ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן 

מאן בעי חיי              סמא דכולא

שומע יהיה               תוכחת מגֻולה

הקריאה המתגרה ״מאן בעי חיי…״ הולכת בעקבותיו של רבי אלכסנדרי שהכריז (עבודה זרה יט ע״א): ״מאן בעי חיי, מאן בעי חיי״. בדברי התשובה הפנה את המבקשים אל פסוק מפורש (תהילים לד, יג): ״מי האיש החפץ חיים… נצור לשונך מרע״. שאלתו של רבי אלכסנדרי הייתה בארמית, בלשון הדיבור. תשובתו הציעה את הפסוק העברי מן המקרא. מעין זה עושה המשורר שלנו. הוא פותח בשאלה הארמית ומשיב תשובה עברית, ואף היא יסודה בפסוק (משלי בז, ה): ״טובה תוכחת מגולה…״. ועל רקע פסוקו של רבי אלכסנדרי, שבו מתבקש הפונה לשתוק, מתבקש הוא כאן להאזין ולשמוע לתוכחה הארוכה, הקוראת לו לתת דרכו על לבו ולשוב בתשובה שלמה. מכל־מקום, הלשון הארמית המעלה את שאלתו העתיקה של רבי אלכסנדרי בלשונה המקורית, מקנה לדברים קשר ורצף ומוסיפה חיזוק לשאלה ולתשובה,

בדרך דומה נמצא לשונות ארמיים משולבים בתוכחה ׳יום בו דר עליות׳  כגון במחרוזת השמינית המזהירה את אלה אשר ״מלבינים פני חבריהם ברבים / עד אזיל סומקא ואתי חוורא״, והדברים מעלים לפנינו את לשון הגמרא (בבא מציעא נח ע״ב): ״כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, דאזיל סומקא ואתי חיורא״. ובכן אף לשון הגמרא משלבת עברית בארמית, אלא שבדברי הגמרא המשפט בארמית הוא נימוק לכך שהמבייש את חברו דומה לשופך דמים. השיר המצטט את הגמרא יוצא מתוך ההנחה שהקורא מכיר את העניין, והשיר רק מזכיר לו עד היכן דברים מגיעים: ישנם כאלה המלבינים פני חבריהם ברבים עד שאוזל הסומק מפני המתבייש ובא בהם חיוורון. לפיכך— .המסקנה העולה מבין השורות — דומים הם לשופכי דמים. וברור שהשימוש בארמית מוסיף משנה־תוקף לקשר שבין המקור בגמרא לשימוש השירי שבפיוט. נציג דוגמאות נוספות מן הפיוט ׳אל אלוקים ך,׳״

נפשי לעבדו בקשה

 מי מעכב שאור שכעסה

 ומלכות קשה

 דינא דמלכותא דינא

אחת מאתו שאלתי

אותה אבקש בבית ה׳ שבתי

כי בו בטחתי

לא על בר אֱנָש סָמִיכְנָא

שתי מחרוזות סמוכות ושתיהן מסיימות במשפטים ארמיים שהם שיבוצים מתוך מקורות ארמיים. הראשונה מבין שתי המחרוזות בנויה על דברי תפילתו של רבי אלכסנדרי (ברכות יז ע״א): ״רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות יה״ר מלפניך שתצילנו מידם…״. ופירש רש״י שם: ״שאור שבעיסה — יצר הרע שבלבבנו שמחמיצנו״. שיבץ המשורר דברי רבי אלכסנדרי בשינוי לצורך השיר, והדגיש עניין השעבוד בעזרת הכלל התלמודי ״דינא דמלכותא דינא״ הידוע ממקום אחר (למשל, בבא קמא קיג ע״א). גם השימוש שעושה הזוהר (זוהר, ג, רכז, ע״א) במטבע זה מוסיף לענייננו.

לשונו של הזוהר (ויקהל, ב, רו ע״א) משובצת גם בסוף המחרוזת השנייה, באותו מטבע לשון הידוע לנו מן התפילה לפתיחת ההיכל ״בדיך שמיה״, וטור זה בא בסיכום לנאמר קודמ־לכן על־פי הפסוק המפורסם בתהילים כז, ד. והשיבוץ מן הזוהר מביא אל השיר גם את כל הפירוט בעניין, כפי שהוא במקור הארמי.

בשיר אחר אנו קוראים: ״ידע מה בחשוכא, תעלומות / אליו נגלו כחשכה כאורה״. וכאן השיבוץ מדניאל ב, כב, ואף כאן תורם השימוש בלשון המקור תרומתו לקישור הדברים.

ולהשלים את המעגל נציג מחרוזת נוספת המשתמשת בארמית מתוך השיר ׳דומיה שירה לך׳.

זד יָהִיר שקר מקשיב

 גמרלו אליו תשיב

לְבַטֵּל וְלֶהֱוי חָשִיב

כעפרא דארעא הפקר

וברור כי כאן נזקק המשורר ללשונה של ההכרזה על ביטול החמץ.

ראינו אפוא את המשורר משתמש הרבה בלשון הארמית, והוא משלבה בתוך הרצף של הדיבור, והדברים נכרכים כאחת, כאילו מדובר בשפה אחת ובדברים אחדים. עם זה יש לתת את הדעת, כי רוב המשפטים הארמיים הם שיבוצים הלקוחים מן המקורות — עתים כלשונם ועתים בשינוי — והם בבחינת צירוף כבול ונתון מראש, ושילובם נעשה כיחידה אחת. לפיכך לא נוכל להסיק, כי המעבר מלשון ללשון הוא מעבר חופשי ורצוף. אף זאת יש להדגיש, כי השפעות דקדוקיות מן הארמית על העברית לא מצאנו. אין לנו אם־כן איזו התכה של שתי הלשונות ללשון אחת, אלא שימוש באוצר הביטויים ומטבעות הלשון של הארמית המזומנים לו למשורר בתודעתו, מתוך למדנות שבו, ומוכרים וידועים יהיו אף לקורא, שידע לקשור אותם למקורם, ויבין את הרמזים שטמן בהם המשורר. הרצף נובע מתוך כך שהיחידות הארמיות המשתלבות הן שוות־ערך בתור חלקי משפט; לאמור: ייתכן כי יפתח המשורר בנושא או בנשוא עברי וישלים את המשפט בארמית, ולהיפך. פה ושם ישתמש המשורר וישלב מלים ארמיות בצורה חופשית, אך אלה יהיו בבחינת היוצא מן הכלל המלמד על הכלל