שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.

משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.

ביד הלשון

מנהג היה לו לרבי דוד בן חזאן: כמו חכמי התלמוד, שהיו נוהגים להכין או לשמור מאכל מיוחד ליום השבת, כך נהג הוא להעלות על שולחנו דגים בסעודת ליל שבת. בימים ההם לא היו מקררים או אמצעים דומים, והיה צורך לרכוש את הדגים מהסוחרים סמוך לבישולם.

ביום שישי, כהרגלו, יצא רבי דוד אל השוק, לרכוש דגים. והנה, בכל חנות ומכל סוחר הוא מקבל תשובה זהה: ״היום אין דגים, בגלל סערה עזה שהשתוללה בים. הדייגים לא יכלו לפרוש את הרשתות, וחזרו לחוף מחמת הסכנה״.

הצטער רבי דוד על כך שהנאת השבת תיפגם, בגלל המחסור בדגים, אך מצא פתרון: הוא ידע שאצל הרב פינטו נמצאו דגים להעלות על שולחן השבת, והוא הלך אליו וסעד על שולחנו.

כמאמר בפרקי אבות על שניים שיושבים ודברי תורה מצויים ביניהם, התחילו הרב פינטו ואורחו לשוחח בענייני תורה, הלכה ואגדה, בפרשת השבוע ובהוויות אביי ורבא. וכך חלף הזמן מבלי שהשניים הבחינו כי השעה מתאחרת, וכשביקש רבי דוד לשוב אל ביתו חשש מחמת השעה המאוחרת. שכן, באותם ימים היו הדרכים בחזקת סכנה, בגלל גייסות וכנופיות מיניהן.

ראה הרב פינטו כי אורחו במצוקה, וקרא לאחת השדות. התייצבה היא אצלו, ואז פקד עליה כי תיקח את רבי דוד לביתו, ותצילהו מכל צרה וצוקה. וכך היה. במחצית הדרך הוציאה זו את לשונה, ושלהבת אש יצאה מפיה. ״חוששתני כי חיללת את השבת״, אמר לה רבי דוד.

״במחילה מכבודך – לא״, ענתה לו. ״לא נאמר האיסור אלא על בני אדם, בשר ודם. ואילו אנו עשויים מאש״.

המחזיר נשמות לפגרים מתים

מדי שני וחמישי נוהג היה רבי חיים פינטו לשבת ברחובה של העיר, כדי לאסוף צדקה לעניים. באחד מאותם ימים התרגשה ברחוב מהומה רבתי. הסיבה לכך היתה נעוצה בדמותם של משרתים שרצו ברחוב. הללו היו משרתיו של אחד משרי המלך, שנוהג היה לאכול רק משחיטת היהודים. באותו יום התכונן השר לערוך סעודה לשרים אחדים, ועל כן שלח את משרתיו, כשבידיהם עופות משובחים ומפוטמים מלוליו הרבים, אל שוחט יהודי.

המשרתים הפראיים מיהרו למלא את מצוות אדונם, דהרו ברחוב, כשהם עמוסים בעופות המקרקרים. לפתע, תוך כדי מרוצתם, הם עברו על פניו של רבי חיים פינטו, שישב על כסאו במקומו הקבוע שברחוב היהודים, דחפו אותו הצידה והפילו אותו ארצה. אפילו לא נעצרו כדי להתנצל, אף לא כדי לסייע לו לקום.

אבל, כאשר הגיעו אל השוחט הם מצאו לתדהמתם, כי כל העופות שהביאו עימהם הפכו להיות פגרים מתים. והשוחט סירב, כמובן, לשחוט אותם.

חזרו המשרתים ההמומים בידיים ריקות אל השר, וסיפרו לו את אשר אירע. הלה לא היה מוכן לקבל את סיפורם כפשוטו, וצעק עליהם: ״האם קרה לכם משהו יוצא־דופן בדרככם, שבעטיו בא העונש המוזר הזה?״

איש מהם לא ידע להשיב לשר, ואם ידע לא העז לומר. ורק אחד המשרתים אזר אומץ, עמד לפני השר ואמר: ״אדוני השר, אולי זה בגלל הרב של היהודים״.

״הרב של היהודים?״ – תמה השר.

 ״מי הוא זה? מה הוא שייך לעניין?״

״השייכות שלו לעניין״, השיב המשרת, ״היא בכך, שכאשר מיהרנו לרוץ ברחוב כדי למלא את מצוותך, דחפו אותו משרתים אחדים מדרכם הצידה, והוא נפל מכיסאו״.

 ״מי הרב הזה?״ – אמר השר. ״תאר לי אותו!״

המשרת תיאר את מראהו של הרב, את הדרת־פניו ואת מלבושיו. ״הרי זה רבי חיים פינטו!״ – קרא השר, שהכיר את הרב.

 ומיד הורה למשרתיו למהר שוב אל הרחוב ההוא, לגשת אל הרב ולבקש ממנו סליחה ומחילה על אשר עוללו לו בדרכם. ולא זו בלבד, אלא שאף פקד עליהם לשאת את הרב על כתפיהם ולהביאו אחר כבוד אל ארמונו.

המשרתים עשו כן, וכאשר הובא הרב אל הארמון, התחנן בפניו השר: ״אנא ממך, אדוני, עשה למעני כל מה שביכולתך, כי אני עורך הערב מסיבה לכל השרים. והיה אם לא אמצא עופות אהיה לחרפה, ללעג ולקלס בעיני כולם. אני מתחנן לפניך, רבי״.

אחרי שהשר הפציר ברבי חיים פינטו חזור והפצר, הוא נעתר.לבקשתו, וביקש לראות את העופות המתים. השר לקח אותו עימו והראה לו את הפגרים.

ואז הרים רבי חיים פינטו את מקלו, נגע בעופות – ולתדהמת כולם שבה אליהם רוח חיים. הם קמו על רגליהם, החלו לקרקר בחדווה כאילו דבר לא אירע להם.

השר, שראה במו־עיניו את מעלת קדושתו של רבי חיים פינטו, החליט בליבו להוציא להורג את המשרתים, שכה פגעו בכבודו. אולם, רבי חיים פינטו אמר לשר: ״לא, אל תיגע בהם לרעה. רק אבקש ממך לצוות עליהם שלא יעיזו ללכת פעם נוספת ברחוב היהודים בריצה ובבהילות״.

השר הבטיח זאת, כמובן, ומאותו יום, כשהיה גוי פוסע ברחוב היהודים, היה עושה זאת בשובה ונחת, כי חזקה על כולם מצוות השר לעשות כן.