: פלישה סעדית לשטח אימפריית סונגיי והבסתה;

1603-1627: מאבקי ירושה לאחר מותו של אחמד אל-מנסור, בין שלושה טוענים לכתר ותחילת שקיעתה של הממלכה הסעדית;

1628: איבוד שטחים רבים על ידי הממלכה הסעדית; רבאטמכירה ו טטואן נשלטו על ידי מוסלמים שגורשו מספרדתאפילאת על ידי השושלת העלאוויתאוג'דה על ידי האימפריה העות'מאנית ושטחים רבים אחרים שאבדו למנהיגי שבטים ברברים. עד שנת 1659 הם איבדו את כלל שטחם לגורמים זרים ואיבדו את מקומם כשליטי מרוקו.

לשושלת הסעדית לא היה בסיס תמיכה מוצק בקרב השבטים הברברים של מרוקו, בניגוד לשושלות קודמות, אך היא נהנתה מלגיטימציה בזכות הייחוס למשפחת הנביא מוחמד. הסעדים ביססו את הצבא שלהם על שכירי-חרב זרים (חלקם עבדים) ועל שבטי הג'יש. שבטים אלה נהנו מפטור ממיסים וקיבלו אדמות נרחבות תמורה לשירותם בצבא.‏

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

             

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

מימונה 0002 פסח וחגיגת המימונה בפאס.

 בתי כנסת של פאס.

בימים האחרונים של החג התפללתי כל פעם בבית כנסת אחר במללאח ובעיר החדשה, והייתה לי הזדמנות מצוינת לבקר ברבים אחרים שלא בשעת תפילה. אין כיום בפאס אף בית כנסת אחד קדום למאה התשע-עשרה, כי הם היו תמיד מטרה הראשונה לשוד ולשריפה בהתנפל המון פרוע על הרובע היהודי. אף אלה שנותרו לפליטה הועלו באש בשנת 1790, לפי פקודתו של הסולטאן יזיד, המכונה המזיד, צורר היהודים. כרגיל בכל מזרח רוב בתי הכנסת הם הקדש פרטי של משפחות נכבדות.

בית הכנסת של משפחת סעדון בעיר הצרפתית וכן זה של הרב חיים דויד סירירו, רבה הראשי של פאס, אף הוא באותו רובע, הם מהמרווחים והמכובדים. כאן שמעתי את הפיוטים המיוחדים עם תרגום ארמי, וכן את ההפטרה עם תרגום ערבי וארמי, כפי שנוהגים לאמרם בפאס במועדים. בבית הכנסת של התושבים במללאח נוהג עדיין סידור תפילה של כל השנה מנהג קדמון מנהג בית הכנסת של קהילת קודש התושבים יצ"ו בערבי פאס, יע"א, צאצאי אזרחי העיר ותושביה מלפנים, טרם הופיע עלינם אור רבותינו וקדמונינו מגורשי קסטיליה זיע"א אשר באו מספרד ונתיישבו שם.

ובניהם אחריהם עודם מתפללים כסדר הזה בבית הכנסת הנזכר, ככתוב בשער ספר אהבת הקדמונים, שנדפס בירושלים על כתב יד יחיד. בחדר צדדי של בית כנסת זה התפללתי תפילת ערבית של חול בליל שמיני של חג, שהיה כבר יום חול בשבילי, תושב ארץ ישראל, והקשבתי לתפילותיו של החזן העיוור, המשורר הזוכר בעל פה את כל הפיוטים והתפילות. חזנות בשבת ובחג והשמעת פיוטים, בליווי כלי זמר בחול, היא אחת הפרנסות העיקריות של העוורים הרבים המצויים ברחבי מרוקו.

בבית כנסת זה מתפללים זקני נכבדי העדה. רובם לבשו לכבוד החג ג'לבות לבנות וכיסו את ראשיהם בקוב, הקאפוזה הגדולה, של הג'לבה. אילו ראיתים ברחוב, אולי לא הייתי מכיר בהם שהם יהודים. כאן הכרתי גם את ש. ס. אחד מנכבדים הצעירים, אף על פי שהוא כבר סבא, שהזמינני לבקר בביתו בליל המימונה. בצאתו לארח התפילה אל הרחוב הראשי אי אפשר היה לעבור בו.

נדמה כאילו כל תושבי השכונה באו והתכנסו לאסיפת עם. עתה עמדתי על ריבוי החנויות, שהיו פתוחות בליל החג. אלה היו של המוסלמים, שנכנסו לעסקים שעזבום היהודים בגלל עלייתם לארץ או נטישתם את פאס.

ביקרתי בבתי הכנסת של משפחת אבן דנאן, אבן צור, צרפתי ועוד. ראיתי את המדרשים, הישיבות שליד בתי הכנסת, עם אצטבאות הספרים. יש והספרים היו מסודרים יפה וכדורי נפטלין עליהם, כדי לשמרם מפני העש. החדרים עצמם סגורים ומסוגרים, מפני שבשנים האחרונות התחילו נוהגים לסחוב את הספרים העתיקים, כדי למכרם בחו"ל. יש והבעלים הנוכחים התחמקו בתירוצים שונים מלהכניסני לתוך הישיבה, כדי שלא אראה באיזה מצב היא נמצאת. ניכר שכאן היו פעם מרביצים תורה, מתווכחים בהלכה, מתעמקים בספרי קבלה, כל זה היה, וכמעט ואיננו עוד.

מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת את אותותיה במללאח. ליד השער הצפוני, הפונה לעבר פאס החדשה, הערבית, מצטופפים כפריים ערביים ובידיהם אלומות שבולי חיטה ירוקות ופול ירוק בנרתיקיו, הנמכרים ליהודים לשם קישוט השולחן. אין מרשים להם לגויים להיכנס למללאח פנימה, ומפני כל צרה שלא תבוא הופקדו הפעם על ידיהם מח'זנים לא יהודיים, לשמור על הסדר.

לפנים, כשהיו יחסים פטריארכאליים, היו השכנים המוסלמים מביאים את הירק לבתי ידידיהם היהודים חינם אין כסף. וכן נוהגים עדיין במקרים מיוחדים, בפרט במקומות קטנים.

בחנויות היהודים שבשוק המללאח אפשר להשיג מאחורי דלתות סגורות למחצה פרחים, הנשלחים להורים ולקרובים. הגויים מביאים גם משלוחי דגים טריים, כדי שאפשר יהיה להסתפק מהם  לסעודת הערב. כל אלה מהקולות הנוהגות בשמיני של פסח, שהוא כבר יום חול בארץ ישראל. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר. אין זן אווירה של מוצאי חג, כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התכונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.

