מורשת יהדות מרוקו

יומנו של חוקר – נסים קריספיל

הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999

כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל

סידי מול ברז

מח'לוף ושרה אביטבול…..

שרה בת תאביה  נשאה למח'לוף בן במקום בן בזו.

Tabia is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 7935 people living in 1339 households

נמוכה – טובת פנים, מטפחת מאותן שסיגלו נשות הספרדים לראשיהן לאחרונה, והעתיקו מבנות אשכנז.היא נרקאית אשכנזיה משהו. מח'לוף יצא השכם לעבוד במטע הזיתים.

יש להם בית בשכירות בקאזה 3 בנותיהם לומדות בבית חב"ד ו 6 בצרפת ביניהם שהם נשואים. סה"כ 9 ילדים.

הבית נראה מוזנח ביותר רואים שאין ידה של אישה בו דרך קבע, גדול ומוזנח.

משה ואסתר הוא אביטבול והיא דהאן מאנטיפה. הוריה של שרה עזבו לפני 28 שנה את תאביה.

כשהתחתנתי גרנו במראכש אני ומח'לוף.

שרה מספרת שכל מי שפגע לרעה בסידי מול תָימֶחְדָרת הצדיק של תאביה לא יצא חי …כולם מתו.

מי שגנב את הדלת נשרפה אתה כשהיא על גבו ועוד סיפורים. האחרון מת בטיטפון בוואדי אל עביד והאחרים בסחרה .

ישל החתול בבית שהיא קראה לו " מינוס "…" מינוש " שם מקורי מאוד.

 אחיה של חְנִינָה הארון מאנטיפה חנניה קראו לו עבדאללאה, התאסלם זה שגר בדוואֶר סִרֶאעָמָה. רחל הייתה נשואה לבל קאיד והיא מתאביה.

זְהְרָה אחותו של חנניה עלתה לארץ גרה בקאזה במללאח דוד מאמאן.

יוסף בן שימול – אישו מתאביה גר באשדוד בווילה.

יש לו את המקל של רבי יוסף באזאייו ז"ל

נקרא על שמו של הצדיק רבי יוסף אבאזאייו

סיפורו של רבי יוסף אבאזאייו

אודות הצדיק הזה, אתחיל בסיפור בנימה אישית….כאן אני המחבר ולא המעתיק…..

את אזור אזילאל, במיוחד בזו ונטיפה מכיר אני אישית וביקרתי בהם פעמיים….הורי, אבי ז"ל ואמי שתחיה בבריאות טובה, אמן, נולדו בעיירה שליד בזו היא אנטיפה, וכיום נקראת פום אלג'ומעא….כיוון אני בכורה של אמי, והיחיד מבין האחים והאחיות שלי זוכר את מרוקו, הרי שיש לי דו שיח עם אמי אותה אני נוהג לבקר בכל יום שבת בבוקר ושוהה אתה שעתיים בדיוק משעה שמונה בבוקר ועד לשעה עשר….

משלל הסיפורים הרבים ששמעתי ממנה, אספר הפעם רק אודות הצדיק הזה……

רבי יוסף באזאייו או אבאזאייו,שד"ר  – שליח דרבנן – מארץ ישראל הגיע למרוקו כמנהגם של שד"רים מכל העולם לאיסוף כספים עבור הקהילה שלו בארץ הקודש…..ליהודי מרוקו הייתה חיבה ויראת כבו ד גדולה לגבי שד"רים אלו, יען כי נחשבו בעיניהם כקדושים אשר את פיהם אסור להמרות……

לא פעם נקלעו שד"רים אלו לסכסוכים שונים ולמחלוקות בענייני הלכה, ירושה ודיני אישות, והם פסקו כראות עיניהם, ויהודי המקום אכן קיבלו עליהם את הפסיקה ללא עוררין. שד'רים אלו הביאו אתם את המצרך היקר ביותר מארץ הקודש או מארץ מוצאם….ספרי קודש…

.בהגיעו לנטיפה הצדיק התארח אצל סבתי מצד אמי….חקר ובדק וקיבל המלצות חמות על בית סבתי שאירחה אותו כיאה לאיש חשוב….היה זה יומיים לפני פסח, וסבתי כבר הכשירה את שולחן העץ ולא רצה להשתמש בו כיוון שהוא כבר הוכשר….

