בעזרת ה'

אל מעי"ן העד"ן

הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

ישועות השם ונפלאותיו הגדולים אשר מתגלים לנו דרך עובד השם וחסידיו אשר במשך כל הדורות שימשו צדיקי ורבני העם 'היהודי עמודי האש לפני המחנה, לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו.

עבור ילד משותק שהתרפא נסלל כביש מוביל עד קבר הצדק                                                                                                                               

הגישה לקברו של רבי עמרם בן דיוואן היתה קשה מנשוא וכמעט בלתי ניתנת למעבר, והדבר הגביל את העולים לקברו של רבי עמרם, שברובם באו על גבי בהמות על חמורים, פרדות וסוסים, היו כאלה שבאו גם ברכב, ובגלל שהיה סלול רק מאבנים התקשו מאד להגיע לבית הקברות, ונסיעה בכביש צר, סיכנה את הנוסעים. לעיר וואזן התמנה ראש עיר צרפתי נוצרי ודתי, היה מיודד  עם היהודים נכבדי העיר, לצער היהודים ידידיו ולצער משפחתו היה לו בן יחיד שחלה בשיתוק ילדים לא עלינו, יהודים וערבים מידידיו היו מצטערים על מצבו ועל מחלת  בנו שלא נמצא לה מרפא, ידידיו היו לעיתים מייעצים לו לקחת בנו אל קברו של רבי עמרם הצדק, בהתחלה למרות ההפצרות בו החוזרות ונשנות של ידידיו היהודים לא שוכנע שתצמח לבנו תועלת שהוא יתרפא ע״י הנסים שהצדיק מחולל.

בסופו של דבר נאות ושוכנע שאין לו מה להפסיד והביא את בנו אל קבר הצדיק רבי עמרם שבפי הערבים כינו אותו ״הסייד״ שפירושו הצדיק היהודי.

כשהתקרב ראש העיר אל מול הקבר שמעו אותו אומר שברגעים אלה צריך להאמין בכל, ובשפתו בצרפתית פתח בתפילה בקול רם, ונדר, שאם אכן יתחולל הנס ובנו יבריא הוא יסלול מכספו דרך גישה חדשה לבית הקברות עד הקבר ויסלול כביש תקין מהעיר עד לבית הקברות כדי להקל על הבאים ברכב להתפלל על קבר הצדיק.

והנה קרא הנס, בנו של ראש העיר ששהה כמה פעמים בקרבת קברו של רבי עמרם התחיל להניע רגליו המשותקות לאט לאט ולאחר שנה עד יום ההילולה של השנה הבאה הוא התרפא כליל והתחיל להתהלך נורמלי לגמרי, התחיל לבוא לבקר את מקום קבורת הצדיק במשך כמה שנים, אבי הילד ראש העיריה היה נאמן לנדרו ולהבטחתו סלל מכספו את הכביש עד בית הקברות, כביש רחב ונוח לנסיעה לכלי רכב, לרגל המאורע הקים בבית הקברות בקרבת הקבר הקדוש אוהל ענקי, והוא היה הראשון שהנהיג המסורת לערוך מצעד וקבלת פנים חגיגית לנכבדים ולמוזמנים ביום ל״ג בעומר כל שנה, וכן גם לסגל הקצינים של המפקדה הצבאית בעיר, הוא הזמין הפאשה של העיר ואנשי המשטרה, השתיה והכיבוד כדת כיד המלך, האמונה בצדיק חדרה עמוק בלבו של ראש העיר, והוא התחיל לפרסם את שמו של הצדיק, ועקב גם מאורע מפורסם זה עולים רבים התחילו לפקוד יותר ויותר את המקום כל שנברוך המקדש שמו ברבים

הקברן איש חברה קדישא, שהתפלל לבריאות ״ערבי ובנו שהיו משותקים״

נהוג בכל מרוקו ובפרט בעיר וואזן משנים קדמוניות שבחור צעיר אחרי שהגיע לגיל בר מצוה מחנכים אותו הוריו להצטרף כמתנדב לשרת את חברה קדישא, איך מחנכים אותו?