הפטרת וראשון כי תשא בנוסח יהודי מרוקו

הפטרת כי תשא בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

ראשון פרשת כי תשא נוסח מרוקו

יהודי צ.אפר. וארץ ישראל

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממןמשטר וישי

עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.

רבי חיים החליט להצטרף לתנועה הכללית של עלייה לארץ ישראל שפקדה אז קהילות שונות, אך לא כעולה פרטי אלא כיוזם תנועת עלייה משלו. נטייתו התורשתית למנהיגות באה כאן לביטוי. במשך החורך של שנת ת"ק – 1739 – 1740, משנתרבו תלמידיו ושומעי לקחו בליוורנו ומשחלף מעט זכרם של מוראות העבר הקרוב רקם רבנו את תוכניתו לייסוד ישיבה גדולה בירושלים, מדרש " כנסת ישראל ".

הוא התקשר, ואין זה ברור באיזו דרך, עם תלמידיו וחבריו לשעבר במרוקו ומסק להם את פרטי תוכניתו. כמה מהם קבלו את רעיון רבם והתארגנו ליציאה ממרוקו. הם התאספו באלג'יר במשך חודשי האביב שנת ת"ק. רבי חיים בא אליהם לאלג'יר ושהה שם עמם זמן מה.

שהייה זו עיקר מטרתה היה כנראה לחכות מעט  לבואם של תלמידים נוספים. ברי חיים הבין היטב שרק אם יוכל לרכז סביבו בחורים במספר ניכר ייאותו עשירי איטליה לתמוך ביד רחבה בישיבתו בירושלים. כך העריך רבי חיים שמקורות כספיים מצויים בקהילות איטליה, אך עיקר איכלוס הישיבה יהיה מקהילות מרוקו.

במשך שהותו באלג'יר התחיל רבי חיים לתת שיעורים לבחורים ודאג לכל מחסורם, כפי שיוצא מתוכן ההסכמה שנצנו רבני אלג'יר לספר " פרי תואר ".

איש אלוהים קדוש עבר עלינו..איש מלחמה, עולה של תורה הקים..כאשר שמענו כן ראינו מיום היותו הוא יחזיק במעוז כל בעלי משנה ותלמוד ועביד להם סמוכות, מהנה תלמידי חכמים מנכסיו בישיבה שיש עמה סמיכה…פיזר ונתן כדי נתינה בעין יפה…הרביץ תורה וממנו יצאה אורה לכמה לומדים גדיים נעשו תיישים. מקצתן ראינו בעלי תריסין…

לארח שהות מה באלג'יר חזר רבי חיים בלווית תלמידיו לליוורנו. משנוצר גרעין הישיבה יכול היה רבי חיים להתפנות ולנסוע לערים שונות באיטליה לשם חיזוק הגרעין והרחבתו ולשם הבטחת מקורות כספיים יציבים למימון החזקת הישיבה בירושלים.

מליוורונו נסע רבי חיים למודינה, לפיררה, למנטובה והגיע עד לאמסטרדם. הוא הצליח לגייס קבוצה נכבדה של יהודים אמידים אשר התחייבו לתרום בקביעות סכומי כסף לישיבת רבי חיים " כנסת ישראל " אשר נתוקם בירושלים. מצוייה בידינו רשימת הנדבנים בצירוף גובה השתתפותם החודשית.

משהובטח קיומה הכלכלי של הישיבה עלה רבי חיים ארצה ועימו נשיו וחבורת תלמידיו. הם הגיעו לעכו בשלהי תק"א – 1741. בעכו נשתהתה החבורה כשנה תמימה מחמת מגיפה שהשתוללה אז בירושלים. עם שוך המגיפה בסוף תק"ב עלתה החבורה לייעדה העיקרי – ירושלים.

כאן פתח רבי חיים את ישיבתו " כנסת ישראל " וזכה להצלחה ולכבוד גדול. בלבו קיננו תוכניות רבות להרחבת הישיבה. אך הוא נתבקש לישיבה של מעלה ביום שבת ט"ו בתמוז תק"ג – 1473.

מקום חשוב לארץ ישראל במחבת רבי חיים בן עטר ובתולדות חייו.. האיש אשר נטש את מולדתו ועלה לארץ ישראל להתיישב בה בתנאים הקשים של הימים ההר ראה במצוות יישוב הארץ מצווה ממשית המחייבת עתה כל אדם מישראל ולא הלכתא למשיחא.

אמנם לא חיבר רבי חיים חיבור מיוחד לארץ ישראל, אך זיקתו אליה בא לביטוי בפירושו " אור החיים " במקומות רבים ובדרכים שונות. להלן נסקור את דעתו של רבי חיים בארבעה תחומים של הנושא : גבולות והבטחה, טיב ההבטחה, מצוות יישוב הארץ ולבסוף – הקשר בין ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.

ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס

 

ד"ר דן אלבו

החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים

א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.ברית 30 - כל ישראל חברים

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן. 

י. הגדלת כושר הקליטה של בית הספר והרחבת התשתיות הפיזיות

זמן קצר לאחר פתיחתו בית ספר אליאנס היה לחלק בלתי נפרד מהוויית הקהילה. בתום שנת שירות סיים מר כוכבה לוי את תפקידו כמנהל. מנהלו השני, מר דוד גומל בנוסף לניהול השוטף נדרש לפעול להרחבת הישגי קודמיו בתפקיד. להרחיב את כושר הקליטה של בית הספר במטרה להעלות את רמת הסקולאריזציה של הילדים בגילאי בית ספר. מר דוד גומל נולד בשנת 1905 במגנזי, באימפריה העותימנית. היה נכד לרבה הראשי של מגנזי הרב דוד גומל, אך גדל בבית חילוני.

סיים את לימודיו באניו בפריז בשנת 1923 ולאחר שירות בן שלוש שנים כסגן מנהל בי״ס אליאנס בטנג׳יר, קיבל בתחילת שנת הלימודים 1927 את תפקיד מנהל בי״ס אליאנס בוואזן. מר גומל הגיע עם רעייתו. גב' גומל לימדה כיתת בנות במבנה נפרד שהיה בשכונת זנאן-עלי ואילו המנהל לימד את כיתת הבנים במרכז הרובע היהודי. ככל הנראה על רקע אי הסכמה בין כי״ח להנהגת הקהילה בנושא המימון ואולי בשל התערבותו של הרב אברהם אביטבול, רבה של ישיבת מרקש, אשר היה בעל דעות שמרניות וכיהן כ- rabbin delegue באותה עת בוואזן נסגרה כיתת הבנות לזמן מה וזו נפתחה מאוחר יותר לאחר לכתו.