שאלה את הצדיק …אם אניח מפה על השולחן האם עלי להכשירו שוב…הצדיק ענה לה…שאין בזה צורך…רק כשמרימים את המפה, חייבים להזהר ולאחר מכן לשטוף את השולחן במים די בזה……

הצדיק נפטר בתאביה וציווה לקבור אותו בנטיפה….אנשי תאביה התעקשו לקבור אותו אצלם בניגוד לצוואה שלו…..כשניסו החברה מחברת קדישא להרים את הגופה…היא הפכה לכבדה מאוד ולא יכלו לשאיתה….עד שהתרצו והובילו את הגופה לאנטיפה וקברו את הצדיק שם……

מנהג היה בידי נשות אנטיפה שכל יום שישי, לאחר שסיימו את המלאכות לקראת השבת, לבקר בבית העלמין את קברי בני משפחתם והסוף היה שמור תמיד לרבי יוסף באאייו, שם הדליקו נרות התפללו למען קרוביהם אם על חולי, אם על נסיעה ואם על רעה חלילה שלא תבוא עליהם…..

אמי מעידה שהיה מעיין קטן נובע מצדו של הקבר ….לא מים זורמים אלא לעתים …אלה שזכו לרחוץ במימיו של המעיין הנובע מקברו של הצדיק ראו בזה אות של ברכה מאת הצדיק….אמי מעידה על עצמה שהיא רחצה את פניה מהמים האלו……

למרות שביקרתי בנטיפה פעמיים, לא זוכר את הקבר של הצדיק, מפאת גילי הצעיר בזמן הביקור, לא ייחסתי חשיבות לקברו של הצדיק….זכותו תגן ע עם ישראל….אמן ואמן…..

עד כאן הסיפור האישי אודות הצדיק רבי יוסף באזאייו מאת פילו אליהו……..

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן 

מאן בעי חיי              סמא דכולא

שומע יהיה               תוכחת מגֻולה

הקריאה המתגרה ״מאן בעי חיי…״ הולכת בעקבותיו של רבי אלכסנדרי שהכריז (עבודה זרה יט ע״א): ״מאן בעי חיי, מאן בעי חיי״. בדברי התשובה הפנה את המבקשים אל פסוק מפורש (תהילים לד, יג): ״מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע״. שאלתו של רבי אלכסנדרי הייתה בארמית, בלשון הדיבור. תשובתו הציעה את הפסוק העברי מן המקרא. מעין זה עושה המשורר שלנו. הוא פותח בשאלה הארמית ומשיב תשובה עברית, ואף היא יסודה בפסוק (משלי בז, ה): ״טובה תוכחת מגולה…״. ועל רקע פסוקו של רבי אלכסנדרי, שבו מתבקש הפונה לשתוק, מתבקש הוא כאן להאזין ולשמוע לתוכחה הארוכה, הקוראת לו לתת דרכו על לבו ולשוב בתשובה שלמה. מכל־מקום, הלשון הארמית המעלה את שאלתו העתיקה של רבי אלכסנדרי בלשונה המקורית, מקנה לדברים קשר ורצף ומוסיפה חיזוק לשאלה ולתשובה,

בדרך דומה נמצא לשונות ארמיים משולבים בתוכחה ׳יום בו דר עליות׳  כגון במחרוזת השמינית המזהירה את אלה אשר ״מלבינים פני חבריהם ברבים / עד אזיל סומקא ואתי חוורא״, והדברים מעלים לפנינו את לשון הגמרא (בבא מציעא נח ע״ב): ״כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, דאזיל סומקא ואתי חיורא״. ובכן אף לשון הגמרא משלבת עברית בארמית, אלא שבדברי הגמרא המשפט בארמית הוא נימוק לכך שהמבייש את חברו דומה לשופך דמים. השיר המצטט את הגמרא יוצא מתוך ההנחה שהקורא מכיר את העניין, והשיר רק מזכיר לו עד היכן דברים מגיעים: ישנם כאלה המלבינים פני חבריהם ברבים עד שאוזל הסומק מפני המתבייש ובא בהם חיוורון. לפיכך— .המסקנה העולה מבין השורות — דומים הם לשופכי דמים. וברור שהשימוש בארמית מוסיף משנה־תוקף לקשר שבין המקור בגמרא לשימוש השירי שבפיוט. נציג דוגמאות נוספות מן הפיוט ׳אל אלוקים ך,׳״

נפשי לעבדו בקשה

 מי מעכב שאור שכעסה

 ומלכות קשה

 דינא דמלכותא דינא

אחת מאתו שאלתי

אותה אבקש בבית ה׳ שבתי

כי בו בטחתי

לא על בר אֱנָש סָמִיכְנָא

שתי מחרוזות סמוכות ושתיהן מסיימות במשפטים ארמיים שהם שיבוצים מתוך מקורות ארמיים. הראשונה מבין שתי המחרוזות בנויה על דברי תפילתו של רבי אלכסנדרי (ברכות יז ע״א): ״רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות יה״ר מלפניך שתצילנו מידם…״. ופירש רש״י שם: ״שאור שבעיסה — יצר הרע שבלבבנו שמחמיצנו״. שיבץ המשורר דברי רבי אלכסנדרי בשינוי לצורך השיר, והדגיש עניין השעבוד בעזרת הכלל התלמודי ״דינא דמלכותא דינא״ הידוע ממקום אחר (למשל, בבא קמא קיג ע״א). גם השימוש שעושה הזוהר (זוהר, ג, רכז, ע״א) במטבע זה מוסיף לענייננו.

לשונו של הזוהר (ויקהל, ב, רו ע״א) משובצת גם בסוף המחרוזת השנייה, באותו מטבע לשון הידוע לנו מן התפילה לפתיחת ההיכל ״בדיך שמיה״, וטור זה בא בסיכום לנאמר קודמ־לכן על־פי הפסוק המפורסם בתהילים כז, ד. והשיבוץ מן הזוהר מביא אל השיר גם את כל הפירוט בעניין, כפי שהוא במקור הארמי.

בשיר אחר אנו קוראים: ״ידע מה בחשוכא, תעלומות / אליו נגלו כחשכה כאורה״. וכאן השיבוץ מדניאל ב, כב, ואף כאן תורם השימוש בלשון המקור תרומתו לקישור הדברים.

ולהשלים את המעגל נציג מחרוזת נוספת המשתמשת בארמית מתוך השיר ׳דומיה שירה לך׳.

זד יָהִיר שקר מקשיב

 גמרלו אליו תשיב

לְבַטֵּל וְלֶהֱוי חָשִיב

כעפרא דארעא הפקר

וברור כי כאן נזקק המשורר ללשונה של ההכרזה על ביטול החמץ.

ראינו אפוא את המשורר משתמש הרבה בלשון הארמית, והוא משלבה בתוך הרצף של הדיבור, והדברים נכרכים כאחת, כאילו מדובר בשפה אחת ובדברים אחדים. עם זה יש לתת את הדעת, כי רוב המשפטים הארמיים הם שיבוצים הלקוחים מן המקורות — עתים כלשונם ועתים בשינוי — והם בבחינת צירוף כבול ונתון מראש, ושילובם נעשה כיחידה אחת. לפיכך לא נוכל להסיק, כי המעבר מלשון ללשון הוא מעבר חופשי ורצוף. אף זאת יש להדגיש, כי השפעות דקדוקיות מן הארמית על העברית לא מצאנו. אין לנו אם־כן איזו התכה של שתי הלשונות ללשון אחת, אלא שימוש באוצר הביטויים ומטבעות הלשון של הארמית המזומנים לו למשורר בתודעתו, מתוך למדנות שבו, ומוכרים וידועים יהיו אף לקורא, שידע לקשור אותם למקורם, ויבין את הרמזים שטמן בהם המשורר. הרצף נובע מתוך כך שהיחידות הארמיות המשתלבות הן שוות־ערך בתור חלקי משפט; לאמור: ייתכן כי יפתח המשורר בנושא או בנשוא עברי וישלים את המשפט בארמית, ולהיפך. פה ושם ישתמש המשורר וישלב מלים ארמיות בצורה חופשית, אך אלה יהיו בבחינת היוצא מן הכלל המלמד על הכלל

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.

ר׳ דוד בן־ברוך (אזרו נבאהאמו)

נקרא גם ר׳ דאווד בן-ברוך, ר׳ דוד בן-ברוך הכהן, ר׳ דוד בן-ברוך הכהן אזוג וכן ר׳ דוד וברוך. ר׳ דוד בן-ברוך הוא הקדוש המפורסם ביותר במשפחת הקדושים בן-ברוך הכהן. הקדושים האחרים ר׳ ברוך ור׳ ימין הכהן הם נכדיו ובני הדודים ר׳ דוד בן-ברוך המכונה באבא דודו ור׳ פנחס הכהן הם ניניו. ההילולה שלו מתקיימת בג׳ בטבת וממשיכים לחגוג אותה בישראל, בבתים ובבתי-הכנסת על שמו, הקיימים במקומות שונים בארץ. נערץ גם על-ידי המוסלמים.

