זהו מייל שקיבלתי מזמן ושמרתי אותו….כיום בחיפוש אחר חומר אודות יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה מצאתי את המייל הזה שמור אצלי בתיקייה מסויימת…אני מביאו לפניכם ככתבו וכלשונו…מרגש לקרוא ולהתוודע לעוד פרק אודות הקשרים בין יהודי אירופה ויהודי מרוקו במלחמה הנוראה הזו…..

אלי ידידי, שלום, אני מודה לך על הדברים החמים ותודה גם לך שאינך מוותר כהוא זה בכל נושא הקשור למסורת ולמורשת ועתה גם בעניין כה חשוב ,שואת יהדות צפון אפריקה"  אני מעיין מידי פעם באתר אמית, אני כרגע עסוק בסיום הוצאתו לאור של סיפרי "שני אחים בסאפי" בשפה הצרפתית, הוא בעל כותרת נוספת "ילדות בצל מלחמת העולם השנייה", הספר תורגם לצרפתית נמצא כעת בשלב ההוצאה לאור באגודת הסופרים בפאריז, לכן לא נותר לי זמן, אבל אעשה זאת כשאתפנה.

אני כותב מאמרים, כתבות עיתונאיות באתר סקופ, בו אני נחשב כעיתונאי מצטיין וביום 14 למאי אני עומד לקבל תעודת הוקרה ותעודת עיתונאי בנוסף אני גם כותב בעיתונים מקומיים, באשר לנושא השואה אני מבקש ברשותך להביא מתוך ספרי חלק שלא קשור ישירות בשואה פיזית, אבל הוא דן בשואה נפשית ורוחנית .(באשר לסיכום של הכינוס אקבל בוודאי דרך דר' חיים סעדון ואעדכן אותך ) נושא הפליטים מאירופה הינו אחד הפרקים הכואבים ביותר. הנושא מתחיל בשנים 1941-1945 , באותם שנים היו מגיעים פליטים שניצלו בעור שיניהם והגיעו למרוקו מחוסרי כל, כך הגיעו פליטים גם לעיר סאפי.

 הקהילה היהודית איפשרה להם להתגורר באגף הבנות של בית הספר "אליאנס", בו שכנו הפליטים שהגיעו מבלגיה ומהולנד במצב פיזי ירוד. הייתי אז בן 10 ולא למדנו שנה שלימה לימודים סדירים, זאת כדי לאפשר לבנות ללמוד חצי יום של שעות הבוקר,  ואנחנו הבנים היינו מתחילים את הלימודים משעה 12.00 עד שש בערב.

.כך למדנו במשמרות, וזאת כדי לאפשר לאותם פליטים יהודים לגור, אמנם בתנאים קשים, אבל בתנאי המלחמה של אז זה היה נחשב לוקסוס. יהודי הקהילה היו מאמצים משפחות, בעיקר בשבתות ובחגים, להם לא היו תלושי מזון כי הם לא נחשבו אזרחים ולא היו רשומים כתושבים כדי לקבל מנות והקצבת מצרכי מזון, לכן הם היו מוכרים את דברי הערך וכל מה שהיה להם כדי לקנות בשוק השחור. בביתנו אימצנו נער בגילי, שהוריו איש לא ידע את גורלם, אבל הוא ניצל בזכות זה שהוא בא לבקר את הדוד שלו אברהם, שהיה גר מחוץ לעיר הבירה בריסל ולכן הוא לא נלקח למחנה עבודה בבלגיה . הנער שמו מיכאל גולדברג , למדנו ביחד, הוא דיבר צרפתית עילגת כי הוא גדל וחי באיזור בו מדברים רק פלמית, המדוברת מהגרון .

 המצב נמשך עד להגעת הצבא האמריקאי, כחלק מכוחות הברית שפלשו לכל צפון אפריקה ב 8  לנובמבר והגיעו גם אלינו לסאפי. ברגע שהגיעו , הפליטים הרגישו כבר חופשיים, אבל לא יכלו לחזור לבתיהם כי בלגיה והולנד היו עדיין תחת שלטון הנאצים. הפליטים שרדו את המלחמה, ניצלו ממות בטוח, אך עתה הם מסתובבים חופשי אבל אין להם כסף והם נאלצו לצאת לעבוד בעבודות שמעולם לא עסקו בהם, בעיקר בפרוייקטים אמריקאים , בסלילת כבישים והקמת שדה תעופה כבסיס למיגור את כוחות הצבא הגרמני שחנה בנמל ביזרטה שבתוניסיה,

 שם שלט המרשל  הגרמני רומל האגדי, שועל מדבר קרבות אל עלמיין בלוב. הפליטים קבלו גם סיוע ממוסדות וארגוני סעד בינלאומיים ויהודיים כמו הג'וינט והייאס. באותה תקופה שלפני בוא האמריקניים, עברנו השפלות ודיכוי על ידי הנוער הפאשיסטי , תומכי משטר וישי, הם היו צועדים ברחובות במצעד צבאי כשהם לבושים במעילי עור שחור וכובע ברט גדול מימדים יורד להם עד האוזניים, היו צועדים במועל יד ושרים את השיר לנאמנות למרשל פטן ראש השלטון של וישי. הם היו שרים בצרפתית שירי חנופה כגון " מרשל, מרשל אנחנו כאן כדי להגן על המולדת, אנו לרשותך מרשל דה פראנס, על היהודים אסור היה להתקרב לבתי קפה ומסעדות שנשאו שלטים גזעניים "כנגד המעצמה היהודית לשלוח את הליגיון הזרים " או אין כניסה לזרים , אלא לצרפתים בלבד, הסיסמה "יהודי מלוכלך הייתה שגורה בפי כל הצרפתים הגזעניים שהתחזקו על ידי בואם של פקידים שנשלחו להחליף את היהודים המפוטרים ממקומות העבודה. 

בנוסף להם , הצטרפו גם השבאב הערבי שראה ביהודים בוגדים וכפויי טובה, הם תמכו בהיטלר וראו בו כמשחרר מדינות מעול של המעצמות שלפני המלחמה, הם ניצלו את המצב שהמדיניות של היטלר (בתעמולה בלבד) הייתה אוהדת כלפי עמים ומדינות כבושים, ביניהם גם מרוקו, לכן הפעילו תעמולה כנגד הצרפתים והאנגלים . לכן הם היו עוברים ליד בית הספר בו למדנו והיו אומרים במועל יד " יחי החאג' יחי היטלר המשחרר"  או "הלאה היהודים יחי היטלר יחי הערבים" גם הצרפתים הפאשיסטים היו צועקים לעברם וגם לעברנו "שטחי צרפת לצרפתים" הם היו משווים את היהודים לערבים שהם בורים, "הם כמו הגמלים הכלבים והיהודים, ששלושתם מלוכלכים " היו צובעים על הקירות את צלבי הקרס ומאשימים את היהודים בכך , או היו תולים שלטים שהמרשל פטן הוא השמש הזורחת של וישי המולדת לצרפתים ועוד. חיינו בפחד נורא מהדיכוי הזה. 

בשנת 1946, שנה לאחר סיום המלחמה יצאתי ללמוד חשמלאות באורט סנוף בקזבלנקה, אבל הנער מיכאל גולדברג נשאר אצל המשפחה הבלגית המאמצת, הם קנו מכולת והחליטו להמשיך לחיות בסאפי ומיכאל גולדברג נשאר איתם. 

בקזבלנקה באתי במגע עם תנועות הנוער הציוני והיינו מבקרים במועדונים, המדריכים היו חיילי הבריגדה היהודית מארץ ישראל, הם היו מכשירים בני נוער וצעירים ולהעביר את הגבול ממרוקו לאלג'יריה, נתפסתי בעת ניסיון החציה שנכשל, עברתי עינויים קשים והוחזרתי לסאפי מבלי לסיים הלימודים. בסאפי לא הצלחתי לפגוש את מיכאל, אנשי הסעד והפליטים היהודיים לקחו אותו ואיש אינו יודע לאן. עליתי לישראל בשנת 1950 לאחר שעברתי הכשרה בצרפת, עליתי לארץ בתחילת 1951 וגוייסתי לצבא, השתחררתי והצטרפתי לקיבוץ גבת , שם הקמתי משפחה

 . בשנת 1960 עברתי עם קבוצת עולים למעברת גבים דורות ונשארתי עד היום בשדרות. בשנת 1972 הגיע לשדרות תעשיין יהודי מבלגיה ושמו אברהם גולדברג, אני בדיוק סיימתי את תפקידי בסוכנות היהודית ברגע ששדרות הוכרזה כיישוב מוניציפאלי והוחל בהבאת מפעלי תעשייה, היו אלה תעשיית מזון וטקסטיל . האיש מבלגיה פתח מפעל לקונפקציה ואני התקבלתי כמנהל כוח אדם במפעל שקלט 120 עובדים, רובם עולים חדשים .

 יום אחד החלטתי לשאול אותו אם הוא הכיר בחור בגילי בשם מיכאל גולדברג מבלגיה, ואז הוא שאל אותי מאיפה אתה מכיר אותו, סיפרתי לו שאני מהעיר סאפי , ובזמן המלחמה הגיעו פליטים רבים מבלגיה והולנד, המשפחה שלי אימצא את מיכאל והיינו לומדים ביחד, הוא לא היה נפרד ממני, כי לא ידע היטב צרפתית כי הוא היה מדבר פלמית עם המשפחות , אצלם היה הולך לבקר בשבתות ובחגים. 

 ראיתי את האדון גולדברג בוכה עם הסיפורים שלי ולא הבנתי למה עד שהוא ביקש ממני להתלוות אליו למשרדו שבמפעל.  הזמין אותי לשבת והזמין עבורי שתייה קרה. הוא שלף מתוך התיק שלו, המשמש אותו במקום ארנק ושלף תמונה, נתן לי לזהות אותו, כן זה מיכאל גולדברג אמרתי לו, כמה הוא גדל, זה סמן שהוא בחיים אמרתי לו, בטח הוא נשוי ויש לו ילדים, אמרתי לו. והוא ענה בחיוב ומאשר שכל דבר שאמרתי לו זה נכון

 . "הייתה רוצה לפגוש אותו" בטח , עניתי לו בצרפתית, ואז הוא סיפר לי איך הצליח למצוא אותו, איך החזיר אותו לביתו, שאין בו אבא ואמא , לא אחים ולא אחיות, כולם נרצחו ורק הוא ניצל הודות לזה שהיה אצלנו . אותי לקחו למחנה ריכוז, שם שימשתי כחייט אישי של קציני המחנה, כך נותרנו בחיים, אני ואישתי וילדיי. מיכאל מכר את הבית ועבר לגור אצלנו.

 הוא הקים משפחה והשתלב בעיסקי היהלומים של חמיו כיהלומן עם סניף בקונגו הבלגית ,לשם הוא היה נוסע לעתים קרובות גם כאשר היו לו שני ילדים. הוא רצה לבוא לבקר בישראל והרעיון להקים מפעל בישראל היה רעיון ציוני שלו, כי רצה לנוח מהנסיעות והטיסות ולחיות חיים שקטים בישראל, אבל הוא לא הספיק, כי הוא נספה בתאונת מטוס בדרך חזרה לסוף שבוע ושבת, והוא נהרג שם, הנה הוא שרד את השואה ונספה בגלל שטות של הטייס.

כעבור כמה חודשים פרצה מלחמת יום הכיפורים, כל צוות הניהול היה מגוייס, הטכנאים הבלגים שהביא כדי ללמד את הישראלים איך לתפעל ציוד מהמודרני ביותר. הייתה לו הזמנה ענקית לספק קונפקציה משובחת ויוקרתית עבור הפירמה באנגליה "מרקס אינד ספנסר", לא יכול היה לעמוד בפני הלחץ של ההזמנה, וביטול כזה עלה לו ביוקר והחליט לסגור את העסק ולחזור לניהול יתר המפעלים שלו בבלגיה ובמדינות באפריקה דוברות צרפתית . משנת 1973 שסגר את העסק ונסע לבלגיה לא ראיתי אותו עד היום הזה . סיפור שואה עצוב מאוד                  

  יהיה זכרם של מיליונים שנספו ברוך  

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

 שער שני

יהודי המגרב כבר היו כאן

ארז ביטון

אהבת ילדים בזרביות לבנות – זרביה – כסות מסורתית אצל יהודי מרוקו

הנה איך מתהפך כפר הֻלדתך שבתוכי,

הנה איך מתדפקים עלי הריחות.

אה, אדי הזעתר במרתף ראשון!

 אה, הבל הלחם מתנור של טין

 באַלֶמבי אחת־עשרה.

נהדף אלי עכשיו ערב מאני אחר

, משחק ילדים בגלעיני תמרים,

אהבת ילדים בזרביות לבנות,

אה5ת ילדים בשפה זקנה מאד,

(ינעלאבוך) ינעל אביך!

(אנא הוה דרבחת) אני הוא שהרווחתי,

 אתה תכה את אחותי

אני אכה את אחותך

אתה תכה אותי

 אני אכה אותך

ואחר־כך מתק הפיוס

, ואחר־כך שוכך החם בעקבים יחפים.

 אחד־אחד נושרים הילדים.

בבקתה של קש

נשים יהודיות מקישות,

מגישות אגל בחרס,

על כסאות אנשים יהודים ממשילים משלים

(בויא כאן יקול) אבי היה אומר,

(ימא כאנת תקול) אמא היתה אומרת.

 ואחר־כך שמחה שקטה,

 ואחר־כך שבע שקט.

הנה כבר שפכו את השמן לשדל את הרוחות,

 אדוני הבית להם השלום,

הנה עכשו שֵנָה.

הנה איך מתהפך כפר הלדתך בתוכי אמי

סביב לרטב וינאי.

14 – אוחיל יום יום אשתאה – פיוט יסדתי למעלת הלת מערות שבעיר טבריה תוב"ב

אוחיל יום יום אשתאה / תמיד עיני צופיה

אעברה נא ואראה / אדמת קדש טבריה

נעמה ישיבתה

גם טובה ראיתה

ים כנרת חומתה / שמה העיר בנויה

ישרים בלבותם

נחו על משכבותם

בתוכה קבורתם / כלם בני עליה ( אנשי סגולה, גדולי עולם )

דרך ההר יתבונן

קבר רבן יוחנן

בן זכאי שם יתלונן / יחיד בדורו היה

וחמישה תלמידים

צדיקים וחסידים

מזהב נחמדים / מונה שבחן היה

דִּמָה אחד לבור סיד

טפה אחת לא יפסיד

ולחברו קרא חסיד / וחד דחיל חוביה

בם חכם בעז גִּבֵּר

כמעין המתגבר

אשרי ילדה על משבר / את בנו של חנניה

ראש ההר שם מצבה

קבר רבי עקיבא

עמו עשרים וארב- / עה אלף תלמידיא

אשרי ההשם רעיוניו

לראות שם נגד פניו

רבי חִיָּא ובניו / יהודה וחזקיה

הר גבוה ורם על

הוקם עליו ממעל

רבי מאיר הוא בעל / אָתַיָּא ותִמְהיָּא

רבי יוחנן חנה

שם יחד עם רב הונא

ועמהם רב כהנא / וגם רבי ירמיה

נקבר בתוכה טמון

רבי משה בר מימון

הוא מפרש דת אָמוֹן / ורב על כל ככימיה

ברם זכור לטובה

הרב ניהו רבא

עץ חיים שר הצבא / ממשפחת אבולעפיא

נזר קדש על ראשו

אליו גויים ידרושו

מפיו תורה יבקשו / מצפרא ועד פַּנְיָא

חסין יה אין כמוהו

איש אלהים קדוש הוא

בהבל רוח פיהו / רשפי אש שלהבת יה

חִדֵּשׁ הָעיִר שִׁכְלְלָהּ

חומתה וגם חילה

בית מדרשו כִּלְכְּלָהּ / כל ימיו אשר היה

זרעו לעולם יחיה

בקנין הגוף יהיה

ברכת הדיוט אל תהיה / קלה וגם בזויה

קול זמרת רנני

אמרי פי והגיוני

יהיו לפני ה' / כמו סלת נקיה

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:

מה אנו בעצם יודעים על ראשית התיישבות היהודים באזור מדבר "חצרמות"?

למען האמת לא יותר מדי, כל ניסיון לקבוע את ראשית ההתיישבות הינו בגדר השערה. המסורת הרווחת היא שיהודי "חצרמות" (או מאוחר יותר – יהודי חבאן) הינם "ראש גולים" וגלו מארץ ישראל עוד בזמן שבית המקדש הראשון עמד על תילו, במילים אחרות לפני כ-2500 עד 3000 שנה!

ישנן השערות (התואמות את מסורת זו) על סיבת גלייתם של קבוצת יהודים בתקופה זו אשר בחלקן מדברות על משלחת יהודים שנשלחה ע"י שלמה המלך ללוות את מלכת שבא בחזרתה לארצה (שישנם הסוברים כי ממלכת שבא התקיימה באזור "חצרמות") או על יחידה צבאית ששלח המלך הורדוס כדי לסייע במלחמות הרומאים באזור.

מעבר לכל ההשערות, אם נביט בדיוקן יהודי "חצרמות" כפי שעלו ארצה נבחין בלא מעט סממנים מתקופת התנ"ך הקדומה אשר יתרמו לחיזוק אמיתות המסורת (כפי שקובץ ע"י המורה סעדיה בן יצחק ז"ל), להלן חלקם:
א. שיער הראש – יהודי "חצרמות" נהגו לגדל את שיערם כפי שהיה נהוג בתקופת התנ"ך ומתואר על אבשלום בן דוד.

ב. הסרת שיער השפם – נוהג מקובל אצל יהודי "חצרמות" הגברים ומוזכר בתנ"ך על מפיבושת בן שאול אשר "לא עשה את שפמו" (תרגום: לא ספר את שפמו) לאות אבל והשתתפות בצערו של דוד, מכאן שבתקופה זו נהוג היה להסיר את השפם.

ג. לבוש – הגברים נהגו לחבוש "עממה" (מצנפת) על ראשיהם, אצעדה (מעין צמיד כסף) על זרועותיהם ועטפו את פלג גופם התחתון בסדין, הקבלות לכך ניתן למצוא בתיאורו של הנער העמלקי לפני דוד על מיתת שאול המלך: "ואקח הנזר אשר על ראשו והאצעדה אשר על זרועו" וכן בחידת שמשון נכתב: "אחודה נא לכם חידה…ונתתי לכם שלושים סדינים" (עפ"י רש"י: "סדינים של פשתן המתעטפים בהם").

ד. תכשיטי הנשים – הנשים החבאניות נהגו לענוד לא מעט תכשיטים אשר רובם ככולם עשויים מכסף וככל הנראה תואמים לתכשיטים שהיו בשימוש בתקופה קדומה, כגון אלחגול/ אזוקר – מן תכשיט אשר הנשים היו עונדות על רגליהן ובעת ההליכה מקשקש.

תאור מקביל ניתן למצוא בפירוש הרד"ק למילה "עכסים" בתנ"ך, "עדי שמשימה האישה ברגליה ומקשקש". רפרוף – תכשיט הנקשר על המצח מאוזן לאוזן ומוזכר בתלמוד כ"טוטפת" ("מאי טוטפת… א"ר אבהו טוטפת המוקפת לה מאזן לאזן").

לסיכום, יהדות "חצרמות" (חבאן) הינה אחת מהמעניינות בתפוצות ישראל אשר הצליחה לשמור על זהותה ככל הנראה במשך אלפי שנים הודות לריחוקה הגיאוגרפי מריכוזי האוכלוסייה הגדולים, התמימות והקנאות הבלתי נלאית לדת ישראל.

יהדות זו היא אכן "הנסיכים מתימן".

בדרום־ מערב משתרעים הרי חצ'רמות, ובהם הרבה עמקים. בעמקים זורמים נחלים, ההולכים אל הים. כאן רמת מהרה, הידועה כארץ הלבונה, כאן הרי קלא הפראים והיפים¹⁵. החלק הדרומי־מערבי הזה קרוי ״ערב המאושרת״, Arabia Felix, במובן המצומצם, כי במובן הרחב נחשב גם החג׳אז כחלקה של Arabia Felix לפי חלוקת פטיוליומיאיוס. כיום רבה כאן השממה. הארץ הפוריה הפכה בהרבה מקומות ערבה, המשמשת מקום מרעה לעדרי הבדוים. גרמו לכך בעיקר סיבות פוליטיות: בשל חוסר הבטחון הזניחו האכרים את אדמתם והיו לנודדים, או עברו למקומות אחרים, שבהם היה המצב יציב יותר; ובמקום תבואות, עצי־פרי וירקות, גדלו שם, לפי עדות הקוראן ל״ד, ט״ו, האשל ושיחי המדבר.

בעבר, בתקופת הממלכות בתימן, הוכרחו הנודדים לצאת מהארץ ולנוד אל ערבות צפון-ערב, כי הישוב הקבוע הכפרי דחק את רגליהם ולא הספיק המרעה לצאנם. אכן צדק המדאני, חוקר העתיקות והגיאוגרף הערבי הידוע, כשקרא לכל החבל הזה בשם ״יַמַן אלחצ'רא "כלומר: תימן הירוקה". הוא לא הפריז, אם כי דבריו נראים היום כגוזמא, שהרי מיבנה הארץ, אקלימה וצמחיתה מצדיקים לחלוטין את השם הזה.

אף־על־פי שרצועת החוף המערבי והדרומי־מערבי, עד נמל עדן, היא אזור חולות וארץ מלחה — פנים הארץ, הודות לתנאיו המיוחדים, היה מכוסה ירק. על צלעות ההרים ובעמקים צומחים גם כיום הרבה עצים, והגשמים היורדים מאפשרים גידול ירקות שונים, אם יודעים להשתמש במימיהם כראוי. בתימן אתה מוצא את כל התנאים הדרושים להתפתחות חקלאית. מן ההרים, המגיעים כאן עד לגובה 2700 מטר ונמשכים בכיוון צפוני־דרומי, זורמים נחלים היורדים במערב דרך התהאמה אל הים, ומפרים את השדות במזרח.

על־ידי בנין סכרים, בריכות ובורות, ניצלו בימי קדם את מימי הגשמים והנחלים ולא נתנום להשחית את הקרקע ולחשוף את הסלעים. אולם כשירדו ממלכות תימן הקדומות מעל במת ההיסטוריה ונפלה ממלכת חִמיֵר, נחרבו הבנינים, נפרצו הסכרים ונסדקו הבריכות והבורות. כוחות הטבע עשו את שלהם, המים סחפו את שכבת האדמה הפוריה וגילו את הסלעים. אדמות־בר הפכו ערבה, בדוים נודדים השתלטו עליהן, וצאנם אכל את יתר הירק, ששמר על לחלוחית האדמה, רק בחלק העמקים וההרים גדלה כעת תבואה ועצים הנושאים מיני פירות נפלאים, שעליהם מספר המאדני.

גם בקצה הדרומי־מזרחי משתרעת שלשלת הרים רמים, המגיעים לגובה 3000 מטר: הרי רמת עומאן, שאדמתה פוריה ודשנה ודומה לאדמת תימן. כאן מצויים עמקים פוריים ומשקים אותם גשמי המונסון או נקבות מים תת־קרקעיות, עשויות בידי אדם. האורך של נקבות כאלה מגיע עד 12 קל״מ, והן מובילות את המים מן הנהרות הזורמים מתחת לאדמה אל הערים; לפעמים אתה מוצא ארבע־חמש נקבות במקום אחד. מאחרי שלשלת ההרים, לעבר פנים הארץ, משתרעת ערבה דשנה, שעוסקים בה בגידול גמלים, הטובים והמהירים בגמלי ערב.

 רדיפת היהודים במרוקו תחת שלטון וישי 1943- 1940

יוסף טולדנו

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

מיד לאחר כיננו של משטר וישי בצרפת ביוני 1940, תחת הנהגתו של המרשל פטאן,PETAIN  לאחר התבוסה המשפילה  לצבא הגרמנית, מצא  המשטר, במושבה הצרפתית במרוקו ובהנהגתה, תמיכה נלהבת כפי אמרתו של מדינאי צרפתי דגול " אם המהפכה הלאומית לא הייתה מתחילה בצרפת, היה צריך להמציא אותה עבור מספר רב של צרפתים בצפון אפריקה ".

מבלי לחכות ללחץ כלשהו מצד הנאצים, השלטון החדש הנהיג מדיניות אפליה  חריפה, אם  כי לא אלימה כמו בגרמניה, כנגד האוכלוסייה היהודית וב- 3 לאוקטובר 1940 נחקק "תקנון היהודים" על מנת, לדבריו, להגן על צרפת מההשפעה היהדות, האחרית לתבוסה הצבאית. .

 מתוך להיטות  אנטישמית,  החליט ראש הממשלה    LAVAL לאבאל להרחיב מיד את תחולת התקנון לצפון אפריקה. אך אם הדבר בוצע מיד באלג'יריה,  חלק אינטגראלי מהטריטוריה הצרפתית, הדבר לא ניתן לביצוע בשתי ארצות החסות, תוניסיה ובמרוקו, ששמרו על אוטונומיה שיפוטית וחוקתית.  לאחר כשלוש שבועות של משא ומתן עם השלטונות המוסלמים במרוקו,  תוך מיתון חלק מהצעדים, הסכים לבסוף מלך מרוקו לחתום על דהיר (חוק שחתום בידי המלך) שפורסם ב 31 לאוקטובר 1940.

תקנון היהודים הראשון

השינויים העיקרים בהשוואה למקור הצרפתי נגעו בנקודות הבאות:

–         ההגדרה דתית ולא גזעית של היהודי, כך שיהודי המתאסלם מאבד את זהותו היהודית ללא כל קשר עם גזע אבותיו.

–         שמירה  על ניהול אוטונומי של  המוסדות היהודיים – בתי דין רבניים, ישיבות, תלמודי תורה, ועדי הקהילות, ארגוני צדקה ובתי הספר של אליאנס.

בשאר הסעיפים  הדהיר מעתיק במדויק את החוק הצרפתי עם אותו יעד: להרחיק את היהודים מהחיים הציבוריים במרוקו כלשון סעיפים 3  -6    

–         הנגישות למשרות הציבוריות ולכהונות שלטוניות אסורה ליהודים.        

–         חברות בכל ערכה שיפוטית מקצועית ובכל המוסדות הנבחרים.      

–         מנהלים, מנהלי-משנה, סגני מנהלים וראשי אגפים במנהל הציבורי הממלכתי או במוסדות שבהם תומכת הממשלה, מזכירי הממשל המחוזי, מזכירי המנהל העירוני ועוזריהם, פקידים בכל הדרגים הכפופים לרשות פוליטית, פקידים בכל הדרגים בבתי הדין הצרפתיים ומתרגמים , פקידים נוטריונים, מפקחים ופקידים בכל הדרגים בממשל המקומי, להוציא רשויות הרבניים, פקידים בכל הדרגים של שירותי המשטרה.        

–         חברים בסגל ההוראה, להוציא את המלמדים במוסדות שנועדו ליהודים בלבד

–         פקידי מנהל, מנהלים, מזכירים כלליים בחברות ומפעליה הנהנים מזיכיונות או מסובסידיות שנותן מוסד ציבורי.    

–         מינויים מטעם הממשלה במפעלים שעניינם ציבורי.

–         יהודים לא יוכלו לכהן בתור פרקליטים מטעם הממשל (מחזן) , או שמאים משפטיים או מתורגמנים מורשים, להוציא אלה המופקדים על תרגומים בשפה העברית.

–         הגישה למקצועות החופשיים והעיסוק בהם אינה מותרת ליהודים, אלא האם כן ייקבע להם שיעור מסוים (Numerus-Clausus) על פי צווים ויזיריים (שרים בממשל המרוקאי). אותם צווים יקבעו את התנאים, על פיהם, יתבצע סילוק היהודים "העודפים" במקצוע.

–         יהודים אינם יכולים לעסוק – ללא תנאים או סייגים- באחד מהמקצועות הבאים: מנהלים ועורכים של עיתונים, מועסקים בסוכנות ידיעות, כתבים של כתבי-עת, מפרסמים של  כל סוגי הפרסומים להוציא פרסומים שאופיים מדעי בלבד, מנהלים או אנשי מנהל בחברות שעניינם ייצור, הדפסה, הפצה והצגה של סרטי קולנוע, במאים, מנהלי הסרטה, תסריטנים, אנשי מנהל של אולמות תיאטרון או קולנוע, קבלני הצגות, או אנשי מנהל של מפעלים הקשורים בדרך זו או אחרת בשידורי הרדיו.

למרות ההסתייגות המוצהרת של המלך, מהצעדים נגד היהודים, דאגו הנציב הצרפתי, הגנרל נוגס, וכל דרגי הממשל של הפרוטקטורט המרכזי והמקומי, לביצוע קפדני של התקנון. כדוגמה, הרחיבו את האיסור לניהול בתי קולנוע עד לתפקיד של קופאים או מובילי-צופים. כמו כן בלי לחכות לקביעת Numerus-Clausus במקצועות החופשיים, אסרו על יהודים, שסיימו לימודי רפואה ורוקחות להתחיל לעסוק במקצועם.

לאחר ההלם הראשוני, מול "הבגידה" של הצרפתים בערכי "המהפכה", התנחמו היהודים במרוקו בכך, שלפחות, הובטח ביטחונם האישי. השלטונות דאגו למנוע כל  התנכלות ביהודים  בהסבירם שהאנטישמיות  היא דבר רציני מדי כדי להשאירה בידי אנטישמיים אקראיים. אנטישמיות זה  עיסוקה ותפקידה של המדינה.

תקנון היהודים השני

עם הרחבת שיתוף הפעולה (Collaboration) של שלטונות וישי (Vichy) עם הגרמנים והרחבתה של המהפכה הלאומית (Révolution Nationale)  הוחלט להחריף עוד יותר את תקנון היהודים. ב 3 ליוני 1941 פורסם בצרפת הנוסח החדש.  במקביל, הוקם גוף מיוחד לביצועו "הנציבות לעניינים יהודיים"  aux Affaires juives   Commissariatתחת הנהגתו של אנטישמי מימים ימימה,  קסוויה ואלא   (Xavier Vallat) . לאחר סילוקם של היהודים מהחיים הציבוריים התקנון השני שאף להוצאתם מהחיים הכלכליים בכלל.

