מקדם ומים-כרך "ז "-שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו מאיר קנפו(רמון)

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)מאיר כנפו 2

בעיר מכנאם נמשכה החקירה האכזרית. הקור הנורא צבט בעורי בלילות, היה לי חום גבוה מהפצעים שבכפות רגליי ומשריר הכתף השמאלי שנחתך בזמן שתלו אותי בחבלים במתקן מיוחד לכך.

לא איבדתי את ההכרה אך הייתי מטושטש לגמרי ותלוש ממה שקורה סביבי. החוקרים סירבו לאפשר טיפול רפואי בי ואפילו דחו את בקשתי לקבל אספירין להורדת החום והכאבים. כמו כן סירבו לתת לי שמיכה לכיסוי במשך השעתיים ולפעמים פחות שהיו לי בתא בלילות היותר קרים בעיר מבנאס.

בוקר אחד בסביבות השעה 10 כמדומני שמעתי מחדר התחנה פרקי תהלים שנאמרו מפי מאות יהודים בחוץ ולאחר מכן פרקי קוראן, ולא הבנתי מה קורה. השומרים שפניתי אליהם סירבו לומר לי מה פשר התפילות בחוץ. בחדר ששהיתי בו היה גם חלון הפונה למרכז תחנה זו, ובו ברזייה. נכנסה בחורה ושתתה מהמים. מיד הבנתי שזו יהודייה, כי ערבייה לא תעז לשתות בזמן הרמדאן. קראתי לה ושאלתיה לפשר התפילות. היא ענתה לי שהמלך מת לפני ששוטר גירש אותה משם.

מחשבות חלפו במוחי: האם אוכל לנצל את הבלגן שהשתרר בוודאי באותו יום במרוקו ואשר יימשך עד לקבורתו של המלך ולברוח מתחנה שהייתה שמורה על ידי שוטרים חמושים בתתי־מקלעים?

ניסיתי לקום שוב ולעמוד על רגליי, אך לשווא; הכאבים היו נוראים, מה גם שלא היו לי לא בגדים ולא נעליים.

באותו יום כבר לא ראיתי את החוקרים, והשמירה עלינו דוללה למינימום; אך כדי לברוח צריך גם עזרה מבחוץ, וזו לא הייתה. בשעות הערב הופיעו שלושה חוקרים, הוציאוני מהתא ולקחוני למתקן תת־קרקעי, ושם אחד מהם דרך את אקדחו, הצמיד אותו לרקתי ואמר לי: ״נמאס לנו מהשקרים שלך. כרגע אין לנו מה להפסיד, המלך מת, וכבר לא יהיה בית מלוכה במרוקו, ואף אחד לא ישאל כבר איך נהרגת. תדבר, ספר את האמת או שנחסל אותך כאן״.

התחלתי למלמל ״שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד״, ובתעוזה בלתי רגילה התחלתי להוציא עליהם פרטים שקלטתי בזמן העינויים, כאשר חשבו שאני מעולף, דוגמת פרטים מדויקים על משפחותיהם, האישה שילדה לפני ימים מספר, האבא שרכש חנות מכולת במכנאס וכו'. אמרתי להם: ״אנו יודעים הכול על משפחותיכם, ואם תפגעו בי לרעה או תחסלו אותי, חבריי יתנקמו לא רק בכם אלא גם בבני משפחותיכם״.

השתררה תדהמה בקרבם, כי לא ציפו לתגובה כזו. הם היו המומים, ולאחר שניות נוכחתי שתגובתי הצילה אותי. הם נתנו לי מספר אגרופים, גידפו אותי כרגיל מאז מעצרי גידפו את הציונות, את היהדות, אך החליטו להחזירני לתאי. עוד יום של סבל עבר.

למחרת הופיע בתאי גבר לבוש בקפידה והציג את עצמו כמפקד משטרת מכנאס, וסיפור לי שהיה קודם מפקד משטרת העיר מוגאדור (אסוירה). מזכירתו שם הייתה יהודייה, ולו חברים רבים בקהילה היהודית באסוירה. הקשבתי לו, אך לא נתתי אמון לא בדבריו ולא בטוב לבו. הוא הוסיף: ״נפלת בידי רוצחים פנטיים, ואני מרחם עליך. הם הוזעקו לעיר הבירה רבאט ללוויה של המלך, ולכן באתי לעזור לך. האם זקוק אתה לדבר מה?״ הראיתי לו את כפות רגליי ואת הכתף השמאלית שהתנפחה בצורה חמורה ביותר. אמרתי לו שאני קודח מחום. קצין זה עמד על מצבי הפיזי הקשה והציע את עזרתו. באותו יום הביא אותי בפני ״שופט״, וזה נתן הוראה לאשפז אותי.