כל שנה נסעתי לר׳ דוד בן־ברוך. הייתי לוקח אשתי. בהתחלה לא היו חדרים. פעם אחת ישנו כולנו בחדר אחד. ראיתי ככה כל-כך דחוק ונתתי הוראות לשמש והוא בנה לי חדר גדול. היה לי שמה הכל: מיטות, תנור… הסבא שלי הוא שבנה את הגבול של הצדיק. סבא שלי קבור שמה, על-ידו. הערבים הרגו אותו. היו לנו שדות רבים שמה. כשגדלתי רציתי לראות את האיזור והיינו יוצאים כל חנוכה מקזבלנקה ונשארים שמה איזה עשרים יום. היתה לנו משפחה שמה והיינו מתארחים אצלם.

הייתי הולך אליו ומבקש את הברכה שלו ועושה לו הילולה כל שנה. עשיתי נדר. עשה הרבה ניסים. חכם גדול. פעם בא חכם מארץ-ישראל כדי לאסוף נדבות. הגיע ליל ערב פסח ליד ביתו של החכם. ר׳ דוד בן-ברוך היה לבוש לכיל [צמר]. שאל: איפה ר׳ דוד בן-ברוך? אמר לו: בשביל מה אתה רוצה אותו? אמר לו: אני רוצה לבלות איתו את החג. אמר לו: אני הוא. אמר לו: ברוך הבא. לקח אותו החכם עליו השלום לביתו. לקח אותו לבית-מרחץ. נתן לו בגדים. שמח בו בליל-הסדר, הנרות דולקים, הכוסות מוכנות והסדר, נפלה דמעה מעיניו. אמר לו החכם: מה יש? אמר לו: התגעגעתי לביתי. עשה לו ככה עם ידו. הוא נרדם. השד״ר הגיע לביתו, אמר לו: התעורר, הנה ביתך, הנה אשתך, הנה ילדיך, הנה הכל. אמר לו: אתה באמת החכם. אני עבד שלך. כך שמעתי מאלה שהיו בקדוש.

זה כבר ארבע עשרה שנה שאני רגיל לחגוג את ההילולה של הצדיק הזה, ר׳ דוד בן-ברוך. מדוע אני רגיל לחגוג ולערוך את ההילולה של ר׳ דוד וברוך? כאשר הגענו לשדות מיכה, אתה יודע שלפני כן לא עסקנו בחקלאות. הייתי סנדלר, כאן התחלתי לעבוד בשכר יומי. אחרי שנתיים של עבודה בשכר יומי, באתי לסוכנות ואמרתי להם שאין אני יכול יותר לחיות על פרנסה יומית. יכולתי ללכת לעיר.

נתנו לי אדמה וצינורות. התחלתי"לעבוד. אצלנו כאן החתימות צ׳יק צ׳אק. אנחנו מתחילים לחתום מיום ראשון עד יום ו׳ בצהריים. לא ידעתי שחתמתי חוזה עם הסוכנות שאני צריך לשלם להם דרך תנובה. התחלתי לשווק. אחר-כך הבאתי סוחר פרטי והתחלתי למכור. אמרתי: מה אני, גר ברוסיה? פה דמוקרטיה. באו, עשו לי משפט. באותו יום שרציתי ללכת לשופט, ואני לא עשיתי לא עורך-דין ולא שום דבר, אמר לי מישהו: לך תגיד לר׳ דוד בן-ברוך [מצביע על תמונתו] שהוא ישמור עליך.

 הביאו לי חבילת ניירות. הלכתי ליד התמונה ואמרתי: ר׳ דוד בן-ברוך, אתה תהיה העורך-דין שלי. פנו אלי הסוכנות דרך הרבה עורכי-דין. אני הרמתי את עיני לשמים ואמרתי שיש רק אלוהים בשמים ורבי דוד בן-ברוך. הלכתי לבית-המשפט. השופט שאל אותי אם אני יודע עברית. עניתי שכן. שאל אותי: למה לא כתבת מכתב הגנה? עניתי לו: אדוני, במרוקו אני לא יודע מה זה משפט, רק במדינה הזאת למדנו. הוא נתן לי פתק שאקבל עורך-דין בלי כסף. הסכמתי. עורך-דין של הסוכנות אמר: אדוני השופט, אנו יכולים להתחיל את המשפט? השופט ענה: לא, החוק לא נותן לי לשפוט בן-אדם שלא יודע. אסור לי לשפוט אותו. אני מקשיב. אמר לי: תזכור מר פלוני, בעוד חודשיים תבוא. שלח אותי לעורך-דין. לא ידעתי למי לפנות. מנהל הצרכניה אמר לי שהוא מכיר עורך-דין השונא את הסוכנות. קוראים לו פלוני. והוא סגן אלוף בצבא. ביום שהלכנו למשפט הלכתי לעורך-דין. היה לי חומר רב, אבל לפני זה, אני קראתי לעזרתו של ר׳ דוד בן-ברוך, ולא פחדתי להופיע לפני השופט. נכנסתי כמו אריה. הסברתי לו שאני קיימתי את הפסוק ״בזעת אפיך תאכל לחם״. אני מוציא את פרנסתי מהאדמה ואיני גונב מן הממשלה. הראיתי לו את כל הניירות ששילמתי מיסים, מים, חשמל, הכל ושאין חובות. יום אחד היתה ישיבה. עורך-דין שלהם, שלי, השופט ואני. השופט אמר לי: אתה יודע שאתה חתמת על חוזה? עניתי שאם רק מדובר על חתימות, אנו במושב חותמים יום א׳ עד יום ו׳. כל רגע מביאים לנו משהו לחתום, ואם אני לא חותם, יגידו לי שאני לא אקבל מפני שאני מסרב לחתום. אתה יכול להתקשר לסוכנות ולראות כמה חתימות חתמתי.

