מורשת יהדות מרוקו

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

על פי המידע שקיבל אנתיבי מן השליח יוסף רגב, קציני משטרה מרוקנים המשתפים פעולה עם ראשי ״המסגרת״ מסרו להם רשימת פעילים שהמשטרה עומדת לעצור. שמו של נידם לא היה ברשימות לכן ניתנה לו הוראה להישאר במקום. גם לדברי אנתיבי, המסר שקיבל מרגב היה ״אל דאגה אנו, שולטים במצב״. הפקודה שנמסרה לפעילים הייתה להישאר בבתיהם עד שיצרו אתם קשר. בהיותו בפאס, התקשר אנתיבי לסלומון צרפתי וזה דיווח על התוהו ובוהו שנוצר בסניף: ״לא היה אז מי שייתן הנחיות. החברים שלא נעצרו לא ידעו מה עליהם לעשות וגם לא ידעו אם הם ׳שרופים׳ אם לאו״. שבוע לאחר מכן התקשר סמואל בן־זימרה לצרפתי והורה לו להסתלק מן העיר לקזבלנקה. צרפתי מסר לו מספר טלפון וכתובת של דירה שישהה בה. אחרי שלושה ימי המתנה מתוחים, כשהתברר לו שאיש אינו יוצר עמו קשר, החליט לברוח מן המדינה בכוחות עצמו. הוא נסע ברכבו לצפון, חצה את הגבול עד לאלח׳סירס, הגיע למחנה המעבר בגיברלטר ומשם נסע למטה ״המסגרת״ בפריס ודיווח על המצב במרוקו.

הערת המחבר : לדברי מרי ואקנין אשתו של רפאל, הייתה בידי ״המסגרת״ רשימה של 53 חברי הרשת שהמשטרה עמדה לעצור. אף על פי כן לא הצליחה ״המסגרת״ להתארגן נכונה בעוד מועד למניעת המעצרים. שגב, יכין, עמי 197. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי Draveil בתאריך 5 במאי 2000. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב־16 באפריל וב-9 במאי 2000.

מחקירת העצורים הראשונים בעינויים הצליחה משטרת מכנאס לבצע במהירות יחסית סדרת מעצרים ברוב סניפי ״המסגרת״. כאמור, שרל בוחסירה נעצר למחרת, ב-9 בפברואר בשעה 16.00. אנדרה נידם נעצר אף הוא אחרי ששב לביתו. מרסל אנתיבי שקיבל מאז רשימות חדשות של פעילים שעומדים להיעצר, רץ להזהיר את חבריו. הוא הצליח למנוע את מעצרו של שרל ריבוח, אך לא עלה בידו למנוע את מעצרם של שרל מחסירה, של אנדרה נידם, של מישל קנפו ושל חיים חמו למרות שהזהירם. ריבוח הזהיר אף הוא את את שרלי אביטבול ואת מישל קנפו בקזבלנקה והמליץ להם להסתתר. אחרי מעצרם של לוי, טולדנו, בוחסירה ונידם הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיהם של פעילים רבים באזור פאס־מכנאס, בהם חיים רואש, סימון מרציאנו, מרסל רואימי, ארמן נידם, יצחק כהן, פליקס מונסונגו, ג׳ורג׳ אטיאס, ג׳ורג׳ בן־זינו פליקס לוי, בן־שטרית, פנחס כהן, ג׳ילבר בן-סימון, וכעבור זמן גם מאיר אלבז. כל העצורים הועברו לכלא במכנאס ושם קיבלו יחס קשה שכלל עינויים. חבר מחוליית בוחסירה בשם זזון מצא מקלט בשגרירות צרפת בזכות אזרחותו הצרפתית.

הערת המחבר – שרל ריבוח, יליד פאס. היה חניך תנועת הצופים. צורף למטה ״המסגרת״ בקזבלנקה עם מרסל אנתיבי, אחרי תקופת חפיפה עם אמיל דרמון. היה כפוף לעזרא איילון וליוסף רגב. עבד בכפיפות ליוסף עדניה ועם זייפן הדרכונים שלום וייס. השתתף בהשתלמות במונפליה בשנת 1958 שהדריך בה רוג׳ה חמו ובהשתלטות בתל־יצחק בהדרכת עמרם מונסונגו ואלי דנן שניהם ילידי פאס. כינויו היה ״איג״(Hugues) והכיסוי לעיסוקיו היה ניהול עסק של יבוא ויצוא בענף הביגוד. אנתיבי הצליח להזהירו בעוד מועד ולמנוע את מעצרו. הוא סייע לו להסתתר בקזבלנקה וליווה אותו לטנג׳ה משם יצא לצרפת. המשטרה הגיעה לבית־ הספר שלימדה בו אשתו בפאס, אך המנהלת הסתירה אותה אחרי שאנתיבי הסביר לה במה מדובר. הוברחה בעקבות בעלה דרך טנג׳ה אחרי שכספה הוחרם לה בבדיקה במכס. ריבוח עבר לפריס ועבד שם בסוה״י, היגר לישראל ומתגורר בחיפה. היה שותפו לעסקים של סלומון צרפתי. השניים עסקו בשיווק משקאות ומזון למעדניות. שיחה טלפונית עם שרל ריבוח, חיפה, 20 ביולי 2000. שיחה עם מרסל אנתיבי בפריס ב־16 באפריל 2000 ו-21 מרס 2002.

הערת המחבר : אלי לוי מעריך שהמשטרה עצרה את שרל בוחסירה אחרי שרשמה את מספר מכוניתו שחנתה בשטח.

הערת המחבר : מרסל אנתיבי מציין שאחרי המעצרים במכנאס הלך לביתו של קנפו, פגש שם את אשתו וביקש ממנה שתודיע לבעלה לא להיכנס לביתו כיוון שהוא עלול להיעצר. שיחה עם מרסל אנתיבי, פריס, 19 בפברואר 2003. לדברי אנתיבי, שיחת טלפון בין נידם לקנפו גרמה כנראה למעצר האחרון. גם מרי ואקנין הזכירה גרסה זו. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל וב-9 במאי 2000. שיחה עם מרי ואקנין, אפקה תל־ אביב, 10 ביולי 2000. קנפו אינו זוכר שאנתיבי התקשר להזהירו, אך ידע שהוא נפגש עם אשתו רחל אחרי מעצרו. להערכתו הוא נעצר מכיוון שלאחד מן העצורים הראשונים במכנאס היה מספר הטלפון שלו בקזבלנקה. י׳ ראובני, ״תנ״ך, אקדח ודגל״, 7 ימים מוסף ידיעות אחרונות, 5 בינואר 1988, עמי 28-26. שיחה עם מאיר קנפו, תל־אביב, 26 באוגוסט 2002.

הערת המחבר : סימון מרציאנו נולד בעיירה דברו בשנת 1937. למד בברכאן ובאוז׳דה ועבר למכנאס בשנת 1955. למד ערבית והנדסה ועבד כמהנדס מדידות. גויס ל״מסגרת״ בשנת 1958 והשתתף המבצעים ימיים באלחוסימה. לא נטל חלק במבצע חלוקת הכרוזים והיה בין האחרונים שנעצרו אחרי ששב לביתו במכנאס מנסיעה מטעם עבודתו. ישב כחודשיים בכלא ולא עונה. אחרי שחרורו מן הכלא, איש מנציגי ״המסגרת״ לא התקשר אליו. נשאר במרוקו עד שנת 1967 ועבד במשרדי היא״ס בתקופת כהונתו של שלום ברק. לאחר מכן התיישב בטולוז שם הוא עוסק בהנהלת חשבונות. שיחת טלפון עם סימון מרציאנו מתאריך 18 במאי 2000.

הערת המחבר : מרסל רואימי יליד פאס, בעל אזרחות צרפתית, עבד כסוכן ביטוח. נשלח מטעם תנועת נוער למכון למדריכי חוץ לארץ בירושלים. אנתיבי הלך לביתו כדי להזהירו ממעצר, ואביו אמר שהוא יצא לעבודה. אנתיבי לא מצא אותו בעבודתו כי הוא נעצר בדרך למשרדו. הוא עונה בכלא, נפטר בשנת 1961 ונקבר בפנטן(Pantin). לדברי שרל ריבוח, רואימי מת כתוצאה מן העינויים. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל וב-9 במאי 2000.

הערת המחבר : ארמן נידם יליד פאס נעצר מכיוון שהמשטרה חשבה שהוא אנדרה נידם אך שוחרר. עלה לישראל והתיישב באשדוד שם היה מנהל בית מלון ובעל בית קפה.

הערת המחבר : יצחק כהן נולד בפאס בשנת 1934. עבד כחייט והיה בקשר עם אנשי משטרה בעיר. מכונה פינוקיו. גויס ל״מסגרת״ בשנת 1956 והממונה עליו היה פליקס מונסונגו. עסק בהסעת עולים ממקומות ריכוזם עד לגבול ולמפרץ אלחוסימה. השתתף בהשתלמות במונפליה בשנת 1958. השתתף בחלוקת הכרוזים בעיר ונעצר למחרת מעצר חבריו במכנאס. לא הסתתר מכיוון שחשב שבגלל חברותו עם אנשי משטרה לא ייגעו בו לרעה. עונה בבית המעצר במכנאס גם במכות חשמל. אחרי שחרורו מן הכלא נשאר זמן מה במרוקו ואף השתתף עם אנתיבי בפעולת הברחת גבולות דרך הים שבוטלה ברגע האחרון. חי בירושלים. איש בשם ז׳אק כהן השתתף בסרטו של הבמאי הקנדי ג׳יל קרל ״אינוסה של נערה עדינה״(Gilles Carle, Le viol d'une jeunefille douce) משנת 1968 ושיחק בו את עצמו כפעיל ציוני שנעצר ועונה בכלא המרוקני.

רבי דוד ומשה זיע״א.

קורות חייו ומופתיו

מאור שמחון

יחד עם רבי דוד ומשה יצאו עוד שני שדרי״ם תלמידי חכמים בשם סידי מסעאוד – רבי מסעוד –  ועמאר סחאייק – רבי יצחק . האגדה מספרת שסידי מסעאוד ועמאר סחאייק במהלך נדודיהם עם רבי דוד ומשה נתפסו על ידי הערבים, אשר הכריחום להמיר את דתם – ומשם שמותיהם הערביים. עוד מספרת האגדה, שאותם ערבים אנסים קברו את השד״רים בבתי הקברות שלהם ואין יודעים עליהם דבר – מתוך הספר במחיצת חכמים יעקב לסרי עמוד 38.

רבי דוד ומשה מגיע למרוקו לנמל מליליה ואז מגלה שהיהודים שם סובלים ומעונים ע״י השלטונות, שבאותה תקופה שלט במרוקו הסולטאן ״מולאי עבד רחמן״. היהודים שחיו במרוקו היו שבורים, ייאושם גבר וזעקות בכי נשמעו מכל בית. הבית הראשון אליו הגיע כבר הבהיר לצדיק את תמונת המצב. כאב לבו על גורל עמו הלך וגבר, והוא החליט לעשות הכול למען הקטנת המצוקה והסבל הנורא שסובלים בנו עמו. הצדיק החל לעבור עם שמשו מבית לבית מבית כנסת לבית כנסת, ובעזרת כישרונו בדרשנות היה מחזק את העם ונותן בהם תקווה. בתחילת דרכו הלך לעיר תאזנאכת, משם הגיע לתאניל ולשאר ערי מרוקו, עד שכמעט שכח את הסיבה שלשמה הוא הגיע למרוקו.

לאחר שראו היהודים את גדלותו המופלגת בתורה, הבינו מהר מאוד שמדובר בצדיק גדול, והחלו לפנות אליו שיתפלל עליהם ויברך אותם, וברכותיו כבדרך נס פעלו מיד: חולים נרפאו,עסקים שגשגו, עקרות נפקדו, ושמו של הצדיק התפרסם בכל מרוקו עד שגם ערבים מוסלמים הגיעו אליו להתברך. הוא היה אהוב על כל תושבי הארץ, מה שמיתן גם את יחסם העוין של המוסלמים כלפי היהודים.

עם צעדיו הראשונים במקום, כשהגיע הצדיק לנמל מליליה – קפא על מקומו למשמע קול זעקות שבר שנשמעו בבית סמוך. מיהר הצדיק להיכנס למקום עם שמשו ולנגד עיניו נגלה מחזה נורא ואיום: במרכז החדר הדל והעלוב מוטלת הייתה אישה צעירה בימים. כורעת הייתה על רצפת הבית בזעקות שבר נואשות. בשמלתה הבלויה נאחז תינוק שעדיין לא למדללכת. מסביב לה עמדו חמישה פעוטות ממררים בבכי קורע לב, בכי שגילם בתוכו רעב וצמא, קור ומחסור, בהלה ועצב נורא. ניגשו אליה הצדיק ושמשו ובכייה של האישה רק הלך וגבר ועימו זעקות השבר, הייאוש והדמעות שחנקו את גרונה. הצדיק ושמשו ניסו לדבר אליה דברי הרגעה והבטיחו לה שבאו לעזור לה. לאט-לאט נעצר שטף דמעותיה של האישה ־ עד שברגע מסוים אזרה כוחות יש מאין וקמה ממקומה כשהפעוטות מסביבה ממשיכים לבכות. ״אתם המושיעים שלי״, אמרה, ולפתע חיוך נפלא האיר את פניה הנוגים, יישר כהרף עין את קמטי הצער שנחרצו בפניה, וייבש את דמעותיה החמות. הרב ושמשו שנערכו מבעוד מועד לאפשרות של מחסור – שמו למרגלותיה ארגז עמוס כל טוב -מאכלים ומשקאות, בגדים ומצעים.

ואז סיפרה לו האישה: ״בעלי עליו השלום – הקפיד לקיים כל מצווה קלה כבחמורה. הוא נתן מבטחו באל שבמרומים תמיד ומעולם לא התלונן. נושא היה בעול הפרנסה בשקט והכנעה. למרות היותו חלש ודווי – אמונתו ונפשו הענווה סייעו לו להתגבר על כל קושי. לפני זריחת החמה אחרי תפילת שחרית נהג בוקר בוקר לפקוד את הנמל – להעמיס ולפרוק סחורותתמורת מעות ספורות. בוקר בהיר אחד שטוף שמש עבר במקום יהודי נדבן ושם לבו אל בעלי שלא בן אדם רגיל הוא. עצר האיש מלכת ורוקן ארנק שהיה מוסתר על חגורה חבויה בין בגדיו. הנדבן שילשל לכיסו של בעלי חופן גדול ועצום של מטבעות זהב טהור, ונעלם במורד הרחוב – לפני שבעלי הספיק לשאול לשמו על מנת להוקיר לו תודות. שמחה גדולה אחזה בו בתשורה הנפלאה שקיבל יוכל לספק את צרכי משפחתו ואף לעזור לשכניו העניים  במצוקתם. בעודו מודה לאל על שליח המצווה ששלח אליו – הגיח אל מולו ליסטים נורא ואיום. בריון גדול מימדים וחרוש צלקות שמבט מרושע נשקף מעיניו המצומצמות. "הב לי מיד את הזהב שקיבלת״ דרש השודד שמסתבר שארב לקורבנו בין השיחים שמול רחבת הנמל. כך נהג לצוד את קורבנותיו לעיתים קרובות. מאחר ובעלי היקר לא מוכן ולא מסוגל היה לוותר על הזכייה שנפלה בחלקו להצלת משפחתו ־ לא המתין הליסטים זמן רב, התנפל על קורבנו וביצע במהירות את זממו. כשכל הזהב כבר היה בכיסו נמלט מהמקום. לבו החלש של בעלי לא עמד באסון שקרה לו והוא התמוטט. סוחרי הנמל מיהרו להזעיק עזרה ולהובילו לבית חולים סמוך – אך לרופאים לא נותר אלא לקבוע את מותו. מאז הפכתי אלמנה עם לב שבור וללא עזר כנגדי. עד שבאתם אתם".

בוקר אחד הגיע אל הצדיק אדם לא צעיר, כולו עור ועצמות, משותק בשתי רגליו ומרותק לקביים המעמידות אותו, נעזר

בבנו שגם הוא נראה כסובל ממחסור, עורו אפור ממש, רזה מאוד וחלש. כשניגש הצדיק אל היהודי פרץ המסכן בבכי תמרורים. סיפר שתקופה ארוכה כמעט לא בא מזון אל פיו ויום אחד מרוב חולשה נפל ברחוב ושבר את המפרקת וגם את עמוד השידרה ומאז הפך משותק. כך הוא חי למעלה משנה וחייו אינם חיים עוד. לולא הדאגה לבנו היחיד לא היה כנראה שורד. לצדיק היה ברור איזה ברכות עליו לברך את האב ובנו, ובלי שהות החל להתפלל ולברך אותם. הלא ייאמן קרה – לפתע האיש נע בכיסאו ־ ופתאום קם ועמד תוך שהוא לא מאמין בעצמו למה שקורה לו. וכאילו כוח עליון הוביל אותו, האיש מצא עצמו הולך כאילו מעולם לא היה משותק, כאילו עד לפני רגע לא היה נכה שמלבד ייאוש שברון לב וסבל אין לו דבר. תוך כדי שהנס והפלא מתרחשים למול עיני הבן הנדהמות ־ החל הנער פתאום לחייך ופניו מלאו אור.

הצבע האפור החולני התחלף במראה עור שחום ובריא ־ השיער הפך מבריק וצפוף – קומתו התיישרה ־ הליכתו הפכה מהליכה של נער אומלל ושפוף להליכה אצילית ממש.וכשהחל הנער לדבר נשמע דיבורו רך ופיו הפיק מרגליות.

הצדיק המשיך את פועלו ־ עבר מעיר לעיר והחייה את כל היהודים. לימים, החליט לעבור גם בכפרים בהם היו קהילות יהודיות קטנות שתושביהן מאמינים בה׳ בדבקות ובתמימות מופלאה. הצדיק מצא בכפרים כשבעה מלאחים, ובכל כפר היו מספר מניינים, והוא עבר בכולם. בשנת ארבעת אלפים תשע מאות עשרים ושתים לבריאת העולם (תתקכ״ב) – (1171) הגיעו הצדיק ושמשו לכפר ״תאמסטינת״ הנמצא ליד הרי"אגווים׳ראה הצדיק כי מגיפה נוראה משתוללת במקום כבר מספר חודשים, ו״המתים במגיפה״ רבים מאוד ־ יהודים ומוסלמים כאחד – ותרופה אין להצילם.