מר גומל הגיע לוואזן בגיל 22. ספק אם בגיל צעיר כל כך, היה בשל להניע תהליכים ואנשים, להתמודד ולפעול בסביבה זרה לו. למרות ששני נשיאי הקהילה בתקופה זו, משה לוי( 1926 – 1928 ) ומרדכי אלבו( 1928 – 1932 ) דיברו יהודית-ספרדית כשפת-אם ומהבחינה הטכנית יכלו לשוחח עם מנהלים ומורים דוברי לדינו יליד האימפריה העותימנית, אף על פי כן תהום היתה פעורה ביניהם. כניסת רשת אליאנס לשדה החינוך במרוקו הציבה בפני ההנהגה המסורתית לא רק את הצורך לקבל את החינוך החילוני כתוואי ההתפתחות לעיצוב זהותם התרבותית והרוחנית של ילדיה אלא הציבה בפניה את הצורך להסתגל לשינויים הבאים יד ביד עם ההשכלה החילונית, בלא יכולת לעצור את ההיסטוריה ולחזור לאחור.

אליאנס באה במטרה לקדם, להשפיע ולחולל שינויים ערכיים ותרבותיים מתוך אמונה שהשינוי שהיא מבקשת לחולל הוא לטובת יהודי מרוקו וילדי הקהילה בכללם, אך מבחינת הקהילה החילוניות שאליאנס בקשה להנחיל הוותה איום על הזהות היהודית ההיסטורית. ואף על פי כן ולמרות כל החששות לכולם היה ברור בשלב זה, שאת שפתו ותרבותו של השליט החדש צריך ללמוד. ב- 1 ביוני 1929 פרסם העיתון La Vigie Marocaine- Casablanca מאמר קצר על ביה״ס אליאנס בוואזן.

"נכנסנו לבית הספר לבקר את מנהל ביה״ס היהודי הסימפטי מר גומל. מצאנו לפנינו בית מבהיק בניקיונו, אולם אין זה בית ספר במשמעות שאנו מעניקים למונח זה בצרפת. שני חדרים רחבי ידיים משמשים ללימוד והוראה, האחד מיועד לבנים והשני לבנות . בסה״כ לומדים בבית הספר 84 תלמידים. 46 בנים ו 38 בנות. מספר יפה עבור מוסד שהחל את פעולתו באוקטובר 1924. עם 36 תלמידים. על הספסלים אמורים לשבת ארבעה תלמידים, בפועל יושבים שישה. פשוט חסר מקום. ממתינים לבניית בית הספר החדש בעיר החדשה. הקהילה היהודית מונה כ־ 2000 נפש על פי הסטטיסטיקה אמורים להיות 300 תלמידים בגלאי בית ספר. ארבעה תלמידים עברו בהצלחה׳ השנה את מבחני הסיום – d'etudes Certificat תוצאה יפה עבור בית ספר שחל לפעול רק לפני חמש שנים."

דוד גומל ורעייתו סיימו את כהונתם בוואזן בתום שנה״ל 1929 בהמשך, מר גומל ניהל את בי״ס אליאנס באזמור. מפברואר 1935 מילא תפקיד של סגן מנהל בי״ס אליאנס במרקש. מר גומל נפטר ממחלה נגיפית במרקש בשנת 1936. בשנות קיומו הראשונות רק 25% מכלל ילדי הקהילה בגיל לימודי חובה למדו בבי״ס אליאנס בקרב הבנות רמת הסקולריזציה עמדה בממוצע על 15% (מעט יותר ממחצית התלמידים בי׳אליאנס") ובקרב הבנים כ 10% למדו באליאנס והיתר למדו בתלמוד תורה. נתונים אלה השתפרו ככל שנוספו כיתות ומורים, הגדלת כושר הקליטה והתאמתו לצרכים הדמוגרפיים של הקהילה נמשכו ללא הפסק עד שנת 1950, שנה שבה רמת הסקולאריזציה הגיעה ל100% .

יא. המעבר לבית ספר החדש בתקופת ניהולו של מר נסים לוי.

מר נסים לוי מנהלו השלישי של ביה״ס אליאנס בוואזן, נולד בשנת 1906 באדרינופול שבאימפריה העותימנית. בסיום לימודיו בפריז נשלח למרוקו. מאוקטובר 1924 כיהן כסגן מנהל בביה״ס במרקש ובמקנס. בתחילת שנת הלימודים 1929 החל את כהונתו כמנהל בי״ס אליאנס בוואזן. מר לוי התחתן מיד עם הגעתו ב-17 בנובמבר 1929 בפאס עם רחל נייאגו, ששירתה כמורה בבית הספר לצדו.

 במהלך שירותו בוואזן מר נסים לוי שלח מספר כתבות לעיתון היהודי L'Avenir Illustre על חיי הקהילה ותרם בכך לתיעוד הווייתה ותולדותיה. בתחילת שנת הלימודים 2-1931 מר לוי מדווח להנהלה בפריז, כי שם-טוב לוי בן העיר בוגר בית הספר, שובץ במורה בכיתה השלישית. (כיתות ה, ו). בתאריך 27 במרץ 1931 נפתחה כיתה נוספת בבית הספר יהתקבלו עוד 53 תלמידים חדשים. גבי נהון-איסו נולדה בטהרן באיראן באפריל 1904.

לאחר סיום לימודיה בפריז, נשלחה לסוריה בשנת 1923 שבה מילאה תפקיד, סגנית מנהלת בבית ספר אליאנס בדמשק, בתום שירותה החינוכי בסוריה, הגיעה למרוקו בשנה״ל 1926 מילאה תפקיד סגנית מנהלת בביה״ס בלאראש, נישאה להנרי נהון בן משה נהון, בשנת 1931 הגיעה עם בעלה לוואזן. הנרי נהון פתח בית מסחר למוצרי דלק בעיר בעוד היא ממלאת תפקיד של סגן מנהל בבי״ס אליאנס. בספטמבר 1932 קבלה גבי הלן נהון מינוי כסגנית מנהלת.

בשלוש שנות כהונתו הראשונות של מר לוי, הלימודים התקיימו עדיין במבנה הראשון בקצה מעלה הרובע היהודי מצד ימין בבית שנקרא "דאר דלודיאיין". בדו״ח פיקוח משנת 1930 כותב י.ד. צמח:

"בבית הספר לומדים 76 תלמידים. מחציתם בנות. בקהילה יש בין 350 ל 400 ילדים בגיל בית ספר. מאז ביקורי האחרון לפני שנתיים התלמידים התקדמו יפה. שני חדרים מלבניים וארוכים משמשים ככיתות. הצפיפות בהן גדולה ובכל כיתה יש מספר מחלקות [Divisions] אשר מסבכים את המטלה מבחינת המורה. בחנתי את התלמידים של הכיתה הגבוהה בקריאה, דקדוק חשבון, גיאוגרפיה, והיסטוריה יהודית.

 התשובות היו טובות…הכיתה השניה מוחזקת על ידי גבי לוי, צעירה מאוד הנראית כתלמידה בין תלמידותיה. היא הוכשרה היטב בבית הספר שלכם באנדרינופול היא עובדת בשום שכל ותלמידיה נהנים מההוראה שלה. וועד הקהילה ביקשני לקבל החלטה לגבי פתיחת כיתה שלישית המתוכננת מזה זמן רב. ביקשתי ממר לוי לפתוח כיתה שלישית לאחר פסח בהשגחת מדריך. ביקרתי אצל ראש העיר ואצל מפקד האזור סגן אלוף פאבר במטרה לאתר קרקע לבניין בית הספר החדש. המנהלת הכללית העמידה לרשות הפרוייקט הזה 200.000 פרנק".

באפריל 1931 נקנתה חלקת הקרקע שעליה נבנה בסופו של תהליך תכנון ורישוי בית הספר החדש. בעידודו ותחת הנהגתו של מר נסים לוי נבנה בית ספר החדש בצפון מערב העיר על שטח של שני הקטר וחצי. בית הספר כלל ארבע כיתות גדולות מרווחות ומוארות שתוכננו לקלוט עד 40 תלמידים לכיתה.חדרי שירותים, חדרי מנהלה, (חדר האוכל והמטבח נבנו מאוחר יותר על ידי מר ואקנין), חצר גדולה את המבנה הקיף פרדס הדרים (תפוזים וקלמנטינות) וכן שטח חקלאי ובו גינת ירק גדולה שעובדה על ידי התלמידים בשיעורי חקלאות. מיקום בית הספר

בקצה מרחב הבינוי הצפון-מזרחי של העיר, הפונה להרי ששאוואן נבחר על ידי המנהל הראשי של אליאנס במרוקו מר יוסף דוד צמח. בזכות המרחב הפתוח שממנו נשקף נוף ירוק יפיפה, הפסגות המושלגות של הרי ששוואן, האוויר הצלול והשקט הפסטוראלי – תנאי הלימוד היו אידיאליים. ואולם המיקום המרוחק חשף את התלמידים היהודים הרכים לפגיעות של ילדים ערבים, שלא אחת התנפלו עליהם וגנבו מהם פרטי לבוש, את התיק, הקלמר או את דמי הכיס. הדרך לבית הספר וחזרה זכורה לרבים מילדי הקהילה כחוויה לא נעימה. בתום שירותו בוואזן באוקטובר 1933 מר לוי קיבל את תפקיד המנהל בבוזאד ובמוגדור.

בפתחו של השליש השני של המאה העשרים קהילת וואזן ידעה שינויי עומק בתחומים רבים: בוגרי בית-ספר הצרפתי החליפו בהנהגה את הגווארדיה הוותיקה, שהיתה מורכבת מסוחרים עשירים שומרי מצוות דוברי יהודית-ספרדית. בבחירות שהתקיימו ב- 1 בפברואר 1932, נבחרו לוועד הקהילה שישה חברים בשנות העשרים והשלושים המוקדמות לחייהם, דוברי צרפתית, בעלי אוריינטציה חילונית פרו-צרפתית: מימון לוי, מכלוף גוזלן, אלי אלחדד, אלי בניון, שלמה סבג ומשה בוטבול. למהפך פרסונאלי זה היו השלכות חיוביות על הידוק הקשרים עם הממשל ״צרפתי המקומי. בפתיחת שנה״ל 1933 הגיע מספר התלמידים והתלמידות בבית ספר המעורב בוואזן ל-.165 בפרק זמן שלא עלה על עשור, רמת הסקולירזציה בקהילה הגיעה לכ 60%. :שנת 1932 בית הספר עבר למבנה מודרני, חדיש ומרווח. רמת ההצלחה של בוגרי ביה״ס בבחינות הסרטפיקה דטוד הגיעה כמעט ל- 100%. לא אחת תלמידיה זכו במקום ראשון מכלל תלמידי מחוז רבאט אליו השתייכה וואזן, שכלל בין היתר, גם בתי-ספר צרפתיים של ילידי ״פקידות והקצונה הצרפתית הבכירה שגרה בבירה רבאט. הישגיה קבלו ביטוי גם בהשתלבותם המוצלחת של בוגריה בבתי הספר של אליאנס כמורים ומנהלים, באדמינסטרציה הפרוטקטורלית והמרוקנית ובמוסדות האקדמיה בצרפת ובישראל. תהליכי עומק סוציולוגיים ודמוגרפיים משכו את היהודים לערי החוף וביניהם גם את יהודי וואזן. משעה שהערכים הרפובלקניים סומנו כקו אופק היהודים החלו לצעוד לעברו תחילה כמשאלת לב ולכשהנסיבות הבשילו הצעדה לעברו הפכה לממשית. בית ספר אליאנס פתח בפני יהודי מרוקו את השער אל המודרניות אבל בה בעת זרע את זרעי ההגירה העתידית החוצה, לאותן מדינות שבהן יכלו ליהנות משוויון זכויות מלא. ניתן לומר, שרשת אליאנס לא רק זרעה את זרעי ההגירה, אלא גם ציידה את היהודים בכלים להתמודד עמה בהצלחה בהגירתם לאירופה, לארצות דרום אמריקה, לקנדה ולישראל.

סוף המאמר ד"ר דן אלבו – החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים. 

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.עליית יהודי מרוקו 001

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

שנת 1936. שוב " המאורעות בהיקף רב. הערבים מתארגנים, יותר מצוידים, כוחות צבא בריטיים נוספים רוכזו בארץ. אך אלה לא יכלו לכוחות הערביים. על כל פנים, לא היה בכוחם לשמור על חיי היהודים, על רכושם, ועל מפעלי ההתיישבות שקמו במשך הזמן בארץ.

השלטון חיזק את קשריו עם הערבים, והדבר בא, כמובן, על חשבון היהודים, בעיקר בתחום העלייה. דעת הקהל הייתה נפחדת, וההנהגה הציונית בארץ חלשה דעתה.

על המאבק בין התנועה החלוצית לבין ההנהלה הציונית על אימוץ הדרך של עלייה עצמאית, בשפת הדיבור – עלייה ב' – כבר נאמר ונכתב הרבה. גם אני הייתי בפגישה, הדבר היה לפני חידוש עלייה ב' בשנת 1937.

בן גוריון אמר בערך כך : עלייה ב' לא צריך לעשות, ואי אפשר יהיה לעשות, מטעם פשוט : האנגלים רואים בעלייה את הדרך היחידה והעיקרית בשינוי פני הדברים בארץ. על עלייה יהודית מוגברת, מתקרב הרגע שבו ישתנו פני הדברים בארץ מקצה אל קצה.

הערבים לא היו עוד רוב באוכלוסייה. הרוב יהיה בידי היהודים. אנגליה בונה את הפוליטיקה שלה בארץ על כך שבהישענותה על רוב ערבי, שהוא בעל הבית האמיתי בארץ, היא לא נותנת ליהודים להיות פה בעל בית 

זהו הגיון שלטונה בארץ וזהו הבסיס של השלטון. אנגליה לא תיקח מאתנו את הנשק, ולא תפריע לנו – על כל פנים לא בצורה דרסטית – לרכוש נשק, כי היה מבינה שאנחנו רוצים לחיות וצריכים להתגונן. אנגליה לא תיקח מאתנו את האדמות שאנחנו מעבדים אותן, ולא תפסיק לגמרי רכישת קרקעות חדשים.

כי הרי אנו זקוקים ללחם, ונחוצה לנו קרקע כדי לגדלו. אך אם ניהפך בכוחות עצמנו לרוב יהודי בארץ, נגד דעת האנגלים, הרי בזה היא תראה את עצמה כאילו שלטונה בארץ מוגר על ידי היהודים.

לזה אנגליה לא תסכים בשום פנים ואופן, היא תגייס את כל הכוחות של האימפריה הגדולה ותילחם בנו. אין סיכויים למפעל עלייה בלתי לגאלית, ולכך לא כדאי להפעילו. 

קשיי העליות

…עיון הדעת הצוננת, חשבון של נפש אבלה – א.ס.פושקין. 

כך רבע בן גוריון הלכה ביחסי חלש וחזק. אם לבל את התורה הזאת כפשוטה, אין תקווה למדינה קטנה במאבקה, ולעולם לא תוכל לשנות מצב בלתי נסבל. אין תקווה למעמד החלש להיאבק כנגד המעמד החזק, כי הרי החזק תמיד ידכא את החלש, בכוח הממון, בכוח הצבא.

בקיצור – תורה של אי התנגדות לחזק. דבריו ריפו ידיים, דיכאו את הרוח וזרעו מבוכה וייאוש. יצחק טבנקין אמר בנושא המאבק באנגלים ובנושא העלייה העצמית דברים שתוכנם הוא : מולנו ניצבת אימפריה עצומה וחזקה.

אך למעצמה זו יש בעולם הרבה חזיתות של התנגדות ומאבק. לא תמיד יכולה היא לרכז את מירב כוחותיה להילחם ביריב מסוים. עליה לחלק את כוחותיה, וכך אינה יכולה להטיל כוחות מסיביים לזירה אחת. לא בכל מקום תוכל לנחול ניצחון אם המתנגד עומד על שלו בחירוף נפש.

והחייל האנגלי העומד על משמרתו באיזו פינה בעולם, או היוצא לקרב במקום נידח, תמיד יהיה נחות מבחינה מוסרית ממתנגדו הנלחם על חייו ועל עתיד עמו. אנו מצויים במלחמה על עלייה יהודית, נלחמים על חיינו, ויל חיי היהודים בגולה שמאיימת עליהם השמדה.

לכן עלינו לשקול את כוחות האימפריה הגדולה של ושל העם הקטן, לא רק מבחינה כמותית, כי אם גם איכותית.

בשלהי שנות השלושים, נתגלתה באחדים מיישובי בקיבוץ המאוחד תופעה שלא ידענוה עד אז. פה ושם, בצורות שונות, צצה התנגדות לקליטת עלייה. אכן, המסגרות הכלכליות של התיישבותנו לא התגבשו עדיין ולא התפתחו במידה מספקת.

התקציבים הקטנים שניתנו אז להתיישבות החדשה לא ענו לצורכי הקמת ענפים חדשים, והחברים החדשים וגם הוותיקים נאלצו שוב לפנות לעבודות חוץ, ולפעמים אפילו בתנאי כיבוש. הורגשה עייפות מסוימת מהמתיחות הכלכליות והביטחוניות, והיה רצון לנוח.

בכמה מיישובי הקיבוץ המאוחד, שהיה מוביל בפעולות חלוציות, נתעוררה גם התנגדות למפעל עלייה ב'. גם עמדת בן גוריון, המנהיג הדגול, גרמה להלך רוחות זה. הנהגת הקיבוץ המאוחד נלחמה החירוף נפש נגד השאננות היהודית הטיפוסית שקנתה לה אחיזה גם בשורות המחנה החלוצי.

היו אלה שנים של התמקחות מתמדת עם ממשלת המנדט על מכסות העלייה. ואלו היו קטנות, והוקצו בעיקר להצלת יהודי גרמניה. זו הייתה תקופה של אכזבות בקרב הנוער והמוני בית ישראל על כל מפלגותיהם רחשו אי אימון לשתדלנות ולדרכי פיוס " הפריץ " האנגלי.

לא מקרה הוא שדווקא בסוף שנת 1937 קמו ניצני העלייה העצמאית גם בתוך התנועה החלוצית, גם בתוך התנועה הרביזיוניסטית – הצ"ח , וגם ארגונים וחברות פרטיות צצו בארצות המצוקה, אם לשם שמים, ואם מפני שהריחו רווח כספי הצפוי מפעולות העלייה.

במאי 1939 פרסמה ממשלת המנדט את הספר הלבן, ובו גזירות חמורות על עליית יהודים לארץ. מכסה של שבעים וחמישה אלף למשך חמש שנים ולא עוד !

בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה והחלה השמדת היהודים בידי הגרמנים. הבריטים לא זזו מעמדתם האנטי יהודית והאנטי ציונית, והעם היהודי היה חסר אונים וחסר דרך.

בתום המלחמה נרתם בן גוריון להצלת שארית הפליטה. הוא ביקש משלטונות הכבוש האמריקניים לרכז את כל הפליטים בגרמניה, באזור שיפונה מתושבים, ברצותו לגבשם שם, לטפל בהם ולהבריאם בטרם יעלו לארץ.

האמריקנים הסכימו לריכוז הפליטים בגרמניה אך לא אבו ליצור אזור יהודי מיוחד מחשש שיתעורר גל חדש של אנטישמיות אצל הגרמנים.

הכרה פורמאלית אמריקנית במעמד של מקלט ליהודים, השקפה יהודית הרואה תפקיד מדיני בעצם ההתרכזות של פליטים יהודים במחנות, קשיי המעבר לאיטליה וחוסר אוניות – כל הגורמים האלה חברו יחד והביאו להשתהותם של הפליטים במחנות בגרמניה.

רבים מאנשי המחנות, שקצרה רוחם לחכות לישועה, החלו להסתדר בכוחות עצמם בערים הסמוכות. מהם שהבריחו גבולות ועברו לצרפת, בלגיה והולנד. הנותרים במחנות האמינו כי בבוא יום העלייה תינתן להם, יושבי המחנות, זכות קדימה.

משגדל מספרם של יהודי פולין שהועברו לגרמניה, גדלה גם מצוקת המזון והדיור במחנות. מהארץ התחילו מגיעות ידיעות על עצירת העולים הבלתי לגאליים, ועל האי שקט השורר שם, עקב התנגשויות בין יהודים וערבים. המבוכה בקרב העולים גברה והלכה. מספר הבקשות להגירה לארצות הברית גדל פי ארבעה 

פעילי המשלחת הציונית, ובראשם ד"ר יחיל, ביקשו להשפיע על האנשים כי יישארו במחנות ולא יעזבום. הם הסבירו כי אם המחנות יתרוקנו והיהודים יתפזרו, יחלש הלחץ החזק ביורת על בריטניה ועל העולם כולו.

המנהיגות של שארית הפליטה וראשי המשלחת הציונית ראו את עיקר תפקידם בקרב הפליטים במחנות – הכשרה מקצועית וחקלאית, חינוך, בריאות וטיפול בענייני דת. הפליטים ברובם לא רצו לעבוד, ולהשתתף בכך בשיקומה של הכלכלה הגרמנית.

נערכה אפוא תוכנית תעסוקה בתוך המחנות, במגמה להגיע למידה של קיום עצמאי, כי החיים על חשבון הכלל נשאו בקרבם זרעי שחיתות. הפעילים האחראיים שבמחנות חיו בהרגשה שחלפו ימי הארעיות, וראו מתפקידם להתמודד עם בעיות יום יומיות קשות של קיום אוכלוסייה יהודית גדולה בגרמניה, לא כל שכן שעצם הישיבה בגרמניה הייתה עטורה הלה של מאבק מדיני ציוני. 

חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"עהרב צוף דבש

ודוד עבדי נשיא להם לעולם.

שמו של הרב צוף דב״ש נישא בפי כל העם, בכבוד ובערצה. זכרו לא מש מתוך העדה, ודמותו האצילית המשיכה להתהלך בין בני קהלתו. עוד רבות בשנים, ״וישמוהו כחותם על לבם״.

בהספדו הגדול של הגאון הראשל״ץ רבי נחמן בטיטו זצ״ל על הסתלקותו של הגאון האדיר כמוהר״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצי׳ל אשר מלא את מקומו של הרב צוף דב״ש כאבי׳ד של עדת המערבים, כותב הגאון הראשל״צ הרב נחמן בטיטו זצ״ל, ״בהעדרו של צדיק זה צירה צומיחת אתיא זכירה זכירה מסלוקו של צדיק הראשון רועה נאמן הוא עטיר הרב צוף דב״ש זצוק״ל, ויתעורר האדם בבכי נהירות על שנים יחד, וזה מ״ש המקונן באיכה, על ז״ה (כמספר דוד עם השני אותיות) היה דוה לבנו, דהיינו בסילוקו של צדיק הראשון שהיו כל העם נאנחים ומתנחמים בצדיק זה. אבל עתה על אל״ה (ר״ת אלעזר הלוי) חשכו עינינו כי לקח גם אותו אלקים ועונותינו הטו אלה ופשעינו מנעו הטוב ממנו בשתים…״.

גם הגאון הנודע רבי אברהם פאלאגי׳ נשא דרוש בק״ק אלגאזי .שבאיזמיר, ״על השמועה כי באה מהרב תנא ירושלמאה כמוהר״ר אברהם אשכנזי ז״ל ועל הרב נר המערבי איש ירושלים מה מתוק מדב״ש בעל ספר שער החצר ז״ל.״.

אחר שהוא משבח בתארים גדולים את הראשל״ץ הנ״ז. מוסיף ר׳ אברהם פאלאגיי וכותב: ״לא נופל ממנו הר' נר המערבי כמהר״ר דוד בן שמעון מרגלית טובה ואבן יקרה, לא קם כמוהו בענוה יתירה״

הסופר הנודע ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל. נשיא ועד העדה המערבית, כותב באחד ממאמריו. ״אין כל פלא איפוא אם מעת מותו(של הרב צוף דב״ש) ועד היום, שמו ברוך בפי כל בני עדתו וזכרו לא יסוף לנצח מפיהם, ורק בשם ״רבי״ יכנוהו, וכשעושים אזכרה לנשמתו אז כל אנשי ביהכנ״ס כקטן כגדול יעמדו ביראת כבוד…״

חיבוריו תשובותיו והסכמותיו: חיבוריו:

א. ״שער החצר״ סובב על מעלותיה של ארץ ישראל וירושלים. הופעתו של הספר עשה רושם גדול ויצא טבעו בעולם היהודי. בשל כמותו ואיכותו. ואף הופץ בארצות רחוקות והגיע לרוסיה. זהו הספר היחידי שנדפס בחיי המחבר בשנת תרכ״ב(1862). לרוב הענוה לא חתם את שמו על הספר, ויצא לאור בעילום שם. למעשה הספר ״שער החצר״ הוא חלק אחד מספרו הגדול ״שערי צדק״ המתפרד לארבעה שערים.

ב. ״שער המטרה״ על הלכות א״י והדינים הנהוגים בה, בסדר ד׳ חלקי שלחן ערוך, תרומות ומעשרות וכר. נדפסו בחייו רק כמו י״ד או ט״ו גליונות, והיו גנוזים בבית מדרשו בירושלים, והדפסת הספר נפסק באמצע.

ג. ״שער הקדים״ על מצוות הנהוגות בא״י, נדפסו בחייו מספר עלים בודדים ירושלים תרכ״ו.

ד. ״שער המפקד״ על מנהגי ותקנות א״י, לא נדפס מאומה בחייו וקם בנו אחריו הרה״ג רפאל אהרן זצ״ל והוציאו לאור עם תוספת מרובה, וביאור על המנהגים וקראם ״נהר פקוד״ — נדפס בנא אמון. שנת תרס״ח.

ה.  ״שאלות ותשובות״ שו״ת על ד׳ חלקי השו״ע, והם י״ד פסקים כמספר דו״ד. נדפסו ע״י בנו המלאך רפאל אהרן בן שמעון זצ״ל בספרו ״ומצור דב״ש״. נדפס בירושלים שנת תער״ב.(1912).

ו. ״מזכרת הגיטין״ מהגיטין שערך הרב צוף דב״ש משנת תרל״א עד תרל״ט. ובהם שקו״ט על הספיקות שנתעוררו בגיטין אלו. נדפסו ע״י בנו הרה״ג מסעוד חי בן שמעון זצ״ל בספרו ״שם חדש״. נדפס במצרים שנת התרע״ז.(1917).

