הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.

בתחילה נתמלאתי חלחלה לשמוע המילה " סלקציה ", שכן היא מזכירה תקופה שתיזכר לדראון עולם בתולדות האנושות ; אך כבר בתחילת עבודתי במחקר זה גיליתי, שכל מנהיגי היישוב – דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אליעזר קפלן, גיורה יוספטל, זלמן שזר, יצחק רפאל, ברל לוקר, נחום גולדמן ועוד רבים אחרים – השתמשו במילה זו, סלקציה, בברירת העלייה מצפון אפריקה – וזאת רק שנים ספורות לאחר השואה. 

בתקופת המנדט הבריטי הפעילה ההסתדרות הציונית שלושה קריטריונים לברירת עולים :

1 – כלכלי : עולים היכולים כלכלית להיקלט בכוחות עצמם.

2 – בריאות : עולים בריאים ; שכן חולים יהיו נטל כלכלי ולא יתרמו לבניין הארץ ; ומשום שממשלת המנדט אסרה כניסת חולים במחלות מידבקות.

3 – מפתח מפלגתי : המפלגות השתלטו על ניהול העלייה וחילקו סרטיפיקטים לעולים המזוהים עמם. הייתה לכך חשיבות במערכות הבחירות לקונגרסים הציוניים.

סלקציה זו אירעה בתקופת המנדט הבריטי ; אך גם מדינת ישראל, הצעירה והעצמאית, החליטה בשנת 1951 על צעד זה ביחס לעולי צפון אפריקה.

מטרת תקנות הסלקציה : בלימת עליית יהודי צפון אפריקה.

תקנות הסלקציה התקבלו בהנהלת הסוכנות ב-18 בנובמבר 1951, כפי שהציע ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, בדיון על הסלקציה.

" בארצות מרוקו, תוניסיה ופרס יש כחצי מיליון, ועלינו לבחור מארצות אלה ( הדגשת המחבר על מילה מארצות אלה ) בעיקר נוער וחלוצים בגילאי 13 – 14. זה יהיה יותר זול וגם נוכל לחנכם, והם יוכלו לקלוט את המשפחות שלהם כעבור שנתיים שלוש ביתר קלות.

ואם לאו – אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות והארץ תיהפך לארץ של לבנט, מדיניות העלייה שלנו צריכה להיות העלאת שמונים אחוז חלוצים ונוער ועשרים אחוז שהם תלויים בהם. "

לבנטיני – בן המזרח הקרוב, שמוצאו מארצות הלבנט; פרימיטיבי, בעל השכלה שטחית – מתוך מילון אבן שושן. תוספת שלי – אלי פילו.

ואכן, הצעתו של משה קול התקבלה " 80% מהעולם מארצות אלה צריכים להיבחר מבין המועדים לעליית הנוער והחלוצים, והפרנס חייב להיות עד גיל 35 ; בתנאי שהם נלווים למפרנסים : כולם – כל העולים – צריכים להיות בריאים. 

אתנחתה קלה מספרו של חיים מלכא, וכאן אני מביא סיפור אישי שלי – אלי פילו:

 כל המובא כאן על ידי מר מלכא, אני חוויתי זאת על בשרי תרתי משמע ביחד עם אבי ז"ל. עת הגיעו " הסיונים " לארגן את העלייה ממרוקו, כך כונו השליחים מארץ ישראל בפי יהודי מרוקו, וגם זכו להערכה רבה מצד הקהילה, אם באירוח, בסעודות משותפות, בכבוד גדול בבתי הכנסת ועוד,,,,

יהודי מרוקו מהעדה הכנועה, כך אני מגדיר את העדה המפוארה של יהודי מרוקו, מילאו אחר הוראותיהם של " הסיונים " ולא החסירו דבר מבקשותיהם. כאשר הגיע תורנו להתייצב בפני השליחים, ראשית היה עלי ועל שני אחיי, לעבור את הטיפול בגזזת הארורה, מבלי לדעת אם בכלל אם היינו נגועים, אלה הוראותיו של ד"ר שיבא, שעשה הכול על מנת לעכב את עליית יהודי מרוקו לארץ, בטוענות שונות ומשונות ובכוח הזרוע, עת ניכס לו בכוח את הבדיקות ושלל אותן ממשרד הבריאות.

שלב טיפול הגזזת עבר עם כל הכאב הטמון בזה, והגיע תורנו להתייצב שוב עם המסמכים הדרושים שיעידו על ביצוע הטיפול הארור הזה, וכעת עלינו להוכיח שני דברים עיקריים, הגיל והיכולת להתפרנס באופן עצמאי בארץ שאליה אבי ז"ל השתוקק להגיע כמו כל יהודי מרוקו, שחלמו עליה יומם ולילה, ולא הייתה מטרה נעלה יותר מעצם העלייה לארץ הקודש או כפי שכונתה בפי יהודי מרוקו " ירושלים ".

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל ביקשני להתלוות אליו, על מנת לשתף בשמחה לעלייה לארץ, כיוון שהיה בטוח, שהאישור לעלייה הינו עניין שולי, הרי עברנו את הטיפול של שיב"א ( קשה לי אישית לכתוב את שמו ).

כאשר הגיע תורנו, בדקו את תעודות הלידה, והשליח הצביע לכיוון אחר מזה של אלה שאושרו לעלייה, אקט הזכור לרע מאירוע טראגי אחר, שזכרונותיו אינם משים מקרבנו. וכך אבי ואנוכי הקטון עברנו את הסלקציה וסורבנו לעלייה לארץ, יען כי לא עמדנו בקריטריונים של המשרדים בארץ. לבנטינים ובלתי פרודוקטיביים מפאת גילו של אבי ז"ל שהיה מעל לגיל 35 גיל הנחוץ לעלייה לארץ.

חזרנו אבי ז"ל ואנוכי הביתה, פניו אמרו הכול, אמי שתחיה ניסתה בכל מאודה לנחמו אך ללא הועיל, אבי שחלם לעלות לארץ, נדחה על ידי רשעים חסרי לב, בשל קריטריונים נוקשים שהתוו אנשי הממשלה השונים כאן בארץ, בלא לדעת לא דבר ולא חצי דבר על יהדות מרוקו, לא עברה ולא תרבותה המפוארה באלף מונים מזו של אלה שחקקו את החוקים הדרקונים וחרצו גורלותיהם של אלפי משפחות ממרוקו.

אבי שהיה בטוח שהנה אישור העלייה מונח בכיסו חיסל את עסקיו הלא רבים, ונפרד מכל מכריו ולקוחותיו. לא חלפו ימים רבים ומרוב צער, קיבל התקף לב שממנו לא יצר מעולם, עד שהחזיר את נשמתו לבוראו כאן בארץ, בה שהה תקופה קצרה ביותר.

אני שמח עבורו שהצליח להגשים את חלומו, למרות החוקים הדראסטיים של מקבלי ההחלטות כאן בארץ, אשר מצד אחד אחיהם ממזרח אירופה לא רצו לעלות, ומצד שני תיעבו את הלבנטינים מארצות ערב, ובמיוחד ממרוקו.

כעת עדתנו המפוארה שלנו מושרשת כאן בארץ, ותרומתה הענקית אשר אין לה אח ורע בכל העליות כולל הבילויים המעטים שעשו יותר רעש מאשר מעש, וזהו ניצחונו של אבי ז"ל על מערכת עויינת ודוחה, גזענית, שונאת זרים, מתכחשת לעברה המפואר של עדתנו, מבלי לפתוח ספר אחד אודות ההיסטוריה עתיקת היומין שלה.

לסיכום, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה, לו יהודי מרוקו, היו מפונקים כמו יהודי מזרח אירופה ואמריקה, ולא היו עולים לארץ, מעניין איך היה נארה חבל לכיש, חבל התענ"ך, צפת, תל אביב, טבריה ועוד ועוד ועוד. עד כאן סיפור הסלקציה הפרטית של אבי ז"ל ושלי.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

רבי שלמה אבן דנאן אחרון הפוסקים ה " ישנים " במאה ה-19 וראשית המאה ה-20

שלמה אבן דנאן היה אחד הפוסקים הגדולים האחרונים בפאס. שני קובצי השו"תים ופסקי הדין " אשר לשלמה ", ו " בקש שלמה ", המשיכו לטפל בנושאים שזכו לדיון מקיף אצל חכמי ישראל הימי הביניים בכלל ואצל חכמי מרוקו  בדורות האחרונים בפרט. דיני כלכלה ודיני מעמד האישי. מבחינת הזמן מקיף הפוסק את המרחב ההיסטורי מיום מינויו כדיין ומורה צדק בשנת 1879 ועד למותו בשנת 1928, כלומר יובל שנים של יצירה רבנית.

מבחינת המקום פנו אליו לא רק בני עירו אלא מרחבי מרוקו, בייחוד מצפון מערב ומדרום מזרח, מווזאן ועד תאפילאלת, הדיוטות ותלמידי חכמים.

תשובותיו מקיפות והן נזונות ממקורות הראשונים והאחרונים כולל חכמי המאה ה-19 בארצות שונות כמו רבי עוזיאל אלחאייך בתוניס ורבי משה פארדו בירושלים, לצד חכמי ארצו, מרוקו. דרוש מאמץ נפשי אדיר כדי לעקוב אחרי המקורות השונים והקשר שביניהם. בתשובה הראשונה בשו"ת " אשר לשמה " הוא מצטט את הירושלמי, עובר לרבי יוסף אבן מיגאש והרמב"ן, מדרדר בדברי הריב"ש והרשב"א, מגלה בקיאות בחכמי תורכיה האחרונים, מהרימ"ט, הכנה"ג ומסיים בפסקי חכמי סאלי שעודם בחיים.

בין במקורות האלה הוא משלב את פסקי חכמי מרוקו מן המאות ה-18 וה-19. יש חשיבות לרציפות ההלכתית, המוזכרת בתשובותיו הן מספרד למזרח, והן מן המזרח למרוקו שהייתה מרכז של הלכה בדורות האחרונים. בסמכותו הכירה גם תרבות שונה לגמרי, ממשלת צרפת, שפנתה אליו לחוות דעתו בעניינים שהגיעו  לערכאותיה. סמלי שבהדפסת ספרו השתתפו גם בני משפחת רוטשילד במערב אירופה. לספריו הסכימו חכמי ארץ ישראל, שעמם קיים קשרים הדוקים, ובראשים בעל " שדי חמד " רבי חזקיה מדיני.  

הדרשה העממית במפנה המאות ה-18 וה-19 : רבי אברהם חלוואה.

בשלהי המאה ה-18 נכתבו במרוקו ספרי דרוש רבים, בעיקר על פי דרושים שנאמרו בהספדים או בשבתות מיוחדות במחזור השנה היהודית. לתשומת לב רבה זכו דרשותיו של רבי משה בירדוגו " כנף רננים " . רבי רפאל בירדוגו שיד הייתה לו, כאמור, בשטחים מרובים, עשה נפשות לדרשות העממיות והן נתפרסמו בקונטרס " רב פנינים ".

דרשותיו של רבי רפאל היו ביקורתיות ביותר, הוא הוכיח את בני זמנו על צביעותם, בכך שהם מתפללים לשיבה לארץ, אך בד ובד בונים בתים מפוארים, ולפיכך ישיבתם בגולה היא ישיבה של קבע.

ספרי דרוש אחרים הם של רבי מנחם עטיאה " נר המערב " ו " אבני קודש " של רבי שאול אביטבול. רבי אברהם פינטו, היה גם כן מקובל כמו אביו, הוא כתב את " הדרת קודש ", ביאור על הזוהר, והגהות ל " אוצרות חיים " של רבי חיים ויטאל.

צמיחתו של האדם הבינוני במאה ה-19 בולטת במגמתו החינוכית של רבי אברהם חלוואה בדרושיו לתורה " לדרוש פשטים ורמזים המושכין את הלב ". מגמה זו זוכה לאישורם של חכמים שהסכימו לספרו. הכל כותבים בסגנון אחד שחלוואה הצטיין באמירת " חידושים מתוקים מדבש עטופים בדברי מוסר והשכל ", או דברים השווים לכל נפש האדם ראויים לחכמים גם להמון העם דבר נאה ומתקבל.

ואמנם מסכים אחר, ישראל רפאל שכנזי, מבליט את קהל יעדו הכפול של חלוואה, לחכמים, סגנונו הגיוני, לבני העם, מגמתו העממית תמשוך את לבם " למוסר וליראת ה' טהורה ". הספר על פי התוצאה שלפנינו, נועד אפוא לתועלת המלומדים והם הם שקיבעון לפי קהל השומעים איזה מותכם הספר מתאים לדרשה. ואכן סגנונו בחלק מן הדברים נועד לחנך ולעצב את דמות העם : הוא נעדר מקורות רבים, לבד ממדרשי חז"ל ורש"י, ומשולבים בהם משלים ועשיות ואגדות, ברוח הפרשנות הנראית לו, כדי לעצב את חייהם על כפי מעשיהם של אבות האומה וחכמי התלמוד.

מצד אחד, ישנם חלקים רבים בדרושיו שבהם הוא מביא מקורות מפרשנות ימי הביניים כדי ללמד תלמידי חכמים דברים חדשים, " אל גינת אגוז ירדתי וממנו למדתי דברי חכמים, והייתי מלמד מדבריהם והאירו עיני כי טעמתי קצת מיינה של תורה, כדי להוציא לאורה חידושים נפרדים.

כמדומה שלפנינו ספר ראשון מסוגו, שנועד למשכילים בעלי יידע תורני מובהק, אף גם לאנשי ההמון, בערים קטנות ואנשים מועטים. והוא, חלוואה, משמש מתווך ביניהם. מכאן נגזר מבנה הדרשה שלו, הוא מתחיל בדברים כללים ומופשטים ואחרי כן משלב בהם משלים שנועדו להמחישם בפני בני העם. אופייני ביטוי שבו השתמש פעם אחת " ואני אומר אותו בדרך משל " על נושא קשה במיוחד. אולם גם הדברים העממיים וגם הפלפולים שבספרו נועדו למטרה משותפת, לחנך " על הדין ועל האמת ".

ידועים גם חכמי מרוקו שהגיעו לארץ ישראל בחמישים השנים האמצעיות של המאה ה-19 – 1830 – 1880 לערך וחיברו בה את יצירותיהם. נודעו בפרט חכמים ממכנאס שהשתקעו בטבריה, ובזכותם נתכנתה עיר זו " מכנאס הקטנה ". רבי משה בהלול, נולד בשנת 1883 חיבר חידושים על התורה ( עדיין בכתב יד ).

לארץ הגיעו רבנים גם מן הספר המרוקני כגון רבי דוד ועקנין מנדמאת נולד בשנת 1887, מחבר " וידבר דוד ", ו " ילקוט דוד " על המשנה. גם בנו, רבי שמעון , כתב דרושים וחידושים על התורה " ליקוטי בן דוד " " דושר סמוכים " ו " דבר השו"ה.

רבי יעקב משה טולידאנו תיאר בספרו " נר המערב " את תולדות יהודי מרוקו מזווית רבנית במאה ה-19 כפי שתיאר את המאה ה-18. 

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

שערורייה בירושלים

הכל התחיל כשאמא של מסעודה לקחה אותה פעם ראשונה לראות את ג׳וליאן מהלך על החבל והוא נגלה לה עומד באוויר תחת שמי הכוכבים, היתה בטוחה שהיא רואה אלוהים, פתחה את הפה לומר אמא, אבל לא יצא כלום מפיה ונפלה על אבני המללאח מעולפת, מאז היא צפתה לו כל שנה כשהיא מדלגת על הגגות, מתרוצצת על מעקות, מטפסת על קירות, אילולא הצמות השחורות היו חושבים אותה לנער, כי אין לה לא חזה ולא תחת ובמקום לארוג, לסרוג, או לקלוע כפתורי משי, היא מעדיפה לקפץ על חבל. והיא עושה את זה בקלילות כזו שאיש לא רואה לא את הרגלים ולא את החבל, אלא אותה מרחפת באוויר, וג׳וליאן בינתיים מופיע בכפרים ועיירות רחוקות בעלי שמות מהלכי קסם: שפשאווין, דבדו, קסר אסוק, אומינסט, טינרהיר, הולך על חבל, אנשים עוצרים את הנשימה כשהוא מאבד אתשיווי המשקל, אך מיד מתייצב, מדקלם את חלום יעקב עם המלאכים שעולים ויורדים בסולם, או פרק מהקוראן או סתם אוכל צלחת קוסקוס בגובה עשרים מטר. פעם בשנה הוא מגיע לעיירה שלה להופעה או שתים, ואז מסעודה עומדת בפה פעור עם בנות הכפר, צופה בו כשהוא חולף בקלילות על החבל הגבוה המתוח בין גג בית הכנסת לגג בית המרחץ, ונעלם עד לשנה הבאה, כשחברותיה מתחתנות ויולדות היא עדיין מצפה לו, למרות שהיא יודעת, כי הוא בכל מקום נושא לו אישה, עד שהגגות נגמרים ואז הוא מתגרש ומתחתן שוב בעיר הבאה, ואף על פי כן היא מארחת אותו כשהוא מגיע, מכבסת לו, מבשלת, מקשיבה לסיפוריו, עד שהוא עוזב.

בפעם האחרונה הוא בא בדיוק ביום הולדתה השש־עשרה והיא מריחה כמו לחם אפוי, ביקש את ידה ונישאו, שעות האהבה היו לוהטות כל כך, שהיו מתרוממים באוויר והיתה בונה לו עיר שיהיו לו מספיק גגות לטפס עליהם, אבל העיירה היתה באמת קטנה והגגות נגמרו מהר ונאלצו להתגרש, כדי שיוכל להמשיך הלאה לדרכו, כולם ריחמו עליה, כשראו אותה מביטה בעצב על חלונות ומרפסות, אומדת גבהים ומרחקים, פעם השקיפה מהחלון והתחלקה למטה ורק במזל ניצלה, כשנפלה על חבלי כביסה, ופעם אמה הצילה אותה כשתפסה אותה בבגדה לפני שקפצה מהמרפסת. התחילה ללכת למקווה להיטהר, חוזרת לעליית הגג, סוגרת הכל, מפזרת בשמים, מדליקה נרות ולפעמים מתעטפת בטלית של אביה ומפזמת שירים, עוצמת עיניים וסוגרת ידיים וממלמלת פסוקים שג׳וליאן היה לוחש לה בשעות הייחוד ומרגישה לפתע התפשטות הגשמיות והתעלות ואז הולכת ועולה לגג, קושרת את החבל במעקה, זורקת אותו אל גג בית הכנסת ומתחילה ללכת. לילה אחד בת השכנים התעוררה וראתה אותה הולכת באוויר בשמלת הכלולות תחת עיגול הירח, פלטה צעקה והוריה שהתעוררו עצרו את נשימתם מול הפלא, החבל היה מתוח מהגג שלה, אך היא לא הלכה עליו, אלא לידו, כאוויר הריק, מיד צצו ראשים בחלונות, וכל העיר היתה משקיפה ורואהאיך מסעודה אלכסלאסי בת עליה ומסעוד הולכת באוויר, כשהגיעה השמועה לאוזניו של ג׳וליאן הוא בא לראות במו עיניו את הפלא, אך היא סירבה לראות אותו, הוא לחש לה מעבר לדלת כל מיני דברים שרק היא ידעה את פשרם, אך היא אמרה לו ללכת, כי היא נשואה לג׳וליאן.

 אמר לה: אני ג׳וליאן, אמרה לו: ג׳וליאן מרחף באוויר, אתה רק לוליין. התיישב ליד פתח ביתה ולא זז, עד שהגיע המשיח ולקח את כל הכפר לארץ ישראל, באוניה ״שיבת ציון״, עליה התחתנו מחדש. הוא היה מהלך על חבלי המפרשים והיא מרחפת ליד הארובה, האוניה זזה מתחת רגליה והיא נשארת לבד מעל המים, מנפנפת לנוסעים ואחר כך מדביקה אותם בריחוף מהיר ונוחתת בסיפון, כשהמעריצים חיפשו אותה ואת ג׳וליאן באותם ימים קשים כדי לשאוב מהם עידוד לא מצאו אותם, הם עצמם לא ידעו איפה הם, המשאיות שפכו אותם אי שם בין הסלעים, בהרים ליד בתים לבנים עם גגות אדומים בין פרות ותרנגולות, ובן יום מצאו את עצמם שני אנשי הפלא רודפים אחרי אפרוחים ובעלי כנף. שנים רבות אחר כך, כשקם ג׳וליאן משנתו ראה את מסעודה אשתו דרך החלון מתאמנת על החבל הקשור בין עץ זית לתאנה, ״אל תנסי״, אמר לה, ״הפלא של המשיח החליש את שלנו, נגדל תרנגולות״. ״גידלנו מספיק״, אמרה לו, ״העולם מלא תרנגולות, מה עם בני אדם?״ בוקר אחד קם ולא מצא אותה, ביקש מהשכן לשים עין על המשק והלך לחפש אותה, מישהו אמר לו שראה אותה עולה לאוטובוס של חמש לבית שאן לבושה בשמלת חופה לבנה עם חבל ארוך בידה. כשג׳וליאן הגיע לבית שאן אמר לו הסדרן שהזקנה עם שמלת החתונה והחבל בדיוק עלתה על אוטובוס לתל אביב וכשהגיע לתל אביב אמרו לו שהכלה כבר בדרך לירושלים. האמת שמסעודה חיפשה את ירושלים בתל אביב, היא לא ידעה שלירושלים אין ים והיתה שואלת עוברים ושבים על הדרך לכותל, הראשון החזיר לה חיוך ואמר לה: ישר, סמטה ראשונה ימינה, השני השיב בצחוק: ימינה וברמזור הראשון שמאלה, כשלא מצאה שום כותל חזרה לתחנה המרכזית, שםהסביר לה הנהג שבתל אביב אין כותל, שהכותל הוא בירושלים.

הערב רד כשהיא במרכז ההומה, בין בתי קפה ומסעדות מלאים אנשים מרותקים לטלוויזיה, על המדרכה שתי נערות החזיקו צילום גדול של הרבי מלובביץ׳ והזמינו אותה להביט עמוק לתוך עיניו, כדי שתשמע את המשיח מגלה לה מתי יבוא. התפלאה איך זה שבירושלים לא יודעים שהמשיח כבר בא, צעיר מזוקן עמד ליד כספומט ובהתלהבות נבואית הזהיר שהעיר חרוב תחרב, שהשפע והחומר יכבידו עליה, האוויר יורעל והפלא והנס יימוגו בעשן, אז הבינה שהיא בירושלים, נכנסה דרך שער יפו, כשהיא נשאבת על ידי כוח גדול ספוג ריחות וקולות מזמנים אחרים דרך סמטאות צרות ומתפתלות עד שלפתע היכה בה בוהק גדול – הכותל בכל יפעתו, הרגישה שהריאות שלה מתנפחות והיא מתרוממת באוויר, כעבור רגע היא השקיפה עליו מאחד הגגות, זרקה את החבל והתחילה מהלכת עליו, מצלמים סרט, לחשו יודעי דבר בהערצה, כשהרימו עיניים למעלה, הנה הבמאי, הצביע מישהו על חבוש כיפה שכיוון אליה מצלמת וידיאו, בינתיים היה ג׳וליאן מחפש את מסעודה בארמון הנציב, בשוק מחנה יהודה, ברובע היהודי, והנה במדרגות ר׳ יהודה הלוי הבחין בהתקהלות הצבעונית ובאנשים שהיו מפנים גבם לכותל ומצביעים למעלה, ראה אותה מהלכת על החבל, רץ כחץ מקשת לכניסה של הבית, טיפס לגג וקפא במקומו מפחד, כשראה לקול צעקת אימה של ההמון איך החבל ניתק מהמעקה ונופל לעבר החומה ומסעודה הפלא ופלא עומדת באוויר. נרגש הוא הרים מקל והושיט לה, אך היא רק חייכה אליו בחיבה. הוא התקרב לשפת הגג ושלח לה יד במבט מתחנן, אך היא רק נפנפה לו ולקהל. ג׳וליאן פתח את הפה לומר משהו, אך לא יצא לו כלום. לאחר היסוס הוא הוציא רגל החוצה, מסעודה הושיטה לו יד והוא הוציא את הרגל השנייה. קריאת בהלה עלתה מן הקהל למטה, אך הנה שניהם התחילו לצעוד באוויר כאילו הולכים על אדמה מוצקה. צפירות אמבולנס וניידות משטרה הפרו את השקט ונעצרו בחריקה על המדרכה, אחים לבושי לבן עמדו יחד עםהשוטרים והקהל וצפו בג׳וליאן ומסעודה מהלכים באוויר אל חומת הכותל, ובעיר דממה של תפילה שירושלים מעולם לא שמעה כמוה, אחר כך ג׳וליאן ומסעודה שלובי ידיים החלו צונחים לאט לאט למטה, רק כשרגליהם ניצבו על האספלט התעוררו השוטרים והאחים מקפאונם, אחזו בהם, הכניסו אותם לאמבולנס ונסעו משם במהירות, עיר שהולכת כל הזמן על חבל דק, סיכם מישהו בראיון טלוויזיוני, מכאן עלה ישו השמימה, מכאן סוסו של מוחמד אלבוראק טיפס על קרן אור לשחקים והנביא על גבו, ומכאן כל שנה כמאתיים לא שפויים מנסים לעשות נסים ולגאול את העולם ומסיימים בבית החולים בגבעת שאול.