הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

רבי שלמה אבן דנאן אחרון הפוסקים ה " ישנים " במאה ה-19 וראשית המאה ה-20

שלמה אבן דנאן היה אחד הפוסקים הגדולים האחרונים בפאס. שני קובצי השו"תים ופסקי הדין " אשר לשלמה ", ו " בקש שלמה ", המשיכו לטפל בנושאים שזכו לדיון מקיף אצל חכמי ישראל הימי הביניים בכלל ואצל חכמי מרוקו  בדורות האחרונים בפרט. דיני כלכלה ודיני מעמד האישי. מבחינת הזמן מקיף הפוסק את המרחב ההיסטורי מיום מינויו כדיין ומורה צדק בשנת 1879 ועד למותו בשנת 1928, כלומר יובל שנים של יצירה רבנית.

מבחינת המקום פנו אליו לא רק בני עירו אלא מרחבי מרוקו, בייחוד מצפון מערב ומדרום מזרח, מווזאן ועד תאפילאלת, הדיוטות ותלמידי חכמים.

תשובותיו מקיפות והן נזונות ממקורות הראשונים והאחרונים כולל חכמי המאה ה-19 בארצות שונות כמו רבי עוזיאל אלחאייך בתוניס ורבי משה פארדו בירושלים, לצד חכמי ארצו, מרוקו. דרוש מאמץ נפשי אדיר כדי לעקוב אחרי המקורות השונים והקשר שביניהם. בתשובה הראשונה בשו"ת " אשר לשמה " הוא מצטט את הירושלמי, עובר לרבי יוסף אבן מיגאש והרמב"ן, מדרדר בדברי הריב"ש והרשב"א, מגלה בקיאות בחכמי תורכיה האחרונים, מהרימ"ט, הכנה"ג ומסיים בפסקי חכמי סאלי שעודם בחיים.

בין במקורות האלה הוא משלב את פסקי חכמי מרוקו מן המאות ה-18 וה-19. יש חשיבות לרציפות ההלכתית, המוזכרת בתשובותיו הן מספרד למזרח, והן מן המזרח למרוקו שהייתה מרכז של הלכה בדורות האחרונים. בסמכותו הכירה גם תרבות שונה לגמרי, ממשלת צרפת, שפנתה אליו לחוות דעתו בעניינים שהגיעו  לערכאותיה. סמלי שבהדפסת ספרו השתתפו גם בני משפחת רוטשילד במערב אירופה. לספריו הסכימו חכמי ארץ ישראל, שעמם קיים קשרים הדוקים, ובראשים בעל " שדי חמד " רבי חזקיה מדיני.  

הדרשה העממית במפנה המאות ה-18 וה-19 : רבי אברהם חלוואה.

בשלהי המאה ה-18 נכתבו במרוקו ספרי דרוש רבים, בעיקר על פי דרושים שנאמרו בהספדים או בשבתות מיוחדות במחזור השנה היהודית. לתשומת לב רבה זכו דרשותיו של רבי משה בירדוגו " כנף רננים " . רבי רפאל בירדוגו שיד הייתה לו, כאמור, בשטחים מרובים, עשה נפשות לדרשות העממיות והן נתפרסמו בקונטרס " רב פנינים ".

דרשותיו של רבי רפאל היו ביקורתיות ביותר, הוא הוכיח את בני זמנו על צביעותם, בכך שהם מתפללים לשיבה לארץ, אך בד ובד בונים בתים מפוארים, ולפיכך ישיבתם בגולה היא ישיבה של קבע.

ספרי דרוש אחרים הם של רבי מנחם עטיאה " נר המערב " ו " אבני קודש " של רבי שאול אביטבול. רבי אברהם פינטו, היה גם כן מקובל כמו אביו, הוא כתב את " הדרת קודש ", ביאור על הזוהר, והגהות ל " אוצרות חיים " של רבי חיים ויטאל.

צמיחתו של האדם הבינוני במאה ה-19 בולטת במגמתו החינוכית של רבי אברהם חלוואה בדרושיו לתורה " לדרוש פשטים ורמזים המושכין את הלב ". מגמה זו זוכה לאישורם של חכמים שהסכימו לספרו. הכל כותבים בסגנון אחד שחלוואה הצטיין באמירת " חידושים מתוקים מדבש עטופים בדברי מוסר והשכל ", או דברים השווים לכל נפש האדם ראויים לחכמים גם להמון העם דבר נאה ומתקבל.

ואמנם מסכים אחר, ישראל רפאל שכנזי, מבליט את קהל יעדו הכפול של חלוואה, לחכמים, סגנונו הגיוני, לבני העם, מגמתו העממית תמשוך את לבם " למוסר וליראת ה' טהורה ". הספר על פי התוצאה שלפנינו, נועד אפוא לתועלת המלומדים והם הם שקיבעון לפי קהל השומעים איזה מותכם הספר מתאים לדרשה. ואכן סגנונו בחלק מן הדברים נועד לחנך ולעצב את דמות העם : הוא נעדר מקורות רבים, לבד ממדרשי חז"ל ורש"י, ומשולבים בהם משלים ועשיות ואגדות, ברוח הפרשנות הנראית לו, כדי לעצב את חייהם על כפי מעשיהם של אבות האומה וחכמי התלמוד.

מצד אחד, ישנם חלקים רבים בדרושיו שבהם הוא מביא מקורות מפרשנות ימי הביניים כדי ללמד תלמידי חכמים דברים חדשים, " אל גינת אגוז ירדתי וממנו למדתי דברי חכמים, והייתי מלמד מדבריהם והאירו עיני כי טעמתי קצת מיינה של תורה, כדי להוציא לאורה חידושים נפרדים.

כמדומה שלפנינו ספר ראשון מסוגו, שנועד למשכילים בעלי יידע תורני מובהק, אף גם לאנשי ההמון, בערים קטנות ואנשים מועטים. והוא, חלוואה, משמש מתווך ביניהם. מכאן נגזר מבנה הדרשה שלו, הוא מתחיל בדברים כללים ומופשטים ואחרי כן משלב בהם משלים שנועדו להמחישם בפני בני העם. אופייני ביטוי שבו השתמש פעם אחת " ואני אומר אותו בדרך משל " על נושא קשה במיוחד. אולם גם הדברים העממיים וגם הפלפולים שבספרו נועדו למטרה משותפת, לחנך " על הדין ועל האמת ".

ידועים גם חכמי מרוקו שהגיעו לארץ ישראל בחמישים השנים האמצעיות של המאה ה-19 – 1830 – 1880 לערך וחיברו בה את יצירותיהם. נודעו בפרט חכמים ממכנאס שהשתקעו בטבריה, ובזכותם נתכנתה עיר זו " מכנאס הקטנה ". רבי משה בהלול, נולד בשנת 1883 חיבר חידושים על התורה ( עדיין בכתב יד ).

לארץ הגיעו רבנים גם מן הספר המרוקני כגון רבי דוד ועקנין מנדמאת נולד בשנת 1887, מחבר " וידבר דוד ", ו " ילקוט דוד " על המשנה. גם בנו, רבי שמעון , כתב דרושים וחידושים על התורה " ליקוטי בן דוד " " דושר סמוכים " ו " דבר השו"ה.

רבי יעקב משה טולידאנו תיאר בספרו " נר המערב " את תולדות יהודי מרוקו מזווית רבנית במאה ה-19 כפי שתיאר את המאה ה-18.