ביום שיש לויה של אדם זקן לאחר שחפרו לו חלקת הקבר לוקחים החברים הותיקים, בנוכחות סגן יו״ר חברה קדישא את הנער לתוך הקבר הפתוח, וכל הנוכחים כולל אביו משקים את אנשי חברה קדישא בשתיה לחיים, וסגן היו״ר של ח״ק מכריז עליו: בזכותך רבי שמעון בר יוחאי תשמור על הנער וישרת שנים רבות בחברה הזאת על שמך, הבחור נשכב על הגב בתוך הקבר, לשניה, וקם ויוצא ומאותו רגע הבחור ישרת בחברה קדישא עד יומו האחרון.

יוטל עליו אח״כ כשתגיע התורנות שלו תפקיד לפי כושרו ולפי יכולתו, ואין הוא יכול לסרב, אם הגיל שלו יאפשר לו להרים את ארון המת, הוא יהיה חייב לעשות זאת.

היתה רחבה ביציאה מהעיר שנקראה מקום המיטה, כלומר ברחבה הזאת יקראו בשמם של התורנים להרמת ארון המת למרחק 9 ק״מ דהיינו מהעיירה עד בית העלמין, אם הנפטר היה כבד משקל, היו שולחים 12 תורנים כל ארבעה יובילו על כתפיהם הארון של המת למרחק 1.50 ק״מ, אחר כך הקבוצה מתחלפת וארבעה אחרים ישאו הארון.

בינתיים החופרים יוצאים ברגל לבית קברות ומתחילים להכין הקבר, אבל אם הנפטר הוא ילד או ילדה בני חמש ירימו אותם בארון קטן שני אנשים בלבד, ואם המת או המתה הם בני גיל שנתיים או פחות אדם אחד נושא אותה על כתפו בסל או בתוך צרור.

פעם אחת התורנות נפלה על איש גיבור חיל ואמיץ, הוא היה סוחר, ולא רצה לשלם תורנות לאיש אחר שיחליף אותו, לא בגלל קמצנות אלא, הוא ראה בזה שליחות מצוה של חסד אמת עם המת, וכאמור הוא הרים הילדה ויצא לדרך לבד.

בדרך כארבע ק״ט לבית קברות ישנו וואדי, ולמזלו של אותו מתנדב, אותו יום ירדו גשמים עזים, כמו שאומרים ארובות השמים נפתחו, המתנדב לא נרתע מזרמי המים של הוואדי, שם את גופת הילד על ראשו ועבר בשחיה את הוואדי הזורם בעוצמה רבה, והיה תוך שחיה קורא! בזכותך בעל הזוהר רבי שמעון בר יוחאי תעזור לי לצאת ולמלא שליחותי, באמונתו ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, וכשהגיע לגדה השניה כשכולו רטוב, גמא כהרף עין את המרחק, ומיד התחיל לחפור את הקבורה לילדה.

לפתע הוא הבחין בערבי חמוש ברובה העומד הוא ובנו במקום אפור לעמידה כלומר על האבנים של הקבר של הצדיק וכיון הרובה לעבר היהודי שהתחיל בחפירה כשהוא רועד כולו מפחד הערבי המכוין הרובה לעברו, היהודי רץ לעבר העץ של הצדיק ונצמד אליו, הוא אמר אם אני צריך למות אני מעדיף למות על קידוש השם כשאני אוחז בגזעו של העץ של רבי עמרם.

הערבי איך שידו היתה מורמת על מנת לירות בו ידו השתתקה, לפתע הקברן ראה גם שילד משותק יושב צמוד לקבר הצדיק, אז הוא הבין שזה אביו שבא להתפלל על בנו המשותק.

הערבי נשאר המום לא יכל לדבר או לזוז שהוא עומד ממולו משותק כמו פסל, הקברן בעודו נשען על גזעו של העץ, סובב הראש לכיון הצדיק ואמר אדוני רבי עמרם אני מתפלל לפניך, מאחר והוא לא פגע בי ולא הרגני, שתציל האיש הזה ואח בנו ותרפא אותם ממחלתם ומשיתוק ידם ותלם, מיד התחיל הערבי לדבר ולזוז עם בנו כשהערבי ראה הנם הגדול המידי ביקש ממנו סליחה ומחילה ואמר לקברן: לא ידעתי שהצדיק שלכם מסוגל לחולל נסים כאלה.

היהודי איש חברה־קדישא חזר לוואזן וסיפר על המעשה, היהודים שהיו רגילים לשמוע על הנסים של הצדיק רבי עמרם האמינו למה שסיפר להם הקברן היהודי וראו בנס שנעשה לערבי כדבר מובן מאליו.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן

תחת שלטונה הישיר של רומי.

ההתנקשויות בזכויות שהוענקו ליהודים לא פסקו גם כשעברה הארץ, לאחר שנים מספר, לשלטונה הישיר של רומי. אמנם, יוליוס קיסר נתן להם את הרשות לשלוח את מחצית השקל לבית המקדש בירושלים, אבל המושלים הרומיים המקומיים התנקשו בזכות זו וניסו לעכב את העברת התרומות, וזאת בהשפעת הערים היווניות, שבאו בטענה על היהודים שאינם משלמים את המסים העירוניים.

משלחת של יהודי קירינאיקה פנתה בעניין זה אל אבגוסטוס קיסר, והוא חזר ואישר את הזכויות שניתנו להם על ידי קודמו, יוליוס קיסר : לחיות לפי מנהגי אבותיהם ; לשלוח את שקל הקודש לירושלים ; לא להתייצב לפני בית משפט ביום השבת או בערב שבת אחר הצהריים.

כל מי שייתפס בגניבת ספרי הקודש של היהודים או תרומות הקודש מבית הכנסת או מבית המדרש ייחשב לו כאילו חילל את הקודש, ורכושו יוחרם לאוצר רומי. הפקודה הקיסרית נשלחה אל פלאביוס, הפרֶטור של לוב, כפי שנקראה אז הפרובינציה, ואמנם בימיו של אבגוסטוס נהרו רבים לחבל זה, ויישובו התפתחת ופרח.

מארקוס טיטוס סקסטוס אחד הפרוקוראטורים הרומיים, שקיים את הפקודות הקיסריות כרוחן וכלשונן, זכה להבעת כבוד חקוקה באסטילה, שהציבה לו העדה היהודית בבריניקי, היא בבנגאזי של ימינו, שהייתה מיושבת אז יהודים רבים.

המלכה בריניקי-

המלכה היהודיה בריניקי, מבית הורדוס, היתה אחת הדמויות המיוחדות והטרגיות בתקופת שלטון הרומאים בארץ. בריניקי הייתה בת מלך ישראל שחייתה בתקופה הסוערת של מרד היהודים ברומאים ונפילת הבית השני.

סיפור חייה המדהים שימש השראה לסופרים ומחזאים מאז ועד ימינו. היא נישאה בזה אחר זה לשלושה ממלכי המדינות השכנות לישראל, שניים מהם נפטרו ומהשלישי נפרדה. הברית החדשה מספרת על ניסיונה לעצור את הרומאים מלפרוע ביהודים.

 בעת מלחמת היהודים ברומאים התאהב בה טיטוס, המצביא הרומאי (שהיה צעיר ממנה ב-11 שנים) ולקח אותה עמו במחנה הצבא. בראותה את סבל עמה זלגו עיניה דמעות ובמקום שנפלו דמעותיה פרח, על פי האגדה, צמח הברוניקה, שצבעיו כחול ולבן.

לאחר המרד לקח אותה טיטוס איתו לרומא. הוא, כידוע, הפך לקיסר ואף רצה לשאתה לאישה. אולם, בשל התנגדות הסנט היא חזרה לארץ. בטבריה קיים הר הנושא את שמה, על פי אחד המקורות היא בנתה בעיר ארמון. אמת המים שהובילה את מי מעיינות נחל יבנאל לטבריה קרויה על שמה וכן החוף הציבורי, חוף בריניקי, שמדרום לעיר אשר הוקם ע"י מינהלת הכינרת בתחילת שנות ה-90. (יצחקי גל, מינהלת הכינרת).  עד כאן התוספת

לוח הכבוד עטור מהזרים, שבא במקום פסל עטור זר שרגליהם היו להציב למזכרת, והוא דבר שליהודים לא ייתכן לעשותו, מלא דברי תודה על ראשי הקהילה שליט הרומי " היפה והטוב ", אוהב הבריות, על יחסו הנוח לכלל האזרחים וליהודי בריניקי, הן בקשריו הרשמיים והן במגעו ומשאו האישי.

נראה, שהקהילה כאן הייתה פעילה ביותר. נמצאת עוד כתובת ובה הוחלט לחלוק כבוד לדקימוס ואלריוס דיוניסוס היהודי, אזרח רומא, על שתיקן וקישט את האמפיתיאטרון, כנראה מקום הכינוס של העדה היהודית. עתה פירסם שץ אפלבאום כתובת יהודית משנת 56 לספירה שנמצאה שם מחדש ; היא מוקדשת לבדק בית הכנסת ונזכרים בה הנדיבים.

מספר היהודים בקירנאיקה – קירנאיקה היא אזור החוף המזרחי של לוב – הלך וגדל. פילון האלכסנדרוני מוסר, כי בזמנו נמצאו במצרים ובלוב, מקאטאבאתמוס – היא סולוס עד כוש, כמיליון יהודים. בעיני החוקרים החדשים נראה שאין כאן גוזמה, והמספר מתאשר על ידי הפפירוסים ומקרות ספרותיים בני הזמן.

אמנם, ברובן הגדול ישבו היהודים במצרים, שבעריה, ובייחוד באלכסנדריה, וגם באזוריה הכפריים מצויים היו יישובים יהודים צפופים. אבל אם נשער, כי מספר יהודי קירינאיקה היה רק חלק העשירי מהמספר שנקב פילון, הרי אין זו כמות מבוטלת. דרך אגב נעיר, כי פילון עובר בשתיקה על היהודים מערבה ללוב, וקרוב לשער, שלא שמע עליהם דבר.  

לאחר חורבן הבית בא גל חדש של גולים לאפריקה. רבים התיישבו בארץ רחבת ידיים זו מרצונם הטוב, במוצאם כאן, בעשרים שבמישור החוף וברמה הפוריה, תנאים נוחים להשתקעותם, בעוד שהצפיפות במצרים ואיבתם של היוונים שימשו בלי ספר גורם מרתיע מונע התיישבות נוספת.

אחרים הוגלו כשבויי חרב, שנמכרו לאדונים רומיים, לעבוד באחוזותיהם האפיראניות. יוסיפון מספר : , ויתן אספסיינוס לטיטוס בנו את ארץ אפריקיא ויושב בקרטגו שלושים אלף איש יהודים לבד מאשר נתן בשאר מקומות ".

סמוכים לדבריו של יוסיפון אפשר למצוא בלוח פויטינגר, שבו מצוין מזרחה דרומה לאויאה – היא טריפולי – מקום בשם : Locus Judaeorum Augusti, Scuna, Iscina , ומסתבר שהייתה זו אחוזה שבה השבו עבדי האוצר הקיסרי. בכתובות שנתגלו ברומי נזכרים אנשי סיקיני, ומשערים כי הם יוצאי מקום זה, שעסקו ביבוא תבואה למטרופולין. 

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן

אפריקה בתלמוד ובמדרשים.

בשל סיבות שונות גוברת והולכת בין חכמי ארץ ישראל ההתעניינות באפריקה והדה עולה אלינו מן התלמוד והמדרשים, מאמריהם של התנאים ואמוראים, המשקפים את ידיעותיהם ואת דעותיהם בענייני אפריקה ותושביה.

מתוך תשובתו של הלל לאותו אדם, שביקש להקניטו בשאלות, ניכר כי ידע על ביצות המים של אפריקה האופייניות לה, במיוחד בסביבות קרתיגני ובפנים תוניסיה. בביצות אלה גדל קנה שהשתמשו בו להכנת כלים שונים ; ואנו מוצאים את ה " תיבותא דטונס " בתרגום ירושלמי לשמות ב, ג.

את שמם של הברבורים – מלאכים א ה, ב – מפרשים באטימולוגיה עממית על שם מוצאם ; עופות הבאים מברבריא. לסוג זו של מימרות מן השטח הגיאוגראפי שייכת גם האגדה, כי הים הציף את העולם עד " כפי ברבריא – והכוונה כנראה למיצרי ג'יברלטאר, שהיו ידועים אז בעולם היווני הרומי בשם " עמודי הרקולס ,.