 הורחבה רשימת המקצועות האסורים ליהודים לכל הסקטור הבנקאי והפיננסי, לפעילות בבורסה, במקצועות הפרסום בכלל, בעסקי ביטוח,  בפעילות עם נכסי דלא ניידי, במסחר בדגנים ובבקר, בניצול יערות ועוד…

גם הפעם הוחלט להחיל את התקנון החדש על יהודי מרוקו. אך, היה צריך קודם,  להתגבר על התנגדותו המוצהרת של מלך מרוקו להחיל האפליה על נתיניו היהודים. בעיניו היהודים היו  "נאמנים כמו אחיהם המוסלמים". המשא ומתן, בין נציגי השלטון הצרפתי במרוקו ובין המלך ארך כחודשיים.

ב-8 לאוגוסט 1941 פורסם דהיר חדש על החלת התקנות החדשות בעיתון הרשמי (של הממשלה).  השינוי היחידי – לטובה – לעומת המקור הצרפתי ,היה  ההיתר לעסוק בחופשיות, במקצועות של מלאכה ומסחר קמעונאי. אבל–לרעה – נקבע בסעיף מיוחד למרוקו שאסור ליהודים לעסוק במתן הלוואות כספיות בכל צורה שהיא (תפקיד מסורתי של היהודים המקומיים).

 האיסור חל גם על היהודים, שמתן הלוואות בריבית אינו עיסוקם העיקרי. המפר צווים אלה  דינו  מאסר בין שישה חודשים לשנתיים, קנס כבד וסכנה של סגירת העסק.

כל הפקידים היהודיים שעדיין מילאו תפקיד כל שהוא יחשבו כמפוטרים תוך חודשיים.

בד בבד עם התקנון,  דהיר  מה 22 לאוגוסט,  הורה  לערוך מפקד וציווה, על כל יהודי, להגיש לפקידי העירייה הצהרה על רכושו. ההבנה הכללית הייתה שזה צעד הראשון לקראת החרמת הרכוש היהודי כפי שהדבר כבר התבצע בצרפת ואלג'יריה. יהודי מרוקו עברו מדאגה לפאניקה.

מה עוד, שבוע לאחר מכן, ב-18 לאוגוסט, נחת במרוקו, הממונה על נישול הרכוש היהודי, מנהל ה"נציבות לעיניים יהודים" קסוייה ואלא (Xavier Vallat).  לאחר פגישתו עם המלך בארמונו ברבאט, הצהיר שהתקנון החדש נגד יהודים יבוצע בנחישות אם כי ללא כל אכזריות מיותרת בהתאם ל"מסורת הצרפתית".

ברמה המקומית מספר פקידים צרפתיים, חדורי להט אנטישמי, התחרו בניהם בהמצאת סנקציות נוספות נגד האוכלוסייה היהודית  תחת אחריותם. במזאגאן, בנין שהיה מיועד לחינוך מקצועי של צעירים יהודיים, הופקע והועבר לרשות "רשת החינוך הקתולי" במרוקו. בבני מללאל הפקח האזרחי זמם לסגור את בית הספר המקומי  של אליאנס.

יום לאחר עזיבת מרוקו של הממונה התבשרו, יהודי מרוקו, על צעד נוסף, ללא תקדים, פגיעה חמורה בחופש התנועה לאחר הפגיעות בחופש העיסוק: הפגיעה בחופש המגורים.

ה .חוזים על שירות אוניות להעלאת יהודים לארץ ישראל משנת תקל"ה

משנת ת"פ – 1720 ואילך חלה תמורה בארגון העלייה לארץ ישראל. פקידי קושטא היו שוכרים אוניות אחת לשנה, ובדרך כלל בחודש אלול, ובהן עולי רגל ועולים. בכתבי עולים מצוייה עדות על כך. רבי שמחה מזאלאזיץ, שעלה בשנת תקכ"ד – 1764 כותב : " וישבנו בסטאמבול מן כ"ז בתמוז עד י"ח באלול, לפי שהוצרכנו להמתין על ספינה ששוכרין הקהל של סטאמבול בכל שנה מרב חובל להוליכם לארץ הקדושה ".

קושטא הייתה מקום ריכוז ונמל יציאה לא רק לעולים ולמבקרים מתורכיה ומהבלקאן, אלא גם לרבניים ולקראים שעלו ממרכזה וממזרחה של אירופה במאה הי"ז, וביתר שאת במאה הי"ח. עובדה זו איפשרה לפקידי קושטא לפקח על העלייה.

הערת המחבר.

אמריקאי ששהה בקושטא כותב בשנת 1832, כי בקהל היהודי שבעיר יש ועד של ארבעה אנשים שתפקידו לעמוד בקשר עם יהודי ארץ ישראל. יהודים הרוצים לבקר בארץ ולהשלים חייהם שם, הייתה יוצאת למענם אונייה מקושטא בכל שנה ובה היו 150 – 200 נוסעים יהודים. העשירים היו משלמים את דמי הנסיעה לעניים שאין ידם משגת לשלם.

העלייה לא הייתה יכולה לצאת לפועל ללא רשיון מן השלטונות. בזמן המלחמה בין רוסיה לתורכיה, בשנות תקכ"ו – תקל"ד – 1766 – 1774, הופסקה עלייה מאורגנת זו, אולם הסכם קוצ'וק קאינארג'י בשנת 1774 שהחזיר את השלום לאיזור איפשר תנופה חדשה לעליות לארץ.

עד עתה לא נודע חוזה לשכירת אוניה. להלן אנו מפרטים שני חוזים שנעשו בקיץ 1775. מהם ניתן להסיק, כי באותו חודש שכר ועד פקידי קושטא שתי אוניות לפחות, אבל לא כל המפליגים היו יהודים.

כפי שנרשם בשוליים, וכפי שניתן להבחין בחתימות השמות העבריים ובכתב העברי, טכסטים אלה הנם העתקי החוזים המקוריים, שנשתמרו בארכיון של חברת הלבנט הבריטית. השגרירות הבריטית בקושטא, כמו שגרירויות וקונסוליות אירופאיות אחרות, שימשו כעין נוטריונים להסכמים מסחריים ומשפטיים, בין השאר בין יהודים לנוכרים – ויש תקדים לכך, כבר במחצית השנייה של המאה הט"ז.

במקרה זה שמתי האוניות היו של בריטים, כפי שמעידים על כך שמות רבי החובלים. כמה תנאים היו מקובלים, ומשום כך הם זהים בשני החוזים, לעומת זאת היו גם תנאים מיוחדים ושונים, ועליהם נעמוד בפירוט.

החוזה הראשון נעשה בין רבי אפרים נבון ובין רב חובל בשם דוד ריד, ב – 5 במאי 1775, עם תוספת וב – 7 באוגוסט אותה שנה, על שכירת אונייה לשם העלאת יהודים לארץ ישראל. השני לאותה מטרה, בין שני חכמים, נחמיה גדיליא ויוסף בעלול, וכן ארמני בשם קרסטגי סחק מצד אחד, עם רב חובל בשם ויליאם היל, שנכתב ב – 15 באוגוסט.

יש לשער  שהארמני אירגן עלייתם של מליינים או מהגרים ארמנים לארץ. כפי שמתועד בפנקס פקידי קושטא, ארמנים נהגו לשכור אוניות להעלאת בני עדתם לארץ ישראל. אולם דומה שלא ידוע עד עתה על שכירה משותפת של אוניה מטעם בני שתי העדות.

אין אלה הסכמים פרטיים. שלושת החכמים מייצגים גוף ציבורי, ואנו מניחים שהכוונה לפקידי קושטא. בשני החוזים נזכרים executors and administrators שמבטיחים לשלם את הסכומים הנקובים, ובחוזה עם רבי אפרים נאמר גם, כי במקרה שיחזור בו מן ההסכם, יהיה על הגוף הנ"ל לשלם, גם אם האוניה תהיה ריקה, בחוזה ב' נאמר כך, אלא שהאחריות חלה על החותמים.

ההסכמים חתומים בידי שני הצדדי, וכן מזכיר השגרירות בקושטא, והממונה עליה אנתוני האייס, שמילה תפקיד זה החל במאטי 1775 עד אוקטובר 1776, עד שהשגריר רוברט אינסלי נכנס לתפקידו.

פרטי ההסכם : האוניות יפליגו עם נשןב הרוח הנדרשת ( שהרי מדובר באוניות מפרש ). ימי השהיה של אוניות בנמל עד הפלגתן ( בלשון הספנות של הים התיכון STALIA DAYS שונים מחוזה אחד למשנהו.

בחוזה א חמישים וחמישה ימים, מעבר לכך הנקרא SOPRA STALIA עד עשרה ימים. בחוזה ב רשומים רק שלושים ויום ושלושה ימים נוספים, באותו גובה ובאותם תנאי תשלום. לאו הימים הדרושים להטענת האוניות בסחורות, במטעני הנוסעים, ובמשך זמן זה עליהם להכין צידה לדרך, כולל כלים למים.

בכל נמל שיעגון, ידאג רב החובל למלא כליהם במים, ואם יחסר להם מים בלב ים, יספק לנוסעים מים מתוך מיכלי האוניות.

יש כמה הבדלים בנמלי העגינה. בחוזה א נאמר שהאוניה תפליג מקושטא דרך רודוס ליפו ולעכו. בהגיעם לרודוס, על רב החובל לחכות יומיים, אם יבקשו זאת הנוסעים, ואם לאו, יש לאפשר להם להתפלל לפי מנהגיהם בשבת, ללא הפרעה.

סביר, שלפי מועד היציאה מקושטא היו מגיעים לרודוס בערב שבת, היהודים רצו בוודאי להתפלל עם יהודי העיר, יש להניח שלפני רודוס עגנה האוניה באי כאוס ( מולן איזמיר ) כפי שהיה מקובל במסלול זה, ואולי גם באחד מנמלי קפריסין. אין פרטים אלה רשומים, כי אינם משמעותיים לגבי הנוסעים.

בחוזה ב נקבע, שהאוניה תעגון בנמלי כיוס ורודוס, בכל אחד 24 שעות, כדי לקחת נוסעים נוספים. עניין התפילה בשבת אינו מוזכר כאן, כנראה משום שיעשו ברודוס מערב שבת עד יציאתה. האוניה השנייה הועמסה בבולי עצים. בחוזה נאמר, שאם לא תוכל לפרוק את העצים בנמל יפו, תפליג האוניה לבירות.

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

קונצרט של צבעים, ריחות וטעמים

סעודה מרוקאית זה מסע, הרפתקה, מעשה אהבה, קונצרט של צבעים, ריחות, טעמים, מתוק, חריף, חמוץ וטעמים שאין להם מילים. כל חמשת החושים משתתפים שם, כולל חוש השמע שמגיע עם הנגיסה, המציצה, הפצפוץ והליקוק, האנחות והאנקות.

סעודה מרוקאית היא שיא העדנה. חוויה שמעצבים אותה כדי לענג ולהתענג. זאת היא הזדמנות לפגישה של כיף ושמחה. מנה רודפת מנה. האדים עולים מעל הטאג׳ין של הזיתים עם לימון ובשר, או של תמרים עם בשר כבש, שנראים לעין כיצירת אמנות צבעונית, שמתענגים גם להריח אותה ולאכול אותה. הסעודה המרוקאית היא הזדמנות לביטוי רוחני, לווידוי, לשמחה. התבלינים והיין מעוררים, השיחה קולחת, השיר זורם ואם יש גם זמר או תזמורת, השולחן יכול להתרומם באוויר. אצל היהודים גם הנשים מסוכות יחד עם הגברים, ועם האוכל והמשקה הם גם משחררים לשון ויצרים, נוגעים זה בזה, מחבקים זה את זה ומתבשמים זה מזה. זאת היא בעצם חגיגה להנאת הגוף והנפש. חוויה מענגת, משחררת, מלכדת. היא אינה ארוחת פיגולים ולא סעודת סגפנים, אלא אהבת החיים והאדם.

במקום שיאצו ורפלקסולוגיה

ארוחה מרוקאית באה במקום שיאצו, רפלקסולוגיה, אקופונקסורה ושלום. הסעודה אינה רק חוויה קולינארית אלא גם פסיכולוגית וחברתית. שולחן האוכל ומה שמתרחש סביבו הוא לא רק במת תיאטרון. השולחן הוא המשפחה, הוא השכונה, הוא הכפר. כולם מכירים את כולם. סביב השולחן מפתחים אהבות, שנאות, קנאות, קונפליקטים, קרבה ודחייה. דרמות, קומדיות וטרגדיות. הסעודה היא הכפר עם כל מה שיש בו. דינמיקה חברתית מרוכזת וממוקדת, והכל נחתך שם באהבה או בסכין.

סעודות חשק ליד קברי קדושים

בחברה אוהבת חיים שהיא גם דתית כמו זאת במרוקו משמשות גם ההילולות על קברי צדיקים אמתלא לסעודות אורגיאסטיות בשם הדת. לא לשווא מספר הצדיקים וקברי הצדיקים במרוקו הוא גדול כל כך, ורק אצל היהודים הוא מגיע לקרוב למניין ימות השנה. מר׳ עמרם בן דיוואן בוואזאן (שד׳׳ר מארץ ישראל) ועד ר׳ שלמה בלחנס באגויים. חלק מהקדושים כמו ר׳ שלמה בלחנס או ״סיד אלמסקוק״ (״הקדוש בספק״) משותפים ליהודים ולערבים כאחד.

מקדונלד וכוסכוס

כנוסעים אנחנו אוהבים לגלות את המקומות החדשים דרך המטבח ומאכליו:

המקדונלד למשל מסמל את המהירות, היעילות, התיעוש, השכל הישר וההיגיון הליניארי של אמריקה. גם אם במשך היום נטעת אלף קילומטר, או עברת ממדינה למדינה, בלילה אתה ישן באותו חדר במוטל סיקס ובצהריים או בערב אתה אוכל באותה מקדונלד. אותו צ׳יפס, אותו המבורגר, עם אותם ריחות, טעמים וצבעים, אותם שולחנות, כיסאות ואותם טבחים ומגישים מאחורי אותו דלפק, עם אותה תלבושת, אותו חיוך ובאותו מחיר. אין הפתעות. אתה יודע מה מצפה לך. הרכות של הלחמנייה, הפריכות של הצ׳יפם בתוך אותה אריזה אדומה מקרטון עם האות M  בצהוב. לא צריך להתלבט. גם לא צריך לחפש. על אם הדרך ה־M מאותתת לך ואתה נכנם באותה פשטות שבה אתה נכנם לתחנת דלק למלא בנזין.

הכוסכוסזה מרוקו. לא יעילות, לא מהירות ולא תיעוש. זאת חקלאות. אוכל שצריך זמן להכין, לבשל והמון זמן לאכול. מבשלים אותו לאט ואוכלים אותו לאט־לאט. הטעמים שלו רבים, מגוונים ומפתיעים. הוא תמיד בלתי צפוי, וטומן בחובו הפתעות. אי אפשר לאכול אותו לבד ובמהירות. הוא מחייב זמן וחברה ושאון של חג ומסיבה. הכוסכוס הוא סימפוניה של כל תנובות השדה, תבליניו וריחותיו. זהו מאכל ברברי במהותו, קשור באדמה ומריח קרקע. עיקרו גרגרי סולת עטופים שכבת קמח. את הגרגרים מאדים באדים של מרק המכיל את כל מה שיש בשדה. מבשר כבש דרך כל ירק ותבלין. הוא ממלא את הבית ריחות של שדות, אדמה, מעיינות ומרעה. הכוסכוס זה הטעם, הריח, והצבע של מרוקו. זה הגיאוגרפיה והטופוגרפיה, הפואטיקה, האסתטיקה והאירוטיקה של מרוקו.

כל אישה והריח שלה

בחברה המרוקאית האוכל הוא מרכז החיים. מתייחסים אליו בכבוד, מרבים להשקיע בהכנתו, בהגשתו ובאכילתו. הטאג׳ין הוא תבשיל שמחדשים, ממציאים, מעבדים, מקשטים, מבשמים, צובעים ומגלפים. הבישול הופך זירה ליצירתיות. תמיד מחפשים איך לשנות, לגוון, להפתיע, לעורר, להפליא, לכשף, בדיוק כמו ביצירת ספרות ואמנות. לכל טאגיין יש כמה סגנונות: זיתים עם בשר, יש עם פלפל, שום ולימון ויש בלי שום ולימון, אבל מטוגן עם עגבניות וקוסבורה. לחמין יש אלף טעמים וריחות. כל העיר מביאים חמין למאפייה, אבל כל אחד וסגנונו. אצל הסבתא מצד האבא זה תמיד מרקי (ממרקא), ואילו אצל סבתא מצד אמא זה מטוגן היטב (מקלייא). גם צבע החמין שלה חום אדמדם, והריח שלה ממלא את כל העיר. יש אין סוף סירי חמין במאפייה, אבל כל אחד וצבעו, והריחות מתחרים זה בזה. בקלות ניתן להבחין איזה סיר הוא של מי גם כשהוא סגור, רק על פי הריח. כל אישה והריח שלה.

הבישול זה הממלכה של האישה. היא האמנית והיוצרת. והיא זאת שהופכת את חומרי הגלם לחוויה חושית ורוחנית, להנאת הגוף והנשמה. האישה, שמורחקת מהנאות הרוח, מלימוד תורה ומבית הכנסת, הופכת את המטבח שלה למעבדה רוחנית, בה היא נותנת ביטוי לעצמה ביצירת תערובות אישיות של טעמים, צבעים וריחות. במובן זה היא הופכת להיות אמנית, ציירת, פסלת, קוסמת ומכשפת, ששולטת בתבשיליה על מצבי הרוח של הבית.

״סכסו דלעשוב״

נשים מסוכות לשולחן יחד עם הגברים,אוכלות, שותות, מרכלות, שרות ומשתתפות ב״תכביל״ – שילוב כוסיות עם הגבר תוך כדי לגימה. הן מקיימות גם סעודות סגורות משלהן, רק לנשים בלבד – הילולות וסעודות מצווה לכבוד צדיקים וחסידים, ולפעמים גם סעודות חולין משותפות ליהודיות וערביות עם תבשילים שמכילים עשבים מעוררים (״סכסו דלעשוב״), שמשחררים מעצורים והופכים את המין והגברים הנעדרים כמעט לנוכחים.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

בברית ההיסטורית הזאת, תפקד אל־בנא ככוהן דת שוחר מלחמה, והשתמש כעימות בארץ־ישראל כדי לאחד את העולם האיסלאמי לכדי חיליפות חדשה, ואילו המופתי פעל כטקטיקן מתוחכם המשתמש באיסלאם כדי לקדם את ״שחרור״ פלסטין(ובינתיים גם את כוחו שלו). למעשה, כל אחד מהשניים הפעיל מרחב אחר של אוכלוסייה; העבודה נחלקה בין אל־בנא איש הכרך, המלהטט בפוליטיקה של ההמונים והבקיא בשיטות התעמולה המודרניות, ובין המופתי, מייצגם של אנשי הכפרים והעיירות והשורשים השבטיים, שהתמחה בהטלת טרור השריעה ובהקמת כנופיות. משחק זה שבין היסוד המצרי־עירוני ליסוד הפלסטיני־כפרי, הוא שסייע לצמד בנא־חוסייני להרחיב את השפעתו אל העולם הערבי כולו.

רביעית, ראוי לציין שלמן אותם ימים ועד עתה מתלכד העולם הערבי לא סביב דת, גם לא סביב עמדה מסוימת כלפי בריטניה או ארצות הברית, אלא סביב התנגדות לציונות, וליתר דיוק התנגדות לישראל. שנאת היהודים הייתה למכנה המשותף החשוב ביותר של העולם הערבי. המדיניות הבריטית בארץ־ישראל, ולא מדיניות הנפט של מעצמה זו, היא שחרצה את דינם של יחסי בריטניה והערבים לשבט העוינות או לחסד הידידות, ממש כפי שהיום עיקר הביקורת הערבית כלפי ארצות הברית נוגעת לתמיכתה בישראל. ה״שד״ הישראלי משמש גם לצרכים פוליטיים פנימיים: כשהדברים מתנהלים שלא כשורה, האשמה מוטלת לא על השלטונות אלא על האויב הכול־יכול כביכול.

עם זאת – וזו כבר התובנה החמישית – ההיסטוריה של האחים מלמדת שהאנטישמיות המהפכנית אינה רק עוד אחד ממאפייניו של הג׳יהאדיזם המודרני; היא הליבה שלו. בפעולותיהם המוקדמות של האחים, האנטישמיות ניכרה בעיקר כמבנה חשיבה ובהשקפת עולם. באותם ימים ראשונים היו הציונים עדיין רק פריט אחד ברשימה ארוכה של אויבים, שכל אחד מהם, כמידת הצורך, היה עשוי להיחשב אשם בכפירתם של מאמינים לשעבר וכהשפלת המוסלמים: הקומוניסטים, המערב, המיסיונרים הנוצרים, ההדוניסטים, הציונים וחברת ״תעלת סואץ״. המאפיין החשוב ביותר של צורת החשיבה הזו הוא הזעם כלפי כל מה ששונה – זעם שתועל דרך קבע לנקיטת פעולה נגד ה״אחר״. במקום לקבל ולהעריך הבדלים – וההכרה כשוויון שבין נשים לגברים הייתה תמיד נקודת ההתחלה של קבלה זו – האוטופיה האיסלאמיסטית ביקשה, ומבקשת גם היום, לדכא הבדלים, וכך לחסל את האינדיבידואליות ולהכפיף כל אחד ואחד לכוחות המאגרים של השבט ושל הדת.

השלב השני החל עם חבירתם של האחים למופתי בפרעות 1936 בארץ־ישראל. מעתה נתפסו היהודים כאויב העיקרי. לצורך כך חוברו יחדיו פסוקים מהקוראן בדבר נחיתותם של היהודים, שמועות זוועה מתחומי המנדט הבריטי, יסודות מן האנטישמיות האירופי וצורות מאבק מיובאות מגרמניה הנאצית, כגון החרמת היהודים.

בשנת 1945 אנחנו נכנסים לשלב שלישי, שבו האנטישמיות האלימה מולידה תאוריית קשר בינלאומית. האנטי־אמריקניות של חסן אל־בנא נבעה מתמיכתה של ארצות הברית בציונות, תמיכה שהוא מצא לה סיבה אחת בלבד: ״הזהב היהודי״, ״ההשפעה הציונית״ ומערכות החינוך ודעת הקהל ״הנשלטות בידי הציונות״. גם מעורבותו של האו״ם בארץ־ישראל הייתה בעיניו לא יותר מ״הצהרה חדשה של מסע הצלב הציוני נגד העמים הערביים והמוסלמיים״. תאוריית הקשר הבינלאומי הזאת, שרגע לאחר שתאי הגזים חדלו לפעול כבר ידעה להציג את היהודים כשליטי העולם, מסמנת את שיאה של ההתקרבות האידאולוגית בין האחים המוסלמים לנאציזם. כתוצאה מכך, ההזיה הנאצית, שנגדעה בגרמניה לאחר 8 במאי 1945, מצאה לה ארץ מקלט פורייה בעולם הערבי – מקום שם מנו עתה האחים המוסלמים מיליון איש.

רק שני

האיסלאמיזם המצרי מנאצר ועד היום

האם אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים שמת בשנת 1974, שב להלך בינינו? לפי כמה מאמרים שהופיעו בעיתונים מובילים במצרים, נראה שכן. ״אשר לתרמית השואה, מחקרים צרפתיים רבים הראו שהשואה אינה אלא זיוף, שקר והונאה״, הצהירה למשל בעלת הטור הקהירית פטמה עבראללה מחמור ב־29 באפריל 2002, והמשיכה: ״אולם אני אישית מתלוננת בפני היטלר, ואומרת לו ממעמקי לבי: ׳לו רק עשית זאת, אחי, לו רק קרה הדבר כאמת, היה העולם הפטור מעונשם ומעוונם משמיע אנחת רווחה״. משאלה נרגשת זו לחזות בהשמדתם הסופית של היהודים נדפסה בעיתון השני בתפוצתו במצרים, היומון הממסדי ׳אל־אח׳באר׳.

לצד המופתי, נראה שגם חסן אל־בנא שב אל מצרים של ימינו – הוא ותנועת מתנדבי הג׳יהאד שלו משנת 1948. בחודש מרס 2002 הודיעו האחים המוסלמים כי הקימו מחנות אימונים סודיים למחבלים מתאבדים מתנדבים. ההרשמה לתכנית נחלה הצלחה כבירה. כבר ביומיים הראשונים נאספו שמותיהם של 2,000 סטודנטים המוכנים למות כדי להרוג איתם ישראלים.

 חודש לאחר מכן הכריזה התנועה על ראשון ה״שהידים למען העניין הפלסטיני״ שיצא משורותיה, לאחר שהלה נהרג מירי חיילים ישראלים, וקראה על שמו בתי ספר. ״במצרים נטלו האיסלאמיסטים את המנהיגות האידאולוגית״, כפי שהיטיבו לנסח זאת ב׳פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג׳.

 שיבתן של שנות השלושים והארבעים אינה מובנת מאליה. נסיבות זמננו שונות לחלוטין מאלו של העשורים ההם. הג׳יהאדיזם המודרני צמח בהקשר של תמיכה בנאציזם, והנאציזם נחל כידוע תבוסה צבאית בשנת 1945. כיצד אירע שהאיסלאמיזם יצא מתבוסה זו בלי אפילו סריטה, ואף צמח והיה לכוח האידאולוגי המוביל במצרים של זמננו? כיצד מתיישב הדבר עם עובדות היסטוריות ידועות על מעשיהם של מנהיגי מצרים בעשורים שחלפו מאז? האם לא מחץ גמאל עבד אל־נאצר בהצלחה את הפונדמנטליסטים המוסלמים, והפך את מצרים משנות החמישים המאוחרות ואילך למופת האנטי־אימפריאליסטי של גוש המדינות הבלתי־מזדהות? האם לא זכה ממשיכו, אנואר א־סאדאת, בפרס נובל לשלום בזכות חוזה השלום שכרת עם ישראל? והאם האיש שירש אותו בשנת 1981, נשיא מצרים הנוכחי חוסני מובארכ, לא נודע בשערים בצעדים שנקט לריסון האיסלאמיזם? מצרים היא הכוח המשפיע ביותר בעולם הערבי, והמדינה שבה נולד הג׳יאהדיזם המודרני. מאז ועד היום הוסיפה להיות לה השפעה מכרעת על התפתחות האיסלאמיזם, ובכלל זה על הקמת אל־קאעידה.

הפרק שלפנינו עוקב אחר המטמורפוזה שחווה האיסלאמיזם המצרי מאז שנת 1948. המאורע המכריע בעשורים אלה התחולל בשנת 1967. ״הזינוק ההיסטורי של האיסלאמיזם החל במלחמה הערבית־ישראלית השלישית, מלחמת ששת הימים של 1967״, כותב בסאם טיבי, ומבטא בכך קונסנזוס בקרב חוקרי האיסלאמיזם.

 ואכן, תבוסתם של צבאות ערב בידי ישראל התבררה כקו פרשת המים בהשתרשותו של רעיון הג׳יהאד. כיצד קשורה המפלה הצבאית בעליית התמיכה באיסלאמיזם? מדוע דווקא אידאולוגיה זו, דווקא היא מכל האחרות, נבנתה מן התבוסה בפני המדינה היהודית? הבה נתחיל בגמאל עבד אל־נאצר ובכישלונו במלחמת ששת הימים.

 רדיפת היהודים במרוקו תחת שלטון וישי 1943- 1940

יוסף טולדנו

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

מיד לאחר כיננו של משטר וישי בצרפת ביוני 1940, תחת הנהגתו של המרשל פטאן,PETAIN  לאחר התבוסה המשפילה  לצבא הגרמנית, מצא  המשטר, במושבה הצרפתית במרוקו ובהנהגתה, תמיכה נלהבת כפי אמרתו של מדינאי צרפתי דגול " אם המהפכה הלאומית לא הייתה מתחילה בצרפת, היה צריך להמציא אותה עבור מספר רב של צרפתים בצפון אפריקה ".

גירוש וריכוז בתוך המללאח. צו מה 22 באוגוסט 1941

v     סעיף 1. יהודים נתיני מרוקו המחזיקים –בשטר קניין כל שהוא – בבנייני מגורים ברובעים האירופים, יאלצו, אם אין ביכולתם לטעון  לישיבה מלפני ה-1 לספטמבר 1939, לפנות את המבנים האמורים בתוך חודש למן יום פרסום הדהיר.    

v     סעיף 2.  בעלי בתים, דיירים ראשיים וכל אדם שנתן את הסכמת לחוזה שכירות בכתב או בעל פה, העונה על התנאים המופרטים בסעיף ,1 יצטרכו להצהיר על כך בלשכה שהוקמה לצורך זה  תוך… 8 ימים מיום פרסום הדהיר.     

v     סעיף 3. חרף כל טענה נגדית, יבוטלו חוזים אלה, על פי הדין, בתום ארכה של חודש אחד בלבד.

v     סעיף 4.   יהודי מרוקו, הגרים ברובעים אירופים בתחום עירוני, מתאריך שהוא קודם ל 1 לספטמבר 1939, יפנו את מגוריהם  בפרק זמן שיקבע בצו מאת הויזיר הראשי של הממלכה.   

v     סעיף 6.  כל עבירה על סעיפי הדהיר וכל תכסיס שנועד להכשיל תקנותיו, יענשו בקנס של 500 עד 10.000 פרנק , וכן בהחרמה סך דמי השכירויות. יתר על כן, הדייר הסורר עלול להיות מגורש ממגוריו ועיסוקיו, בתוקף החלטה מנהלית בלבד.

התדהמה והייאוש  שאחזו בקהילה היהודיות מובנים מאליהם אם לוקחים בחשבון שבשני העשורים  שקדמו, רבבות יהודים  עזבו את השכונות היהודיות כדי להתיישב ברובעים האירופים. מעריכים את מספרם, לדוגמא,  בקזבלנקה, כעשרת אלפים מתוך 50000 יהודי העיר, 2000 בפאס מתוך 14,000 יהודים מקומיים, ו 1800 ברבאט מתוך 8000 .

הגזרה  לא יכלה לחול בעיתוי אומלל יותר. היהודיים התכוננו לימים הנוראים של ראש השנה ויום הכיפורים וההכנות לחג הסוכות. למרות זאת, הפקודה בוצעה באכזריות ללא תקדים, לעתים,  בעזרת כוחות המשטרה כפי שקרה  בפאס במיוחד.

