ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-אליעזר בשן – קהילת ואזאן ועבדה

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

פרופסור אליעזר בשן

קהילת ואזאן ועבדה

אבל היו התעללויות ביהודים –

ב־1869 הולקה עד מוות יהודי בשם דוד אזולאי בפקודת המושל BMAIU, יולי 1880, עמי 169). לפי מכתב מגיברלטר מה-10 במרץ 1880, שפורסם , ב-19 בו, הולקה יהודי 500 מלקות על רקע המקרה הבא: מאורי קרא ליהודי וזה לא נענה לו. המאורי כעס, הזמינו למושל והעליל עליו שהוא קילל אותו.

דרומונד האי דיווח ב-1884 כי הולקתה פילגש יהודייה על ידי השריף מוואזאן. לפי דיווח של נציג בריטי מה-21 ביוני 1890 קיים מצב של טרור בעיר, והמושל רצח אנשים ללא הבדל דת(F099/275).

ב־1891 הילקה בוואזאן המוחתסב (הממונה על השוק) יהודי שנאשם בעבירה. הנושא הועבר על ידי ראשי הקהילה לדיפלומט, שפנה בנידון לסולטאן, שהורה על פיטוריו של המלקה.

מאז 1864 ועד 1880 נרצחו שמונה יהודים בוואזאן מתוך 307 יהודים שנרצחו ברחבי מרוקו( BAIU , 1880, II עמי 18). דיווח זה נמסר לקראת הוועידה במדריד, שבה דנו בחסות שהוענקה ליהודים על ידי מדינות זרות."

חליצת נעליים

לפי מכתב מה-20 במאי 1881 ממשרד החוץ הבריטי לדרומונד האי, נמנית ואזאן בין המקומות במרוקו, שבהם יהודים נאלצים לחלוץ את נעליהם ביציאתם מהמלאח למדינה (הרובע המוסלמי)(F099/197).

לפי מידע מ-1884, נאלצו היהודים בעיר לחלוץ את נעליהם כבר ממרחק מסויים מחומת העיר לבל יטמאוה. זקנים וחולים היו מכסים את רגליהם בגרביים, עד שהתגלו ומוסלמים הציקו להם. יהודי המקום פנו לסידי מוחמד, בנו הבכור של השריף, ובעצת שגריר צרפת אורדגה (Ordega), הוא התיר להם לנעול נעליים. אותה שנה הולקתה פילגשו היהודייה של השריף, כפי שנמסר באפריל 1884 (בשן, תשס״ה, עמי 189-190).

כשנה לאחר מכן דווח כי, בעקבות תקיפת העיר על ידי שבטים מההרים, סבלו יהודים רבים מאובדן רכוש וחייהם ניצלו הודות לשריף שנתן להם מקלט. רבים מהם הציעו להצטרף למגינים מפני התקפת הפורעים ) 39 ,JC ביולי 1885, עמי 17). כפי שדווח כ־1 בספטמבר 1892 מצב בריאותו של השריף בוואזאן חמור והוא עומד למות. ההנחה היא כי יהיה מאבק בין היורשים. לאחר פטירתו מונה שריף חדש בנובמבר של אותה שנה (F099/289).

התנכלויות ב-1908

ביולי 1908 פנו אחד עשר מנהיגי הקהילה לחברת כי״ח בפריס ובמכתב בעברית תיארו את ההתעללות כלפיהם על ידי הממשל והמוסלמים בעיר. הם פתחו במלים ״אנחנו מדוכים ומעונים תחת הישמעאלים באיבוד הגופות ובאבוד הממון". כלומר, הם פוגעים בנפש ובכסף. בהמשך פירטו את הגזרות: עליהם לחלוץ נעליים בעוברם לרובע המוסלמי, בית הכנסת שלהם נהרס, את חלונות הבתים נאלצו לסתום, הנכבדים נאסרו. יהודים נלקחו לעבודות כפיה ללא תמורה כספית ונאסר עליהם לתקוע בשופר.

לפי ידיעה שפורסמה ב-1909 פנה קהל ואזאן לרב וידאל הצרפתי, הרב הראשי בפאס, ומסר מידע על התעללות של המושל ביהודים. מנהיגי הקהילה נאסרו, חוללו בתי הכנסת ובתי היהודים נפרצו. הרב פנה לווזיר לענייני חוץ והודות להתערבות של השריף נפסקו הפרעות.