מורשת יהדות מרוקו

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

שיר בשבח הרמב״ם מתלמידו רבי יוסף בן עקנין ותשובת:

הרמב״ם אליו

עד כה היה ידוע לנו השיר שכתב הרמב׳׳ם לתלמידו המתחיל  ״איך־אחריך אמצא לי מרגוע״ וכוי, שהוציא ר׳ משה שטיינשניידר ב״קובץ על יד״, א תרמ״ה, מספר 4. ועיין שם, 'עמי 23, שבראשו כתוב _t אמר הרב ר׳ משה ז״ל אל תלמידו החשוב, שנראה שהרמב״ם התחיל בדבר, וכתב לו שיר.

אכן בא לידי כתב־יד משנת תקס״ב, שהועתק מכתבייד ר׳ תם בן יחיי משנת שמ״ד ובו נמצא שיר מר״י בן עקנין, שעליו השיב הרמב"ם בשירו.. בשיר הרמב״ם שהשיב לתלמידו יש גם קצת שינוי בכתב־יד זה ממה שהדפים שטיינשניידר. ומן החרוזים האחרונים של שני השירים נוכח לדעת, ששירו- של הרמב״ם הוא תשובה לשירו של ר״י בן עקנין זה.

כתב־היד מטושטש קצת וקשה לקרוא בו במה מלים ואפשר שנפלו בר טעויות והקורא המבין יבחן מאליו. ר״י בן עקנין מתאר את גדולות רבו הרמב״ם ואת ידיעותיו ומתאווה להיות אצלו. וכדאי לבעלי הלשון והשירה לעמוד על הבנת השיר הזה ותיקונו,

אגב הבאתי כאן על פי אותו כתב יד גם השיר בשבח המורה, למורת־ כמורה וכו׳ מפני שזה שנדפס אצל רמש״ש שם ונמשכו אחריו רבים, חסר־ בסופו, וכאן הוא שלם.

צמיד אשר יצר עלי אזרוע

האין לעפרה ממך מרגוע

אולי אני עבד אסיר האהבה

כי הן שנינו תפצענה פצוע

גם הם לעונתה לא חטא חומסים

העת תפזז קרבה לכרוע

תטה ותנשא ואין זה כי אמיר בשרם

ברוח נשבה ינוע

כה יאמרו רואים בטרם יחזו

דלת שערה פרעה פרוע

בלא אשר תכתוש עלי בחמה ועצ-

מותי במכתש אהבה תרוע

תזנח ותשכח כי מְתֵי האהבה

מֻכֶּה מְעֻנֶה נחלה נגוע

יתנכרו פני בשמעי את נעים

זכרי ואמרי כל אנוש מדוע ……

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

זה הוא על דין פרעון כתובה, ובעל חוב שוה בזמן הזה.

ל״ה.

טופס פס״ד. לפי שר׳ אברהם בן צור נלב״ע, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ולא הניח שום זרע. וה״ר שמואל אחיו רצה לכנוס את יבמתו אשת אחיו הנז׳. ומרים אשתו עכבה על ידו באומרה, מאחר שנתחייב לה בשטר כתובתה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה, כי על פיה ורצונה. ואם ישא אשה אחרת עליה בחייה, שלא על פיה ורצונה, שיפרע לה סך כתובתה במעות מוטבע. וה״ר שמואל הנזכר טען שאין לו במה לפרוע כתובתה, כי אם בשוה כסף קרקע וטלטל, ואחר ששמענו אנו החתומים טענותיהם ותשובה מורשה מרים הנז׳, והר״ש הנז', ונשאנו ונתננו בענין זה היטב, הסכמנו וגזרנו שיחרימו סתם בפני הר״ש הנז׳, אם יש לו מעות מוטבע כסף, או זהב, או כלי כסף, וכלי זהב, שיתננו לפירעון כתובת מרים הנז׳.

ובכלל החרם, שלא החביא שום מעות, ושלא נתן שום מתנה ע״מ להחזיר, לא מעות, ולא כלי כסף, וכלי זהב, לשום נברא. ואחר שיחרימו ויברר כל מה שיש לו מעות, וכלי זהב, וכסף, יתנהו לפירעון כתובתה. ומה שיחסר לפירעון כתובתה יפרעהו בטלטל שוה כסף, כפי מה שישומו אותו ששוה בשוק, בפירעון מיד. ואם לא יספיק הטלטל לפירעון כתובתה, יפרע לה בקרקע, כפי מה שישומו ששוה בעת הזאת, אחר ההכרזה הראויה כפי הדין.

 והדין הזה שהסכמנו בו הוא ג״כ בכל מי שרוצה לגרש את אשתו, שעם היות שכתוב בכתובה שנתחייב פ׳ לפרוע סך הכתובה, מהמטבע הנוהג בזמן הודאת הכתובה, לא נכתב המטבע, רק לענין אם יוסיפו עליו, או יגרעו ממנו, או אם ירצה לגרשה במדינה אחרת, יפרע לה מהמטבע הנוהג במדינה שנשא אותה. אמנם לענין הפירעון, הואיל וכפי הדין כתובת אשה בזבורית, אעפ״י שכתוב בה בפירוש במנה ומאתים, דאינון מזוזי כספא, אינו מועיל תנאי המטבע זולת לענין הנז'.

 דלא עדיפא אשה מב״ח. וכמו שהדין בב״ח שאם לא כתב לו בפירוש שיפרע במעות, ולא בדבר אחר, רשאי לפרוע שוה כסף כן בפרעון כתובה, הואיל ולא כתב לה שיפרע במעות, ולא בדבר אחר, רשאי לפרוע בכתובה שוה כסף. ועוד שעיקר חוב הכתובה היה בשומא. לכן הסכמנו אנו החתומים שדין פרעון כתובת אשה וב״ח, בזמנינו זה שוה. וכ״ש בנדון זה שאשה הקנו לו מן השמים. ולפי שכך הסכמנו ח״פ בעישור אמצעי לשבט שנת כשל"ג ילבינו לפ״ק פה פ׳אס יע״א ע״כ. וחתומים החכם כהה״ר יוסף אלמושנינו ז״ל, והחכם הה״ר יהודה עוזיאל ז״ל, והחכם ה׳׳ר אברהם הכהן יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק בן שלום ז׳׳ל, והחכם הה״ר יצחק בן צור יצ״ו, והחכם הה״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם הר״ר שמואל בן דנאן יצ׳׳ו. ואנו החתומים הטפסנו טופס זה מהתורף במאמר ב׳׳ד יצ׳׳ו, ונתאמתו לנו החתימות של החכמים הנז׳. ולראיה ח״פ וחתומים החכמים השלמים כהה״ר מכלוף בן אסולין הסופר ז״ל, וכהה׳׳ר יצחק בן יוסף הסופר ז״ל.

אב שנ״ג.

ל״ו. טופס ענין התקנה החדש ע״ע הנישואין, שאם לסוף עשר שנים לא יהיה לו זרע לא זכר ולא נקבה. שיכול לישא אשה אחרת. ולייבם אפילו בתוך עשר ואפילו יהיה לו זרע.

בהיות שנתקבצו החכמים השלמים ואנשי המעמד יצ״ו, והנגיד המעולה כבה״ב מדרש ראשון הי״ג ונשאו ונתנו בצרכי הקהלות יצ״ו. ובדקו בנרות

ספר התקנות

החיפוש ומצאו, איך בעונות כמה משפחות נעקר שורש גזעם מן העולם, בסבת תנאי שלא ישא אשה אחרת עליה. וג״כ מצות יבום אשר היא מצוה ממצות התורה נתבטלה ג״כ, מצד השבועה הנז׳, וראו החכמים יצ״ו, שבעון זה לבד יתעכב קץ המשיח, ולכן הסכימו החכמים יצ״ו, עם אנשי המעמד והנגיד יצ״ו, לתקן המעוות. לבל יהיה העון הזה לפוקה ולמכשול מבאן ולהבא, כי לא מצאו לתקן מה שעבר, כי מי יוכל לתקן את אשר נעשה בשבועת בשי׳׳ת. והתקנה היא עזה״ד, שכל איש שישא אשה מכאן ולהבא, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, או אפילו ילדה ומתו הבנים שילדה, בתוך עשר שנים. ולסוף עשר שנים לא היה לו זרע בין זכר בין נקבה, שיבול בעלה לישא אשה אחרת עליה בחייה, ולא יתן לה לא גט ולא כתובה, זולת אם ירצה בעלה לגרשה הרשות בידו. ואם יהיה לה זרע בשנת י׳׳א לנישואיה ומת הזרע ההוא, מונה לה ג״כ עשר שנים אחרת וכן עזה״ד.

