פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום. 
פרק ה : העברת יום השוק לשבת.
בערים נערכו ימי השוק לכפריים בסביבה בימים שונים. בדרך כלל יומיים בשבוע. היו מקומות בהם נערכו בימי ראשון וחמישי, והאחרים בימי שני וחמישי, והיה מקום בו השוק היה נערך רק ביום רביעי.
היו מושלים שהעבירו את יום השוק לשבת, ביודעם שהיהודים לא יחללו את השבת. החלפת יום השוק לשבת הייתה אחד האמצעים לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים מהשוק, וכך לפגוע בפרנסתם.
גרמני בשם ROHLFS שביקר במרוקו ב – 1861 כתב כי לעיר הקדושה טמגורט TAMGURT בוואד דרעה העליון, אסור ליהודים להיכנס, וכן אסור להם להגיע לשוק השבועי הנערך מחוץ לעיר.
כדי שלא ירגישו בחומרת האיסור, נערכים ימי השוק בשבתות בהנחה כי יהודים לא יסחרו ביום זה.
לפי ידעה אחרת היו שני ימי שוק, ולמכירת עבדים שלושה ימים בשבוע. בדין וחשבון לאגודה נגד סחר בעבדים נמסר בשנת 1887 על ארבעה ימי שוק לעבדים במראכש. בהרי האטלס בימי שני.
איום כי יום השוק יועבר לשבת.
העברת יום השוק מימי החול לשבת הייתה אחד מאמצעי ההפחדה של מושלים אכזריים. במכתב מפאס לכל ישראל חברים – 12 במרס 1880 – עליו חתמו שמונה מחכמי פאס ועוד תשעה פרנסים, בו דיווחו על מצוקות והתעללויות מצד משולים בפאס, במכנאס ובתאזה, נאמר בין השאר :
השר הפחיד כי יחליף יום השוק שמסתחרים בו יהודים לרוב, לקובעו בשבת.
מניעת יהודים להגיע לשוק.
ב – 10 באפריל 1873 כתבו השגרירים של בריטניה וצרפת מכתב משותף לסולטאן מוחמד הרביעי בדבר היחס כחפי היהודים המסכנים במאזאגן – בחוף האוקיאנוס דרומית לקזבלנקה, עתה אל ג'דידה. באשר שהמושל מנע מהם להגיע לשוק הנערך בימי שני.
היות והפונים מודעים להתחשבותו של הסולטאן בנתיניו העניים, הם מתערבים למענם, ומבקשים כי הסולטאן ייתן הוראה לאפשר ליהודים לסחור בשוק בימי שני, כפי שהיה בימי שלטונו של הנמען, וכן בימיו של קודמו.
תגובת הסולטאן ב – 25 באפריל 1873, בקשר לתלונת היהודים העניים ממאזאגן על שינוי יום השוק משני לשבת היהודית, שוק זה מיועד לשבטים קבילים. והמושל בחר יום זה כדי לספק את דרישתם. יתר על כן, מתברר שיום השוק שונה בעקבות פנייתם של מספר יהודים מקומיים, שקיבלו חסותו של הקונסול הכללי של ארצות הברית, ונהגו בניגוד להנחיות המושל.
למרות זאת, הסולטאן ידאג לחקירת הנושא ללא משוא פנים, בדבר הסיבה לשינוי יום השוק. ואם יתברר שהקבילים התלוננו שהדבר פוגע בהם וגורם להם נזק, ובעקבות זאת שינו את יום השוק, הדבר סביר. אבל אם יום השוק שונה על ידי המושל בתורה שרירותי, ישונה יום השוק ליום שהיה בעבר כלומר, לא ייערך בשבת.
תמצית מכתבו של סיד בובקיר ממראכש לדרומונד האי מה – 24 באוגוסט 1873 :
בין השאר מודיעני, כי יום השוק ליהודי מאזאגאן יוחזר לקדמותו, כלומר לא יהיה בשבת .
גם בצכתב של הסולטאן לדורמונד האי ב – 29 באפריל 1875 נאמר, בהקשר לשינוי יום השוק מיום שני לשבת בשביל יהודי מאזאגאן, כי הסולטאן יצווה על חקירת הנושא, ויתן פקודה שיום השוק ישונה ליום שני, כמו שהיה בעבר.
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.
הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.
אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה.