מצבי החמיר, והרופא הצרפתי בבית החולים אמר שאני ״כמו מת״. האחות היהודייה הבינה שאני מת, והודיעה על בך לאנשי הקהילה היהודית.

לאחר ימים מספר השתפר מצבי, והועברתי לכלא סידי סעיד הנוראי; ומשום מה לפרוזדור הנידונים למוות. שם הוכנסתי לחדר צינוק שבו היה בור ששימש כשירותים  וברז מים. בבית כלא זה היו מוחזקים יותר מאלף אסירים. חלקם לא הועמדו מעולם למשפט.

בחדר הצינוק שהוחזקתי בו לא הייתה כל מיטה, אפילו לא מבטון. לא התאפשר לי לקבל עיתון, ספר, עט, נייר מכתבים, וישבתי על הרצפה הקרה ללא כל מעשים. בלילה ניתנו לי שתי שמיכות שעזרו לי להתגבר על הקור הנוראי, אך לא נרדמתי בלילות מרוב גירוד כי השמיכות מלאות כינים. כן אפשרו לי להחזיק סיגריות וגפרורים, ולכן יום יום שרפתי גפרורים ובהם ציירתי על הקיר עיגול וספרתי את החורים הקטנים הנגרמים מהסיד שבקירות.

 האם אצא מהתא הזה שפוי? כל היום לא נפתחה דלת חדר צינוק זה ולא התאפשר לי לצאת לאור.

בבוקר בשעה 6 היו הנידונים למוות שעבדו בפרוזדור זה עוברים מתא לתא ואוספים את השמיכות, ובערב מחזירים אותן. הקור גם ביום היה נורא. לא טעמתי את האוכל של הכלא, שהיה מורכב ממרק סמיך שכאשר התקרר נהיה בלוק בצלחת הפח. הקהילה היהודית במכנאם דאגה להעביר אליי כל יום לחם עגול ובו סרדינים. יום יום אכלתי סרדינים, ולא יכולתי יותר. ביקשתי מהסוהר להודיע לקהילה על כך, ואכן למחרת שינוי, ובמקום הסרדינים מצאתי… טונה.

כל כך רציתי לקבל עיתון או ספר, אך לשווא. סירוב מוחלט של הנהלת הכלא. יום אחד נפתח האשנב של התא, ונידון למוות הציע לי ספר בצרפתית. חשבתי תמורת סיגריות, אך טעיתי. הוא רצה שאתאסלם לפני הוצאתו להורג. כך, הוא האמין, ילך ישירות לגן עדן. צחקתי על הצעה זו וסיפרתי לו שאצלנו היהודים הגיור מתארך שנים עד שהרב מאמין ביושרו של מבקש הגיור. זה לא עניין אותו, וזה לא מה שכתוב לפידבריו בקוראן. לאחר שיחה ארוכה אתו הוא התפשר על קבלת הסיגריות, ואני נהניתי מקריאת הספר Des Souris et des Hommes (״העכברים והאנשים״) של ג׳ון סטיינבק. פעמים מספר קראתי ספר זה, עד שנלקח ממני. אותו נידון למוות לא ראיתי יותר, ואינני יודע אם הוא נשלח לגן עדן או לגיהנום.

עבר זמן, ויום אחד הוציאוני מהתא שבו שהיתי בבדידות נוראית והכניסוני לתא שבו היו כבר שמעון קרן, מישל קקון ומקס מלכה. מצבי השתפר, והחברים אפשרו לי לישון על מיטת הבטון היחידה בתא. יכולנו לשוחח ואפילו ללמוד מתמטיקה מ״המורה״ שלנו שמעון קרן. לאחר כמה חודשים ובעיסקה חשאית בין בית המלוכה ו״המוסד״ יצאתי ל״חופשת חג״ לארבעה ימים תמורת ערבות כספית וחתימת ״שני דודים״. בזהירות הנדרשת התקשרתי לרישר (היום שלמה אלמוג: אז מפקד ״מקהלה״) והודעתי לו על רצוני להסתלק במהירות ממרוקו. הוא הבטיח את מלוא עזרתו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2014
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר