מורשת יהדות מרוקו

מטבעות הלשון הארמיות נטולות מכל המקורות הקדומים שלשונם ארמית, החל בספרי המקרא ועד לתלמוד ולזוהר וללשונות הארמיות שבתפילה. יש באופי זה של שיבוץ הארמית ברצף הדיבור העברי, כדי ללמד הרבה על לשונם העברית של תלמידי־החכמים במארוקו ובשאר קהילות בצפון אפריקה ובמזרח, שהלשון הארמית השגורה כל־כך בפיהם של הלמדנים מבצבצת ועולה בתוך הכתיבה העברית. זו ״ארמית משובצת״ בעיקר, שכן הדובר אינו בונה משפטים חדשים וצורות חדשות של כתיבה חיה או של דיבור חי, אלא הפסוק נופל לפיו מתוך אותו מאגר של בקיאות במקורות, ושימושו בהם הוא כשימושו בפסוקי המקרא המשובצים ובניבי לשון קפואים וכבולים, עם שינויי גוף או זמן הנדרשים לצורך האמירה. נראה לנו, כי כך הוא הדבר באופן כללי יותר גם בספרות ההלכה, אם כי בספרות זו השימוש בארמית הוא חופשי יותר, אף־על־פי־כן כאשר בא קטע ארמית בתוך רצף עברי יש לשער כי הוא מעלה לשונה של סוגיה נתונה ודברים שאמרו אמוראים. כמובן, תוך השי­נויים הנדרשים לעניין המסוים.

לא נוכל לסיים מאמר זה בלי לראות את משוררנו ברצף הדורות, לאמור: מה היה יחסה של השירה העברית לארמית עד לרדבא״ח, והאם יש חידוש בדרך השימוש שראינו כאן, או שמא זו דרכם של משוררים שקדמו לרדבא״ח.

שאלה זו מעלה לפני הקורא את ביקורתו המפורסמת של אברהם אבן־עזרא  נגד הפיוט הקדום במזרח. כאשד הוא תולה דבריו ב״ארי שבחבורה״, בהקליר. כזכור, הנקודה השנייה בהתקפתו של הראב״ע הייתה נגד אוצר המלים הבתר ־מקראי, שהקליד משתמש בו. עיקר נימוקו הוא, שבתלמוד באות מלות נכריות ״ואינמו לשון הקודש״. סתם דבריו ולא פירש מה הוא כולל בלשון־הקודש. לשון המשנה לשון־ קודש היא וראויה לבוא בשיר או לא ? לשונות נכריות הן הרומית והיוונית שבמשנה ובתלמוד או שמא גם המלים הארמיות נכריות הן ? יתר על כן, מה הוא יחסו של אבן־עזרא למלים הארמיות השאולות בעברית? מכל־מקום, מתוך תשובתו של הראב״ע על הקליר ומתוך כך שידוע לנו על הדרישה הפואטית לפוריזם מקראי בדבריו העיוניים של משה אבן־עזרא נוכל לומר, כי שירת ספרד הקלאסית דחתה מכל־וכל שימוש בארמית בשיר העברי. אכן לא נמנעו משוררי ספרד מלכתוב שירים בארמית. אך אלה שירים שכולם ארמית, ונכתבו כך משום טעמים מיוחדים או מתוך שרצו לתת ביטוי לדברי הנבואה המורחבים בתרגום הארמי, שהיו אמונים עליו בלימוד המקרא. בין כך ובין כך לא נמצא ארמית משולבת בתוך טקסט עברי אלא מעט והדבר משתנה ככל שנתרחק יותר מתקופת ״תור הזהב״. השימוש החופשי למדי של רדבא״ח בארמית משובצת יש בו משום מאפיין לשירה העברית במאות האחרונות, בעיקר בשירתם של משוררים תלמידי־חכמים. ועוד עלינו לזכור, כי לא הכל נהו אחרי דרך זו, שכן מסורת השיר חזקה על המשוררים ומנעה מהם לסטות מדרכם של המשוררים שקדמו להם. ולא הכל העזו לנהוג באותה חופשיות כדרכו של רדבא״ח.

הערת המחבר : על שליטתו המלאה בארמית נוכל ללמוד משיריו הארמיים הכתובים ברצף הדברים ותוך שימוש יוצר בלשון הארמית. השימוש היוצר ניכר יפה מתוך שימוש בשיבוצים שוני הוראה, כגון בשיר ׳חבל על הדין שתא, עבר עקתא רבתא, תלת דפורענותא, חרבא כפנא ומותנא׳ (ת״ל, פז) הלשון ״תלת דפורענותא״, המתייחם בדרך אל שלוש הפטרות הפורענות שבימי ביז־המצרים, מציין כאן שלוש פורענויות ממש כפי שמונה המשורר.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

השכבה העשירה, האליטיסטית, שממנה יצאו רוב בני התורה, היתה גם השכבה הראשונה שנפתחה לתהליכי המודרניזציה, לתרבות צרפת ולפעילות ״אליאנס״. מדברי הרב יוסף משאש עולה חשש שקיימת סכנה להמשכיותו של עולם לומדי התורה: וגם תופשי התורה, התחילו ליפרד מחיק אמם, ולצאת אחד אחד איש לבצעו, כי גם הם נפשם אותה לטעום ממטעמי העת החדשה. ובכן עמודי התורה התחילו להתרופף, ואין סומך, אין תומך, ואין מוכיח כשער.

לפיכך אמר הרב יוסף משאש שהרב זאב הלפרין ״הציל״ את ״עולם התורה״ של יהודי מרוקו: ואך האל המושיע, גמלנו כרוב חסדיו, וזיוג לנו זווג נאה מעבר לים, מעיר לונדון בירת בריטאנייא, והוא יליד וגדול רוסייא, מר ניהו רבה, דכיילי ליה בקבה רבה, חכם בחכמתו, צדיק באמונתו, גומל חסדים טובים, זכה וזכה את הרבים, כמוהר״ר זאב וואלף היילפערין, יתשל״א, וזה הדבר הגדול אשר פעל ועשה…

הרב הלפרין השתקע במקנאס. הוא הקים בה רשת חינוך יהודי חדשה על פי דגם ושיטות לימוד אותן רכש בישיבת וולוז׳ין. הוא יסד במקנאס את ישיבת ״בית אל״, שהיתה הישיבה הראשונה במרוקו שיושמו בה שיטות לימוד ליטאיות. מאוחר יותר איחד הרב הלפרין את ״בית אל״ עם ישיבת ״עץ חיים״ המקומית, שנבנתה על פי נורמות לימוד התורה והארגון של ״בית אל״. לימוד התורה בישיבת ״בית אל״ התנהל בשיטה שונה וזרה לחלוטין לזו שהיתה מקובלת על רבני המקום.

כמו כן הקים הרב הלפרין מערך ארגוני וכספי פורמלי שתמך בישיבה, וזאת בניגוד לאווירה הבלתי פורמלית והבלתי מחייבת שהיתה מקובלת עד אז בניהול תלמודי תורה ובחינוך בכלל. בישיבות שהקים ניהל הרב הלפרין תמהיל של לימודי קודש ולימודי חול. ההורים לא שלחו את ילדיהם ללמוד בישיבה שאין בה לימודי חול, כיוון שאלה שימשו כאחד האמצעים להשגת פרנסה נאותה במרוקו הקולוניאלית.

בחינת פעילותו החינוכית של הרב הלפרין במרוקו לעומת מה שהתרחש בליטא במהלך המאה ה־19 תצביע על נקודות דמיון אך גם על שוני.

החוקר שאול שטמפפר מצביע על מספר אסטרטגיות חינוכיות שעמדו לרשות החברה המסורתית כנגד אתגר המודרניזציה במאה ה־19: שינוי ושיפור של דרכי הלימוד, אימוץ שיטות ארגון חדשות, שילוב לימודים כלליים במערכת הלימוד המסורתית, ותיקון החברה. במאה ה־20, ובפרט לאחר מלחמת העולם הראשונה, האסטרטגיה התמקדה בעיקר כהתבצרות חינוכית ופיזית של עולם התורה. נבחן את פעולותיו של הרב הלפרין במרוקו בהתאם לאסטרטגיות האמורות ובהשוואה למתרחש אז בליטא.

1. שינוי ושיפור של דרכי הלימוד. גישה זו התבססה על ההנחה שנטישת לימוד התורה וקיום המצוות נבעה מדרכי לימוד בלתי נכונות. אין פגם בתורה אבל צריך לשכלל את דרכי ההוראה ולהתאימן לרוח הזמן. המצדדים בגישה זו חיפשו אופן לימוד נכון יותר. גם אם החידוש לא הונהג כדי להתמודד עם המודרנה הוא יכול היה לשמש אמצעי יעיל לכך, מאחר שעמד בפני ביקורת החשיבה המודרנית והיה בו כדי לבטל את כוח המשיכה של ההשכלה ולהחזיר את הסדר שהתקיים בעבר בחברה היהודית.

החינוך המסורתי היסודי במרוקו ואף החינוך המתקדם, יצרו קשר הדוק בין החינוך לבין הפולחן, על ידי פרישת חומר הלימוד על פני השנה לפי מחזור החגים והמועדים השנתי. התלמידים שהגיעו לרמת מיומנות גבוהה יותר קראו קטעים מספרי הקודש ופירושם בבית הכנסת, באופן יומיומי או שבועי. הרב זאב הלפרין הנהיג שינוי הפוך לדרך לימוד זו, בנוסח המהפכה שהתרחשה בליטא במאה הקודמת – השיעור היומי התקיים כל ימות השנה ולא ניתנו שיעורים מיוחדים.

לא נבחרה בכל תקופת לימוד מסכת אחת, והשיעורים ניתנו כסדר הגמרא. התחילו במסכת ברכות וסיימו במסכת נידה וחוזר חלילה ללא דילוגים. גישה ליטאית זו, שהתפתחה במאה ה־19 והונהגה במרוקו על ידי הרב הלפרין, טענה שיש ללמוד את כל התורה כל הזמן.תפיסתו המכוננת של ר׳ חיים מוולוז׳ין היתה שלא השיעור המועבר על ידי הרב הוא שממלא תפקיד מרכזי בחיי הישיבה, אלא הלימוד העצמי (ראו ספרו נפש הח״ם שער ד). בישיבת וולוז׳ין שבליטא הלימוד היה עצמי, לא היתה תוכנית כללית שחלה על כל בני הישיבה. לא היתה חובת נוכחות, היו תלמידים שבדרך קבע לא באו כלל לשיעורים, ובמובן זה ישיבת וולוז׳ין שימשה כמקום לימוד יותר מאשר מקום הוראה, גם אם יוחד בה מקום נכבד להוראה.