עוד כתב החכם הנז' בשנת אושיע לפ״ק מאת מולאי עבד אלמאליך בן מולאי אשיך יום ב׳ י״א לאלול המרוצה ופי אנהאר ברוחהו נצרו למולאי מחמד אהל פאס אג׳דיד, " כאה די מולאי עבד אלמאליך הנז' וחין מסאוו מנוראה יג׳יבוה ג׳ברוה מריד יאסר מא סאבו פיה מא יג׳יבו, פי אסאעא נצרת לעולם לכול למולאי זידאן אללה ב״ה יג׳עלו מסעוד עלינא לשה״ו, ולראיה חתמתי שמי פה ביום שני שלשה ימים לחדש תשרי שגת ילחם – שפ"ח – 1628 – לכם לפ״ק הצעיר עבד רחמן וחנן סעדיה אבן דנאן ס״ט
תרגום : בשנת שפ״ז (1627) מת המלך עבד אלמאליק בן המלך אשיך יום ב׳ י״א לאלול ובאותו יום הכתרו למלך מחמד אחיו. אנשי פאס החדש וכאשר הלכו להביאו (למקום ההכתרה) מצאוהו חולה מאד, לא מצאו מה להביא, באותה שעה כל אזרחי המדינה הכתירו המלך זידאן ה׳ ברוך הוא ישים אותו למזל טוב עלינו.
עוד כתב הח' הנז' וז״ל שמעתי שבפא׳ס אלבאל׳י נכנס האריה מן באב אלגיסא והרג חמור אחד ולקח בידו חמור אחר. ולא ידענו אם אמת היה הדבר הזה אם לאו, ובלי ספק שרוב הגוים אומרים כן לכן ראיתי לכותבו כאן. הצעיר סעדיה אבן דנאן.
עוד כתב הח׳ הנז' עוד שמעתי שבחצר ס׳ מחמד ן׳ גדאר נלחמו חתול א׳ עם חבירי ואכל א׳ לחבירו. וזה המעשה ׳ראוי לכותבו לכן כתבתיו אני הצעיר בש׳[י] עש״ק פ׳ יברכך ה׳ וכר.
עוד כתב הח׳ הנז' וז״ל בעוה״ר בליל שבת י״א לאדר מש׳ נותן נשמ״ה ליצי׳. – שצ״ה 1635 נפלו מהחומה ששה נדבכים והחריבו שלשה בתים. – טאח פזנקא דייאלנא אצור טאחו מנו סת לוואח ונהדמו ג׳ דדייאר ומתו בהם ח׳ נפשות מלבד ב׳ נשים שהיו מעוברות. אוי לעינים שכך רואות.
עוד כתב הח׳ הנז׳ זצוק״ל בחצר של ן׳ טלאלא היתה שם זונה א׳ שהיתה חשודה עם גוי א׳ והמירה דתה אוי לעיניים שכך רואות ולאוזנים שכך שומעות אוי לנו בעוה״ר שחזר המבוי שלנו לחרפה ולקללה לכל עובר ושב. הי״ת יבער עוברי עבירה בקרוב ויסלק חרון אפו מעלינו כי״ר. כה דברי הצעיר סעדיה אבן דנאן.
עוד כתב הח׳ הנז׳ וז״ל בעוה״ר נפטר הח׳ הש׳ הדו״מ כמה״ר יעקב חג׳יז זלה״ה בליל ש״ק י׳׳א לכסליו פרשת ויעקב הלך לדרכו ש׳ השמנ״ה״ – 1635 – ליצי׳ ועשו לו הספד גדול. השי״ת ישימהו כפרה ויאמר למלאך המשחית די רב עתה הרף ידיך כי״ר. נאם הצעיר המקוה רחמי יוצרו להושיבו שלו שקט ושאנן, ובצל שדי יתלונן. סעדיה אבן דנאן ס״ט.
אמר הכותב חקרתי ודרשתי על תאריך של ש׳ תה״ו – התי"א – 1651 – שכתב הח׳ כמהו׳ שאול סירירו וכמה״ר סעדיה אבן דנאן זצוק״ל ולא מצאתי מי שכתב מה שאירע מן הזמן ההוא והלאה. אבל מה שסיפר לי זקן א׳ גוי שמו עבד אלוואחד בוזובאע הוא זה.
ידוע הוא שהפוקח הנז׳ לעיל ס' מחמד להאג׳ שהחריב בתי כנסיות הי"ן ע׳׳י הצר הצורר ס׳ בוכביד אתאמרי הוא האריך ימים במלכותו בהאלזאוויי״א וקאמו אלקוייאם פיאמו – עמדו מורדים בימיו – בכל הארצות פלקצאר אלכאדיר גילאן. ובפאס קאם סי׳ מחמד אדרידי שחיק טמיא ומעיק לישראל יותר מדאי והוא היה מושל בפא׳ס אלג׳דיד וסגר שערי העיר אין יוצא ואין בא. וג״כ בפאס אלבאל׳י קאמו ג״כ שני קוייאם אחד שמו ן׳ צאלח וא׳ שמו אסוגייאר והם ג״כ סגרו שערי פאס אלבאלי. והיו עושים מלחמה אהל פאס אלבאל׳י עם אהל פא׳ס אלג׳דיד והיו שוללים זא״ז והשיירות שיבואו לפא׳ס אלג׳דיד לוקחים אותם אהל פא׳ס אלבאל׳י וכן להיפך. והמלחמות בכל יום ביניהם. ויש יום א׳ שנלחמים בו ב״פ ועושים שלום יום או יומים וחוזרים עוד ונלחמים וביני ביני היהודים שהיו בהאלמלא׳ח ספו תמו ברעב ומרוב המס שהיה מטיל עליהם ס׳ אדרידי עד שהיו גובי המס לוקחים קמח מן הכד כשהאשה לשה והיו לוקחים האלג׳לטיט׳א – מלבוש נשים כעין חזיה – מעל האשה והחלוק ג״ך מעל בשרה. והיו בורחים היהודים. ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחייתו. ומי שנשאר בעיר מת ברעב. והיו משליכים עצמם מן חומת העיר, ויש שהיו הולכים לפאס אלבאל׳י בענין שלא נשארו בכל מלאה פאס מן היהודים כ״א ס׳ בעלי בתים.
וכששמע וראה בעיניו הצר הצורר אדרידי כך קבץ היהודים כולם ונשבע עליהם שילכו מעירו ולא יניח שום א' בהאלמלא׳ח והיתה כוונתו להרע, לכשיצאו יחרים את שונאיהם של ישראל. אח״כ הפצירו בו השרים והגדולים ע״י שוחדות ומנחות עד שהניחם במקומם ושערי העיר סגורים אין יוצא ואין בא. והחטה שוה ה״ם ללמוד – מדה לתבואה – ואינו מצוי ונתעכב זה עד ש׳ התכ״ה – 1665 – ליצי׳ שבא המלך מולאי ארציד יר״ה. ובלילה פתח לו השר אלקאייד רזוק שער א׳ מפתחי העיר הנק׳ בא׳ב אלבוזא׳ת ונכנס ללמלא׳ח בלילה לחצר יהודה מאנסאנו שהוא היה רישפיטור – גובה מסים – של הקהל
Alliance Israelite Universelle Brit no 30..Richard Ayoun
Richard Ayoun
Synthese du colloque : L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie (1860-1967) et les transformations socioculturelles de la communau te 
juive. Brit no 30
Armand Maarek, de l'universite Pantheon-Sorbonne (Paris I), dans «Les relations entre l'Alliance Israelite Universelle et la Communaute de Tunis – 1881-1894
a montre qu'entre l'A.I.U. et les communautes de Tunis, ce fut, au tout debut, un mariage de raison, qui deboucha, en 1894 sur une grave crise. En fait, de 1878 a 1893 le premier directeur David Cazes, dont l'action est evoquee a nouveau, reussit habilement a neutraliser les communautes locales, a manipuler le Comite regional et a projeter une refonte totale des instances communautaires par leur rattachement au Judaisme francais. Le nouveau directeur Pariente peu predispose par nature a faire face a ce genre de situation, recut de plein fouet la reaction des notables de la Communaute qui, etaient certes maladroits et excessifs, mais qui ont su montrer leur attachement a leurs traditions seculaires.
Denis Cohen-Tannoudji, de l'Ecole Normale Superieure a evoque ( La contestation des notables de la communaute sur la propriete de l'immeuble de l'ecole de l'A.I.U. a Tunis ) II a rappele un episode singulier dans la vie de l'A.I.U. en Tunisie. Son installation dans la Regence, des 1860 et concretisee en 1878 avait suscite au tant d'oppositions que de soutiens. Ces tiraillements allaient perdurer pendant des decennies, alors que David Cazes etait le directeur.
