מפטיר והפטרה פרשת קורח בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת קורח בנוסח יהודי מרוקו
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –
מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
כדרך שהיה ל " מעמד " של כל קהל מרכזי וחשוב נציג ב " מעמד " העירוני, כך היה גם לחכמי הקהלים " מרביצי תורה " גוף מרכזי עירוני, אשר דן והחליט בסוגיות דתיות, מוסריות ומשפטיות, ובפרט היה פעיל בחקיקה. מפעילותו של גוף זה בסלוניקי, באיסטנבול ובצפת, " בית הוועד " נשארו בידינו הסכמות, תקנות, רבות בכל תחומי החיים. ההשתתפות בגוף זה הייתה כנראה ייצוגית, בשם הקהל שבו כיהנו " מרביצי תורה ".
ולאו דווקא על פי חשיבותם האישית. באיסטנבול הייתה גם מערכת היררכית של שיפוט וסמכות רבנית, כאשר בראש הסולם עומד אב בית הדין של כלל קהלי העיר, בתפקיד זה נשאו אישים מפורסמים כרבי קָפשָאלי, רבי אליהו מזרחי, רבי אליהו הלוי ורבי יוסף מטרָני ואחרים.
הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו
בכל קהל של יוצאי ספרד ופורטוגל נבחרה הנהגה שנקראה " מעמד ". המעמד נבחר לזמן קצוב : שנה, שנתיים או תקופה ארוכה יותר, במועד קבוע בשנה. בדרך כלל היו מיצגים בו במספר שווה : העניים, הבינוניים והעשירים, אף שהעשירים היו בדרך כלל מיעוט קטן בקהל.
בני כל מעמד כלכלי יכלו לבחור אך ורק את נציגי מעמדם. לרוב מינו חברי המעמד היוצא את חברי המעמד הנכנס מתום בני מעמדם, ורק בהליך הבחירה הראשון נבחרו הנציגים על ידי כלל בנו אותה שכבה כלכלית. כתוצאה מכך הייתה ההנהגה מורכבת בדרך כלל ממספר מצומצם של שמשפחות שמינו את בניהן אחריהן.
השלטון היה בדרך כלל בידי העשירים והבינוניים. מתוך המעמד, ששימש כמעין מועצה עירונית, אשר כלל בדרך כלל בין שישה לשמונה חברים, נבחרו בעלי התפקידים, הפרנסים, שניהלו בפועל את כל ענייני הקהל וייצגוהו בפני גורמי שלטון או גורמי חוץ, הגזבר ובעלי תפקידים אחרים.
הפרנסים נבחרו בדרך כלל משכבת העשירים והבינוניים, הם שימשו בתפקיד לסירוגין או ברצף, בחלק מן התקופה שלה נבחרו, ואחר כל הוחלפו בחברים אחרים של המעמד. המעמד שימש למעשה כגוף מייעץ וכגוף המחליט בשאלות שהופנו אליו מהפרנסים.
לבד מן המעמד היו בכל קהל גם מעריכים. אלה נבחרו על ידי האסיפה הכללית של כל ראשי בתי האב בקהל ( ובקהלים מסוימים , רק אותם ששילמו מסים ), כדי לקבוע את שומת יחידי הקהל ואת שומת הקהל בתוך השומה הכללית של כל קהלי העיר. יש קהלים שבהם הם פעלו בנפרד מן המעמד ובלא תלות בו, ויש קהלים שבהם המעמד הוא שמינה את המעריכים מתוך חברי הקהל, אבל לא מתוך חברי המעמד.
אחד המעריכים הללו היה אחראי על השומה הכללית וחלוקתה בין הקהלים השונים, כיוון שהשלטונות הטילו ברוב המקומות את המסים באופן קיבוצי, על כלל יהודי המקום. בסלוניקי, למשל, מינו או בחרו לפרקים אדם שהיה ממונה במשך תקופה ארוכה על תשלום המס הכללי, ובשכר זה הוא נפטר מתשלום מסים.
צורה זו של תשלום המס איפשרה לקהלים לפטור ממס אנשים שנראו להם ראויים לפטור, כגון חכמים, עניים וכדומה. בקהילות העירוניות והכפריות שבפרובינציות העותמניות נבחרו לעתים אנשים מהמנהיגות הציבורית למלא שליחויות של כלל הציבור ולייצגו בעניינים שהיו תלויים ועומדים בין כלל הקהלים במקומם לבין השלטון המרכזי.
כל דרך משל נשאו בשליחויות כאלה באיסטנבול רבי משה אלמושנינו ורבי יהודה קובו משלוניקי ואחרים. לפרקים הנציגים הללו פונים אל החצרנים היהודים, המקורבים לשלטון המרכזי, אם לשם סיוע בהסדרת עניים עם השלטון המרכזי או המקומי.
אם כדי להריע בסכסוכים קהילתיים שלא נמצא להם פתרון בקהילה המסוכסכת, ואם כדי לאיים על אַלָמים, שאינם נשמעים למנהיגות או לפסיקת בתי הדין במקומם, כדי שהם יביאו להתערבות השלטון המרכזי ויכפו עליהם משמעת.
כשם שהיה בכל קהל וקהל " מעמד " נבחר שהיה אוטונומי לנהל את הקהל, כך היה לכל קהל וקהל גם חכם הקרוי " מרביץ תורה ". מרביץ התורה, בניגוד לחברי המעמד, למעריכים ולמנהיגים שנבחרו למשימות מיוחדות, היה שכיר, וממילא מעמדו ומצבו בקהל היה שונה.
הוא נבחר על ידי המעמד ובהסכמת כל הציבור. הוא שירת את ציבור קהלתו על פי חוזה, לתקופת זמן קצובה. היו חוזים לפרקי זמן קצרים של שנים ספורות והיו חוזים לתקופות ארוכות יותר. אים המשרה מקנה כהונת עולם, אך כי היו חכמים רבים ששירתו בה כל ימיהם.
בדרך כלל הייתה תחרות קשה על משרת מרביץ התורה בקהלים המרובים של ערי האימפריה הגדולה – איסטנבול, שלוניקי, אדירנה, בורסה, צפת, דמשק, קהיר ואלכסנדריה.
מספר המועמדים לתפקיד היה גדול, ואף כשהיו בעיר אחת עשרות רבות של קהלים שבכל אחד מהם היה חכם – היו מועמדים מרובים בעלי כישורים שניסו לזכות בכל משרה.
למרות זאת, היו מאישים בעלי יוקרה רבה אשר שימשו בו זמנית כחכמים בשני קהלים. סכסוכים רבים נוצרו בקהלים על רקע מינוי החכם ותפקודו. גם בערי השדה ובקהילות הקטנות נוצרו לעתים חיכוכים רשים סביב הבחירה לתפקיד זה.
סכסוכים בין מרביצי תורה של קהלים שונים לבין עצמם היו חזיון נפרץ, ובפרט במקומות קטנים, שבהם שאפו חכמים להנהיג את כלל הציבור במקום, ונוצרו ניגודים אישיים, ניגודים בפסיקה הלכתית וניגודים בתפיסת עולם בין החכמים.
במאה ה-17 פשטה יותר ויותר התופעה, שמרביצי תורה נתמנו בקהלים ( אפילו באיסטנבול ) לא על פי כישוריהם או בחירת קהלם, אלא עקב התערבותם של גורמים שלטוניים ועקב לחצם.
התערבות זו הייתה לרוב תולדת פנייה של קבוצת בעלי עניין מתוך הקהל, שביקשה לכפות את רצונה ואת מועמדה על הכלל. לפרקים לא בחלו אלה אף באלימות גופנית ובמאסרים בקרב מתנגדיהם.
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
העורך : אשר כנפו
ד״ר יגאל בן-נון
אוניברסיטת פריס 8
בחינה מחודדת של סוגיית הסלקציה של העולים ערב עצמאותה של ממרוקו
מתחילת שנות החמישים נחלקה ההנהגה בישראל ושליחיה במרוקו בנושא הערכת מידת הסכנה לחיסולה הפיזי של יהדות מרוקו ולהצדקת הצלתה המיידית. להכרעה בסוגיה זו הייתה זיקה ישירה לנושא הפעלת כללי סלקציה כדי לברור מי זכאי לעלות לישראל ומי לא על-פי קריטריונים שהשתנו מעת לעת. תומכי ההצלה המיידית שצפו כליה ליהודים כאשר מרוקו תקבל את עצמאותה תמכו בביטולה של הסלקציה כיוון שמדובר בשעת חירום. לעומתם טענו הגורמים שסברו שאין נשקפת סכנה מיידית ליהדות זו שלאור המצב הכלכלי הקשה בישראל, יש קודם להכשיר את הקרקע לקליטתם של היהודים ושהכשרה זו תתבצע גם בישראל וגם במרוקו.