ז.          ״שירי תהלה״ בקשות ושירי נחמות לזמנים ולמועדים, אשר חלק מהם חברם בעודו בארצות המערב וחלקם חוברו בבואו לא״י. נדפס ע״י בנו הרה״ג מסעוד חי זצ״ל בספרו הנז׳, וקראם שיר חדש כן, מציין בנו בהקדמתו, כי הרבה משירי אביו נאבדו. 

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום ומאמרים

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.אימת החלום

קברותיהם של קדושים אלה קיימים עד עצם היום הזה ב " אופראן " המכונה " מערת אופראן המסוכנת ". איש אינו מעז להתקרב לקברות הקדושים הטמונים בה, וכל העובר על כך מתחייב בנפשו.

לעומת יהודים אלה אשר שמרו על צביונם היהודי באדיקות יתרה, מספרת האגדה, שכל שאר היהודים שבערי מרוקו, מקורם בגירוש ספרד. זמן רב אחרי חורבן בית שני. עדות לכך על פי אותה אגדה, היא בכל אבות היהודים חיו בערי החוף של מרוקו הגיעו לשם דרך הים.

מנין באו יהודים אומללים אלה, שאל עצמו המושל הצרפתי, אשר עם השלמת כיבושו של אזור דרום הרי הברברים, בו הסתתרו המורדים, בא לבקר בכפרים ולבקש מהיהודים לבוא לגור בעיירה שתכנן עבורם. הוא חיפש בספרים המועטים של מרוקו שנכתבו על ידי חוקרים מתנדבים, למד ומצא שהיהודים הגיעו למרוקו לפני מאות בשנים. אולם מאין מקורם ?.

התשובות על כך היו רבות והצביעו על אפשרויות שונות ומשונות ובהן האפשרות שאלו הם שרידי מגורשי ספרד ופורטוגל. מכל מקום, היהודים כאן ומיעוטם, זה שנמצא בכפרים אלה, זקוק לטיפול והשגחה. המושל הצבאי הצרפתי התפעל מאוד מצביונם הדתי חברתי אשר עליו שמרו מכל משמר במשך כל שנות נדודיהם וסבלותיהם הרבים.

סבלם היה רב והרדיפות היו מנת חלקם יום יום, שעה שעה ולילה לילה. הם נדדו מעיר לכפר ומכפר לעיר, חצו גבולות, חזרו על עקבותיהם ושוב גורשו לים, שבו ושוב סולקו. הם הסתתרו במערות, בכפרים, בוודיאות, בהרים ובכל מקום שלמו תמורת מקלט ברכושם ובחייהם. הם בלטו בחזותם, בלבושם, בהתנהגותם, באורח חייהם ובמנהגיהם. בכל מקום בו דרכה כף רגלם, הותירו אחריהם את קברות אחיהם, אשר לא עמדו במאמץ ובסבל הרב ומתו בנדודיהם.

באום זמנים לטשו עין אומות רבות על מרוקו, ושאפו לכובשה ולהשתלט על אוצרותיה הרבים, כאשר מגמתם הייתה לשעבד את תושביה ולהפכם לכורים ולפועלים. ניסיונות הכובשים היו תכופים, וכל מי שכוחו רב יותר הינה מסלק את אויבו ומשתלט על המדינה. בתווך, היו היהודים אשר על כל כיבוש חדש היו עומדים בפני הברירה : להצטרף לכובש החדש או להגן על הנכבש, ששלט עד כה במדינה. ההחלטה הייתה תמיד קשה, ולעתים קרובות, ככל שתכפו הכיבושים על מרוקו, נחלקו היהודים בדעותיהם, וכך מצאו את עצמם משני צידי המתרס, כשהם נלחמים אלה באלה.

בשנת 789 כאשר הגיע אידריס הראשון הנקרא בפי כל, מולאי אידריס, שהוא מצאצאיו של הנביא מוחמד, הייתה, לכאורה, שמחה רבה, בכל ארץ מרוקו. אולם כיבושין של אידריס הראשון היו מלווים בכפיית האסלאם על תושבי המדינה השונים. היהודים שהסכימו לכל מה שנדרש מהם ובלבד שלא ימירו את דתם, מצאו עצמם בפני בעיה חדשה וקשה ונאלצו להתחיל במסע נדודים חדש. שוב מהכפר לעיר, ומהעיר לים ובחזרה, כאשר בכל מקום  השאירו חללים ורכוש רב. גם אידריס השני המשיך בדרכו של אביו, למעשה, השלית את מלאכת השלטת היסלאם ברוב הערים הגדולות של מרוקו. ראשים רבים של יהודים  ולא יהודים, הותזו בחרב על ידי נאמני המלך, כשסירבו להמיר את דתם ולקבל על עצמם את האסלאם כמצווה מטעמו.

אחר האידריסים קם במדינה גזע חדש של שליטים, שעלה באכזריותו על קודמיו ולא ידע פשרות או ויתורים בתביעתו מכל תושבי המדינה להתאסלם. שליטים חדשים אלה " המואחדין ", חיסלו כמעט כליל את כל היהודים. המעטים שנותרו נמלטו על נפשם וחיפשו מקומות מסתור אצל ידידם בכפרים ובהרים ובתמורתה שילמו היהודים ברכוש גדול ובביצוע מלאכות, בהן היו מוחים.

עם חלוף השנים, כאשר שלטון המואחדין הלך והתחזק, התעוררו ספקות בליבותיהם של יהודים רבים, שהיו מוגדרים כאנוסים על ידי השלטון. אנוסים אלו היו מעמידים פנים שהם מוסלמים, ואף היו מבקרים לעתים במסגדים, ואולם במסתרים  היו מקיימים את מצוות היהדות. בצר להם , פנו אל אחד מרבניהם המפורסמים שאיש אינו זוכר היום את שמו, וביקשו ממנו עצה כיצד עליהם לנהוג במצב הלחץ המופעל עליהם על ידי מעקב והטרדה בבתיהם מצד נאמני המלכות.

הרב החכם, שהיה חסיד גדול וקנאי, השיב להם, שכל יהודי חייב להרג על קידוש השם ולא להכיר במוחמד כנביא האלוהים, כפי שדת האסלאם דרשה מאמיניה. הוא הודיע ברבים, שיהודי שמקבל עליו את האסלאם אף למראית עין בלבד, אין לו חלק בישראל. הוא פסול לעדות  ולצירוף למנין בתפילה.

תשובתו של רב זה גרמה לכך שיהודים רבים, שזנחו את היהדות מאונס, נואשו מלשוב לחיק היהדות והפכו למוסלמים לכל דבר. רבים העדיפו לנתק את קשריהם עם היהדות כליל, ולא להפוך קורבן לזעם השלטון.

באותה תקופה ישב הרמב"ם במרוקו, בעיר פאס. כאשר הגיעו לאוזניו שמועות מרות אלו, נחרד חרדה גדולה ונזדעזע עד עמקי נפשו. הוא הרגיש בסכנה הצפויה ליהדות הנובעת מהוראתו של הרב הקפדן אל האנוסים. לפיכך החליט לחבר איגרת שבה התנגד לדעתו של אותו רב, האשימו בכך שאינו מבין את מצבם של יהודי מרוקו. הרמב"ם הביא באיגרתו דוגמאות מתקופות שונות, בהן היו היהודים נתונים לשלטון זר ועוין, שכפה עליהם לקבל את השלטת במדינה, אך הם שמרו בסתר אמונים לדתם היהודית.

הרמב"ם ביסס את דעתו על הנביאים ועל חכמי התלמוד. בניגוד לדעתו ולעצתו של הרב האלמוני יעץ הרמב"ם ליהודי מרוקו האנוסים להמשיך, למרות הסכנה, בקיום מצוות התורה בסתר, והרגיעם, שמצווה אותה מקיים יהודי אגב סכנה, מכפיל הקב"ה שכרו, ואין שכר זה דומה לשכרו של מי שמקיים מצווה מתוך רווחה בלא פחד מסכנות.

איגרת הרמב"ם שהייתה כתובה בלשון ערבית, במדוברת בפי תושבי הארץ, עודדה את רוחם של האנוסים, שהוסיפו להחזיק ביהדותם בסתר.  בין היתר כתב הרמב"ם באיגרתו : והעצה שאני יועץ… לאהובי ולכל מי שמבקש ממני עצה, שיצא מאלה המקומות וילך למקום תורתו בלא אונס ובלא פחד, יעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו – כי דת ה' שהנחיל אותנו, גדולה וחיובה קודם לכל המקרים. וכן מצינו באברהם אבחנו, עליו השלום, שמאס משפחתו ומקומו ובכל לנפשו להינצל מדעת הכופרים. וילך ביום ובלילה עש שימצא מקום שיהא יכול להמיר דתו והעולם גדול ורחב.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " מאחורי הקוראן

פירוש הערות המחבר הינו תוספת שלי גם בערבית וגם בעברית – א.פ

אבל ערביי מכה לא שמעו לאזהרותיו של מוחמד ולא שעו להטפותיו. מורו מצווהו להזהירם שאללה יכול להפוך את עירם אם לא ישמעו בקולו, כפי שקרה לדורות קדומים שלא שמעו בקול נביאיהם: בני דורו של נח נשטפו במבול, סדום ועמורה הושמדו מפני שתושביהם סנטו בלוט הצדיק על שהזהירם לתקן את דרכיהם. המורה מלהיב אותו גם בסיפורו של מלחמה שיש בה פילים:

״הלוא ראית מה עולל ריבונך לבעלי הפיל: הן שם מזימתם לאל, ולהקות עופות שלח מעלף לרוגם באבני גוויל, ועשה אותם כמוץ נאכל״ (סורה קה).

בסיפורו חיבר המורה שני מאורעות שונים. הכוונה לשתי מלחמות בשתי תקופות שונות, שהתקיימו במקום אחד ־ בית חדרון, ובשתיהן הושיע ה׳ את עם ישראל. המלחמה הראשונה היתה כשיהושע כבש את ארץ ישראל. כעבור למעלה מאלף שנה, באותו מקום, בבית חורון, ניצחו החשמונאים את היוונים, אשר באו למלחמה עם פילים."

הערת המחבר : " ויהי בנוסם מפני ישראל הם במורד בית חורון והשם השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו. רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב… ויאמר (יהושע) לעיני ישראל: שמש בגבעון דום, וירח בעמק אילון… ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע השם בקול איש, כי השם נלחם לישראל״ (יהושע י, יא-יד). לדברי מורו של מוחמד, נזרקו אבני הברד על־ידי להקת עופות.

הערת המחבר : מכבים א ג, כד: מכבים א ו, ל. המוסלמים מייחסים מאורע זה לקרב שלדבריהם נערך בשנת 570 לספירה בין המושל החבשי־נוצרי של תימן ובעלי בריתו הערבים לבין קורייש ובעלי בריתם. הצבא החבשי פנה לכבוש את מכה, כשכמה מחייליו רכובים על־פילים. כשעמד הצבא לתקוף את מכה, סירבו הפילים לעלות על העיר ה׳קדושה׳ ונסוגו. לזכר פרשה זו קרויה שנת 570 ׳שנת הפיל׳, ולפי המסורת המוסלמית נולד במהלכה מוחמד. ראו מ״י קיסטר, ״מכה בתקופת המעבר שבין הג׳אהליה לאסלאם״, בתוך: לקר, מחקרים בהתהוות האסלאט, עמי 39-30. כנראה הוצרכו המוסלמים להמציא אגדה זאת כדי לפרש פסוקי קוראן אלו, כיוון שלא הכירו טוב את ההיסטוריה הכתובה והמסורה הנ״ל של עם ישראל.

יש מקומות נוספים בקוראן בהם חוברו שני מאורעות שונים כאילו היו מאורע אחד. הנה דוגמה: פרעה ביקש מעבדו המן שיבנה מגדל לעלות וללחום נגד אלוקים; אבל, בניית המגדל בבבל היתה בימי אברהם. פרעה מלך מצרים, שהקוראן מזכיר כדוגמה של מורד נגד אלוקים, חי כ־400 שנים לאחר מכן, והמן היה ראש ממשלת פרס 900 שנה לאחר פרעה, כמובא בספר אסתר. הפערים הכרונולוגיים והמרחקים הגיאוגרפיים לא מונעים מן הקוראן לעשות שימוש בדמויות אלו. עיקר המסר שלימד המורה לתלמידו היה המכנה המשותף שלהם, היותם רשעים וכופרים שמרדו נגד ה'.

הערת המחבר : א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם–אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ. 

הערת המחבר : סורה 28 פסוק 38 :

وَقَالَ فِرْعَوْنُ يَا أَيُّهَا الْمَلَأُ مَا عَلِمْتُ لَكُم مِّنْ إِلَهٍ غَيْرِي فَأَوْقِدْ لِي يَا هَامَانُ عَلَى الطِّينِ فَاجْعَل لِّي صَرْحًا لَّعَلِّي أَطَّلِعُ إِلَى إِلَهِ مُوسَى وَإِنِّي لَأَظُنُّهُ مِنَ الْكَاذِبِينَ 38

אמר פרעה, הוי מועצת הנכבדים, איני מכיר אלוה ראוי לכם מלבדי, הָמָן, שׂרוף לי לבֵנים של חֵמָר ובנה לי מגדל, למען אשקיף אל אלוהיו של משה.חושב  אני כי הוא במשקרים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר