הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.
אצל קדושים מסוימים היו עורכים ביום ההילולה של הקדוש טקס בר מצווה לקבוצת ילדים.
תפקיד לא מבוטל היה לעניים במקום הקדוש. הם ישבו ליד הקבר וביקשו נדבות. אפשר היה למצוא אותם ליד קבריהם של כל הקדושים המפורסמים, והיו כאלה שנדדו מקבר קדוש אחד לשני. מלבד הנדבות שקיבלו מן המבקרים, היה ועד הקדוש דואג לחלק להם מזון וכסף מהקופה של הקדוש. נוכחותם הכמעט תמידית ליד קברי הקדושים הקנתה לעניים מעין מעמד של אביזר שהוא חלק אינטגראלי של סביבת הקדוש. הם בירכו את המבקרים הן על תרומה והן כדי לזכות בתרומה, והמבקרים ראו באקט הנתינה חלק חשוב בעליה לקבר הקדוש.
אחד הטקסים החשובים והמרשימים ביותר הנערכים ליד קבר הקדוש הוא השחיטה. נהגו לשחוט תרנגולות, כבשים, עיזים, פרות ושוודים. לפנים, המבקר היה מביא את הבהמה ליד הקבר ושחטו אותה, כשראשה מוחזק לכיוון המציבה. הנוכחים מלמלו תפילה אישית הקשורה לנדר או לבקשה כלשהי. מתח שרר בשעת הבדיקה של הבהמה עד שהוכרזה ככשרה, ואז היה המתח מתפרק בקריאות שמחה ושירה. יותר מן הנזק הכלכלי שבדבר ראו האנשים בכשרות הבהמה סימן שהקורבן רצוי לקדוש. חלק מן הדם שזרם מן הבהמה השחוטה היה נאסף על־ידי האנשים, והיו משתמשים בו אחרי כן, בשעת מחלה, כחומר מריחה על אבר פגוע.
בהתחלה לא קיבל השוחט שכר, אלא חלק מסוים מן הבהמה. עם התפשטות מנהג השחיטה להיקף של כמה מאות שחיטות, נבנו ליד הקברים הקדושים המפורסמים בתי מטבחיים, ונקבעו סדרים מיוחדים. השוחט החל לקבל תשלום עבור כל בהמה. הבשר נשמר להכנת סעודה, והעורות והחלקים הפנימיים נמסרו לוועד הקדוש שמכרם, ותמורתם הוכנסה לקופת הקדוש.
מנהגים מיוחדים התפתחו אצל קדושים מסוימים, כמו אצל ר׳ דוד ומשה, שעדויות רבות הקשורות לשחיטה מסופרות עליו. שם היה נהוג למסור את הבהמה לפקיד, והוא היה לוקח את בשרה יחד עם בשרן של בהמות אחרות, והיה מחלק את כל הבשר למנות שוות לכל הנוכחים. רק את השחיטה הראשונה היו חייבים למסור לפקיד. אם האנשים נשארו במקום יותר זמן ושחטו שנית, היה מותר להם לאכול מהשחיטה השנייה לבדם. אכילה מהבשר שלא כמקובל גוררת ענישה, וכן נענשים המבקשים מנה נוספת בטענה שעוד לא קיבלו. השחרור מן העונש היה בא בדרך כלל רק על־ידי שחיטה נוספת. אסור לקחת מהסעודה הביתה בלי לבקש מחילה מהצדיק.