 גם אז ר׳ דוד בן-ברוך היה מדריך אותי, מראה לי מה להגיד. הייתי לפני השופט כמו אריה. באותו רגע שהיתה הפסקה, קם העורך-דין שלי ואמר: קח את התיק שלך, אתה לא זקוק לעורך-דין שיגן עליך. בעצמך אתה עורך-דין. בקיצור נתנו לי אולטימטום שאני צריך למכור דרך תנובה. לא הסכמתי, ואפילו אמרתי להם, שגם האחרים במושב לא יעשו לפי האולטימטום. החוק אנו מקיימים בארץ דמוקרטית. שאל אותי מדוע אני לא מוכר דרך תנובה׳ עניתי לו שאני מחכה חמישה חודשים כדי שיהיה לי מה למכור. אני מתחיל לשווק. הניירות שלי עוברים מפקיד לפקיד ועד שהם משחררים את הכסף, עוד פעם מתחיל הסיפור אצל מזכיר הכפר. והוא שוב מבקש שאני אחכה חודש ועוד חודש וככה עברו כבר תשעה חודשים, ואני במה אחייה את ילדיי אמרתי לו שאם ישלמו לי את התוצרת החקלאית על המקום, אמכור גם לתנובה.

 אני לא פסלתי אותה. להיפך. בסוף סלחו לי ובפסק הדין יצאתי זכאי. השופט אמר לי: כמוך אנו צריכים במדינה. מאותה שנה התחלתי לערוך הילולה לר׳ דוד בן-ברוך. קיבלתי פסק הדין בסוכות, ובטבת התחלתי לערוך את ההילולה. וכך אני עושה כל שנה. השנה הראשונה שחטתי כבש, עופות, הזמנתי אנשים ובאו גם לא מוזמנים. לא אני מזמין, ר׳ דוד בן-ברוך מזמין. אני רק העבד שלו. והילדים שלי יהיו גם עבדים שלו. אני מצווה עליהם שהם ישמרו על המסורת. בטוח.

מתוך ויקיפדיה

רבי דוד בן ברוך הכהן אזו"ג (נפטר ב-16 בדצמבר 1784) היה רב ומקובל במרוקו. מקום קבורתו נודע כאחד מאתרי התפילה המפורסמים במרוקו, ובפרט ביום הילולתו ג' בטבת, בו נוהגים המונים לעלות לציונו ולהתפלל.

קורות חיים

רבי דוד הכהן הוא בנו של רבי ברוך, נצר לשושלת חכמים ממשפחת הכהן אזו"ג שבמרוקו, שלושה פירושים ידועים לנו על שם המשפחה אזו"ג:

• א. אזו"ג ראשי תיבות אלמנה זונה וגרושה לא יקח, כפי הציווי על הכהנים.

• ב. בשפה הברברית המילה "אזוג" פירושה הגדול, וכאילו נקרא רבי דוד בן ברוך הכהן הגדול.

• ג. המילה "אזוג" רומזת לשם האזור שחי בו רבי דוד, "אגזו נבהמו" מרוקו.

רבי דוד בן ברוך הכהן, היה שד"ר (שליח דרבנן) שחי בירושלים ובטבריה והגיע למרוקו להרי האטלס כדרך השד"רים שיצאו בשליחות הקהילות שבארץ ישראל לאסוף כספים ותרומות עבור תושבי הארץ שחיו בדוחק כלכלי.

יהודי המקום העריצו את רבי דוד ואת חוכמתו,מינו אותו לרבם ומנהיגם הרוחני, ולא נתנוהו לשוב לארץ ישראל.