Puis la contestation se poursuit entre 1895 et 1896 alors que Pariente etait directeur. Certains notables de la communaute niaient que le proprietaire de l'immeuble de l'ecole de garcons de Tunis fut l'A.I.U. Cette association avait-elle vraiment prevu de quitter la Tunisie et de vendre l'immeuble Verrier ? Cela semble peu probable. Car pourquoi aurait-elle investi en meme temps, des fonds pour une nouvelle ecole a Djedeida ? Les arguments juridiques des notables tunisiens etaient pour certains peu defendables. L'immense majorite des fonds avaient ete collectes par l'A.I.U. aupres des grands philanthropes juifs europeens. Apres le depart de Pariente et la confirmation de la presence en Tunisie de l'A.I.U., l'animosite entre Juifs francais et Juifs tunisiens cesse d'elle-meme, meme si certaines oppositions resurgissent. En 1927 une petition de Juifs de Tunisie est recueillie contre le projet de designation du nouveau Grand rabbin de Tunisie par le Consistoire Central Israelite de France.
Yosef Chetrit, professeur a l'universite de Hai'fa, s'est penche sur le cas de « Chalom Flah. II s'agit d'un maitre d'Hebreu atypique dans les ecoles de l'A.I.U. au debut du XXe siecle ( Chalom Flah (1857-1936) est un des premiers intellectuels juifs d'Afrique du Nord. Forme en Hebreu et en Judeo-arabe a l'interieur de la tradition communautaire a Tunis, il a ete un des maskilim les plus actifs et les plus prolixes de sa generation. Jeune, il a notamment ouvert avec Yossef Cohen Guennouna une ecole juive pour y enseigner en premier lieu les matieres hebraiques auxquelles venaient s'ajouter quelques heures consacrees au Francais et au calcul, faisant concurrence a l'enseignement de l'A.I.U., qu'il jugeait dejudai'sant.
Pour ses eleves, il a prepare des manuels d'etude de la langue hebrai'que, ou il prone l'enseignement direct de la langue et des methodes rappelant celles d'Eliezer Ben Yehuda, dont il connaissait l'oeuvre pedagogique et nationale renovatrice.
Sa carriere pedagogique connait une nouvelle etape, apres sa nomination en 1897 comme instituteur d'Hebreu dans les ecoles de l'A.I.U. a Sousse, en depit – ou a cause peut-etre – de ses diatribes contre l'A.I.U., qu'il avait publie une dizaine d'annees auparavant. Dans son enseignement, il a tenu a appliquer des methodes pedagogiques modernes et a reussi a capter l'interet des eleves et de leurs parents pour les matieres hebraiques, a la satisfaction de ses differents directeurs, a la deception du Grand rabbin de Sousse, qui le pressait d'enseigner le Talmud a ses eleves. Dans le monde des maitres d'Hebreu traditionnels, Chalom Flah etait bien atypique, aussi bien par son parcours de maskil militant que par sa reflexion pedagogique, ses methodes didactiques et ses manuels d'enseignement de la langue hebrai'que. Son action pedagogique a meme suscite en 1905 un debat public sur l'enseignement de l'hebreu dans les ecoles de l'A.I.U., a la suite duquel il a envoye au Comite central de l'A.I.U. une longue proposition de reforme de cet enseignement en droite ligne avec ses positions maskiliques et nationalistes ou meme sionistes. Mais sa proposition resta sans reponse. Chalom Flah est un symbol du Judaisme traditionnel et du Judai'sme d'Afrique du Nord
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-ברית מילה, זבד הבת, פדיון הבן ופדיון פטר חמור
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
פרק חמישי – ברית מילה, זבד הבת, פדיון הבן ופדיון פטר חמור
ליל הברית.
ערב יום הברית הוקדש רוב רובו ללימוד. לילה זה מכונה בפי יהודי מרוקו " לילת תסמייא " – ליל נתינת השם – " לילת אליהו הנביא " – ליל אליהו הנביא , לילת למילה – ליל המילה – או " לילת תחפיף " ליל התספורת.
בלילה זה מרבים בלימוד הזוהר והתהלים.
שוראקי – בחדר של היולדת נוהגים לקרוא את הזוהר במשך כל לילות שמונת הימים שבין לברית מילה.
השמירה על היולדת ויצא חלציה בלילה זה, קפדנית יותר משאר הלילות, משום שהשטן רוצה למנוע מהילד מצוות המילה. על היולדת מפקידים שמירה מיוחדת וקבוצת נשים באה ומבלה את הלילה במחיצתה כדי להפיג במקצת את פחדיה.
מדליקים הרבה נרות בערב זה כסגולה אמיתית להכנעת החיצוניים. היו מקומות שנהגו להציב ערב ערב, נר דלוק על יד היולדת ואדם אחד חייב להישאר כל הלילה על יד " אנפיסא קרי היולדת.
