—

עא

סימן שופטים, ש׳ תרפ״ח לפ״ק.

ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.

הרי לך ידידי עוד דבר מה מעבודתי, והוא: בצד מבוי החכם, יש עוד מבוי גדול, נקרא מבוי הרא״ם ז״ל, שהיא נוטריקון, הרב רבי אברהם מיימראן ז״ל, ראיתיו חתום אחד על מעשה בית דין בשנת תקמ״ה לפ״ק, ואחריו מוהר״ר ר״ב זיע״א.

 ועוד נקרא בפי הכל בשם מבוי לגנדו״ר ( גבור בעברית ), על שם איזה אדם גבור מגבורי ישראל שהיה דר שם, ראש המבוי הוא מקורה, ועל הקרוי בנויה בית הכנסת אחת, נקראת על שם הרה״ג כמוהר׳׳ר מימון בירדוגו זיע״א, אחד מבניו של כמוהר״ר ר״ב זיע״א, רפאל בירדוגו ).

 ויש קורין אותה על שם הרה׳׳ג כמוהר״ר מתתיה בירדוגו זלה״ה, בכהה״ר יצחק ז״ל בכמוהר״ר יקותיאל זיע״א, אחיו של כמוהר׳׳ר ר׳׳ב זיע״א, ואך בפי הכל נקראת ע״ש הרב כמוה״ר אבא בירדוגו זלה״ה, בכהה״ר יוסף ז״ל, בכמוהר״ר מימון הנ״ל זלה״ה. אומרים, כי היא עתיקה מימי אבות המשפחה הנ״ל הראשונים זיע״א.

 והם שבנו אותה. עולים לה בי״ג מעלות הבנויות תחת קרוי המבוי מצד שמאל, היא ארוכה, ורחבה כרוחב המבוי, יש בה עלית קיר קטנה ויפה לצד מזרח, יושבים בה אנשים נכבדים ממשפחת עמאר, שרוב ביהכ״ג שלהם היום, יש בה היכל פשוט לצד צפון, התיבה עומדת באמצע, פני הש״צ למזרח, יש בה כוסות וספסלים בחברותיה.

 שלוחי צבור ששמשו בה, כמוה״ר אבא הנ״ל ואבותיו זיע״א, והיום כהה״ר דוד חלואה ובניו הי״ו, כשבעים נפש מתפללים בה, אומרים כי שמשה גם ישיבה לת״ת בזמן הקודם, וגם עתה לומדים בה הרבה מחכמי העיר, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

עב 

סימן הנזכר׳. שנת תרס״ח לפ״ק.

ידידי החה״ש, כהה״ר יעקב הלוי ישצ״ו, שלום, שלום

מכתבו הבהיר הגיעני, בו הפציר בי ליישב מאי דקשיא ליה על מ״ש במגילה דף ט״ו ע״ב, וז״ל: אמרה מדת הדין לפני הקב״ה רבש״ע מה נשתנו אלו מאלו, א״ל הקב״ה ישראל עסקו בתורה, אומות העולם לא עסקו בתורה, אמרה ליה גם אלה ביין שנו ובשכר תעו וכוי, והקשה כבודו, למה לא השיב לה הקב״ה איזה תשובה, היפלא מה׳ דבר? כי עכשיו נראית כנוצהת ח״ו?

וגם פי׳ המאמר קשה לך להבין. דע ידידי כי אחר ההתבוננות, נלע׳׳ד להגיה הגה קטנה להוסיף ״א״ל״ דהיינו אמר לה, ויבא הכל על נכון, כי בתחילת המאמר איתא, עתיד הקב״ה להיות עטרה בראש כל צדיק, שנאמר ביום ההוא יהיה ה׳ צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה. מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה? לעושים צביונו (רצונו), ולמצפים תפארתו (ישועתו), יכול לכל ?

ת״ל לשאר עמו וכוי, ועל זה אמרה מדה״ד, מה נשתנו אוה״ע מישראל, הלא גם אוה״ע עושים רצונו כפי דעתם שזהו רצונו, ומצפים ישועתו? אמר לה ישראל עסקו בתורה, אוה״ע לא עסקו בתורה, אמרה ליה, גם אלה ? כלומר אם העיקר הוא עסק התורה.

 א׳׳כ גם אלה מישראל שלא עשו רצונך ולא צפו לישועתך ורק עסקו בתורה, לא תדין אותם בגהינם, ותוסיף עוד להיות להם עטרה ? אמר לה ביין שגו ובשכר תעו וכו', כלומר לא עסקו בתורה כדחזי, רק ביין שגו וכוי, שאם עסקו בה כדחזי, אור שבה היה מחזירם למוטב.

 ולכן פקו פליליה, אין פקו אלא גהינם וכוי. ומצאתי און לי בהגה זו, כי כן נמצא מאמר זה עוד בסנהדרין דף קי״א ע״ב, ושם אתמר בפירוש, אמר לה וגם אלה ביין שגו וכוי, משמע שזאת היא תשובת המקום ב״ה, ואך יש שגוי גדול בזה המאמר בין הכא להתם, ומה שחסר התם השלים הכא, וגלמוד סתום מן המפורש, כי דברי תורה, עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. זהו הנ״ל להשיב לכבודו בזה, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

עג

סימן הנזכר שנת הנ׳׳ל.

ידידי החה״ש, כהה״ר ימין לגראבלי ישצ״ו, שלום, שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, וראיתי רוב התודות והחנות שנתן על תשובותי הקודמות, אין דבר אחי, אל תמנע טוב כתיב, ובפרט שגם אני מרויח הרבה מזה, כדאמר רבי חנינא הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי וכר (תענית ז׳).

ואך אל תדחוק אותי, כי רוב הימים טרוד אני במזונותי ומזונות האישה רבה אשת אבא מארי ז״ל, ומזונות אשתי ואחי הקטנים דתלו בי כאשר ידעת, ומתוך הדוחק אני גוזל מעתותי ביום ובלילה, לעסוק בתורה בספרים שאולים, כי אין לי ספרים רק מעט מזער שאינו מספיק כלל.

 ואין מצויים למכור, ואין כסף לקנות, ה׳ ירחם. סו״ד על מאי דאתינא, ראיתי מ״ש כבודו, כי שמע מההוא דרשנא, שהביא תוך דבריו מאמר אחד משם המדרש, עם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ואימא לשחטו? זה טעון ברכה, וזה אינו טעון ברכה, עכ״ל. ופירש אותו על פי כמה הקדמות כמעייל פילא בקופא דמחטא, וכבודך כופר בכל גם בגוף המאמר, כי אמרת שלא יתכן מאמר כזה בדברי רז״ל, ובקשתני להודיעך אם יש לי ידיעה או שמיעה מזה.

דע ידידי כי מאמר זה, הוא במס׳ פסחים דף מ״ט ע״ב, א״ר אלעזר ע״ה מותר לנהרו וכוי, א״ל תלמידיו, ר. אמור לשחטו? א׳׳ל זה טעון וכו׳ ע״ש. ופירשו שם התוס׳ בד״ה וי״א, דמיירי בכופר להכעיס דהו״ל הריגתו כמו פקוח נפש, שהוא לסטין וחשוד על הדמים, ע״ש. ור׳׳ל כשתופשין אותו מותר להרגו תכף אפילו ביום קדוש ונורא כמו יוה״כ עם שבת שקדושתו כפולה, דהוי כמו הרואה ארי וכיוצא בו, משום פקוח נפשות שדוחה את הכל.

 ומ״ש, אמור לשחטו, נלע״ד, דר״ל, נברור לו מיתה יפה, שהשחיטה קילא בצערה הרבה מהנחירה, כמ״ש שם בפסחים ע״ה ע״א, אמר קרא ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה, ע״ש, והשיב, זה טעון ברכה וכר, כלומר, לא אמרינן ברור לו מיתה יפה, אלא למי שנתחייב מיתה בבי״ד שטעון ברכה דהיינו ודוי, דקי׳יל כל המומתין מתודין, וכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב (סנהדרין מ״ג ע״ב במשנה, ע״ש).

 ונקרא הודוי בשם ברכה, המתודה, מברך את ה׳ אשר קדשנו במצות תשובה, כמ״ש בס׳ לקח טוב בדרוש א׳ לר״ה, ע״ש שהאריך. אבל זה הלסטים, אין טעון ברכה, דהיינו ודר, כי אין ממתינים לו עד שיתודה, רק תכף הורגין אותו אף ביוה״כ וכו׳, כנחש ואפעה המזייקן שממיתים אותם במה שנוכל, במיתה רעה או יפה, דחיישי׳ בין כה וכה, יזיקו או יברחו, זהו הנר׳ לע״ד בזה, ואך הגאון מהרש״א ז״ל, בחדושיו, הוציא אותו מפשוטו, ופי׳ אותו בדוחקים גדולים, ע״ש.

ובדרך דרש אמרתי זה כמה, ע״פ מ״ש רז״ל, אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, (בתרא ח׳), ובכלל הפורענות, רעב ושדפון וכר, בשביל שאוכלים בלא ברכה, כמ״ש רז״ל, כל הנהנה מהעוה״ז בלא ברכה, גוזל להקב״ה וכנסת ישראל (ברכות ל״ה) ופי׳ גזילת כנסת ישראל, שמביא קללה לעולם כפירות ובתבואה, ור׳ אלעזר, אפשר שראה הרבה מתים ברעב, וידע שהוא מחסרון הברכות של ע״ה, ונתכעס והגזים ואמר שמותר לנחרו וכו׳, ולהשקיט כעסו, א״ל תלמידיו בדרך בדיחות, אימא לשחטו ? והשיב גם הוא בדרך בדיחות, זה טעון ברכה וכו׳, כלומר השחיטה יש במינה ברכה, וזה שנהנה בלא ברכה קטלינן ליה במיתה שאין במינה ברכה, ע״כ. זהו הנלע״ד בזה, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

סעדיה אזאווי.

 נזכר ב " מאור ושמש "

סעדיה בן רבוח בן משה.

 נפטר לפני שס"ז. חסיד גדול, מרבני פאס. כתב כרך גדול של דרשות " מכיל כשלוש מאות דפים, ויש בו גם כן חידושים ועניינים בקבלה.

סעדיה בן ברוך ביטון.

ראה " מאור ושמש "

ראובן בן צור.

 נפטר ד' באלול תמ"ד, " חכם גדול מקובל וחסיד גדול. הוא אבי הרב המפורסם כבוד הרב יעקב בן צור, היה תלמיד מהרב מרדכי אצבאן הזקן. והיה מתנהג הרב ראובן בחסידות מאוד ומחמיר על עצמו חומרות גדולות בעניין המאכל, וידענו עניין נפלא שאירע לו ( החיד"א )

רפאל משה אלבאז בן שמואל בן יהודה. 

תקפ"ג – כ"ב בתמוז תרנ"ו רב ומורה צדק בצפרו, " חכם מדעי בכל החוכמות ומקובל " שיריו השגורים בפי יהודי המערב קובצו, מהם נדפסו ב " היטיבו נגן ", לרבי רפאל אדרעי בעיר פאס, וב "ישיר ישראל ", פאס, בספרו " שיר חדש וקול בוכים ", ירושלים.

ספרו הקבלי החשוב הוא " עדן מקדם " פאס, ת"ש. אנתולוגיה קבלית, מעין " מדרש תלפיות " של רבי אליהו הכהן. וכן קוטרסו " מיני מתיקה " ובמיוחד הקונטרס " עטרת פז " – שניהם נסחפו ל " עדן מקדם " – העוסק כולו בצירופי השמות.

רפאל יעקב בן סמחון בן מכלוף.

נפטר בשנת תרי"ז מחכמי פאס. " חכם גדול דיין מובהק, פסקן ודרשן " ( הכסמת רבני פאס לספר " בת רבים ). ( הערה אישית שלי : החכם הנ"ל הינו ממשפחתה של יפה בנוז, המכונה אצלנו " בנט ספרו " ). תלמידו של רבי חיים דוד סירירו.

חיבוריו הקבליים " בת רבים ", מעין אנציקלופדיה הלכית וגם פירושים על התנ"ך והתלמוד, ג'רבה. " סוד הרזים " ג'רבה, והוא פירוש ל " אוצרות חיים " של רבי חיים ויטאל בעל " ספר החזיונות ". בראשו : קונטרס " כלל חכמת הקבלה " והא לקט משלושה מקובלים.

דבריו בהקדמת הספר עושים רושם של תעמולה לקבלה. לפי בן נאיים נחשב מומחה בקמיעות.

שאול הסבעוני.

נזכר ב " מאור ושמש "

שאול ישועה אביטבול.

1740 – 1809 בערך. מחכמי צפרו. מכונה : רב שיש"א

שאול נחמיאס ( נחמייאש ).בן דוד בן מסעוד.

המאה ה-19. מרבני מראכש. בהסכמות הוא מכונה : " צדיק המפורסם בכול ערי המערב חסידא קדישא ופרישה, המקובל האלקי המלומד בנסים ". בנו, שלמה, מביא ב " מעשה נסים " בראשי הספרים שההדיר. חיבוריו הקבליים הם : " וישמע שאול ", הערות הלכיות לשולחן ערוך או"ח בשילוב עניינים קבליים. " ויאמר שאול " פירוש קצר לפרשת בראשית, " בית שול " על כמה פסוקי נ"ך.

רבי שאול – ארזי הלבנון.

רב מופלא, מלומד בנסים, סיני עוקר הרים הנשר הגדול, חסידא קדישא ופרישא, מקובל עצום, מרבני מרוקו " חסיד בעל מעשים ומקובל " הניח אחריו חיבורים רבים בכתב יד.

ואלה הם חיבוריו :

1 – " ויאמר שאול " על הנ"ך

2 – " בית שאול " – על התורה.

3 – " גבעת שאול " – על חמש המגילות

4 – " וישמע שאול "  על ארבע טורים.

5 – " קדש הילולים " – על כמה מסכתות והרא"ם ופירוש רש"י.

6 – " ויגד לשאול " – שאלות ותשובות. ועוד ספרים על הזוהר הקדוש.

7 – " קדש הילולים ".

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

אצל קדושים מסוימים היו עורכים ביום ההילולה של הקדוש טקס בר מצווה לקבוצת ילדים.

תפקיד לא מבוטל היה לעניים במקום הקדוש. הם ישבו ליד הקבר וביקשו נדבות. אפשר היה למצוא אותם ליד קבריהם של כל הקדושים המפורסמים, והיו כאלה שנדדו מקבר קדוש אחד לשני. מלבד הנדבות שקיבלו מן המבקרים, היה ועד הקדוש דואג לחלק להם מזון וכסף מהקופה של הקדוש. נוכחותם הכמעט תמידית ליד קברי הקדושים הקנתה לעניים מעין מעמד של אביזר שהוא חלק אינטגראלי של סביבת הקדוש. הם בירכו את המבקרים הן על תרומה והן כדי לזכות בתרומה, והמבקרים ראו באקט הנתינה חלק חשוב בעליה לקבר הקדוש.

אחד הטקסים החשובים והמרשימים ביותר הנערכים ליד קבר הקדוש הוא השחיטה. נהגו לשחוט תרנגולות, כבשים, עיזים, פרות ושוודים. לפנים, המבקר היה מביא את הבהמה ליד הקבר ושחטו אותה, כשראשה מוחזק לכיוון המציבה. הנוכחים מלמלו תפילה אישית הקשורה לנדר או לבקשה כלשהי. מתח שרר בשעת הבדיקה של הבהמה עד שהוכרזה ככשרה, ואז היה המתח מתפרק בקריאות שמחה ושירה. יותר מן הנזק הכלכלי שבדבר ראו האנשים בכשרות הבהמה סימן שהקורבן רצוי לקדוש. חלק מן הדם שזרם מן הבהמה השחוטה היה נאסף על־ידי האנשים, והיו משתמשים בו אחרי כן, בשעת מחלה, כחומר מריחה על אבר פגוע.

בהתחלה לא קיבל השוחט שכר, אלא חלק מסוים מן הבהמה. עם התפשטות מנהג השחיטה להיקף של כמה מאות שחיטות, נבנו ליד הקברים הקדושים המפורסמים בתי מטבחיים, ונקבעו סדרים מיוחדים. השוחט החל לקבל תשלום עבור כל בהמה. הבשר נשמר להכנת סעודה, והעורות והחלקים הפנימיים נמסרו לוועד הקדוש שמכרם, ותמורתם הוכנסה לקופת הקדוש.

מנהגים מיוחדים התפתחו אצל קדושים מסוימים, כמו אצל ר׳ דוד ומשה, שעדויות רבות הקשורות לשחיטה מסופרות עליו. שם היה נהוג למסור את הבהמה לפקיד, והוא היה לוקח את בשרה יחד עם בשרן של בהמות אחרות, והיה מחלק את כל הבשר למנות שוות לכל הנוכחים. רק את השחיטה הראשונה היו חייבים למסור לפקיד. אם האנשים נשארו במקום יותר זמן ושחטו שנית, היה מותר להם לאכול מהשחיטה השנייה לבדם. אכילה מהבשר שלא כמקובל גוררת ענישה, וכן נענשים המבקשים מנה נוספת בטענה שעוד לא קיבלו. השחרור מן העונש היה בא בדרך כלל רק על־ידי שחיטה נוספת. אסור לקחת מהסעודה הביתה בלי לבקש מחילה מהצדיק.

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944

רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.

משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.

מו״ה אברהם רודריגאז זצ״ל

 מעיר סאלי ורבאט הוא היה עט מוהר״ר חיים טולידאנו שהיה בסאלי ועם מוהר״ר רב אד״א זצ״ל הוא חי במאה השישית :

 כהה״ר אברחם המזרחי ז"ל

 מולדתו בבבל ונתיישב בפאס והוא בנו של הרה״ג כמה״ר יצחק ז״ל בן הרה״ג כמה״ר אברהם וידיע ן׳ דידי הוא חי בחצי הא׳ ממאה הו׳:

כהה״ר אברהם ה״ן חמו ז״ל

אחד מחכמי דבדו הוא חי בש׳ תקע״ט פ״ק, והיא אחיו של כהר"ר משה ז״ל:

כהה״ר אברהם מונסונייגו ז״ל

 הא׳ א׳ מחכמי פאם והוא אחיו של מהר"ר ידידי׳ משה הנז׳ באות י׳ מצאנוהו חי בתקמ״א:

כההר״א עמיאל זצ"ל

אחד מחכמי המערב וקרוב שהוא מחכמי מראקס והניח אחריו איזה כתבים שראיתי למוהרר״י מונסינייגו ז״ל בספרו קופת הרוכלים כ״י בדיני טרפות שהביא דין אחד וכתב וז״ל מנהגי מראקס מספר הר״א עמיאל ז״ל, ואפשר שזהו מוהר״ר אברהם עמיאל זצ״ל מתושבי ארבאט יע״א המובא בם׳ ויאמר יצחק ח״ב סימן צ״ז אם חייב ליתן המם וכתב עליו הרב הנז׳ דפטור והשב'ח השבי׳ח את החכם באמור לו דכל הני מעלייתא דאמיר רבנן בגדר ת״ ח איתנהו ביה כי ידענו את האיש ואת שיחו שיודע לישא וליתן בש״ס ופוס׳ וגמיר וסכיר והרי הוא בכלהרשומים שבדורינו וראוי והגון לכל דבר שבקדושה וכו׳:

מו"ה אברהם עטייא ז״ל

אחד מחכמי פאס והיה מו״ץ וביחס הכתובים שביד זרעו תארוהו החה"ש והכו׳ החסיד העניו הדו״מ כמוה״ר וכו׳ והוא אביו של כהה״ר משה הנז' באות מ' וחי במאה הה׳ וראיתי פס״ד אחד זמנו ש׳ תצ״ז שחתו׳ בו מוהר״ר שלם אדרעי ומוהר״ר יעקב בן מלכא ומוהר״ר שמואל בן אלבאז זצ״ל, וכתוב שם ועוד חתמו אחריהם שאר חכמי העיר החכמים השלמים כה״ר מרדכי צבע וכהה״ר אברהם בן עטייא וכהה״ר שמואל בן מייארא וכהה״ר יוסף בן סעדון זצ״ל, ולא הוברר לי אם הוא זה מוהר״א הנז׳ או אחר, עוד ראיתי פס״ד אחר חתומים בו מוהר״ר יעקב מלכא ומוהר׳יר יהודה בכמוהר״ר ראובן אבן צור ומוהר״ר אברהם עטייא ומוהר״ר מרדכי צבע זצ״ל :

כהה״ר אברהם הכהן המכו' סקלי

בר משה ז״ל מחכמי פאס חי במאה הו׳ וראירתי כתובה מבנו בש׳ תר״א פ״ק ותארוהו החה״ש סופר מהר בתוררת ה' כהה״ר אברהבם :

כהה״ר אברהם בן בטאן ז״ל

אחד מחכמי המערב וזכה לזקנה שביחס הכתו׳ שביד זרעו תארוהו זקן ונשוא פנים וחי במאה הששית והוא אביו של כהה״ר רפאל אליהו הנז׳ באות רי״ש :

כהה״ר אברהם אדהאן וידי״ן ברהום ז״ל

 מחכמי המערב חי במאה הששית

מו"ה אברהם ה״ן חסין הא׳ זצ"ל

בר דוד מו״ץ במקנאס חי במאה הה׳ וחתום בשו״ת משפט וצב״י סימן קכ״ד קמ״ד ור״ל וחד דעימיה מוהר״ר חנניה ן׳ זכרי זצ״ל והוא חי אחרי שנת תצ״ח, וראיתי פס״ד אחד זמנו ש׳ הצב״ת כל גבולות ארץ ליצי׳ וחתומים בו מוהר״ר שלם אדרעי ומוהר״ר אברהם בן עלאל ומוהר״ר אברהם בן חסין בר דוד ומוהר״רשמואל אלבאז זכר כולם לברכה.

 מו"ה אברהם אציני זצ״ל

 מחכמי צפרו חי במא׳ הששיה, הרב הנז׳ היה מו״ץ בצפרו וראיתיו חותם בפס״ר אחד ש׳ ושמור״ה פ״ק חתום תחי׳ מוהר״ר שיש״א ואחריו מוהר״ר שלמה אביטבויל ומהר״ר אברהם הנז׳ ז״ל, ובש׳ תקמ״ד לפ״ק היה באלג'יר וכתב הרה״ג מוהר״ר שאול סירירו זצ״ל מכתב להרבנים מוהר״ר נהוראי אזוביב ומוהר״ר ישועה סידון ומו״ה אברהט טובייאנא ז״ל ולהגביר כה״ר אברהם בושעדה נ״ע לחלות פניהם לשלוח את

החכם לבוא לאשתו כי היא באה לקבול לפניו אודות בעלה הנז׳ לבוא לביתו זו אשתו, הרב הנז׳ בסוף ימיו עלה לא״י ושם היתד. מנוחתו כבוד כי ראיתי מכתב ששבחו רבני פאם לרבני צפרו לתת חלק בשדרת השחיטה להרב שיש״א באמור להם תנו לו חלק של הרב מוהר״א אציני שעלה לא״י :

מו"ה אברהם ביטון ז"ל

א׳ מרבני פאם שהיה בדור הראשון אחרי בוא המגורשים לפאס ונתבש״מ סביב ש׳ ש"ל:

כהה״ר אברהם אתורגמאן זצ״ל

מחכמי אריף חי במאה חמישית בהשערה:

מרה אברהם אבן רבוח זצ״ל

אחד מחכמי צפרו יע״א וראיהי בספר פרח לבנון כ״י ישן בזה״ל שאול הוא אתי מאת החה״ש והכולל כמו״ה אברהם אבן רבוח יצ״ו וחתום יהודה ה"ן דוד ויוסף מהתואר הנז' מוכח שהיה חכם גדול, והוא חי במאה הה׳ שראיתיו חותם עם מוהר״ר יוסף עטייא זצ״ל עוד מצאתי שחי בראש המאה הששית

כהה״ר אברהם ה"ן דוד ויוסף

ידיע דויכו ז"ל מחכמי פאס והיה סופר שטרות הוא חי במאה חששית וראירתיו חותם בש' תא"ר פ"ק וחיבר ס' רפואות ולא נודע אן חנה כי מצאתי בכ׳׳י שחוא חיבר ס׳ רפואות, עוד יש ממנו שיר גדול שעשח לכבוד הרה״ג מוהר״ר שלמה אבן צור זצ״ל והוא בבית עק"ד הספרים של מוהר״ר אבן צור זצ״ל, עוד מצאנוהו חי בש' תקנ״ג, עוד מצאתי מכתב אחד ממוחר״ר אי״ש הצרפתי זצ״ל ששלח למוהר׳׳ר רחמים חיים דוד אבן זמרא ז״ל וכתב לו בזה״ל שכה״ר אברהם ה״ן דוד ויוסף יסד דברי הימים וחרוז אחד הכי קרא לו דרך רשעים, ע״ע הידוע אתי :

יומנו של חוקר – נסים קריספיל

הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999

כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל

סידי מול ברז

מח'לוף ושרה אביטבול…..

שרה בת תאביה  נשאה למח'לוף בן במקום בן בזו.

Tabia is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 7935 people living in 1339 households

נמוכה – טובת פנים, מטפחת מאותן שסיגלו נשות הספרדים לראשיהן לאחרונה, והעתיקו מבנות אשכנז.היא נרקאית אשכנזיה משהו. מח'לוף יצא השכם לעבוד במטע הזיתים.

יש להם בית בשכירות בקאזה 3 בנותיהם לומדות בבית חב"ד ו 6 בצרפת ביניהם שהם נשואים. סה"כ 9 ילדים.

הבית נראה מוזנח ביותר רואים שאין ידה של אישה בו דרך קבע, גדול ומוזנח.

משה ואסתר הוא אביטבול והיא דהאן מאנטיפה. הוריה של שרה עזבו לפני 28 שנה את תאביה.

כשהתחתנתי גרנו במראכש אני ומח'לוף.

שרה מספרת שכל מי שפגע לרעה בסידי מול תָימֶחְדָרת הצדיק של תאביה לא יצא חי …כולם מתו.

מי שגנב את הדלת נשרפה אתה כשהיא על גבו ועוד סיפורים. האחרון מת בטיטפון בוואדי אל עביד והאחרים בסחרה .

ישל החתול בבית שהיא קראה לו " מינוס "…" מינוש " שם מקורי מאוד.

 אחיה של חְנִינָה הארון מאנטיפה חנניה קראו לו עבדאללאה, התאסלם זה שגר בדוואֶר סִרֶאעָמָה. רחל הייתה נשואה לבל קאיד והיא מתאביה.

זְהְרָה אחותו של חנניה עלתה לארץ גרה בקאזה במללאח דוד מאמאן.

יוסף בן שימול – אישו מתאביה גר באשדוד בווילה.

יש לו את המקל של רבי יוסף באזאייו ז"ל

נקרא על שמו של הצדיק רבי יוסף אבאזאייו

סיפורו של רבי יוסף אבאזאייו

אודות הצדיק הזה, אתחיל בסיפור בנימה אישית….כאן אני המחבר ולא המעתיק…..

את אזור אזילאל, במיוחד בזו ונטיפה מכיר אני אישית וביקרתי בהם פעמיים….הורי, אבי ז"ל ואמי שתחיה בבריאות טובה, אמן, נולדו בעיירה שליד בזו היא אנטיפה, וכיום נקראת פום אלג'ומעא….כיוון אני בכורה של אמי, והיחיד מבין האחים והאחיות שלי זוכר את מרוקו, הרי שיש לי דו שיח עם אמי אותה אני נוהג לבקר בכל יום שבת בבוקר ושוהה אתה שעתיים בדיוק משעה שמונה בבוקר ועד לשעה עשר….

משלל הסיפורים הרבים ששמעתי ממנה, אספר הפעם רק אודות הצדיק הזה……

רבי יוסף באזאייו או אבאזאייו,שד"ר  – שליח דרבנן – מארץ ישראל הגיע למרוקו כמנהגם של שד"רים מכל העולם לאיסוף כספים עבור הקהילה שלו בארץ הקודש…..ליהודי מרוקו הייתה חיבה ויראת כבו ד גדולה לגבי שד"רים אלו, יען כי נחשבו בעיניהם כקדושים אשר את פיהם אסור להמרות……

לא פעם נקלעו שד"רים אלו לסכסוכים שונים ולמחלוקות בענייני הלכה, ירושה ודיני אישות, והם פסקו כראות עיניהם, ויהודי המקום אכן קיבלו עליהם את הפסיקה ללא עוררין. שד'רים אלו הביאו אתם את המצרך היקר ביותר מארץ הקודש או מארץ מוצאם….ספרי קודש…

.בהגיעו לנטיפה הצדיק התארח אצל סבתי מצד אמי….חקר ובדק וקיבל המלצות חמות על בית סבתי שאירחה אותו כיאה לאיש חשוב….היה זה יומיים לפני פסח, וסבתי כבר הכשירה את שולחן העץ ולא רצה להשתמש בו כיוון שהוא כבר הוכשר….

שאלה את הצדיק …אם אניח מפה על השולחן האם עלי להכשירו שוב…הצדיק ענה לה…שאין בזה צורך…רק כשמרימים את המפה, חייבים להזהר ולאחר מכן לשטוף את השולחן במים די בזה……

הצדיק נפטר בתאביה וציווה לקבור אותו בנטיפה….אנשי תאביה התעקשו לקבור אותו אצלם בניגוד לצוואה שלו…..כשניסו החברה מחברת קדישא להרים את הגופה…היא הפכה לכבדה מאוד ולא יכלו לשאיתה….עד שהתרצו והובילו את הגופה לאנטיפה וקברו את הצדיק שם……

מנהג היה בידי נשות אנטיפה שכל יום שישי, לאחר שסיימו את המלאכות לקראת השבת, לבקר בבית העלמין את קברי בני משפחתם והסוף היה שמור תמיד לרבי יוסף באאייו, שם הדליקו נרות התפללו למען קרוביהם אם על חולי, אם על נסיעה ואם על רעה חלילה שלא תבוא עליהם…..

אמי מעידה שהיה מעיין קטן נובע מצדו של הקבר ….לא מים זורמים אלא לעתים …אלה שזכו לרחוץ במימיו של המעיין הנובע מקברו של הצדיק ראו בזה אות של ברכה מאת הצדיק….אמי מעידה על עצמה שהיא רחצה את פניה מהמים האלו……

למרות שביקרתי בנטיפה פעמיים, לא זוכר את הקבר של הצדיק, מפאת גילי הצעיר בזמן הביקור, לא ייחסתי חשיבות לקברו של הצדיק….זכותו תגן ע עם ישראל….אמן ואמן…..

עד כאן הסיפור האישי אודות הצדיק רבי יוסף באזאייו מאת פילו אליהו……..

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן 

מאן בעי חיי              סמא דכולא

שומע יהיה               תוכחת מגֻולה

הקריאה המתגרה ״מאן בעי חיי…״ הולכת בעקבותיו של רבי אלכסנדרי שהכריז (עבודה זרה יט ע״א): ״מאן בעי חיי, מאן בעי חיי״. בדברי התשובה הפנה את המבקשים אל פסוק מפורש (תהילים לד, יג): ״מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע״. שאלתו של רבי אלכסנדרי הייתה בארמית, בלשון הדיבור. תשובתו הציעה את הפסוק העברי מן המקרא. מעין זה עושה המשורר שלנו. הוא פותח בשאלה הארמית ומשיב תשובה עברית, ואף היא יסודה בפסוק (משלי בז, ה): ״טובה תוכחת מגולה…״. ועל רקע פסוקו של רבי אלכסנדרי, שבו מתבקש הפונה לשתוק, מתבקש הוא כאן להאזין ולשמוע לתוכחה הארוכה, הקוראת לו לתת דרכו על לבו ולשוב בתשובה שלמה. מכל־מקום, הלשון הארמית המעלה את שאלתו העתיקה של רבי אלכסנדרי בלשונה המקורית, מקנה לדברים קשר ורצף ומוסיפה חיזוק לשאלה ולתשובה,

בדרך דומה נמצא לשונות ארמיים משולבים בתוכחה ׳יום בו דר עליות׳  כגון במחרוזת השמינית המזהירה את אלה אשר ״מלבינים פני חבריהם ברבים / עד אזיל סומקא ואתי חוורא״, והדברים מעלים לפנינו את לשון הגמרא (בבא מציעא נח ע״ב): ״כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, דאזיל סומקא ואתי חיורא״. ובכן אף לשון הגמרא משלבת עברית בארמית, אלא שבדברי הגמרא המשפט בארמית הוא נימוק לכך שהמבייש את חברו דומה לשופך דמים. השיר המצטט את הגמרא יוצא מתוך ההנחה שהקורא מכיר את העניין, והשיר רק מזכיר לו עד היכן דברים מגיעים: ישנם כאלה המלבינים פני חבריהם ברבים עד שאוזל הסומק מפני המתבייש ובא בהם חיוורון. לפיכך— .המסקנה העולה מבין השורות — דומים הם לשופכי דמים. וברור שהשימוש בארמית מוסיף משנה־תוקף לקשר שבין המקור בגמרא לשימוש השירי שבפיוט. נציג דוגמאות נוספות מן הפיוט ׳אל אלוקים ך,׳״

נפשי לעבדו בקשה

 מי מעכב שאור שכעסה

 ומלכות קשה

 דינא דמלכותא דינא

אחת מאתו שאלתי

אותה אבקש בבית ה׳ שבתי

כי בו בטחתי

לא על בר אֱנָש סָמִיכְנָא

שתי מחרוזות סמוכות ושתיהן מסיימות במשפטים ארמיים שהם שיבוצים מתוך מקורות ארמיים. הראשונה מבין שתי המחרוזות בנויה על דברי תפילתו של רבי אלכסנדרי (ברכות יז ע״א): ״רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות יה״ר מלפניך שתצילנו מידם…״. ופירש רש״י שם: ״שאור שבעיסה — יצר הרע שבלבבנו שמחמיצנו״. שיבץ המשורר דברי רבי אלכסנדרי בשינוי לצורך השיר, והדגיש עניין השעבוד בעזרת הכלל התלמודי ״דינא דמלכותא דינא״ הידוע ממקום אחר (למשל, בבא קמא קיג ע״א). גם השימוש שעושה הזוהר (זוהר, ג, רכז, ע״א) במטבע זה מוסיף לענייננו.

לשונו של הזוהר (ויקהל, ב, רו ע״א) משובצת גם בסוף המחרוזת השנייה, באותו מטבע לשון הידוע לנו מן התפילה לפתיחת ההיכל ״בדיך שמיה״, וטור זה בא בסיכום לנאמר קודמ־לכן על־פי הפסוק המפורסם בתהילים כז, ד. והשיבוץ מן הזוהר מביא אל השיר גם את כל הפירוט בעניין, כפי שהוא במקור הארמי.

בשיר אחר אנו קוראים: ״ידע מה בחשוכא, תעלומות / אליו נגלו כחשכה כאורה״. וכאן השיבוץ מדניאל ב, כב, ואף כאן תורם השימוש בלשון המקור תרומתו לקישור הדברים.

ולהשלים את המעגל נציג מחרוזת נוספת המשתמשת בארמית מתוך השיר ׳דומיה שירה לך׳.

זד יָהִיר שקר מקשיב

 גמרלו אליו תשיב

לְבַטֵּל וְלֶהֱוי חָשִיב

כעפרא דארעא הפקר

וברור כי כאן נזקק המשורר ללשונה של ההכרזה על ביטול החמץ.

ראינו אפוא את המשורר משתמש הרבה בלשון הארמית, והוא משלבה בתוך הרצף של הדיבור, והדברים נכרכים כאחת, כאילו מדובר בשפה אחת ובדברים אחדים. עם זה יש לתת את הדעת, כי רוב המשפטים הארמיים הם שיבוצים הלקוחים מן המקורות — עתים כלשונם ועתים בשינוי — והם בבחינת צירוף כבול ונתון מראש, ושילובם נעשה כיחידה אחת. לפיכך לא נוכל להסיק, כי המעבר מלשון ללשון הוא מעבר חופשי ורצוף. אף זאת יש להדגיש, כי השפעות דקדוקיות מן הארמית על העברית לא מצאנו. אין לנו אם־כן איזו התכה של שתי הלשונות ללשון אחת, אלא שימוש באוצר הביטויים ומטבעות הלשון של הארמית המזומנים לו למשורר בתודעתו, מתוך למדנות שבו, ומוכרים וידועים יהיו אף לקורא, שידע לקשור אותם למקורם, ויבין את הרמזים שטמן בהם המשורר. הרצף נובע מתוך כך שהיחידות הארמיות המשתלבות הן שוות־ערך בתור חלקי משפט; לאמור: ייתכן כי יפתח המשורר בנושא או בנשוא עברי וישלים את המשפט בארמית, ולהיפך. פה ושם ישתמש המשורר וישלב מלים ארמיות בצורה חופשית, אך אלה יהיו בבחינת היוצא מן הכלל המלמד על הכלל

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.

ר׳ דוד בן־ברוך (אזרו נבאהאמו)

נקרא גם ר׳ דאווד בן-ברוך, ר׳ דוד בן-ברוך הכהן, ר׳ דוד בן-ברוך הכהן אזוג וכן ר׳ דוד וברוך. ר׳ דוד בן-ברוך הוא הקדוש המפורסם ביותר במשפחת הקדושים בן-ברוך הכהן. הקדושים האחרים ר׳ ברוך ור׳ ימין הכהן הם נכדיו ובני הדודים ר׳ דוד בן-ברוך המכונה באבא דודו ור׳ פנחס הכהן הם ניניו. ההילולה שלו מתקיימת בג׳ בטבת וממשיכים לחגוג אותה בישראל, בבתים ובבתי-הכנסת על שמו, הקיימים במקומות שונים בארץ. נערץ גם על-ידי המוסלמים.

כל שנה נסעתי לר׳ דוד בן־ברוך. הייתי לוקח אשתי. בהתחלה לא היו חדרים. פעם אחת ישנו כולנו בחדר אחד. ראיתי ככה כל-כך דחוק ונתתי הוראות לשמש והוא בנה לי חדר גדול. היה לי שמה הכל: מיטות, תנור… הסבא שלי הוא שבנה את הגבול של הצדיק. סבא שלי קבור שמה, על-ידו. הערבים הרגו אותו. היו לנו שדות רבים שמה. כשגדלתי רציתי לראות את האיזור והיינו יוצאים כל חנוכה מקזבלנקה ונשארים שמה איזה עשרים יום. היתה לנו משפחה שמה והיינו מתארחים אצלם.

הייתי הולך אליו ומבקש את הברכה שלו ועושה לו הילולה כל שנה. עשיתי נדר. עשה הרבה ניסים. חכם גדול. פעם בא חכם מארץ-ישראל כדי לאסוף נדבות. הגיע ליל ערב פסח ליד ביתו של החכם. ר׳ דוד בן-ברוך היה לבוש לכיל [צמר]. שאל: איפה ר׳ דוד בן-ברוך? אמר לו: בשביל מה אתה רוצה אותו? אמר לו: אני רוצה לבלות איתו את החג. אמר לו: אני הוא. אמר לו: ברוך הבא. לקח אותו החכם עליו השלום לביתו. לקח אותו לבית-מרחץ. נתן לו בגדים. שמח בו בליל-הסדר, הנרות דולקים, הכוסות מוכנות והסדר, נפלה דמעה מעיניו. אמר לו החכם: מה יש? אמר לו: התגעגעתי לביתי. עשה לו ככה עם ידו. הוא נרדם. השד״ר הגיע לביתו, אמר לו: התעורר, הנה ביתך, הנה אשתך, הנה ילדיך, הנה הכל. אמר לו: אתה באמת החכם. אני עבד שלך. כך שמעתי מאלה שהיו בקדוש.

זה כבר ארבע עשרה שנה שאני רגיל לחגוג את ההילולה של הצדיק הזה, ר׳ דוד בן-ברוך. מדוע אני רגיל לחגוג ולערוך את ההילולה של ר׳ דוד וברוך? כאשר הגענו לשדות מיכה, אתה יודע שלפני כן לא עסקנו בחקלאות. הייתי סנדלר, כאן התחלתי לעבוד בשכר יומי. אחרי שנתיים של עבודה בשכר יומי, באתי לסוכנות ואמרתי להם שאין אני יכול יותר לחיות על פרנסה יומית. יכולתי ללכת לעיר.

נתנו לי אדמה וצינורות. התחלתי"לעבוד. אצלנו כאן החתימות צ׳יק צ׳אק. אנחנו מתחילים לחתום מיום ראשון עד יום ו׳ בצהריים. לא ידעתי שחתמתי חוזה עם הסוכנות שאני צריך לשלם להם דרך תנובה. התחלתי לשווק. אחר-כך הבאתי סוחר פרטי והתחלתי למכור. אמרתי: מה אני, גר ברוסיה? פה דמוקרטיה. באו, עשו לי משפט. באותו יום שרציתי ללכת לשופט, ואני לא עשיתי לא עורך-דין ולא שום דבר, אמר לי מישהו: לך תגיד לר׳ דוד בן-ברוך [מצביע על תמונתו] שהוא ישמור עליך.

 הביאו לי חבילת ניירות. הלכתי ליד התמונה ואמרתי: ר׳ דוד בן-ברוך, אתה תהיה העורך-דין שלי. פנו אלי הסוכנות דרך הרבה עורכי-דין. אני הרמתי את עיני לשמים ואמרתי שיש רק אלוהים בשמים ורבי דוד בן-ברוך. הלכתי לבית-המשפט. השופט שאל אותי אם אני יודע עברית. עניתי שכן. שאל אותי: למה לא כתבת מכתב הגנה? עניתי לו: אדוני, במרוקו אני לא יודע מה זה משפט, רק במדינה הזאת למדנו. הוא נתן לי פתק שאקבל עורך-דין בלי כסף. הסכמתי. עורך-דין של הסוכנות אמר: אדוני השופט, אנו יכולים להתחיל את המשפט? השופט ענה: לא, החוק לא נותן לי לשפוט בן-אדם שלא יודע. אסור לי לשפוט אותו. אני מקשיב. אמר לי: תזכור מר פלוני, בעוד חודשיים תבוא. שלח אותי לעורך-דין. לא ידעתי למי לפנות. מנהל הצרכניה אמר לי שהוא מכיר עורך-דין השונא את הסוכנות. קוראים לו פלוני. והוא סגן אלוף בצבא. ביום שהלכנו למשפט הלכתי לעורך-דין. היה לי חומר רב, אבל לפני זה, אני קראתי לעזרתו של ר׳ דוד בן-ברוך, ולא פחדתי להופיע לפני השופט. נכנסתי כמו אריה. הסברתי לו שאני קיימתי את הפסוק ״בזעת אפיך תאכל לחם״. אני מוציא את פרנסתי מהאדמה ואיני גונב מן הממשלה. הראיתי לו את כל הניירות ששילמתי מיסים, מים, חשמל, הכל ושאין חובות. יום אחד היתה ישיבה. עורך-דין שלהם, שלי, השופט ואני. השופט אמר לי: אתה יודע שאתה חתמת על חוזה? עניתי שאם רק מדובר על חתימות, אנו במושב חותמים יום א׳ עד יום ו׳. כל רגע מביאים לנו משהו לחתום, ואם אני לא חותם, יגידו לי שאני לא אקבל מפני שאני מסרב לחתום. אתה יכול להתקשר לסוכנות ולראות כמה חתימות חתמתי.

 גם אז ר׳ דוד בן-ברוך היה מדריך אותי, מראה לי מה להגיד. הייתי לפני השופט כמו אריה. באותו רגע שהיתה הפסקה, קם העורך-דין שלי ואמר: קח את התיק שלך, אתה לא זקוק לעורך-דין שיגן עליך. בעצמך אתה עורך-דין. בקיצור נתנו לי אולטימטום שאני צריך למכור דרך תנובה. לא הסכמתי, ואפילו אמרתי להם, שגם האחרים במושב לא יעשו לפי האולטימטום. החוק אנו מקיימים בארץ דמוקרטית. שאל אותי מדוע אני לא מוכר דרך תנובה׳ עניתי לו שאני מחכה חמישה חודשים כדי שיהיה לי מה למכור. אני מתחיל לשווק. הניירות שלי עוברים מפקיד לפקיד ועד שהם משחררים את הכסף, עוד פעם מתחיל הסיפור אצל מזכיר הכפר. והוא שוב מבקש שאני אחכה חודש ועוד חודש וככה עברו כבר תשעה חודשים, ואני במה אחייה את ילדיי אמרתי לו שאם ישלמו לי את התוצרת החקלאית על המקום, אמכור גם לתנובה.

 אני לא פסלתי אותה. להיפך. בסוף סלחו לי ובפסק הדין יצאתי זכאי. השופט אמר לי: כמוך אנו צריכים במדינה. מאותה שנה התחלתי לערוך הילולה לר׳ דוד בן-ברוך. קיבלתי פסק הדין בסוכות, ובטבת התחלתי לערוך את ההילולה. וכך אני עושה כל שנה. השנה הראשונה שחטתי כבש, עופות, הזמנתי אנשים ובאו גם לא מוזמנים. לא אני מזמין, ר׳ דוד בן-ברוך מזמין. אני רק העבד שלו. והילדים שלי יהיו גם עבדים שלו. אני מצווה עליהם שהם ישמרו על המסורת. בטוח.

מתוך ויקיפדיה

רבי דוד בן ברוך הכהן אזו"ג (נפטר ב-16 בדצמבר 1784) היה רב ומקובל במרוקו. מקום קבורתו נודע כאחד מאתרי התפילה המפורסמים במרוקו, ובפרט ביום הילולתו ג' בטבת, בו נוהגים המונים לעלות לציונו ולהתפלל.

קורות חיים

רבי דוד הכהן הוא בנו של רבי ברוך, נצר לשושלת חכמים ממשפחת הכהן אזו"ג שבמרוקו, שלושה פירושים ידועים לנו על שם המשפחה אזו"ג:

• א. אזו"ג ראשי תיבות אלמנה זונה וגרושה לא יקח, כפי הציווי על הכהנים.

• ב. בשפה הברברית המילה "אזוג" פירושה הגדול, וכאילו נקרא רבי דוד בן ברוך הכהן הגדול.

• ג. המילה "אזוג" רומזת לשם האזור שחי בו רבי דוד, "אגזו נבהמו" מרוקו.

רבי דוד בן ברוך הכהן, היה שד"ר (שליח דרבנן) שחי בירושלים ובטבריה והגיע למרוקו להרי האטלס כדרך השד"רים שיצאו בשליחות הקהילות שבארץ ישראל לאסוף כספים ותרומות עבור תושבי הארץ שחיו בדוחק כלכלי.

יהודי המקום העריצו את רבי דוד ואת חוכמתו,מינו אותו לרבם ומנהיגם הרוחני, ולא נתנוהו לשוב לארץ ישראל.

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

כאישור להנחתו מספר פינליי כי כשנה לאחר המעשה בגרגוריוס נורה מפקד יחידת יניצ׳ארים משום שחיסל כנופיית מוסלמים ששדדה משפחות נוצריות. גופתו נגררה דרך רחובות קושטא על ידי יהודים והושלכה לים. הוא התכחש אפוא לעדויות האותנטיות של בני הזמן והעליל על היהודים כאילו היו נהנים מהתעללות בגופותיהם של נרצחים נוצריים ומוסלמים כאחד^.

לאחר זמן נמשתה גופתו של גרגוריוס מהים והועברה לאודיסה. גם לסיפור זה כמה גירסאות. וולש הנזכר מספר שלאחר כמה ימים הופצה שמועה כי בדרך נם נתגלתה הגופה צפה בים השיש: בניגוד להגיון, נשמע כי נמצאה בים השחור.

לפי גירסה אחרת משו נוצרים את הגופה בלילה שלאחר השלכתה, ואילו מקור אחר אומר כי נתגלתה על ידי יווני מביתו של הפטריארך, שמצא מקלט על סיפון אניה בדרכה לאודיסה. רב החובל היווני, מארינוס סקלאבום שמו (לפי גירסה אחרת הוא שגילה את הגופה), הביא את הגופה לאודיסה בחסות החשיכה.

 על פי הגירסה האחרונה שמרו היוונים על הגופה, כיוון שהחשיבו את גרגוריוס לקדוש, ובלילה משו אותה מהים והעבירוה באניה לאודיסה. הרוסים ראו בו דמות קדושה שכוסתה במים בדרך נס על מנת לחזק את האמונה. הנוסחאות השונות לסיפור מצביעות גם על הדמיון האפייני למיסתורין שאפף את אישיותו. בהוראת הצאר אלכסנדר הראשון(שלט 1825-1801) נקבר גרגוריוס ב־19 ביוני בכנסייה אורתודוכסית באודיסה, בטקס מרשים. חמישים שנה לאחר מכן נדרשה גופתו על ידי ממשלת יוון, הועברה לאתונה ונקברה בקתדראלה המטרופוליטאנית בעיר זו.

רוסיה, שתמכה במרד היוונים, העניקה מקלט ליוונים שברחו אליה מאימת העות׳מאנים.פליטים אלו ליבו את השנאה וההסתה נגד היהודים בסיפוריהם על חלקם של היהודים ברצח גרגוריוס. בשל הסתה זו, בתוספת השנאה העממית של הרוסים וגלי ההתלהבות הדתית, נערכו פרעות ביהודי אודיסה ב־2 ביולי.

מקור מהימן על פרעות אלה היא עדותו של דוד בן מאיר הכהן מאודיסה, שנפצע בפרעות. לאחר שתיאר את תליית גרגוריוס, את מציאת הגופה על ידי יוונים ואת הבאתה לאודיסה וקבורתה, הוא כותב:

ויהי כמעט נקבר הכהן הראשי גרעגאר, התנפלו היונים ורבים מדלת עם הרוסים שואפי שלל על היהודים האומללים, ויחלו בשעה התשיעית בבקר להכות אותם ולבוז את רכושם. והיונים והרוססים עשו מקודם ביניהם חוזה, להחל את מעשיהם הרעים בפעם אחת בג׳ מקומות מחלקי העיר, במקום אשר ישבו שם יהודים לרוב, ולכסות את מעלליהם הרעים הוציאו קול כי היהודים בקאסטאנטינה יצאו להתעולל בהכהן הראשי שלהם בעת אשר נסחב בחוצות העיר בפקודת השולטן. הסער הנורא אשר יצא על היהודים הרגישו שוטרי העיר מקודם, ויגידו לאחדים מבני ישראל לבל יצאו מפתח ביתם החוצה, ולבל יפתחו את חנויותיהם. אבל הפראים והאכזרים שואפי טרף באו אל ביתם, וישברו החלונות והדלתות, ויכו אותם בגזרי עצים וישפכו את דמם, ויקחו את כל אשר מצאו ואחדים מבני ישראל נהרגו ורבים נפצעו, ורבים התחבאו בחורים וכפים ויבאו הפראים לבית תפלת היהודים ויעשו שמות גם שם.

בהמשך נאמר כי ״הרבה משפחות מבני ישראל נשארו בלי לחם וכל הון היהודים נאבד״. בו ביום אחר הצהרים נבלמו הפרעות על ידי המשטרה, שאסרה כמה מהפורעים. לפי עדות אחרת נפצעו שישים יהודים ושבעה־עשר מהם מתו מפצעיהם^.

הדים לפרעות אלו הגיעו לאוזני השגריר הבריטי בקושטא, שדיווח לשר החוץ לונדונדרי ב־26 ביולי. הוא מסר כי הגיע אליו מידע מאודיסה על פרעות אכזריות שעשו היוונים בעיר זו ביהודים. לדבריו נרצחו רבים, בתיהם נשדדו, בתי כנסיות נהרסו וספרי תורה חוללו. ועוד העיר כי נראה שהיוונים, הדורשים סובלנות כלפי דתם, אינם מוכנים להעניק אותו יחס לזולתם (נספח ב). במשפט אחרון זה יש משום ביקורת ותרעומת על המעשים השליליים של היוונים ואכזבה מן המורדים, שזכו לאהדה רבה בין האנגלים במאבקם לעצמאות. התנהגותם עמדה בסתירה לעקרונות החירות והשוויון לבני כל הדתות כולל היהודים, שהיו אמורים להיות מאבני היסוד של הלאומיות היוונית כשתגיע לעצמאות".

התגובות באנטוליה וביוון

רצח הפטריארך עורר סערת רגשות ותביעה לנקמה. שורות המורדים גובשו ותוקפנותם כלפי התורכים והיהודים גברה. השלטונות, שחשו בליבוי היצרים, תלו בפומבי אנשי כמורה ונכבדים יווניים בקושטא ובמקומות אחרים, הוציאו להורג מורדים ומי שנחשדו כמסייעיהם. בכך ביקשו להרתיע מפני המשך מעשי האלימות, אבל למעשה השיגו את ההיפך. הממשלה, שחששה מפני התפשטות המרד ואנרכיה שתסכן את יציבות הממשל, לא ראתה בעין יפה הריגת יוונים חפים מפשע על ידי יניצ׳ארים או אספסוף צמא דם. היה חשש לפעולות בלתי מבוקרות כאלה, בייחוד בקושטא ובאיזמיר.

תוך ניצול האווירה האנטי־נוצרית כילו המוסלמים את חמתם גם בכנסיות ושדדו את רכושן, תופעה שלא היתה רצויה לשלטונות. עם כל רצונם לדכא את המרד, הם לא רצו למתוח את החבל יותר מדי, ולגרום את הרחבתו של מעגל האלימות. כדי להרגיע את הרוחות התוססות של היוונים עשו צעדים כדי לשקם את הכנסיות השדודות. עיקר מאמציהם של העות׳מאנים כוּון לשבירת מעוזי המורדים בערי יוון ובכפריה. בקיץ 1821 התנהלה לחימה אינטנסיבית. במקור עברי נמסרה עדות על הריסת כפרים בסביבות שאלוניקי:

ביום טו סיון תקפ״א ליצירה [16 ביוני 1821] יצא מכאן [משאלוניקי] השר אחמיט בי״ג לרדוף להערלים המורדים וביום כג בו החריב ושרף כפר באשיליקא ואחר מכאן לט״ו ימים החריב ושרף כפר גאלאסו^.

היוונים הגיבו בדרך כלל באלימות, במקומות שם היתה ידם חזקה, כגון במוריאה ובאיים. למשל, לפי דיווח מאיזמיר מן ה־3 במאי 1821, נרצחו באי סאמוס שנים־עשר תורכים כנקמה על תלייתו של גרגוריוס^.

  גירוש ספרד-ח.ביינארט

בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש

היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 

תעמולת השיטנה בכתובים נגד היהודים והאנוסים, שמצאה את ביטויה החריף כבר במחצית המאה הט״ו, לא פסקה אף בימיהם של פרנאנדו ואיסבל. בשנת 1488 נתפרסמו ברבים שני כתובים שנשתמרו בכתב־יד וקולמוסם אחד. אחד מהם דן בתלמוד ובהלכה ודרך קיומן של המצוות, כנהוג על־ידי הקונברסוס ואלו מסקנות חייבת האינקוויזיציה להסיק כלפיהם. בדברי הקדמה לספרון פנה פרנאנדו די סנטו דומינגו אל טורקימדה. איש זה היה אינקוויזיטור בסיגוביה והכיר את טורקימדה מקרוב, ועתיד היה לשמש שופט במשפט לאגוארדיה (1491-1490). הוא פתח בדברי הנביא ירמיהו (א, י) להגדרת שליחותו (של טורקימדה): ׳ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ, ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע׳.משמעותה של הקדשה זו ששליחותו של טורקימדה היא קדושה: עקירת נגע ההתייהדות של האנוסים ועמה שליחות של בנייה מחודשת במלכות ובחברה הנוצרית. מחבר הספרון סיפר בהקדמתו שכתיבת הספר הוטלה על אנטוניו די אווילה ועל חברו הכומר. אין כל ספק שמחברי הספרון היו בקיאים בהלכה ובמשמעותן של המצוות. אין בדבריהם אלא תביעה להעניש את היהודים על השפעתם המזיקה על הקונברסוס. שני המחברים עודדו גביית עדויות מיהודים נגד אנוסים מקיימי מצוות, וכבר הודגשו הדברים לעיל. דומה שיש לראותם ראשונים להצביע על דרכי אנוסים לבטא כוונות קיום מצוות בלב, שעה שלא היה בכוחם לקיימם בפועל. עתידה היתה לימים דרך זו ליהפך לשיטה אצל אנוסים. בפרק הרביעי של הספרון הועלה דיון על השנאה לגויים המצויה בתלמוד. כוונת מחברי כתב השיטנה ברורה לחלוטין וייעודו של הספרון היה להצדיק את האמצעים שננקטו נגד האנוסים.

לספרון השני ניתן שם מיוחד במינו:,Libro llamado el Alboraique על שם סוסו האגדתי של מוחמד, והוא גם הכינוי שניתן לאנוסי ליירנה שבאסטרימדורה.

הערת המחבר : זהו כינוי שניתן לבוגדים.בליירנה הוקם בית דין האינקביזיציה לכל המחוז בשנת 1509

בו הביא מחברו האנונימי תיאור לדרכי ההזדהות שבין היהודים לאנוסים; אם היהודי שהמיר דתו אינו משומד(mesumad) הוא זוכה ליחס מיוחד ולכיבודים המיועדים לאנוסים (anuzes) ; אם הוא משומד אין מדברים אתו. בעיני המחבר: כל התכונות הגרועות, הערמה והצביעות, הודבקו באנוסים כבאותו סוס אגדתי, שבו הגיע כביכול מוחמר ברכיבה לירושלים. הוא הוסיף ופירט את לשונות הגנאי שבפיהם של היהודים לקודשיה של הנצרות, ואין צורך שנפרטם כאן.

דומה שלכתובים אלה עלינו לצרף גם מחזה שהועלה ככל הנראה בפומבי בדמות משפט שערכו יהודים לכלב שהיה נושך אותם. בחיבור זה הושמו היהודים ללעג על פחדם מפני הכלב, ולעומתם זכה הכלב לתהילה ושבח על שהוא בחושו הבריא ידע להבדיל בין נוצרי ליהודי. ואין הבדל אם ההצגה הועלתה בסלמנקה או בכל מקום אחר. הכלל: היהודי הושם ללעג וקלם גם בתביעה שהגישה הקהילה נגד הכלב.

שופט העיר נתבע להסגיר לידיהם את הכלב על מנת לעשות בו שפטים. במשפט הופיעו עדים יהודים: זקן העדה, משה גארסון, אברהם בן אהרן! מאיסטרי יצחק עושה פוזמקאות, ואנוס אחד (confeso). השופט נכנע לאיומי היהודים והסכים לדרישת התובעים, אלא שהכריע שהכלב ייקשר בבית הכנסת וכך ייראו התובעים כמנצחים בתביעתם. אבל הכלב המשיך בתעלוליו ועדים נוספים שהופיעו לפני השופט דרשו את הוצאתו להורג ושריפתו בפומבי. דרישתם נאמרה בשם ׳הקהל והקהילה׳(aijama y caal). הכלב הצליח לברוח והסתתר בכפר, כאהובם של הנוצרים. גם שם היה יוצא ומזהה יהודי אפילו אם לבש איצטלא של נוצרי; הוא הכירם וזיהה אותם בחוש ריחו. סופו שהכלב מת בדרך הטבע וזכה למצבת קבורה מכובדת על קברו. אף מקברו המשיך הכלב להפחיד יהודי, והפך להיות סמל השומר של התורה הנוצרית מן היהודים הגלויים והנסתרים. ושמא יש לזהות את הכלב עם הדומיניקנים, שכאמור לעיל ראו עצמם כשומריה של הנצרות והכנסייה. בכתיבה זו לא נתכוונו מחבריה אלא ליצור דעת קהל נגד היהודים והאנוסים שהם מהווים מהות אחת. אין לנתק את הקשר ביניהם, ורק כלב נאמן בחושו הבריא מסוגל לגלות את השקר וההונאה שבחייהם. בכך גם מצאו הצדקה לאמצעים שננקטו נגד האנוסים ועתה נשארו רק היהודים שיש לפעול נגדם ולהציל מידיהם את המדינה ואת החברה.

 אֲנִי לְשׁוֹכֵן רוּמָה

על עשרת הדברות. לנשמת. שיר מעין אזור בן עשר מחרוזות דו-ענפיות. בכל מחרוזת שני טורי ענף א, טור ענף ב וטור אזור. כל הטורים דו-צלעיים. שתי הצלעות הראשונות של טורי הענף הראשון מתחרזות ביניהן. הצלע האזורית הראשונה מתחרזת עם צלעות הטור הענפי השני.

חריזה: א/ב א/ב ג/ג ג/ד ה/ו ה/ו ז/ז ז/ד וכו'.

משקל: שבע הברות בצלע הראשונה וחמש הברות בצלע השנייה.

כתובת: פיוט על עשרת הדברות.

נועם ׳נאוה את וגם שיריך.

סימן: אני דוד בן חסין.

מקור: א – לז ע״א; ק- מא ע״א; נ״י 3097 – 26 ע״ב.

אֲנִי לְשׁוֹכֵן רוּמָה / דּוֹר צְרוֹר הַמֹּר
בְּנִיב שָׂפָה נְעִימָה / אֲשׁוֹרֵר מִזְמוֹר
יוֹם זֶה בְּסִיוָן שִׁשִּׁי / שִׂמְחַת גִּילִי וּמְשׂוֹשִׂי
בָּחַר בּוֹ צוּר קְדוֹשִׁי / אֱלֹהֵי אֲבוֹתַי

5- דָּבָר צִוָּה ה' / לְעַם אֱמוּנִים
הִתְקַדְּשׁוּ שְׂשׂוֹנָי / הֱיוּ נְכוֹנִים
אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ / אָנֹכִי הוֹצֵאתִיךָ
מֵרַהַב לָתֵת לְךָ / שְׁתֵּי תּוֹרוֹתַי

וְלֹא יִהְיֶה לְךָ אֵל / אַחֵר עַל פָּנָי
10- אָנֹכִי הוּא הַגּוֹאֵל / אֵין זִקְנָה לְפָנָי
לֹא תַּעֲבֹד שְׁנַיִם / גַּם לֹא תִּסְגֹּד אַפַּיִם
כִּי עַל יוֹצְאֵי מֵעַיִם / אֶפְקֹד חוֹבוֹתָי

דּוֹרוֹת שְׁנֵי אֲלָפִים / חַסְדֵי אֵיטִיבָה
לְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים / טוֹבָה מְרֻבָּה
15- וּבִשְׁמִי אַל תִּשָּׁבְעוּ / לַשָּׁוְא כִּי הַלֹּא תֵּדְעוּ
הָעוֹשֶׂה אַכְרִית זָרְעוֹ / מִסְּבִיבֹתָי

1. 1. שוכן רומה: כינוי לה׳ השוכן במרומים. דוד צרור המור: על-פי שה״ש א, יג, והם כינויים לה׳, וראה שהש״ר א, א. 2. בניב… מזמור: אשיר שיר לה׳ במיטב המליצה. 3. יום… ומשושי: יום ו׳ בסיוון הוא יום מתן תורה ויום שמחה דוגמת המדרש על הפסוק ׳ביום חתונתו וביום שמחת לבו׳(שה״ש ג, יא) ׳זה מתן תורה׳(במדב״ר יב, ח). 4. בחר… אבותי: ה׳ בחר בו בסיוון כיום מתן תורה. צור… אבותי: כינויים לה׳. 5. עם אמונים: כינוי לישראל השומרים אמונים לה׳, על דרך תה׳ לא, כד. 6. התקדשו… נכונים: להתקדש ולהיטהר שלושה ימים ולהתכונן ליום השלישי הוא יום ו׳ בסיוון, על-פי שט׳ יט, י-יא ורש״י שם. 7. אלהים… הוצאתיך: הוא הדיבר הראשון בי׳ הדברות ׳אנכי ה׳ אלהיך…׳(שמ׳ כ, ב). 8. מרהג: ממקום ׳גסי הרוח׳(רש״י) ממצרים, על-פי יש׳ ל, ז. שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כפי שנדרש במקורות רבים, ראה לדוגמה שמו״ר מז, ג. 9. ולא… פני: זה הדיבר השני, על-פי שמי שם, ג. 11. לא תעבוד שניים: לא לשתף עם עבודת ה׳ אלהים אחרים. לא תסגוד אפיים: ׳לא תשתחוה להם׳ (שמי שם, ה). 12. בי… חובותי: אעניש גם את בני החוטאים, ככתוב בשמי שם, ה ׳פוקד עון אבות על בנים׳. 13. דורות… איטיבה: על-פי שמי שם, ו ׳ועושה חסד לאלפים׳, וכפי שנדרש בסוטה לא ע״א. 14. לאין… מרובה: ה׳ יתן שכר למי שאין לו אפוד ותרפים והם סוגים של אלילי-בית, על־פי שו׳ יח, כ. 15. ובשמי… לשוא: הוא הדיבר השלישי ׳לא תשא את שם אלהיך לשוא׳(שמ׳ שם, ז). 16. העושה… מסביבותי: העושה פסל או נשבע לשקר ייכרת.

בְּשֵׁשֶׁת יָמִים נִשְׁלָם / עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ
שָׁמַיִם וְכָל חֵילָם / גַּם הֵם נִבְרָאוּ
יוֹם שַׁבָּת תְּקַדְּשׁוּ / וּמְלָאכָה לֹא תַּעֲשׂוּ
20- בִּזְכוּתָהּ חִישׁ תָּחִישׁוּ / בִּנְיַן חָרְבוֹתָי

נָמוּ כָּל מַלְכֵי עוֹלַם / כָּבוֹד דָּרָשְׁתִּי
חָזְרוּ וְהֹדּוּ כֻּלָּם / בַּסּוֹף אָמָרְתִּי
בֵּן יְכַבֵּד אָב וְאֵם / וּבְמוֹרָאִי יִירָאֵם
לְבַד אִם מַחֲטִיאִים / אוֹתְךָ מֵאוֹרְחוֹתָי

25- חוּסָה לֹא תִּרְצַח נֶפֶשׁ / נָקִי וְצַדִּיק
דָּמָהּ אֶדְרֹשׁ, וְאָפֵס / בֵּית דִּין הַצֶּדֶק
לֹא תַּעֲשֶׂה זְנוּנִים / בִּמְחִיצָתִי אֵין חוֹנִים
אֶמְאַס אָבוֹת וּבָנִים / מִמִּשְׁכְּנוֹתַי

17. 17. בששת… ומלואו: כמתואר בשמי שם, יא. 18. ובל חילם: ׳וכל צבאם׳ (בר׳ ב, א) והם הכוכבים. 19. יום… תעשו: והוא הדיבר הרביעי, על פי שמי שם, ז. 20. בזכותה… חרבותי: בזכות שמירת שבת תזרזו את בנין ביהמ״ק והגאולה, על-פי שמו״ר כה,יב ׳אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד בן דוד בא׳. 23-21. נמו… ייראם: על-פי קידושין לא ע״א ׳בשעה שאמר הקב״ה ׳אנכי ולא יהיה לך׳(שמי כ, ב) אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר ׳כבד את אביך ואת אמך׳(שם שם, יב) חזרו והודו למאמרות הראשונות׳. נמו: נאמו, אמרו. 23. בן… ואם: הוא הדיבר החמישי ׳כבד את אביך ואת אמך׳(שמ׳ שם, יב). ובמוראי ייראם: על-פי וי׳ יט, ג ׳איש אמו ואביו תיראו׳. 24. לבד … מארחותי: רק במקרה שההורים מצווים לבן לחטוא אזי אין לכבדם. 25. חוסה: התנהג ברחמים והיזהר משפיכות דמים. לא תרצח: הוא הדיבר הששי, על-פי שמי שם, יג. צקי וצדיק: על-פי שמי כג, ז ׳ונקי וצדיק אל תהרג׳. 26. דמה… הצדק: כנגד המשך הפסוק שם ׳כי לא אצדיק רשע׳ וכפירש״י שם ׳אם יצא מידך זכאי (והוא חייב) יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה׳. ואפס: בשעה שאפס שנעצר הצדק מבית הדין. 27. לא… חונים: כנגד הדיבר השביעי ׳לא תנאף׳(שמי כ, יג). 28. אמאס… ממשכנותי: אגרשם מן הארץ, ראה וי׳ יח, כח וכ_׳ כב.

    סוּר מִלִּגְנֹב אָחִיךָ / לָמָּה מוֹת תָּמוּת
    30- גַּם בְּאִישׁ עֲמִיתֶךָ / לֹא תַּעֲנֶה מִרְמוֹת
    לֹא תַּחְמֹד אֶת רְכוּשׁוֹ / גַּם לֹא בֵּיתוֹ וְאַרְצוֹ
    וְאִשְׁתוֹ וְשַׁמָּשׁוֹ / אֵלֶּה דִּבְרוֹתַי

יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֵף / לִשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי
מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף / יִקַּח כִּי שָׂנֵאתִי
35- אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ / עֹשֶׁר כָּבוֹד בִּשְׂמֹאלָהּ
וְרַב טוֹב הוּא צָפוּן לָהּ / בְּתוֹךְ אוֹצְרוֹתַי

נֶפֶשׁ נַעֲנָה תִּשְׂמַח / וְקֶרֶן תָּרִים
בְּבוֹא אִישׁ שְׁמוֹ צֶמַח / מְדַלֵּג עַל הָרִים
יוֹרֶנּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ / נֵלֵךְ בָּהּ בְּלִי מֹרֵךְ
40- נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ / תּוֹךְ מִקְהֲלוֹתַי

29. 29. סור מלגנוב אחיך: והוא הדיבר השמיני, על-פי שמ׳ שם, שם. ׳לא תגנב׳ וכפרש״י שם ׳בגונב נפשות הכתוב מדבר – לא תגנובו (וי׳ יט, יא) בגונב ממון׳. למה מות תמות: לפי שעל גניבת נפש חייבין מיתת בית דין, ראה רש״י שם וסנהדרין פו ע״א. הלשון על-פי יח׳ לג, יא. 30. גם… מרמות: הוא הדיבר התשיעי ׳לא תענה ברעך עד שקר׳ (שמי שם, שם). 32-31. לא… ושמשו: כנגד הדיבר העשירי ׳לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו…׳(שמי שם, יד). אלה דברותי: הם עשרת הדברות. 33. ישמע חבם ויוסיף: על-פי מש׳ א, ה. 34. מוסרי… יקח: על-פי מש׳ ח, י. שנאתי: מוסב על כסף. על דרך נדרים לז ע״א ׳ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים – מה אני בחינם אף אתם בחינם׳. 35. ארך… בשמאלה: מוסב על התורה, על-פי מש׳ ג, יג. 36. ורב… צפון: לשומר התורה, על־פי תה׳ לא, כ ׳מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. צפון… אוצרותי: על דרך דב׳ לב, לד ׳הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותיי. 37. נפש נענה: נפש מעונה, כאן: כינוי לישראל בגלות, על־פי יש׳ נח, י והוא פנייה לה׳. וקרן תרים: מוסב על ה׳ שיתקע בשופר לבשר על הגאולה. 38. צמח: כינוי למשיח, על-פי־יר׳ כג, ה. מדלג על הרים: על-פי שה״ש ב, ח ונדרש על גאולת ישראל, ראה לדוגמה שהש״ר ב, טו כא-כב. 39. יורנו… בה: על-פי יש׳ ב, ג והוא אחד מייעודי המשיח. בלי מרך: בלי פחד הגויים. 40. נשמת… תברך: רמז לייעוד הפיוט הנאמר סמוך לנשמת.

מטבעות הלשון הארמיות נטולות מכל המקורות הקדומים שלשונם ארמית, החל בספרי המקרא ועד לתלמוד ולזוהר וללשונות הארמיות שבתפילה. יש באופי זה של שיבוץ הארמית ברצף הדיבור העברי, כדי ללמד הרבה על לשונם העברית של תלמידי־החכמים במארוקו ובשאר קהילות בצפון אפריקה ובמזרח, שהלשון הארמית השגורה כל־כך בפיהם של הלמדנים מבצבצת ועולה בתוך הכתיבה העברית. זו ״ארמית משובצת״ בעיקר, שכן הדובר אינו בונה משפטים חדשים וצורות חדשות של כתיבה חיה או של דיבור חי, אלא הפסוק נופל לפיו מתוך אותו מאגר של בקיאות במקורות, ושימושו בהם הוא כשימושו בפסוקי המקרא המשובצים ובניבי לשון קפואים וכבולים, עם שינויי גוף או זמן הנדרשים לצורך האמירה. נראה לנו, כי כך הוא הדבר באופן כללי יותר גם בספרות ההלכה, אם כי בספרות זו השימוש בארמית הוא חופשי יותר, אף־על־פי־כן כאשר בא קטע ארמית בתוך רצף עברי יש לשער כי הוא מעלה לשונה של סוגיה נתונה ודברים שאמרו אמוראים. כמובן, תוך השי­נויים הנדרשים לעניין המסוים.

לא נוכל לסיים מאמר זה בלי לראות את משוררנו ברצף הדורות, לאמור: מה היה יחסה של השירה העברית לארמית עד לרדבא״ח, והאם יש חידוש בדרך השימוש שראינו כאן, או שמא זו דרכם של משוררים שקדמו לרדבא״ח.

שאלה זו מעלה לפני הקורא את ביקורתו המפורסמת של אברהם אבן־עזרא  נגד הפיוט הקדום במזרח. כאשד הוא תולה דבריו ב״ארי שבחבורה״, בהקליר. כזכור, הנקודה השנייה בהתקפתו של הראב״ע הייתה נגד אוצר המלים הבתר ־מקראי, שהקליד משתמש בו. עיקר נימוקו הוא, שבתלמוד באות מלות נכריות ״ואינמו לשון הקודש״. סתם דבריו ולא פירש מה הוא כולל בלשון־הקודש. לשון המשנה לשון־ קודש היא וראויה לבוא בשיר או לא ? לשונות נכריות הן הרומית והיוונית שבמשנה ובתלמוד או שמא גם המלים הארמיות נכריות הן ? יתר על כן, מה הוא יחסו של אבן־עזרא למלים הארמיות השאולות בעברית? מכל־מקום, מתוך תשובתו של הראב״ע על הקליר ומתוך כך שידוע לנו על הדרישה הפואטית לפוריזם מקראי בדבריו העיוניים של משה אבן־עזרא נוכל לומר, כי שירת ספרד הקלאסית דחתה מכל־וכל שימוש בארמית בשיר העברי. אכן לא נמנעו משוררי ספרד מלכתוב שירים בארמית. אך אלה שירים שכולם ארמית, ונכתבו כך משום טעמים מיוחדים או מתוך שרצו לתת ביטוי לדברי הנבואה המורחבים בתרגום הארמי, שהיו אמונים עליו בלימוד המקרא. בין כך ובין כך לא נמצא ארמית משולבת בתוך טקסט עברי אלא מעט והדבר משתנה ככל שנתרחק יותר מתקופת ״תור הזהב״. השימוש החופשי למדי של רדבא״ח בארמית משובצת יש בו משום מאפיין לשירה העברית במאות האחרונות, בעיקר בשירתם של משוררים תלמידי־חכמים. ועוד עלינו לזכור, כי לא הכל נהו אחרי דרך זו, שכן מסורת השיר חזקה על המשוררים ומנעה מהם לסטות מדרכם של המשוררים שקדמו להם. ולא הכל העזו לנהוג באותה חופשיות כדרכו של רדבא״ח.

הערת המחבר : על שליטתו המלאה בארמית נוכל ללמוד משיריו הארמיים הכתובים ברצף הדברים ותוך שימוש יוצר בלשון הארמית. השימוש היוצר ניכר יפה מתוך שימוש בשיבוצים שוני הוראה, כגון בשיר ׳חבל על הדין שתא, עבר עקתא רבתא, תלת דפורענותא, חרבא כפנא ומותנא׳ (ת״ל, פז) הלשון ״תלת דפורענותא״, המתייחם בדרך אל שלוש הפטרות הפורענות שבימי ביז־המצרים, מציין כאן שלוש פורענויות ממש כפי שמונה המשורר.