 מרוב בהלה, מבלי לחכות שהשלטונות יקבעו תאריך לעזיבה עבוד אלה שהתיישבו לפני ה-1 לספטמבר 1939, רבים מהיהודים עזבו את העיר אירופית,  לפני שבתי המללאח ייתפסו. צחוק הגורל! יהודים אלה, עזבו בזמנו את הרובע היהודי בעיקר בגלל מצוקת הדיור של המללאח.

המצב הגיע עד כדי כך שגם ביטאון החוגים  הימניים ביותר LA VIGIE MAROCAINE'    '  התריע "על הסכנות לבריאות הציבור, בריכוז כל היהודים  במללאח, הצפוף ממילא, וללא תשתיות מתאימות,  דבר העלול להביא להתפשטות מחלות ומגפות".                                                  

מעודדים מהמדיניות של הצרפתים, מושלים מקומיים, הרחיבו את האיסור לגור ברובעים האירופאים גם למדינה, הרובע המוסלמי . כך, למשל, הפאשה של מקנאס, ציווה על המשפחות היהודיות שגרות בשכונת "בררימה" הקרובה למללאח אך, לא חלק מהמללאח, לפנות מיד את ביתם.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

בית כנסת אבוהב בצפת

רבי סלימאן אוחנה הסופר.

סופר סתם מופחלא בדורו היה וכה מעיד עליו גאון עוזינו החיד"א בשם הגדולים : כותב תפלין בקדושה. וכמ"ש " מגיד מראשית " בריש תשובה מהר"י עד כאן לשונו.

וכן כתב עליו הרב השואל בשאלות ותשובות גדול חכמי דורו הרב משה גאלאנטי ז"ל בהיותו בדין מדיני הספרות :

והנה כתב החכם השלם החסיד, דרבה ענותנותיה שהוא דן לכל אדם לכף זכות. ואפילו שביזוהו אינו מחרף ולא מגדף, חכם מופלג בזקנה ובשיבה שלא דיבר עליו מטוב עד רע. שהו החכם השלם החסיד הסופר המובהק כותב תפלין בכוונות אלוהיות בקדושה, זורח אורו במחניכם הקדוש וז"ל וכו…

ואתם הגיבורים כהני ה' אליכם משפט הגאולה ללמדני. כי תורה היא וצריך אני ללמוד. על מי לסמוך על הגאון יוסף קארו ז"ל שהוא מריה דאתא ומפיו אנו כולנו חיים. אנו נסמוך על אותו חכם החסיד ענוותן כהלל אין גומרים עליו את ההלל סופר מהיר כותב תפילין בכוונות אלוהיות זה כמה שנים שיצאו מתחת ידיו יותר מאלף זוגות תפילין לארץ מרחקים וכו…

וזאת כתב עליו הגאון רבי חיים אלפאנדארי ז"ל בספר " מגיד מראשית " שהזכיר הגאון החיד"א ז"ל : ומה שהביאני לידי מידה זו להכשיר ולראול היש משכיל באשר הראני ידי נפש בנן של קדושים סופר מהיר בתורת האלוהים בתפילין דבדיקי אתוותא, כתובים באצבע אלוהים הרבה האלוהי מה"ר סלימאן זלה"ה אשר כל רואיהם יכירום ויאמרו כי לאלוהים קרובים, והן בקדושיו לו יאמין, ושם נמצא כתוב וכו   עד כאן לשונו.

הגאון חיד"א היה ברשותו זוג תפילין כתובים באצבע רבי סלימאן והחשיב אותם מאוד כאשר נראה בעליל מתוך רשימותיו שבפנקס יומן נסיעותיו " מעגל טוב "

אאיר כ"ג, יום ד. מפדובה נסענו. ובאמצע הדרך ביקשתי תיק התפילין ואיננו ונצטערתי מאוד כי מלבד שהייתה מלאה ספרים יקרי הערך, עוד בה תפילין של רש"י ז"ל כתובים באצבע הרבהגדול תלמיד האר"י ז"ל מוהר"ר סולימאן ז"ל.

ומהר"רחיים אלפאנדרי ז"ל בספר " מגיד מראשית " הוא היה מונה שבחן. וברוך השם כבודו אשר לא עזב חסדו. ורוח לבשה הוי טורינו. וירכב על סוס אחד, ורץ אליו לאחוריו יותר ממיל, ושואל כל עוברי דרך, ושם נאמר כי ראו צייד אחד כאשר ירים כיס גדול והביא הכל בשלמות עד כאן לשונו.

ועד שמננו היה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתב על ידי רבינו הרס"א, וכמסופר עליו בספר " חבת ירושלים " פ"ה במאמר |" גלות עליות " משם ספר אה"ץ. שהעמידוהו לסופר סתם שכתב מהר"י אבוהב עם ספר תורה של הגאון שלמה אוחנה, ואין מוציאין הספר תורה של ר"י אבוהב לקרות בו שלוש פעמים בשנה , בראש השנה, ביום הכיפורים ושבועות, וספר תורה של רבי שלמה אבוחנה מוציאין אז למפטיר.

ובספר " שמות הגיטין " כתב אודות רבנו הרס"א וזה לשונו : היה לפנינו בצפת גדול אחד שהיה סופר מובהק של תפילין וכותבפ בקדושה ובטהרה, ותפילין שלו מפורסמים אתנו פה בעזה, שמו היה סולימאן בן אוחנה.

הרס"א המחבר.

רבי סלימאן עשה פירושים לתנ"ך כדמוכח מסוף הקדמת רבי אברהם אזולאי לספר " בעל ברית אברם ", שהיה כתב ידי של רבי סלימאן לפניו וכן עשה הגהות ופירושים להמשנה ולפירושים של הרמב"ם ורע"ב, ובספר " מלאכת שלמה " להר"ש עדני ז"ל מביר מחידושי רבנו אלו שכנראה מהקדמתו שהיה לפניו הכתב יד של פירושו על המשניות וכן למדרשי הלכה וספרי. ומכילתא.

גאון עוזינו החיד"א בשם הגדולים מערכת ספרים, הזכיר הגהותיו על הספרי, וגם הזכיר פירושי הרס"א לחיבורים הנזכרים גם הרב דוד פארדו בחיבורו " ספרי דבי רב " והרב יהודה נגאר בחיבורו " שבות יהודה " מרבים להזכיר מחידושי הרס"א על הספרי והמכילתא בספר " זרע אברהם " עד הספרי הדפיס הגהות אלו בשם כתב ידי קדמון לחכם ירושלמי לא נודע שמו. וכן בסוף הספרי נדפסו ללא ציון שמם המחבר.

בספר " נאדר בקודש " נדפז נוסח ספר יצירה מנגד מפי הרב המופלא במקובל האלוהי שלוימאן בן ואחנה זלה"ה. ובספר הזוהר נדפס בווילנא בשנת תרכ"ו עם הגהות הגר"א, הובאו הגהותיו של רבי סלימאן ז"ל בסופו.

פטירתו.

נראש שרב בלימאן נךב"ע לפני שנת ש"פ – 1620. כי באייר שע"ז עדיין היה נמנה בין החיים כדמוכת בתשובות מהר"י פינטו ומתשובת מהרי"ץ שם, ומתשובתו של רבי סלימאן שם ובהקמת הר"ש עדני לפירושו על המשניות " מלאכת שלמה " כתב וזה לשונו : ואלה הם התועלות בספר הזהוכו…ששית שנזדמן לידי גם דברי החכם השלם הר"ר סולימאן אוחנה ז"ל אשר נודע בשערים שמו אשר היה ישר ותם וכו..עד כאן לשונו.

וההקדמה הנזכרת נכתבה בשנת שע"ט, גם בספרנו זה אשר השלמתו הייתה בראש חודש טבת שנת ש"פ ככתוב בשער הספר כתב מהר"א אזולאי ז"ל בסוף הקדמתו וזה לשונו : גם כתבי קצת פשטים על התורה מהחסיד האלוהי כמוהר"ר סולמאן וחנא זלה"ה אשר מצאתי הגנזיו וכו.. עד כאן לשונו. דנראה ברור מכל שנפטר לערך בשנת שע"ח תנצב"ה וזיע"א. 

בית  הכנסת אבוהב

המסורת העממית קושרת את בית הכנסת לדמותו של רבי יצחק אבוהב, מחבר ספר המוסר 'מנורת המאור', אולם סביר יותר שבית הכנסת נקרא על שם רבי יצחק אבוהב, בן המאה ה-15, שנחשב לאחרון גאוני קסטיליה. ידוע שרב זה שימש ברבנות בטולדו ועמד שם בראש ישיבה שתלמידיה התעמקו במחשבת ישראל ובקבלה. בין תלמידיו היה רבי יעקב בירב, שלימים עלה לצפת והיה מראשי חכמיה. 
ייתכן כי רבי יעקב בירב הוא שהביא לצפת את ספר התורה המיוחס לרבי יצחק אבוהב, ספר שמעניק לבית הכנסת משנה חשיבות. ספר התורה הזה נחשב לעתיק שבספרי התורה המצויים בצפת וסביבו צמחו מסורות ואגדות רבות. מסופר שרבי יצחק אבוהב טבל את גופו במקוה הטהרה 26 פעמים בכל פעם לפני שכתב את שם ה' בספר התורה (הגימטריה של שם ה' היא 26). הספר ספון כל השנה בארון הקודש ומוצא לקריאה רק שלוש פעמים בשנה: ביום כיפור, בשבועות ובראש השנה (ראשי תיבות 'כשר'). ספר תורה אחר שנמצא בבית הכנסת אבוהב הוא ספרו של רבי סולימאן אוחנה, רב ומקובל מפס שבמרוקו, שעלה לצפת והתחבר לתלמידי האר"י. ספרי תורה אלה העניקו משנה חשיבות לבית הכנסת ועל כן נהגו יהודי צפת במשך הדורות להתכנס בו ולחוג בהילולה רבתי את ליל חג השבועות – ליל מתן תורה. בבית הכנסת נהוג היה לערוך בימי שישי טקסי כלולות. לאחר תפילת מנחה, בהשתתפות החתן וברוב עם, נהגו להוביל את הכלה בתהלוכה שבראשה צעדו כליזמרים ואחריהם רקדו ושרו בני הקהילה. 
בית הכנסת נבנה במאה ה-16. בכותל הדרומי, הפונה לירושלים, יש שלושה ארונות קודש. בימת בית הכנסת מוגבהת במרכז, כשהקהל יושב מסביב ופונה אליה, כמנהג בתי הכנסת הקדומים. על כיפת בית הכנסת יש עיטורים וסמלים, המתארים כלי נגינה ששימשו בבית המקדש, סמלי השבטים וארבעה כתרים: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, ואליהם נוסף כתר ייחודי לצפת 'כתר קרובה הישועה', לציון הציפייה למשיח. כיאה לאווירה של צפת, גם נתנו בהם סימנים ומספרים: במה אחת, שתי מעלות אליה ושלושה ארונות קודש, ארבעה עמודים, וכו'.