עוד תיקנו החכמים יצ״ד שמכאן ולהבא ג״כ, כל הנושא אשה ונפלה לו אשת אחיו ליבום אפי׳ בתוך עשר שנים, ואפי׳ אם היה לו זרע מאשתו, שיכול ליבם את אשת אחיו, דאשה הקנו לו מן השמים, ואינו צריך ליתן לאשתו לא גט, ולא כתובה וכל הנושא מכאן ולהבא, על דעת כן הוא נושא. והחכמים יצ״ו, מחזיקים התקנה הזאת כל ימי עולם. וזאת התקנה קבלנו אותה אנו ובנינו ובני בנינו עד עולם, בגזירת נח״ש, ומינה לא נזוז, ולכן כל סופר מסופרי ב״ד, בנוסח הכתובה יוסיף בתנאי שלא ישא וכוי, אלא כפי התקנה החדשה, או על פיה ורצונה, ואם ישא אשה אחרת וכוי, ושלא כפי התקנה, שיפרע לה כל מה שהחזיק לה ע״ע, ויפטור אותה בגט כשר לאלתר, זהו מה שתיקנו החכמים יצ״ו, בסוף חדש אב יה״ל משנת גש״ן לפ״ק. וכרוזא קרא בחיל בכל ב״כ ביום ש״ק בחדש אלול המרוצה מהשנה המי, וסברו וקבלו כל קהלות הקדש יצ״ו, ומכאן ולהבא כל מי שמשיא את בתו בעיר הזאת, באלמלאח של פ׳אס יע׳יא, ידע שעל דעת כן הוא משיאה, ע״כ טופס שהגהנו מהתורף תיבה בתיבה, ולקיים כל דבר, ח״פ להודיע הזמן שנעשית התקנה הנז׳, וחתומים הרבנים המובהקים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, וכמהר״ר סעדיה בן ריבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל בן דנאן זלה״ה.

ניסן שנ״ט

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

כמו סכר נפל, וההמונים זרמו בחוסר מעצורים מראש ההר אל החוף למטה כשכל אחד מנסה להקדים את רעהו. ילדים וזקנים נדחפו ונגררו במדרון, והגברים סוחבים את מטענם, נשותיהם וילדיהם על הגב. למטה ליד קו המים עמדנו יאני אבידוב, אפרים בן חיים, נדיה כהן ואנוכי, ובקושי רב הספקנו לעצור בעדם ".

האנייה הייתה קטנה ומיושנת. היא נבנתה בסוף המאה ה-19 כמעבורת להובלת סחורות ואנשים בין איי הצפון. " המוסד , קנה ושיפץ אותה, " אבל שום שיפוץ לא יכול היה להפוך אותה מאנייה שנועדה ל-20-30 נוסעים במרחקים קצרים לאנייה שתסיע מאות בני אדם לאורך הים התיכון.

איך ייכנסו 700 האנשים לכלי המיושן והקן הזה ? האם יגיעו ? האם תעמוד הקליפה הזאת מול הים הגדול ? עומק ההעזה שלנו יכול להתחרות רק עם גודל הנכונות להקרבה ".

זרקורי ענק מעל ההר הגיחו עליהם לפתע, וזוהר ענק הציף את האנייה, את הים ואת המעפילים. בזמן ששחררו את המעפילים מסירות ההצלה האחרונות שהשיטו את המעפילים לאנייה, נותרו כ-250 מעפילים על החוף, ביניהם בעלים ונשים שבני זוגם או ילדיהם הקדימו לעלות לבד על האנייה.

מפח הנפש היה ללא ערוך. כל מאתיים וחמישים המעפילים נעצרו והובלו במשאיות לבית הסוהר במחנה צבאי בטנס. הראש המבצע עמד אותו קצין משטרה נדיב שפגשו ימים מספר קודם לכן.

" הלילה הארוך ביותר בחיי נגמר בבית הסוהר , – מספר סם. " אחרי 24 שעות פעלו אפרים וחבריו עם הכוחות הצרפתיים בפאריס להחזירנו למחנה. עתה הגענו למחנה והתחלנו לשיר את התקווה. למעשה העוז היה הד בעיתונות הצרפתית – אלג'יראית. יהדות אלג'יר הייתה גאה באחיה ממרוקו והמזאב ( גארדאיה.

סם אביטל מסיים את סיפורו על האנייה " יהודה הלוי " בתיאור מרגש : " אבל האנייה שטה. אניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה עושה את דרכה לארץ ישראל. ואנחנו פרצנו דרך חדשה להיסטוריה של יהדות צפון אפריקה.

השם שהנוסעים יתנו לאנייה בלב ים יהיה " יהודה הלוי ", על שמו של משורר תור הזהב בספרד ששר את " ציון הלא תשאלי ". המחזאי גבריאל בן שמחון, שהגיע כילד על סיפון " יהודה הלוי ,, מספר על המסע המופלא של האנייה הזאת במחזהו " הדרך לירושלים ", שיצא לאור ארבעים שנה מאותו ליל פלאות "

האנייה " יהודה הלוי " יצאה ללב ים. לאחר כעשרים ימי הפלגה במרחבי הים התיכון נתפסה סמוך לחופי הארץ, ומעפיליה נשלחו לקפריסין. כאן נפגשו לראשונה עם מעפילים מאירופה, ביניהם ניצולי שואה. 

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

אגאדיר

עיר בחופי האוקיאנוס האטלנטי, בדרום הארץ, בפתחו של שפך נחל סוס. העיר שגשגה למן בנייתה כמצודה על ידי הפורטוגלים בשנת 1503 ועד שנת 1541. עיר זו היתה המעוז האחרון שהם הקימו לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי. בזמן הכיבוש הפורטוגלי התיישבה בה קהילה יהודית של יוצאי ספרד ופורטוגל ולהם בית כנסת. רוב היהודים היו סוחרים. אהרן בך זמירו, דון יהודה והחכם ר׳ אפרים FRAYN מטולידו היו בעלי מעמד חשוב בקרב כעשרים משפחות שהיו במקום. הספק של צורכי העיר היה יהודה אבודרהם, ואחד מן האנוסים היה מרופאיה. בתקופה הפורטוגלית שמרה הקהילה בזהירות את השבת ואת כל המנהגים היהודיים.

פרק חשוב נוסף בתולדות יהודי אגאדיר היה במאה ה-18, כאשר הם סחרו עם אנגליה, הולנד וליוורנו שבאיטליה. הם ייצאו סוכר ודונג, וייבאו ממרכז אפריקה אבקת זהב, שנהב ונוצות בת יענה. בגלל הביטחון המעורער מצד השבטים הברברים, ששלטו בהרים וערכו מסעות ביזה בערים, נפגעה הקהילה פעמים רבות בסוף המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18. סמוך ל-1750 נצטוו כמעט כל שבעת אלפי היהודים בעיר להתיישב בעיר הנמל מוגאדור, המרכז הכלכלי והפוליטי של הסולטאן, מוחמד בן עבדאללה.

הקהילה היהודית בעיר התחדשה סמוך לכיבוש הצרפתי בשנת 1913. עם פתיחת נמל העיר למסחר בשנת 1936 שבה הקהילה ושגשגה, אך מעולם לא חזרה להיות בעלת ערך כבעבר. בשנת 1952 היו בה כאלפיים יהודים (מבין חמישים אלף תושביה). כ-1,300 מהם נספו ברעידת האדמה בשנת 1960, בתוך 12,000 הנספים. העיר הקדומה חרבה, והשלטון הקים, בסיוע בינלאומי, עיר חדשה, לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי. כיום יש בה, ובכפר ינסגאן שלידה , פחות ממאה יהודים.

האתרים היהודיים שבה הם המצודה. בית העלמין ובית הכנסת הישן בינסגאן. בדרך מן העיר דרומה עוברים את נחל מלול, שנתן את שמו למשפחה יהודית מרוקאית ענפה. באגאדיר וסביבותיה חיו ב-1961 כ-2,800 יהודים, ומהם עזבו את העיר במבצע יכין 1,675 נפש.