ההתעניינות באפריקה ובמאוריטניה גברה בוודאי כאשר גלאפירה, אלמנתו של אלכס נדרוס בן הורדוס, שנהרג בפקודת אביו, נישאה ליובא, מלך מאוריטניה.

ביקורו של רבי עקיבא באפריקה זכה לפירושים שונים. היו שראו בו מסע תעמולה להתמרדות, שאומנם אירעה בסוף ימיו של טראיאנוס ; בעוד שאחרים לא ייחסו לו שום כוונה מדינית. אכן, קשה להסיק משהו על סמך ידיעה סתמית ביותר ושתי הערות לשוניות שנמסרו בשמו :

" ואמר רבי עקיבא כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטא ; רבי עקיבא אומר…פת באפריקי שתים ". עם זאת אין ספק כי לביקור זו נודעת חשיבות רבה להידוק הקשרים בין ארץ ישראל ובין הקהילות באפריקה.

קודם לכן, לאחר נפילתה של מצדה – שנת 73 לספירת הנוצרים – ניסה יונתן, אחד ממנהיגי הקנאים שברח ללוב, לעורר שם מרד נגד רומי, בלבותו את רגשי מרירותו של העם ושל הגולים בפרט. אולם העשירים הודיעו על כך לקאטולוס, מושל קיריני, והוא כיתר את המתמרדים והשמיד את רובם – כאלפים איש, ומיעוטם נפל בשבי.

לאחר זמן תפסו גם את יונתן. וכשהובא לפני קאטולוס עטן, כי העשירים הסיתוהו למרידה נגד רומי. קאטולוס שש לשמוע הלשנה זו, הוציא להורג 3.000 יהודים עשירים ואת רכושם החרים. בהיוודע הדבר ליהודי רומי ואלכסנדריה השתדלו לשכך את המצב.

יוסף הכהן מוסיף עוד, שכאשר הובא יונתן באזיקים לפני אספאסיאנוס ניסה לשדל את הקיסר, כי יוסף הוא אשר סיפק למורדים כלי זין וכסף. אולם הקיסר לא שעה לדבריו וציווה לענותו ולשורפו חיים.

כשוך ימי הזעם חזרו החיים למסלולם. מאותם הימים הגיעו עדינו מטבעות עם כתובות באותיות עבריות ועם סמלים יהודיים מובהקים, כגון אתרוג ולולב, דבר המעיד על השפעתם של היהודים בחבל זה. 

באדיבותו של מר נהוראי

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

ואכן רבים מן האנוסים ברחו ממרוקו, אחרים המשיכו לשמור את יהדותם בסתר, אך היו גם רבים מהאנוסים אשר שקעו בדת האסלאם ושוב לא הייתה אפשרות להחזירם לחיק היהדות. איגרתו של הרמב"ם נפלה לידי נאמני המלך והם החלו לחפש  אחר מחברה. האגדה מספרת, שהרמב"ם נמלט ממרוקו, ברגע האחרון ממש, כאשר נשקפה לו סכנת מוות אחר שהיה עד להוצאתו להורג של מורו ורבו, רבי יהודה אבן שושן, שהיה בין האנוסים והמשיך לקיים את מצוות היהדות בעיר פאס, על אף שהצהיר  שהוא מוסלמי. ברם, השלטונות העמידו בפני רבי יהודה אבן שושן את הברירה המרה, להיות נאמן לאסלאם או למות, רבי יהודה בחר למות על קידוש השם ורבים מיהודי מרוקו האנוסים הלכו בדרכו. לרמב"ם לא נותרה ברירה, אלא לברוח ממרוקו. עזר לו בכל ידידו הערבי, המשורר אל ערב אבן מישא.

הרמב"ם התיישב בפאס, העיר הקדושה של האסלאם במרוקו, עירו של מולאי אידריס ומקום קבורתו, מרכז החכמה והמדע מדורי דורות. לרשותו הועמדה דירת פאר. על גג ביתו בנה מתקן מפחים , שימש לו לקביעת שינויי הזמן בום ובלילה, כדי לשמור על זמני כניסת השבת והחגים. מתקן זה, הידוע בכינויו " מתקן הרמב"ם " כונה בערבית " בו סטילת " ( פחיות ).

הרמב"ם עסק בתורה וגם לימד קבוצת תלמידים מקרב שני העמים : היהודים והערבים. לפני תחילת כפיית האסלאם, דאגו השלטונות שלימודיו לא יופרעו ואף סילקו את המזבלה, שהייתה בקרבת הבית לפני שהרמב"ם השתקע בו. עם בריחתו ממרוקו נשמרה צורת הבית ו " ששעון" הפחיות עד עצם היום הזה. ביתו של הרמב"ם הפך מאז ועד היום למדרשה ערבית, הנושאת את השם " אלבוענניה ".

אגדות רבות מהלכות על ביקורו ושהותו של הרמב"ם במרוקו. אף הערבים מספרים ביראת כבוד על הרב הדגול הזה ומצטערים, שלא נשאר בארצם, אלא שהה בה זמן קצר בלבד ועזב. בתקופה שלאחרי שבתו של הרמב"ם בפאס, במשך עשרות רבות של שנים, היו שכיחים באותה עיר שמות יהודיים אופייניים כגון : כהן, יונס, אלפאסי, אלקיים, קסוס, שוקרון, בן חמו, בן מוחה, בן וואליד, טולידאנו ועוד, אותם נשאו יהודים וערבים כאחד.

איש אינו מסוגל לקבוע בוודאות, מאין באו שמות אלה הקיימים עד היום, הדבר היה ונשאר תעלומה.

רדיפות היהודים נמשכו עשרות בשנים, וכל בוקר היה היהודי התמים שואל את עצמו האם נדון הוא להיות בזוי בקרב האומות והגזעים ? ומדוע נחרץ גורלו כך כיהודי ? תשובה לא יכול היה לקבל, והוא המשיך בדרכו, כשהוא מקבל עליו כל גזרה ובלבד שלא תאבד לו זהותו שהיא בשבילו מקור החיים מצד אחד, והסבל, השנאה, הבוז וההשפלה מצד שני.

אם לא היה די בכך באו על היהודים עוד צרות רבות וקשות מאלה שידעו בעבר. אחרי מלכות המואחדין, קמה שושלת מלכים אכזריים חדשה, ה " פילאלים ". מוצאם של הפילאלים הוא מהעיר תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו, ובגבול אלג'יריה. העיירה גוראמה נמצאת במרחק של מאה קילומטרים מתאפילאלת.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

המלכים הפילאלים נמנו עם העילית האיסלאמית של מרוקו וכונו " השריפים " ( שורפא ). הם מלכו בעת ובעונה אחת על חלקים שונים במדינה, ואכזריותם כלפי כל התושבים לא ידעה גבול. מלכים, שריפים, אלה, שלמעשה שלטו רק באזורים מסויימים של הארץ, לא התחשבו כלל בשלטון המרכזי של המדינה, שמקום מושבו היה לסירוגין , פעם במראכש ופעם בעיר אחרת. השריפים, האצילים, הפיללים השתלטו על אזורים שונים במדינה ולמרבה הפלא נמשך שלטונם השבטי בעזרת תומכים נלהבים, ממש עד לכניסה הצרפתים למרוקו.

אחרון מלכי הפילאלים החליט יום אחד להוציא להורג, בין היתר גם יהודי אחד. הוא התעניין ביהודים ודרש מיועציו לבחור ביהודי הטוב, המכובד והבולט ביותר באזור תאפילאלת, שתחת שלטונו, הבחירה נפלה על הרב הגאון " באבא דו ", הלא הוא הרב הגדול, רבי דוד אבוחצירה, נצר למשפחת הרב הגאון רבי יעקב אבוחצירה, המפורסם בכל העולם היהודי, שמקום קבורתו הוא בדמנהור שבמצרים.

השליט הפיללי החליט להוציא להורג את הרב לעיני כל היהודים, אנשי המלכות וקהל רב. דווקא ביום שבת. זאת עשה, כדי לתת פומבי לשנאתו העמוקה ליהודים וכדי להגדיל את אבלם דווקא ביום הקדוש, כדי לחללו. הוא הורה לחייליו להרוג את הרב ביריית תותח, בו השתמשו במלחמות הכיבוש שלו באזור הגדול הזה.

אבל כבד ירד על הקהילה היהודית במרוקו ובאזור תפילאלת חרדו היהודים לגורלם ושקעו בדיכאון ופחד למשך שנים רבות.

לפני הוצאת הרב הקדוש להורג, התחננו היהודים בפני השליט האכזר שיבחר מתוכם עשרה יהודים ויהרוג אותם ובלבד שלא יפגע ברב " באבא דו ". אולם, השליט האכזר דחה הצעה זו על הסף ונתחזקה דעתו, כיוון שבחר לקורבן האיש היקר ביותר ליהודים.

רדיפות היהודים הלכו וגברו מיום ליום. הם מצאו את עצמם בין כיבוש לכיבוש לעתים בין מלחמות של מלכים על ירושות ועל שטחים במדינה. בתקופה אחת, היו שלושה מלכים נלחמים זה בזה והיהודים נדדו מאזור לאזור בחפשם אחר מעט שקט והפוגה בסבל ובדיכוי. בתקופה אחרת, נלחמו שני בניו של מלך, אשר זה עתה מת, והמאבק על ירושת המלכות ניטש זמן רב עד ניצחון אחד מהם. היהודים נדרשו לממן מלחמות אלה וכשאזל הרכוש והכסף, הם נדרשו לעבוד עבודות פרך ולעסוק במלאכות השונות הדרושות לכל צד במלחמתו נגד אויבו.

זה קרה במרוקו אחרי חורבן בית ראשון ושני, זה קרה אחרי הגירושים מספרד וממדינות אחרות. בשום מקום לא מצאו היהודים מנוחה ונחלה. על כך כתב רבי חיים בן עטאר " ואם באת לראות, הוא יותר מגלות מצרים, כי גלות מצרים היו משעבדים אותם, ומאכילים אותם ומלבישים אותם – והן גלות ישמעאלים לא די שלא יתנו שכר אלא עוד שואלים ממנו, מצוד והבא, ועוד אדם נגזל במה שיש לו, והם תובעים ממנו מה שאין לו "

מוסיף הרב הדגול וכותב " כל איש ישראל מאנה הינחם נפשו בראות אורך הגלות. נראה, למה דומה – למצרים ? ארבע מאות שנה. לבבל ? שבעים שנה, לשניהם יחד ? ארבע מאות ושבעים , והן היום אלף ושש מאות ושבעים ושתיים שנה ! מה אייחל עוד ? ולא גלות לבד, אלא עינוי מהאומות, כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבוד !! ".

הרב הגאון לא יכול היה עוד לראות בצער אחיו היהודים במדינה וכם לא יכול היה להתמסר בכל לבו לתלמוד תורה, והוא ברח בדרך הקשה ביותר לארץ ישראל. אולם רוב היהודים היו משוכנעים שהצרות הרבות שירדו עליהם במשך דורות רבים במרוקו, לא היו מכוונות דווקא נגדם, אלא שזה נבע ממציאות של מלחמות כיבוש תכופות שהתנהלו במדינה, וכתוצאה ממלחמותיהם של השליטים בינם לבין עצמם בכל התקופות.

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

תבשילים וסיפורים

את ספר התבשילים הזה אני כותב לא רק להציג את האהובים בתבשילים שאני מכין לעצמי, אלא גם כדי למכור באמצעותו כמה מיצירות הספרות שכתבתי – סיפורים, מסות, שירים ועוד.

שמתי לב שלספרי בישול יש חיי מדף ארוכים. יצירות הספרות שכתבתי, לעומת זאת, לא החזיקו מעמד על המדף יותר משבוע. מפעם לפעם אני הולך לבדוק את מצבי בחנויות הספרים ואני מוצא לכל היותר עותק אחד מוטמן עמוק באחד המדפים האחוריים. וזה לא עותק חדש שהוזמן אחרי שהקודם נמכר. זה אותו עותק. איך אני יודע? קיפול בדף הראשון שאני עושה כסימן ובודק בכל אחד מביקורי.

״אוכל מרוקאי״ ו״מלך מרוקאי״

״אוכל מרוקאי״, ספרה של אמי רינה בן שמחון־אלעליליה בהוצאת ״כנרת״, רץ מרתון כבר עשרים וחמש שנה, ואילו את ״מלך מרוקאי״, שהצגתי ב״הבימה״ באותו זמן איש אינו זוכר, למרות שהוא נמצא בתוכנית הלימודים של משרד החינוך. למה? אנשים, כנראה אוהבים יותר לאכול מאשר לקרוא. אז מה שאני מנסה בספר הזה זה לקדם את קריאת מחזותי, סיפורי ושירי על ידי פרסום ספר התבשילים שלי. בין תבשיל לתבשיל אציג אחד מסיפורי, אחד משירי או סצינה מאחד ממחזותי.

אני לא הולך להתחרות בספרה של אמי ולא להעתיק ממנה את תבשיליה. את אהבתי למטבח המרוקאי אהיה תמיד חייב לה. התבשילים שלה הם שהציפו את ילדותי ונעורי בריחות, טעמים וצבעים, והעניקו לכל בני המשפחה עונג אין קץ. אהיה תמיד חייב גם למטעמיהן של הסבתות שלי יממא ימנה ויממא פריחה ועוד יותר אולי ליממא מרים, אימה של סבתא ימנה, שעוד הספיקה לבשל לנו את מאכליה הברבריים גם בחיפה והיא בת למעלה ממאה.

סיפורים, מסעות וחלומות

אבל הספר הזה מכיל בעיקר את התבשילים המרוקאים האישיים שלי, בטעם שלי. זה טעם שהתרחב והתגוון במסעותי הרבים והארוכים במרוקו, בכפרי האטלאס, בסהרה, בהרי השוף ובהרי הריף. בכפרים ברברים קטנים ובמסעדות יוקרה בערים המלכותיות – מרקש, פאס, רבט וקזבלנקה. בארוחות מלכים, בכנסים אקדמיים ואירוחים פרטיים, בכפרים קטנים ונידחים ברחבי מרוקו, וכמובן תוך טעימה ובחינה של מסעדות מרוקאיות בבירות עולם ובעיקר בפאריס, לונדון וניו יורק.

״אוכל מרוקאי״, ספרה של אמי, מתבסס על האוכל בכפר הקטן שלנו בספרו. אוכל אותנטי ועני שעבר מדור לדור, מאם לבת בלי שיחול בו שום שינוי, אוכל שנותר כמו שהוא במשך אלפי שנים, ולא ניכרה בו שום השפעה חיצונית, לא של הכפר הסמוך ואולי אפילו לא של הרחוב השכן. זה יופיו שלו וזה טעמו. הספר שלי, לעומת זאת, הוא תמצית ניסיוני האישי, שמבוסס על מגוון עצום של ניואנסים, על בחינת סגנונות בישול שונים והשוואת טעמים ומתכונים, שעל פיהם אחר כך קבעתי את סגנוני שלי, ועל פיהם אני מבשל לעצמי, לאורחי ואוהבי. אני לא אציע פה את כל התבשילים של המטבח המרוקאי, אלא אך ורק את אלה שאני מבשל שוב ושוב. כשלושים־ארבעים מן התבשילים המובחרים ביותר שאני מוצא עצמי חוזר ומכין לי ולאורחים, שאני חפץ ביקרם. אורחים אותם אני רוצה לפנק ואיתם אני רוצה לחגוג שעות של כיף ועונג.

אלה הם, לטעמי, שלושים־ארבעים התבשילים האופייניים ביותר, שבלעדיהם לא תיתכן חגיגה וסעודה מרוקאית ראויה. תבשילים אלה הם אישיים גם בבחירתם וגם בטעמים ובריחות שלהם.

הכוסכוס שאני מציג הוא הכוסכוס הפרטי שלי, שאין למצוא אותו ואי אפשר לאכול אותו בשום מקום אחר. זה הכוסכוס שהטעם והריח והצבע שלו צמחו אצלי לאט־לאט כמו החלומות שלי, או הסיפורים שלי, הם שלי בדיוק כפי שהטון והמטפורה בסיפורי ומחזותי הם רק שלי.

כשאני מבשל, עורך שולחן, או אוכל בחברה אוהבת, אני חווה חוויה רוחנית, אמנותית לא פחות משעה שאני כותב שיר או סיפור. לא המתכונים המופיעים פה הם היצירה, אלא הבישול עצמו, שבו אתה מאלתר, טועם, חושב, מוסיף, גורע, בודק, שוקל, בוחר ואוהב. רק אז, כשאתה מבשל ואוכל אתה הופך את המתכון לשיר ואת עצמך למשורר.