Ariella Amar, born in Israel in 1958, studied art history and Jewish studies at the Hebrew University, Jerusalem. She is currently head of the department for synagogues and ceremonial art at the Centre for Jewish Art of the HebrewUniversity. She teaches art history.

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי? יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי? יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

בימים של הקצנה אידיאולוגית ודתית ושל התבצרות קבוצות הדת למיניהן כל אחת באמונותיה, נראה שתהום פעורה בין היהדות לבין האסלאם, ובמיוחד בין היהדות ובין האסלאם השיעי. ואולם מן העבר  האחר של המשוואה, ניצבת זיקתן העמוקה של קהילות יהודיות ברחבי העולם לתרבות הנוכרית הסובבת אותן, וזו נדונה בלא מעט מחקרים העוסקים בהווי החיים של הקהילות השונות – בשפה המדוברת , בסגנון הלבוש, בצורת המגורים המקובלת, במוזיקה ואף באמונות הדתיות. המעורבות של החברה היהודית בחיי הסביבה הנוכרית נגזרה במרבית המקרים מיחסה של חברת הרוב אל חברת המיעוט בכלל, ולחברה היהודית בפרט. גם הקהילות היהודיות שחיו באיראן ובעיראק תחת שלטון מוסלמי-שיעי אינן יוצאות מכלל זה.

אף כי כל אחת מהקהילות מתייחדת בהיסטוריה, בתרבות, בשפה ובמנהגים משלה, קיימו שתי הקהילות קשר הדוק ביניהן. הקרבה הגיאוגרפית והגבול המשותף היו מקור להשפעות הדדיות. הזיקה ביניהן אף התהדקה במאה התשע עשרה, כאשר יהודים עיראקיים היגרו למערב איראן והביאו אתם השפעות תרבותיות אחרות. כמו כן, בעקבות מחסור בספרות רבנית באיראן ובשל העדר מסורת של למדנות בה – מפאת המצב הכלכלי והחברתי הקשה והירוד של יהודיה – נוצרה אצל יהודי איראן תלות הלכתית ברבני עיראק, ולמן המאה השמונה עשרה היו רבני עיראק לסמכותם הרבנית.

מקורות מידע רבים מצביעים על שהחיים כמיעוט יהודי בסביבה מוסלמית-שיעית הציבו לפני שתי הקהילות קשיים ומכשולים שהשפיעו על כל שדרות החיים. כך למשל מתוארים חיי היהודים באיראן בספר המסע של בנימין השני, שביקר באיראן באמצע המאה התשע עשרה:

ככלל רובצים היהודים בפרס תחת משא תלאות עד כי כשל. בכל הארץ מוכרחים היהודים לגור בחלק מיוחד מהעיר, נפרדים ומובדלים מיתר התושבים כי נחשבים בעיניהם כטמאים אשר בם לא ינקה, ע"כ 'צא טמא' יקראו ליהודי וישמרו נפשם לבלי קרוב אליו… לא יוכלו היהודים לצאת מבתיהם בעת ירד הגשם על הארץ… ויטמאו כפות רגליהם [של הפרסים] בצעדם בעקבות היהודים.

תיאור דומה מופיע אצל דוד ששון בתארו את מצבם של יהודי עיראק באותה העת, שנים ספורות לפני שחזר וביקר בה:

יהודי העיר הקטנה הזאת, חילה… היו תמיד עשוקים ונרדפים על ידי השיכים [שיח'ים]. עד לפני שנים אחדות סבלו מחוסר זכויות. היהודי הצטרך לשים טלאי אדום על בגדו החיצוני. הוא לא רשאי היה לרכב על חמור בעיר…אסור היה לו להתהלך בשוק ביום גשם פן תותז טיפת מים על המוסלמים [ותטמא אותם]… לא אפשר היה לו לנעול סנדלים צהובים, ובהתהלכו בשוק היה עליו להתרחק מדה ידועה מהמוסלמים פן שולי בגדיו המדולדלים יגעו במוסלמים ויטמאום.

היחס המפלה, העוין והמשפיל שהונהג באיראן ובעיראק כלפי המיעוטים הדתיים, ובמיוחד כלפי היהודים, התבסס על תפיסות תיאולוגיות של הזרם השיעי האמאמי, שהיה קיצוני יותר וסובלני פחות מן המוסלמים הסונים בארצות השכנות. עם זה, יש לציין שבאיראן תחת שלטון השושלת הצפווית היה מצב המיעוטים גרוע יותר מאשר בעיראק. ואף על פי כן, יהודי איראן ועיראק סיגלו את אורח החיים המקומי ואימצו מנהגים וחפצי פולחן הנטועים עמוק באמונה, באורח החיים ובסגנון האמנותי המקומי הנוכרי. ברם לעתים נבע הדבר מהכורח ומהאילוץ של הקהילה היהודית באיראן להמיר את דתה, לחיות בתנאי אניסות ולשמור על הצביון היהודי במסווה.

במאמר זה תיבחן הזיקה של מנהג ההשתטחות על קברי קדושים של הקהילות היהודיות באיראן ובעיראק במהלך המאה התשע עשרה והעשרים למנהגי העלייה וההשתטחות על קברי קדושים של האוכלוסייה המוסלמית השיעית. עוד נשווה בין חפצי הפולחן, בעיקר בין קבוצת לוחיות הכסף עם קנה גלילי הנישאות על מוטות עץ בתהלוכות ועליות לרגל לקברים. אלה מכונות בקרב המוסלמים אלאם ואילו אצל היהודים הן נקראות: דגל, נס, או כף (יד), שם המרמז על צורתם הנפוצה של הדגלים. האלאם השיעי והדגלים של היהודים בעיראק ובחלק מקהילות פרס שייכים למנהג ולמסורת חזותית משותפים, אם כי בכל קבוצה התפתחו מאפיינים המיוחדים לה.

עיד אל זייארה – עלייה לקברי קדושים

העליות לרגל לקברי קדושים ומנהג ההשתטחות עליהם היו אחד האירועים המרכזיים בחיי הקהילות היהודיות והמוסלמיות באיראן ובעיראק. כל אחת מהן נהגה לפקוד את קברי קדושיה בהתאם למועד הקבוע בלוח השנה היהודי או המוסלמי.

העלייה לקברי קדושים בקרב היהודים שחיו בארצות האסלאם נקראה בשפה הערבית עיד אל זייארה, כלומר חג הביקור, כפי שנקרא הביקור השנתי של המוסלמים אצל קדושיהם. אף שהמנהג להשתטח על 

קברי קדושים הוא מנהג קדום וקיים בקרב מרבית הקהילות היהודיות, מתייחדת הזייארה של יהודי עיראק ופרס בשימוש בחפצי פולחן שמקורם, כפי שנראה בהמשך, במנהגי הזייארההמוסלמית-שיעית. מאפיינים אלו בולטים בטקסים שנערכו בקברי הקדושים בעיראק,ובמיוחד בזה של הנביא יחזקאל השוכן בכפר כיפל, ליד העיר חילה. בשל חשיבותו של הנביא ובשל הסגולות המיוחדות שייחסו לדמותו ולקברו נהגו יהודי איראן להצטרף להילולה המרכזית שנערכה במקום מדי שנה בשנה בחג השבועות. הטקסים בהילולה זו ככל הנראה חרגו מהמנהגים שנהגו בני הקהילה הפרסית בפקדם את קברי אסתר ומרדכי בהמדאן או קברים אחרים באיראן. עם זה, נראה שמנהגי הזייארה השיעית השפיעו גם על הקהילה היהודית באיראן, אם כי באופן שונה.

מתוך השוואה בין טקסי הזייארה של השיעים ובין טקסי הזייארה של היהודים עולה ששלושה מרכיבים עיקריים אומצו ממנהגי השיעים והותאמו למסגרת היהודית: התהלוכה אל המקום הקדוש, שירי זייארה ונשיאת הדגלים.

קודם שנברר את טיבם של הטקסים וחפצי הפולחן בהקשרם היהודי, נבחן את מאפייני הזייארההמוסלמית-שיעית. התהלוכה חלפה מדי שנה בעיר חילה, על אם הדרך המוליכה לעיר המקודשת כרבלה. הקהילה השיעית התרי-עשרית נוהגת לפקוד פעם בשנה, ביום העשורה – הוא היום העשירי לחודש הראשון, חודש המוחרם –  את קברו של חוסיין, האימאם השלישי, שנמצא בעיר כרבלה. על פי המסורת השיעית, התהלוכה מנציחה את הקרב שהתרחש בשנת 680 לספירה (61 להיג'רה) שבו חוסיין, נכדו של מוחמד ובנו של עלי, נטבח עם קהל מאמיניו במארב שטמנו לו אויביו הסונים. הכישלון בקרב הזה הוא שכונן את השיעה וביסס את היסודות להתפתחותה של העדה כזרם עצמאי בתוך  האסלאם. 

הערות המחברת

העדויות בתלמוד ובמדרשים מגוונות ומצביעות שהמנהג להשתטח על קברים היה נפוץ ושימש לכל מיני עניינים, כמו תחינה ובקשה.  כך למשל: תלמוד בבלי, חגיגה כב, ע"ב; סוטה לד, ע"ב; פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), במדבר, פרשת שלח לך, דף קה, ע"ב, ועוד. על סקירה של המקורות במקרא ובספרות התלמודית, ראו לדוגמה: איש שלום, עמ' 17‑36; למסורות ומנהגים שונים ראו: בן עמי, עמ' 11‑16; על פולחן הקדושים בימים אלו ראו: גונן.