ללא קשר לויכוח ענייני זה, צצו התבטאויות נגד עצם עלייתם של יהודים מצפון-אפריקה מתוך עמדות שאין מנוס אלא לכנותן גזעניות שטענו שעולים אלה עלולים להשפיע לרעה על אופייה של החברה הישראלית ועל רמתה התרבותית. למרות תחושת הצורך "להציל" את יהדות מרוקו בטרם פורענות, ניסחו נציגי הסוכנות היהודית בקפידה סידרה של מגבלות על הגירת משפחות לישראל שהונהגו בנובמבר 1951. הנהגת הקהילה היהודית במרוקו נפגעה בעיקר מן העובדה שמגבלות הסלקציה לא הונהגו בעבר כאשר רוב ההגירה לישראל הגיעה מאירופה אלא רק בתקופה בה כ- 71% הגיעו מארצות ערב.
סוגיית הסלקציה כה מורכבת וטעונת משקעים רגשיים, עד שנוטים לשכוח שהמדובר לא בוויכוח על נושא אחד ויחיד, סלקציה כן או לא, אלא במספר ויכוחים שחצו את ההנהגה ואת הציבור בישראל. קשה יהיה אם כך לערוך אבחנה פשטנית בין"הטובים" לכאורה שהתנגדו לסלקציה לבין"הרעים" שתמכו בה. סוגיה זו טמנה בתוכה מספר מחלוקות: האם להגדיר את העלייה ממרוקו כ״עליית הצלה" או שאין צפויה ליהדות זו כליה פיזית ורוחנית אחרי העצמאות. האם יש להעלות בכל מחיר כמות גדולה של יהודים ממרוקו למרות הקשיים לספק להם עבודה ודיור או שיש לווסת את ההגירה לפי צרכיה הכלכליים של ישראל ויכולתה לקלוט אותם. האם להפריד בין מרכיבי המשפחה, הבריאים לעומת הבלתי נחוצים, על פי מידת תועלתם לישראל או שאין לפורר משפחות ולעורר התמרמרות. האם יהודי מרוקו תורמים לחוסנה ולביטחונה של החברה הישראלית או שהם מהווים סכנה לבריאותה הפיזית, הנפשית והתרבותית ולכן יש להימנע מלהעלותם. האם מוצדק להעלות ילדים ונוער לישראל אף בהסכמת הוריהם למרות שהורים אלה נשארים במרוקו.
אלה חלק מן הוויכוחים שנכללו בסוגיה זו וחצו את הנהגת המדינה. אין מדובר אם כך בשני מחנות מנוגדים, אלא במספר מחלוקות שחצו בין המתווכחים, כל פעם באופן שונה בהתאם לנושא הוויכוח. אישים אחדים שבתקופה מסוימת תמכו בסלקציה המבוססת על עקרונות סוציאליים או בריאותיים התנגדו לה בתנאים אחרים. במקרים רבים עמדותיהם של הנוגעים בדבר נקבעו בהתאם לתפקיד עליו היו ממונים. כך שבמקרים רבים אנשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית היו נגד הסלקציה בתוקף תפקידם והממונים על הקליטה, הדיור, הבריאות, העבודה או האוצר בתוך משרדי הממשלה תמכו בה במידה זו או אחרת.
ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס..אמנון אלקבץ " אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
בגיליון זה בן למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.
אמנון אלקבץ
" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
אשתקד, ביום 17.5.2010, מלאו 150 שנה ליסודה של חברת "כל ישראל חברים", בקיצור כי"ח, או בשמה המוכר יותר "אליאנס"Alliance Israelite Universelle AIU. הורתה :פאריס ביום 17.5.1860. סימלה, שתי כפות ידיים שלובות לשלום מתחת לשני לוחות הברית, עם הסיסמא "כל ישראל ערבים זה לזה". הסמל מביע סולידריות ואחריות הדדית.
במאמר זה מובא מקרה מסוף המאה ה-19, בו ערבו שועי הקהילה היהודית במוגדור את 'אליאנס" במחלוקת פנימית שקמה בינם לבין נשיא הקהילה, ראובן אלמאליח, בהאשימם אותו בתפקוד לקוי ובמעילה בכספי קופת הקהל.
רוחות המהפכה הצרפתית של שנת 1789 טרם נרגעו, פה ושם היו עדיין חיכוכים בין האזרחים ־שלטונו של הקיסר נפליאון השלישי. יש לציין בעיקר את המלחמה של שנת 1848 שלאחריה קמו צעירים שביקשו לחדש את רוח המהפכה הגדולה. אל אלה הצטרפו צעירים יהודים רבים שראו לנגד עיניהם את התגשמות דברי נביאי ישראל על "שוויון", "צדק" ו"אחווה" ברוח היהדות, וראו חובה לעצמם לקום ולעשות מעשה כחובה על היותם יהודים, למען עולם של שלום, צדק ויושר לכלל האנושות. הם חשבו שעם סיום המהפכה וקבלת האמניציפציה, הגיע גם סוף לאנטישמיות ולרדיפות היהודים.
הצעירים היהודים שביניהם, הקימו וועד פעולה להגנה על זכויותיהם דוגמת "Board of Deputis" באנגליה וה-"Consistoire Central" בצרפת. אחת ממטרותיהם הייתה ההגנה על היהודים באשר הם, כי בתקופה הזו פרצה "פרשת אדגארדו מורטארה", פרשה שהסעירה את העולם היהודי בה נחטף ילד יהודי מבולוניה בשם אדגארדו מורטארה, ע״י משטרת האפיפיור "פיוס ה-9", והוכרז כי הוטבל לנצרות. גם רבו עלילות הדם, דוגמת "עלילת דמשק" ועוד. מכאן עלתה גם השאלה המרכזית, מה יהא גורלו של המיעוט היהודי במרחב המוסלמי. עיקר הדגש של וועד הפעולה הושם על השאלה היהודית הכלל עולמית שעלתה בסמוך להקמתה של כי״ח, עוד טרם הופעתו של תיאודור הרצל על בימת ההיסטוריה היהודית.
על וועד הפעולה שהתארגן, כאמור, נמנו 17 צעירים שהתכנסו בשנת 1860 לפגישה בפאריס, בביתו של אחד מהם בשם קרל נטר. ביניהם היו רופאים, עורכי-דין, מחנכים, עיתונאים ואנשי עסקים, חתך של הבורגנות היהודית הליברלית של שלהי המאה ה-19. בפגישה זו ניסחו את אמנתהייסוד של כי״ח, והפיצוה ככרוז ברחבי צרפת ולקהילות יהודיות בכמה מדינות. תפיסתם הייתה: "אל אחד וגאולה אוניברסאלית, ליהודים ולכלל העולם". הפתיחות כלפי"התרבות הצרפתית". היה כלל בל יעבור בתהליך ההתחדשות. מטרתו הייתה להפוך את היהודים לאזרחים מודרנייב ונאורים בכל קצווי תבל, תוך טיפוח הדת היהודית ע״י הדגשת התבונה האינטלקטואלית שבטכסטים המסורתיים, מבלי להזניח את חשיבות ההווה. בין היתר, הם ראו בדאגה רבה את המצב החברתי של היהודים בארצות האיסלאם, ואת הסולידאריות הביעו על דרך המקרא: "עזוב תעזוב עמו". במרוקו במיוחד, הבחינו בפערים עמוקים ביותר בתחום החינוך וההשכלה בקבוצות העשירים לעניים. בשל כך ראו צורך להעמיד בראש סדר העדיפויות את נושא החינוך, שרק על פיו, יצומצמו הפערים. החלטתם הראשונה שנתקבלה בתחום זה הייתה להתחיל בהקמת בתי-ספר במרוקו, ואכן, בית הספר הראשון של "אליאנס" בעולם נפתח בעיר תיטואן שבצפון מרוקו בשנת 1862, שנתיים בלבד אחר הקמת הארגון.
אחרי תיטואן, יפתחו במרוקו ובעוד מדינות נוספות, בעיקר אסלאמיות, בתי ספר רבים של הרשת. פתיחת בתי ספר אלה לא עברה ללא התנגדות של המוסדות התורניים המסורתיים. הרבנים, חברת "תלמוד תורה" ומקצת הקהל, התנגדו לפעילותה של כי״ח ולאופן בו היא ניהלה את חינוך הילדים. ברם, למרות התנגדותם של חלק מהרבנים, הייתה לרשת "אליאנס" במרוקו הצלחה מעל למשוער. עם תחילת הפרוטקטוראט הצרפתי, נמנו בה 14 בתי ספר של הרשת. אלה פעלו לא רק בהפצת החינוך היהודי, אלא גם בחינוך האוניברסאלי. מרבית הכסף לפעילות ההתחלתית של כי״ח הגיע מחברון הירש ומחברון רוטשילד.