מורשת יהדות מרוקו

 באדיבותו של ד"ר דן אלבו

certificat d'etudes

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

א. הנסיבות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

בתחילת המאה העשרים, מדווח Eugène Aubin על סמך שיחותיו עם מנהיגי הקהילה בוואזן, כי קהילת וואזן עוברת מספרת הלשון הספרדית לספרה היהודית-מוגרבית. בהמשך מדווח המחבר כי, בקהילה פועלים ארבעה תלמודי-תורה בארבעה בתי-כנסת, המעניקים לילדי הקהילה השכלה יסודית. בעקבות הרעב החמור שפקד את מרוקו בשנים 1878- 1880 אשר חולל גל הגירה רחב מימדים מדרום הארץ לצפונה, החל להשתנות המאזן הדמוגרפי והלשוני בקהילה.

 סטטפילד [Stutfield H.E.M.] ערך שני ביקורים בוואזן, על ביקורו הראשון בקרב הקהילה היהודית בוואזן בשנת 1883, דיווח: כללית בעריה השונות של מרוקו הרובע שבו גרים היהודים מדכא יותר מכל חלק אחר בעיר, ואילו כאן בוואזן המצב הפוך. המראה הטוב של המבוגרים ומראה הפנים המתוקות של הילדים מצביע שבוואזן הגזע העתיק (היהודים) אינו מהווה מטרה לרדיפה. בביקור שערכנו במקום שבו הם גרים, ילדים אחדים ברכו אותנו בספרדית señores Buenos días היהודית-ספרדית השפה הדבורה בפי יהודי וואזן במאה ה-19 נדחקה והלכה והפכה בהדרגה במאה ה-20 לאחת משתי השפות הדבורות לצד היהודית-מוגרבית. מקורות לא מעטים מצביעים על נוכחות של יהודים דוברי שפות אירופיות בקהילת וואזן.

משפחת פימיינטה הגיעה מטנג'יר, דוד בן טולילה סיים את חוק לימודיו בבית ספר אליאנס בתיטוואן בשנת 1878 ובסיום לימודיו התיישב ופתח עסקים בווזאן. רבי אברהם חמוי רבה הארץ ישראלי של קהילת וואזן בשנים 1880- 1882 מדווח על מגורים של בעלי חסותשל מעצמות אירופה בוואזן שעברו תהליך חילון. ווטסון מדווח בשנת 1878 כי הרב דובר ספרדית ובנו בן ה-14 דובר אנגלית ועברי ולומד שפות נוספות. לפני הפרוטקטוראט הצרפתי יהודי וואזן כשאר יהודי המדף הצפוני של מרוקו, קיימו זיקה לשונית עם שלוש שפות אירופיות: יהודית ספרדית קשטליאנית היתה שגורה בפי בני הקהילה במאה הי"ט ובפי כמחצית המשפחות (לערך) במאה העשרים. זיקה לאנגלית על רקע קשרי המסחר עם יהודי ג'יברלטאר וזיקה לצרפתית שהיתה שפת ההוראה והלימוד בבתי ספר בערי הנמל הצפוניות, אשר בוגריהם התיישבו במקום מסיבות עסקיות או בשל קשרי שארות. זו היתה המציאות החינוכית והלינגוויסטית בקהילה ערב כניסת הצרפתים לוואזן .

הערת המחבר : המוסד החינוכי הארופי הראשון la escuela de la Mision Catolica  פתח את שעריו בטנג'יר כבר בשנת 1794. לאחר מועד זה, נפתחו גם ביתר עריה הצפוניות של מרוקו בתי-ספר של המיסיון הספרדי הקאתולי. החל מהמחצית השניה של המאה הי"ט פעלו במרוקו בתי ספר אירופים באנגלית ובצרפתית. במוגדור ובטנג'יר פעלו בתי ספר שבהם שפת ההוראה היתה אנגלית. בית הספר הצרפתי הפרטי הראשון בטנג'יר, l’Institution Robinet פתח את שעריו בשנת 1885, אך 23 שנה קודם הוקם בית הספר הצרפתי הראשון בקרב הקהילה היהודית על ידי חברת כי"ח.

מתוך ויקיפדיה :

Eugène Aubin, Le Maroc d’Aujourd’hui, Paris 1904. p. 488

Léon-Eugène-Aubin Coullard-Descos, dit Eugène Aubin (nom de plume), est un diplomate français né le 11 avril 1863en France, à Rouen, et mort le 26 août 1931 dans les Ardennes belges, à La Roche-en-Ardenne.

ב. מנהל החינוך הציבורי הפרוטקטוראלי

עם הנחת היסודות לפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו ב- 1912 בהנהגתו של ליוטה הוקמה מערכת חינוך צרפתית ציבורית חילונית ע"י גסטון לוט (Gaston Loth), אדמיניסטרטור ומחנך בעל נסיון עשיר שנרכש במערכת החינוך הרפובליקנית בצרפת ובטוניסיה. מ- 1688 תלמידים בשנת 1912 מספר התלמידים עלה במערוכתיו השונות ל-15 096  תלמידים בתוך חמש שנים, לבנתיים שמה של הזרוע החינוכית של המנהל האזרחי הפרוטקטוראלי הצרפתי, שונה בשנת 1915 ע"י גסטון לוט מהשירות להוראה (SE) למנהל לחינוך ציבורי(DIP). (La Direction de l'Instruction Publique )

 בעיני ראשי השלטון הצרפתי החינוך נתפס כאמצעי ראשון במעלה לגיוס תמיכה בקרב מרכיבי האוכלוסיה השונים ובפרט בקרב האצולה המוסלמית הישנה, שבניה איישו מדורי דורות את תפקידי הממשל והניהול באדמינסטרציה של הממלכה השריפית. באמצעות החינוך ביקשו מעצבי המדיניות של הפרוטקטוראט להכשיר את הלבבות, לעצב את תודעתו והשקפת עולמו של הדור הצעיר ולהפכו לפרנקופילי ולפרו-צרפתי. אפילו השם שניתן לבתי-הספר לאוכלוסיה זו, העיד על יעדם. בתי-הספר נקראו, בתי ספר לבני נכבדים  ."Ecoles de fils de notables"ההישענות על שכבה זו נועדה לא לזעזע את הריבוד החברתי הקיים מחד גיסא, ולנטרל את הרטוריקה הדתית הפונדמנטליסטית של העוּלְמָה במרכזים הדתיים של מרוקו, שהסיתה נגד שלטון הכופרים הנוצרי, מאידך גיסא. הצבא הצרפתי פעל בדרכים צבאיות להרחבת מוטת שליטתו על מלוא הטריטוריה של הממלכה השריפית. בשנים ההן כאשר המערכה על מרוקו היתה במלוא עוזה באטלס התיכון, נוסף על תכליתו התרבותית החינוך נתפס כאמצעי בעל ערך אסטרטגי, על משקל מאמרו של קלאוזוביץ, כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, ליוטה סבר שחינוך צרפתי, לא פחות ממלחמה הנו המשך המדיניות באמצעים אחרים.

נוסף על הביקוש לחינוך צרפתי בקרב האליטות המוסלמיות, שקיוו שהשלטון החדש יוסיף להשען על שירותיהן, הביקוש לחינוך צרפתי היה במגמת עליה גם בגלל האוכלוסייה הצרפתית האזרחית שזרמה למרוקו וביקשה מסגרות חינוך דומות לאלה שהכירה בצרפת עבור בניה ובנותיה. מסוף מלחמת העולם הראשונה פעלו בית-ספר או מספר בתי-ספר בכל אחת מעריה של מרוקו בחסות המִּנהל לחינוך ציבורי (DIP). מִנהל החינוך הציבורי הפעיל בתי ספר franco-israélites לאוכלוסיה היהודית כמערך מקביל לרשת אליאנס במקומות שבהן רשת זו לא פעלה, בתי ספר franco-berbères הופעלו באטלס ובמישורי הדרום, ובתי ספר  Franco-Arabe עבור האוכלוסיה הערבית העירונית. הצרפתים ראו בהתאמת המסגרות לאופי האוכלוסיה ביטוי של כבוד לייחודה ולשונותה התרבותית.בערים אחדות כמו במוגדור פעלו במקביל בית ספר אליאנס ובית ספר franco-israélites.] באוז'דה לא הוקם בית ספר אליאנס. בהעדר בית ספר של כי"ח, פעל בקרב הקהילה היהודית במקום בית ספר franco-israélites עד להתפזרותה.

הבסיס החוקי לפעולת מוסדות החינוך הונח בשלב מוקדם. תחילה צו מיום 18 בפברואר 1916 הסדיר את ארגון בתי ספר המקומיים.בעקבות הצו הוצא חוזר ב-18 בפברואר 1916 (עלון רשמי מיום 28 פברואר 1916), לאחר מכן החוזר מיום 30 אוגוסט 1920 קבע והסדיר את תכניות ההוראה ואת תכניות הלימודים של מוסדות החינוך האירופי במרוקו, שכללו מוסדות על פי חלוקה מגזרית לאוכלוסייה האירופית, היהודית והמוסלמית. ארבע שנים קודם לכן הוגדרו המטרות הנוגעות לבתי ספר התיכוניים, שנקראו תחילה בשם מכללות ערביות [collèges arabes] ואחר כך בשם מכללות מוסלמיות [collèges musulmans] של מרוקו. מעמדם החוקי הוסדר רשמית באמצעות צו מיום 17 בפברואר 1916. 

המשך………

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

סיפורי רבנים וצדיקים

מבוא לפרק

בספר ״מלכי רבנן״, מאת הרב יוסף בן נאיים, מצויים סיפורים רבים על חכמים וצדיקים (ראה שם). רציתי לחזור על סיפורים אלה, שכבר הודפסו ומצויים אצל כל קורא. אמנם הרב יוסף משאש זצ״ל אמר לי שבספר זה יש הרבה אי דיוקים. לא היתה לי כל אפשרות מדעית לבדוק הגירסות של שני הרבנים. אם כי בקוראי ספריו של הרב משאש, אני נוטה לידיעתו, בהיותו היסטוריון וחוקר בנושא יהדות מרוקו. שלא לדבר כאן על 32 חיבורים שהוא חיבר, על נושאים שונים. הספר ״מלכי רבנן״ מהווה האנציקלופדיה הביוגרפית החשובה ביותר שנכתבה על חכמי מרוקו. בנוסף לספרו הביוגרפי הגדול (בצרפתית) מאת אברהם לרדו, LES NOMS DES JUIFS DU MAROC, שהוצא במדריד, גם יעקב לסרי מאופקים הוציא ספרון על חכמים וצדיקים ממרוקו. לאחרונה יצא ספר בצרפתית ESPRIT DU MELLAH׳L מאת יוסף טולדנו. מבחינה עקרונית לא הכנסתי אף סיפור ממקורות אלה, שיצאו כבר לאור, ואין טעם לחזור עליהם. ספרו של טולדנו הוא חשוב מאוד, לנושא הסיפור העממי אצל יהודי מרוקו.

בכמה סיפורים מופיעים רב או רבנים שהיו מעורבים בסיפור עצמו. כי הרב, מלבד תפקידו כרב נבחר או ממונה על-ידי השלטונות, היו לו עוד תפקידים אחרים ומקרים שהובאו בפניו, מהיהודים וגם מערבים, לקביעת האמת.

היו רבנים שנערצו עוד בחייהם, במעשי חוכמה ומנהיגות. אחרים נודעו אחרי פטירתם כמחוללי ניטים, ושמם הלך לפניהם.

הערבים ראו ברב (חזאן, כלשונם) אוטוריטה רוחנית, וגם כסמכות משפטית צודקת ובלתי משוחדת. כשהיו דין ודברים בין יהודי לערבי, הערבי העדיף להישפט אצל רב יהודי ולא אצל הקאדי (שופט מוסלמי), המוכן לעוות הדין תמורת שוחד. ״כי השוחד יעוור פני חכמים״(לא כל שכן של חכמי הגויים), ועל כן רבים מהגויים נהגו להתדיין דווקא אצל רבנים יהודים.

אין ספק שמלבד סיפורי חכמים המובאים בפרק זה, יש עוד הרבה אחרים שלא ידעתי עליהם.

רגל מעץ מקודשת

ברבאט, הסמוכה לעירנו, היה בית כנסת אחד ובו ארון מיוחד, שנמצאת בתוכו רגל תותבת מעץ. אומרים שרגל זו שייכת לרב צדיק גדול, שנקטעה רגלו והוא נעזר בה בהליכה. שמו של צדיק זה לא ידוע לאף אחד. בפטירתו, אנשי הקהילה החליטו שלא לקבור רגל זו עם גופתו של הרב, אלא לשמור עליה, בארון מיוחד באחד מבתי הכנסת. רבים, ובעיקר נשים, הלכו ל״זייארא״ (ביקור אצל צדיקים), באותו בית הכנסת, נישקו את הרגל, התפללו כלשונן, והדליקו נרות. יום אחד, אמא שלי ז"ל לקחה אותי איתה, ואני נער, לביקור (זייארא) באותו בית הכנסת.

במו עיני ראיתי אותה רגל מעץ, שהפכה לאות ולסמל, לזכרו של אותו צדיק, עלום-שם. ברבות העליה ממרוקו, הרבה בתי כנסת חוסלו, והועברו או נמכרו לערבים, ואין לדעת מה עלה בגורלה של אותה רגל, שפעם היתה אבן שואבת למעריצי צדיקים. שמו של הרב ותקופתו לא ידועים לנו. אבל כינו אותו הרב אבורג׳ל (בעל רגל אחת). נשים רבות בעלות אמונה, ביקרו במקום, הדליקו נרות ונישקו לרגל זו, לריפוי ממחלה או ממצוקה כלשהי, ולא מעט ה״זייארא״ עזרה להם להקל על מצבם.

זה מה שאומרים הבריות ״זייארא תנפע דימא״(ביקור אצל הצדיקים יועיל תמיד). אשרי המאמין, או איש באמונתו יחיה. 

הצדיק שלא ידוע אם יהודי או מוסלמי

בחלקת שדה רחוקה מאד מערי הישוב, היה עץ גדול ועבות. בגזע העץ שהיה רחב מאד, היה כעין פתח, דרכו יכלו להיכנס פנימה שישה עד שמונה אנשים. שמועה התהלכה בקרב היהודים והמוסלמים שבמערה שבתוך גזע העץ טמון צדיק, בעל ניסים ונפלאות, ששמו הנכון לא היה ידוע לאיש, אבל בפי כולם הוא נקרא ״סידי קאדי חאג׳א (הצדיק שעונה על כל דבר). הרבה הלכו להשתטח ליד עץ זה, גם יהודים וגם ערבים. היהודים טענו שזה רב יהודי שנשדד ונרצח ע״י ליסטים ונקבר תחת אותו עץ. הערבים מצידם טענו שזה סייד (צדיק) מוסלמי שמת ונקבר באותו מקום, אבל איש לא ידע את שמו הנכון, ומי הוא, יהודי או מוסלמי.

אמי ז"לל, היו מתים לה כל הבנים והבנות שהולידה, והם עוד בגיל ילדות. בהיותה עוד פעם בהריון, בא אליה ר׳ שלום אמסלם, שהיה חזן בבית הכנסת בו התפללנו, ואמר לה ״אתמול בלילה חלמתי חלום, שנראה לי במציאותי מאד. בחלומי בא אלי אדם זקן מאד, ואמר לי, אותו הצדיק שנקרא ״סידי קאדי חאג׳א״ הוא אני ולא אחר, אני יהודי ושמי שלום. תלך לזהרה לבית רביבו (האמא שלי – ח.ד.) ותגיד לה שבקרוב יוולד לה בן זכר, ותקרא אותו שלום על שמי, וממנו לא ימות לה עוד אף בן אחר ותבקש ממנה לבוא ל״זיארא״ (לביקור) ליד העץ בו אני קבור, ותשטח את תפילתה ובקשתה״.

החלום נראה בעיניה כבשורה טובה ומאד מציאותי. אבי ז"ל, כדרכו היה סוחר גדול ונודד בכפרים ערביים רחוקים מהישוב. היה ידוע כגיבור חיל, וכשבא הביתה לקראת החגים, היה בא חמוש ברובה, אקדח וארגז כדורים.

בקרב הכפרים האלה, אבי רכש לו אהדה רבה, במיוחד אצל ראשי השבטים, ואפילו פעם השתתף בקרב, לצד חבריו, שנלחמו בשבט אחר.

אחד הערבים, ושמו ״בוסלהאם״, שימש ״רקאס״ והיה כעין שליח בין היהודים שסחרו בכפרים לבין משפחותיהם בעיר, לכמה צרכים.

בבוא אותו בוסלהאם לביתנו, שלימים הכרתי אותו אישית, בהיותי ילד (ח.ד.) אמא מסרה לידו מכתב לאבי, ובו סיפרה לו באריכות על אותו החלום, ושברצונה לעלות ל״זיארא״ לאותו עץ של הצדיק. הנסיעה לאותו מקום המרוחק היתה כרוכה בסכנת נפשות מפני שודדי דרכים. אבי, בקבלו את המכתב, אירגן קבוצת ערבים כמלווים עם בהמותיהם ונשקם.

בקיצור, אבא ואמא הגיעו למקום, ערכו סעודה גדולה, שחטו כבש לכיבוד הערבים המלווים. עברו כמה חודשים, אמא הולידה בן זכר, אותו קראו שלום, כדברי החלום. מאז נולדו לה עוד חמישה בנים ובת אחת, וכולם נשארו בחיים.

חלום זה הוכיח, שהצדיק הנ״ל הוא יהודי וקוראים לו שלום. כנראה נהרג על ידי שודדים ערביים, והיו כמה מקרים כאלה של רצח יהודים נודדים, על-ידי ערבים. 

Ariella Amar, born in Israel in 1958, studied art history and Jewish studies at the Hebrew University, Jerusalem. She is currently head of the department for synagogues and ceremonial art at the Centre for Jewish Art of the HebrewUniversity. She teaches art history. 

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי ?

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

 יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

הזייארה מתאפיינת בצעדתם של עדת מאמינים המלקים עצמם עד זוב דם תוך שירת פיוטים ושירים המתמקדים בסבלם ובייסוריהם של חוסיין, של בני משפחתו ושל מאמיני 

פלג השיעה. מאמינים שחיו במקומות מרוחקים לכרבלה ולא יכלו להרשות לעצמם לעלות לרגל – אם מסיבה כלכלית ואם מכל סיבה אחרת – נהגו (ונוהגים עד היום) לקיים תהלוכות מקומיות דומות. לעתים הם יצרו דגם מוקטן של הקבר ונשאו אותו בראש התהלוכה, ולעתים קיימו רק את התהלוכה עם יתר מרכיבי הטקס. בנימין השני היה עד לאחת התהלוכות בפרס וכך הוא מספר:

בכל שנה יתאספו בני הכת 'אלי' [עלי] במקום מיוחד שתים או שלש שעות במשך ירח תמים לעבוד עבודתם לזכרון יום מתת משיחם 'אלי' אשר הומת לדבריהם ע"י איש יהודי. בשלשת ימים האחרונים מושרים שירי עצב. ואם ירהב איש יהודי בימים ההם להתראות החוצה אז דמו בראשו כי ירצחוהו נפש באין מציל.

ההלקאה העצמית היא אות הזדהות עם חוסיין ועם בני משפחתו, מעין ניסיון לחוות מחדש את ייסוריו ולשחזר את קרב הדמים. אשר על כן נוהגים בני השיעה לשאת בתהלוכה דגלים המייצגים את דגלי  המלחמה שנשאו הלוחמים באותו הקרב לצד דגלים שטוחים (אלאם) שהונחו על ראש התורן (תמונה 1). בשונה מדגלי המלחמה, האלאמים עשויים מתכת ומעוצבים בכל מיני צורות וגדלים, ואחת הנפוצות שבהם היא כף יד פרושה. כל אחת מהצורות האחרות זכתה לשם ולמשמעות סמלית אחרת (תמונה 2)

זקני הקהילה היהודית שהשתתפו בהילולות בקבר יחזקאל, נוסעים ועולי רגל שביקרו במקום במהלך המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים מספרים שתהלוכת המאמינים נמשכה כשישה שבועות תמימים, ובמהלכה הם שרו פיוטים ונשאו בידיהם דגלים. למותר לציין שהתהלוכה היהודית נשאה אופי שונה מהתהלוכה של השיעה ונעדרו ממנה מרבית הסממנים הקשורים בקרב ובשחזורו. היות שאין לתהלוכה עצמה משמעות יהודית או הסבר בהקשר יהודי ומאחר שהשתטחות על קבר אינה מחייבת תהלוכה כזו ואין היא מתקיימת אצל קהילות יהודיות אחרות, סביר להניח שמקור המנהג נעוץ בפולחן של שכניהם השיעים. 

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

גם שירי הזייארה – ובמיוחד אלה מסוגת הקונאג'ים – עוצבו בתבנית שירי הזייארה השיעים.

הערת המחברת : אבישור, שם, עמ' 167‑175; המילה "קונאג'" פירושה ככל הנראה "תחנה", והיא לקוחה מהשפה התורכית. ראו שם, עמ' 163.

 השירים היהודים הם למעשה פיוטים עממיים שנכתבו בערבית-יהודית וחוברו על פי רוב בידי עולי הרגל. מסורת זו הייתה ככל הנראה נחלתה של הקהילה העיראקית בלבד והיא תועדה בידי חוקרים אחדים, כמו אברהם בן יעקב ויצחק אבישור.  שירי הקונאג'ים מתארים את התחנות במסע לקראת הביקור המיוחל אצל הנביא – שבע התחנות שנעצרו בהן העולים אל קבר הנביא בדרכם מבגדאד לכפר כיפל, תחנה אחת בכל יום.

באופן מפתיע, שירים אלו עשירים בתבניות לשוניות ובפסוקים המתמקדים בקללות ובגידופים המופנים לאויב ששמו אינו מוזכר. הנאצות מתגברות מתחנה לתחנה. לדוגמה: "תחנת יום ראשון …/ מי ייתן ובתי האויב יהיו נטושים/  ונלך לאדוננו כדי לבקרו/  ישמח ידידנו וימות אויבנו…". וביום השני: "מי ייתן וכל האויב ימעט ולא ירבה/ ואפילו בגדיו ימכרו בפומבי". ביום הרביעי: "מי ייתן וכל האויב יצעק אבוי" ובתחנה של היום השישי: "מי ייתן וכל האויב תתנקרנה עיניו". יצחק אבישור קושר את הגידופים הללו לתלאות הדרך ולסכנות שארבו לעולי הרגל היהודים. שיר קונאג' אחר: "הוי עולי הרגל", אכן מתאר את תלונתם של עולי הרגל על הגנבים הנקרים להם בדרכם ואכן מתמקד בתלאות הדרך, אך בה בעת מבהיר השיר את ההבדלים שבין שיר התלונה ובין שיר התחנות: באחרון מופנים הגידופים לישות נעלמה (אויב) שאינה קשורה בהכרח לקשיי המסע. יש להדגיש שהקללות בשירי התחנות עומדות בסתירה לרוח שירי ההלל והשבח לקדושים המאפיינים את הסוגות האחרות בשירי העליות לרגל, ונדמה ששירי הקונאג'ים הוצאו מהקשרם המקורי והועתקו להקשר לשוני, ליתורגי ותרבותי יהודי, שנחיצותו אינה ברורה.

קרוב לוודאי ששירי הקונאג'ים הושפעו מתוכנם של שירי הזייארה השיעים שהושרו במהלך שחזור הקרב. שירי הזייארה מורכבים משני חלקים: תחילה פתיחה בהצהרה על האמונה באל ושבחים לאל, למוחמד, לעלי ולחוסיין. מיד אחרי הפתיחה ישנו החלק השני הכולל קללות וגידופים נגד הסונה על העוול שגרמה לחוסיין ולבני עדתו, ונאצות נגד אויבי השיעה ובמיוחד נגד בני אומיה הסונים שהנהיגו את הקרב בכרבלה. מאחר שבני השיעה חיו שנים רבות כקבוצה נרדפת בקרב הסונה, הם סיגלו לעצמם יחס של חשדנות, איבה ועוינות כלפי סביבתם. יחסם העוין של השיעה ואיבתם לסונה הם יסוד מרכזי בזרם השיעי המגדיר את זהותו על רקע הקרב בכרבלה, וביטויו הבולט הוא בקללות ובגידופים. הואיל ויסוד זה בלתי נפרד מהתהלוכה השיעית, דומה ששירי הקונאג'ים עוצבו ברוח דומה גם אם לא הועתקו מהם ישירות. ההתאמה להקשר החדש נעשתה דרך השמטת שמות האויבים והחלפתם באויב ערטילאי. יש להוסיף ולציין שהתאמת שירים מוסלמים למסגרת יהודית אינה זרה לעולי הרגל. אבישור מביא בספרו שיר אחר בשם: "מי שאינו מבקר [את] עזרא הסופר, חייו הפסד"  כשיר: "הכתוב בלהג ערבי מוסלמי וככל הנראה מקורו הוא ערבי-מוסלמי והושר בקברות קדושיהם והיהודים סגלו אותו והתאימוהו לביקור בקברות קדושיהם." עולי הרגל אף אימצו תבניות לשון שמקורן בשפה ובתרבות המקומית, סוגיה החורגת ממסגרת זו ואשר ראויה להמשך מחקר ובירור.

תוספת שלי – קרב כרבלא (ערבית معركة كربلاء – "מערכת כרבלאא") התרחש ב-10 במחרם, בשנה ה-61 לספירת האסלאם (או 9 או 10 באוקטובר 680) בכרבלא שבעיראק של ימינו. בצד אחד היו תומכי וקרובי נכדו של מחמד, חוסיין, ומולם ניצב כוח צבאי אשר נשלח מטעם יזיד הראשון, החליף האומיי.

על פי המסורת, מחנהו של חוסיין הורכב מנכבדים בני משפחת מחמד, 128 במספר, חלקם זקנים מאוד (בני יותר מ-90) וחלקם צעירים (בני 6 חודשים). חוסיין וכמה מבני מחנהו הגיעו עם נשותיהם וילדיהם. בצד השני, הכוחות החמושים של יזיד הראשון הונהגו על ידי עומר אבן סעד.

הסיבה לפרוץ הקרב הייתה התעקשותו של יזיד על כך שחוסיין יכיר בו כמנהיג הצודק והבלתי מעורער של האומה האסלאמית. חוסיין, בעל הייחוס המשפחתי המכובד לנביא, נחשב אדם אדוק כל חייו, והכרה כזאת מצידו הייתה נותנת לשאיפותיו של יזיד לגיטימציה מהדרג הגבוה ביותר. שניהם היו מודעים לכך, כאשר יזיד בחר לנצל את כוחה של המדינה כדי למנוע מים ומזון מאנשיו של חוסיין, ביניהם נשים וילדים, וכאשר חוסיין עמד בהתעקשותו שלא להכיר ביזיד, יזיד אמר לו שהוא ימות. חוסיין בחר למות. הוא ותומכיו נהרגו בידי כוחותיו של יזיד במהלך קרבות היום הראשון בכרבלא. הנשים השבויות עונו והושמו ללעג.

• מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

בהסכמות סלוניקי השונות ובכתבי רבניה באה לידי ביטוי שנאת האוכלוסייה הנכרית — מוסלמית ונוצרית — את היהודים. כך, לדוגמה, נאמר בהסכמה שסודרה ב־יז בניסן שי״ד (1554), שבשל צאת הנשים היהודיות מקושטות ברחובות ״ועיני פני אויבינו רואות וכלות לכלות ולהתם כבלוע את הקדש, גם שנאתם גם קנאתם נגדנו תמיד״." בהקדמה להסכמה שתוקנה 16 שנה מאוחר יותר, ב־כג באדר שב״ח (1568), נאמר, שהקב״ה מרחם על צאן מרעיתו בסלוניקי ״עם רב דל והלך הלך הולך ובכה כה וכה בקרב עמים ולאומים נרמסים נחמסים ככבשים… עמוסים בתלאות ארנוניות ומסים. ובכל יום ויום היו עוברים עלינו המים הזדונים״."

המקורות היהודיים מדגישים את קנאתם של הנכרים בעושרם של היהודים, בבגדיהם ובבתיהם המפוארים ובאורח החיים הראוותני של בני המעמד הגבוה שביניהם." היו עשירים רבים שהצניעו את עושרם, וקהילות דרשו מחבריהן בתקיפות להצניע את העושר כדי שלא לעורר את קנאתם של הגויים ואת רצון השלטון לסחוט מסים כבדים מן היהודים. במיוחד מציינים המקורות השונים, ובכללם האירופיים, את קנאתם של היוונים והארמנים ביהודים; ומסבירים הם, ששנאה זו נלוותה לשנאתם את האסלאם ואת השלטון התורכי, באשר היהודים נתפסו בעיניהם כבני בריתם של התורכים. בדברים שכתב ר׳ שמואל בן שושאן בשלהי המאה ה־16 בסלוניקי בסוף ספר דרשות רבו ר׳ יצחק אדרבי דברי שלום מודגש המתח שהיהודים שרויים בו בתקופת הירידה הפוליטית והכלכלית שלהם באימפריה העות׳מאנית:

כי לקחה מיד ה׳ ומלך כפלים בכל חטאותיה… גלו לאדום גלות החל הזה אכן קרא שמו אדום שמה גרים מואב והגרים אהלי אדום וישמעאלים שנאמר ואויבינו פלילים הורידו לארץ… לא על משפחת בית עוטמאן תלונותי יעלזו חסידים בכבוד שבבר מתו ואת אשר חיים עדנה שבח אני מלבנו מושיענו אשר בצלם נחיה בגוים. אבל על משפחות משפחות דלת העם ערבובית עם הארץ עמונית ומואבית חתית צדונית גבל ועמון ועמלק אשר מבטן פשע."

שנאת המוסלמים ליהודים באה לידי ביטוי גם בגידופים שהשמיעו כלפי היהודים; למשל, תורכי שרצח יהודי כינה את הקרבן ״הכלב היהודי״." תופעה זו נחקרה בידי וינטר לגבי מצרים. מתברר כי במצרים רחשו ההמונים שנאה ובוז עמוקים ליהודים וכי האיבה ליהודים הייתה עמוקה מן האיבה לנוצרים, אף שגם הם קופחו ונרדפו. ביטויים לשנאת ישראל מופיעים במובנים מאליהם בחיבורים שונים; לדוגמה, גופת יהודי נקראה ״פגר״. המוסלמים האמינו, שהיהודים רוחשים שנאה עזה לאסלאם ולמוסלמים, וכינום בכינויי גנאי רבים. הנכרים היו ערים לכך שהיהודים פוחדים מהם, והיהודים הצהירו גלויות על פחדם מן הגויים, ובמיוחד התורכים.

הערת המחבר : בתור השוואה נציין ידיעה מפי צליין איטלקי על מושל ירושלים באמצע המאה ה-16, המכונה " אבו סיפין " שקבר כלבים בבית העלמין היהודי בעיר, ואמר ליהודים הממורמרים שכולם כלבים……

שנאת ישראל מוצאת ביטוי מיוחד בכתביו של ר׳ שלמה לבית הלוי מסלוניקי (1600-1531/2), דרשן ופוסק בן הדור השלישי למגורשים, ופרופ׳ הקר עומד על המשמעות האקטואלית של דבריו בסוגיה זו. לדבריו הגויים משתוקקים לבלוע ולטרוף את בני ישראל. הגויים הם קוצים; הם אינם נאמנים. ימי השלווה הם הכנה ליום גזרה. רק באחרית הימים יש מקום לתקווה להתגברות ישראל על צריהם. ר׳ שלמה מציין את קנאת הגויים בממונם של ישראל.הוא גם מבחין בין שכבות שונות בחברה הסובבת מבחינת יחסן ליהודים. יש הבדל בין יחם השכבות השליטות לבין יחס ההמון. שנאת ההמונים ובעיקר הנוצרים ליהודים ומעשי הלשנתם ורדיפתם הם בעלי מסורת ארוכה בסלוניקי. (בעיר זו היו היהודים רוב באוכלוסייה, וגם הנוצרים עלו במספרם במידה רבה על המוסלמים.) ההמונים בסלוניקי רצו גם בנישולם של היהודים וגם בהמרת דתם. יחסים מתוחים אלה בין היהודים והנוצרים באו לידי ביטוי גם בערים אחרות שהייתה בהן אוכלוסייה נוצרית גדולה, דוגמת איזמיר ועינה.

הד לשנאת המוסלמים ליהודים מצוי באיגרתו של ר׳ משה אלשיך, שנכתבה בתקופת ירידתה של צפת בשלהי המאה ה־16 . הוא מתאר כיצד התנכל השלטון העות׳מאני ליהודי צפת וכיצד רדפו התושבים המוסלמים את יהודי העיר; ועולה מתיאורו חששם של יהודי צפת שיתעללו ביהודים שנשארו בעיר, יחללו את ספרי התורה ויחרשו את בתי העלמין.

עיקר ההתנכלות של מוסלמים ונוצרים ליהודים נעשתה באמצעות עלילות והלשנות לשלטונות. רוב העלילות של נכרים עד יהודים כפרטים היו בענייני כספים." העלילות נטפלו לעתים ביזמת השלטון, אך במקרים רבים היו פרי יזמה של תושבים מקומיים, שניצלו את רשויות השלטון כדי לפגוע ביהודים. העלילות היו בנושאים מגוונים, ובעיקר טענו מוסלמים כי יהודים הפרו אחד מתנאי עומר, כי נטלו ממון שלא כדין מנכרים, כי התאסלמו כביכול, כי הפרו אחד מחוקי המלכות או כי קיימו יחסי מין עם נשים מוסלמיות. מוסלמים אף העלילו על יהודים (כנראה לעתים רחוקות) כי הרגו תורכים. כך נלמד על עלילה של נכרים באחת הערים על יהודים כי הרגו נערה תורכייה, לאחר שגופתה נמצאה מושלכת בבור של תושב תורכי. כל יהודי אותה עיר נכלאו, ונאלצו לשחד את השלטון כדי להינצל מעלילה זו.

רוב הסכסוכים הכספיים בין יהודים ונכרים נידונו בבתי דין מוסלמיים. יהודים הופיעו בערכאה זו כתובעים, כנתבעים וכעדים. לעומת זאת פנייה של נכרים לבית דין יהודי להידיינות עם יהודים הייתה נדירה ביותר. יהודים שעלו לארץ ישראל ציינו את רשעותם של ההמונים הערביים המתנכלים ליהודים ברחובות ומתעללים בהם לעתים קרובות כשהם פורקים מעליהם בכך רגשי תסכול וזעם בשל הלחץ הכלכלי של השלטון העות׳מאני. מלשינים נכרים (גם מוסלמים) כונו יש״ו(=יימח שמו וזכרו).

רוזן, עמי 68-66. תמונה זו שונה מתיאור אידילי של יחס המון המוסלמים ליהודים פרי עטו של פרשן המשנה ר׳ עובדיה מברטינורא באיגרתו שנכתבה בירושלים בשנת 1488 : ״ואמנם מן הישמעאלים אין גלות ליהודים כלל במקום הזה… והם מרחמים מאד על איש נכרי… וכי יראו הרבה יהודים יחד, לא יקנאו כלל״(יערי, איגרות, עכל׳ 128). אבל כבר תלמיד אלמוני שלו כתב בשנת 1495 על הצורך בכניעה וכפיפות למוסלמי ועל החשש שהמוסלמים יעלילו על יהודים עשירים כדי לסחוט את ממונם(שם, עמי 159). תיאור חיובי של יחם ההמון המוסלמי ליהודים מובא בדבריו של דוד די רוסי, סוחר איטלקי שעלה, לצפת בשנת 1536 : ״פה [בצפת] אין גלות כמו בארצנו, והתוגרמים מכבדים היהודים הנכבדים…״(שם, עמי 186).

היהודים חששו גם מן המלשינים היהודים שהלשינו לנכרים על יהודים וגרמו להם בכך נזק רב. כך, לדוגמה, בסופיה תיקנו בשלהי המאה ה־16 כל בני הקהילה לרדוף כל מלשין ומוסר ״לרדפו עד חובה ולעשות עמו כל הבא מידם לרדפו לרעה״. מהרש״ך התנגד לבקשה לבטל תקנה זו, וכתב בתשובתו (קרוב לוודאי שהתבסס על ניסיונו כתושב סלוניקי): ״ואפי׳ שהמוסר אינו מוסר אלא ממון, דהיינו, שאומר אמסור ביד גוים, מותר לכל אדם להורגו כדי להציל את ישראל, לפי שכל ישראל הנמסר ביד גוי אפי׳ על עסקי תבן וקש היא סכנה בדבר, ביון שישר׳ נופל בידיהם אין מרחמים עליו״.