ברבאט ובסאלי הנשים היו באות ועוברות כל הלילה עם היולדת כדי להשקיט את פחדיה. ספר מטעמים – מדליקין נרות לרמז שהילד יהיה טוב, ככתוב : ותרא אותו כי טוב הוא.
רבי יוסף משאש זצוק"ל מביא בספרו " אוצר המכתבים " כרך ב' את הדברים הבאים שהעתקתי מתוך הספר.
סימן תתקפה. כרך ב'
אייר. לפאריז, להר"פ הלוי יש"ץ, שלום.
מכתבמעלתו הגיעני, בו ביקש עוד כבודו להודיעו ממנהגי העיר חדשים גם ישנים בעתות שמחה ואנחה, כי שמע שיש פה מנהגים מבהילים. דע ידידי, כי לא אמת השמועה, כי אין שום מנהג מבהיל, רק מנהגים שונים, ואודיעך הכל, אבל לא בפעם אחת, כי אין עתותי בידי, ואתחיל בברית מילה.
אישה כי תזריע וילדה זכר, הבן הראשון יהיה סנדקו אבי האב, והשני אבי האם, ואם מת כבר אבי האב, יהיה אבי האם הראשון,ואם מת אבי האם, או מתו שניהם, הבחירה ביד ההורים לתת הסנדקות למי שירצו, ומודיעים אותו ביום הלידה או מחורתו.
כל שבעת הימים עושים שמירה ליולדת, שלא תשאר לבדה בחדר אף רגע, וכל הלילות מניחים נר דלוק מערב עד בוקר, ובכל לילה נשאר אחד ער עד הבוקר, ותולין כל שבעה על פתחת הבית ולפני היולדת ניירות מלאים פסוקים ושמות קדושים לשמירה.
הניירות הללו היו כותבים אותם איזה סופרים עניים ומוכרים אותם ועתה הם מודפסים ונמכרים בחנויות, גם נותנים מראשותי הילד והיולדת סכין שכלה ברזל עם צרור קטן של מיני עשבים שחוקים ומעט חול, לשמירה מהמזיקין.
ושבת שבתוך ח', מתפללין בבית הכנסת בשירה ובזמרה ועולין לספר תורה אבי הבן והסנדק וכל הקרובים והאהובים ועושים נדבות איש כמתנת ידו, וביום הז' בבוקר שולח הסנדק לבית בעל הברית יין שכר ומיני פירות, אגוזים ותאנים ותמרים וצימוקים וקקאו, וגם כסות נקייה לילד הנולד.
ואם אבי הבן עני מוסיפים עוד מתת כסף, ובערב מביא שליח הקהל, דברים הצריכים ליום המילה,ף ואלו הם, כסר כבוד לסנדק, ולוח אחד עקום משני צדיו לארכו להשכיב בו הילד, ושלחן אחד קטן ומפה מרוקמת לכסא אליהו ז"ל, וכוס של כסף לקידוש, ועוד כוס אחר של כסף לתת בו יין שרף לרחוץ את המילה.
ועוד מחתה להקטיר בה קטורת על כסא אליהו בשעת המילה, ואחר ערבית בליל ח', נקבצים כל החברים והקרובים לבית הברית, המוזמנים כבר, והיולדת נותנת את הילד כשהוא מלובש בטוב על אותו הלוח, ולוקח אותו אביו מידה עם הלוח, ונותנו ביד הגדול הנמצא בקרואים, ולוקחו בשתי ידיו עם הלוח.
ומתחיל לשורר את השיר אדון עולם אשר מלך, בנגון מיוחד לזה, ונותן איזה פרוטות לתוך הלוח, ומניפו בידיו אנה ואנא, ונותנו לסמוך לו, ונותן גם הוא פרוטות ומניף, ונותנו לחבירו, וחבירו לחבירו עד כל המסובין. וחוזרים עוד פעם ב' וג' עד שגומרים כל השיר אדון עולם והישר יגדל אלהים חי וכו..
ומניחים את הילד עם הלוח על השלחן, והחכם הנמצא שם מברך כל הקרואים אחד אחד, ואחר כך משים ידיו על ראש הילד ומברך אותו בברכת הכהנים, יברכך ה' וכו…. ואומרים פסוק המלאך הגואל וכו.. ופסוק בן פורת יוסף וכו….ופסוק אם אם תשכב לא תפחד וכו…ומחזירים את הילד לאמו.
ואחר כך מביאים לפני המסובין קעאקין ויין שרף, ותבשיל של כרס ואוכלים ושותים ושמחים ונפטרים לבתיהם לשלום. ולמחר סמוך לחצות היום, באים לבית הברית כת אחת של משוררים קבועים לזה, ומתחילים מזמור למנצח על שושנים לבני קח קרח משכיל שיר ידידות וכו…
ואחריו מזמור שיר המעלות אשרי כל ירא ה' וכו…, ואמרים קדיש יהא שלמא וכו…ואחריו מתחילים לשורר בשירים קבועים אצלם, ובתוך כך באים נשים זקנות עם אשת הסנדק, ומביאים חמש נרות של נחושת ארוכות, ומניחים אותם בשורה על כסא אליהו.
ומשימות בנרות שעוות ארוכות לבנות או צבועות, וכל אחת מדלקת אחת, ובעוד הן מדליקות שופכות שיחן לפני ה' בזכות אליהו ומצות המילה, כל אחת מה שצריכה, אחת שואלת עושר, ואחת בנים, ואח בריאות, וכו…וכו…
ואחר כך מניחות את המחתה מלאה גחלים לוחשות על השלחן בן הנרות, וכל אחת נותנת עליה מעט קטורת, והולכות להןועוד בא נגיד החברה " חסד ואמת " ויושב על הכסא המוכן לסנדק, ובין כה וכה נאספים כל הקרואים למילה, ואז בא הסנדק מלובש בגדי שבת אחר שכבר רחץ במרחץ וטבל ועוד לפני הכסא.
ונותן איזה דבר לצדקה לחברת חסד ואמת ביד הנגיד, איש כנדבת לבו, ואז יורד הנגיד מהכסא והסנדק מתעטף בטלית ועולה לכסא ויושב, ואבי הבן מתעטף בטלית ועומד, ואז אשת הסנדק מביאה את הילד על אותו הלוח ומנחת אותו על כסא אליהו, והחכם הנמצא שם אומר בקול רם ובנגון, זהו כסא אליהו הנביא ז"ל.
יהי רצון שיגלה במהרה בימינו, שלשה פעמים, ועונים כל הקהל, אמן. ובעלי השיר מושכים בשיר, ואשת הסנדק נוטלת את הילד ומוסרת אותו ביד המוהל, ונותן אותו על ברכי הסנדק והחכם מברך אבי הבן והסנדק והקהל, ואם יש חולה בעיר מברכין אותו.
ואחר כך מברך המוהל על המילה, ומל, ואחר כך אבי הבן מברך, וקהל אומרים אשרי תבחר וכו…ואומרים יום ליבשה וכו…והשיר קרב נא קץ משיחנו וכו… ואחר כך אחד מהקרובים מברך על הגפן וכו…וקורא שם לילד אשר הוסכם כבא מאביו ואמו, וכל הקהל אומרים פסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וחצי קדיש ואומרים פלוני זה הקטן גדול יהיה, כשם שזכה למילה כך יזכה לתורה ולמצות ולחופה ומעשים טובים בחיי אביו ואמו ובחיי סנדקו ובחיי מוהלו, וכן יהי רצון ונאמר אמן.
ואחר כך אומרים יהא שלמא רבה וכו…ואדון עולם וכו…ויושבים סביב השלחן הערוך, ואוכלים בצים שלוקות, עם פת בכסנין ושותים יין שרף, ומחלקים לכל אחד מעט תמרים ואגוזים וצימוקים וחתיכת פת כסנין. והסנדק אם הוא נדיב לב מחלק צדקה לכל תלמידי חכמים הנמצאים שם, ונפטרים לבתיהם לשלום.
זהו הסדר הנהוג מזמן קדמון עד היום כאשר מספרים הזקנים, זולת בזמן הקודם היו מלין בהסכמה אחר תפילת השחר, והיו עושים סעודות גדולות ביום המילה ובשבת שבתוך ח' ותול"ם.
ואם היה הבן בכור, מפרסמים הדבר ביום המילה על ידי שיר אחד מיוחד לזה, וביום ל"א אחר מנחה פודים אותו, ועושים סעודה קטנה כמנהג כל המקומות, אין שום שינוי.
ואם נקבה תלד, קורין לה שם ביום השבת אחר שחרית בעודה קטנה, בצים ופת כסנין ויין שרף. המנהג של תגלחת הקטן, הנוהג בכל המקומות, אין לו מהלכים פה כלל, זהו מה שיש להודיע לכבודו עתה, ושלום.
אני היו"ם ס"ט