עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

דיון בכנסת על העליה מצפון אפריקה.

בתשובה להצעה לסדר היום של חבר כנסת  בר יהודה ז"ל, להעלות לדיון בכנסת את זירוז העליה מצפון אפריקה לרגל החמרת המצב של היהודים שם, הביא בפני הכנסת שר האוצר דאז, לוי אשכול ז"ל 23/02/1955 תכנית דו שנתית להעלאת 60 עד 80 אלף יהודים מצפון אפריקה ובעיקר ממרוקו.

הענין הועבר לועדה אשר היא תבוא בדברים עם הגורמים השונים הממשלה, הנהלת הסוכנות היהודית והמוסד לתיאום – ממשלה-סוכנות – וארגונים יהודים לשם קביעת תכנית מפורטת.

" אין בישראל כל מניעה להמשכת העליה, באשר חוק השבות מבטיח לכל יהודי זכות מלאה לעליה " אמר אשכול ז"ל, " אלא שבעית היסוד העומדת לדיון והדרושות לפתרון דחוף הוא גיוס אמצעים עצומים, וכאן יש מגבלות מצערות "

" החל מחודש אוגוסט 1954 נתחדשה העליה המאורגנת מצפון אפריקה ובמיוחד ממרוקו. ההנחה היא כאן כי במשך 12 חודשים הבאים אפשר להביא בדרכים המאפשרות גם קליטת שלושים אלף איש. על הממשלה, על המוסד לתיאום ועל הועדה שתטפל בכך יהיה לדון, באיזו דרך של עליה לבחור. 

אפשר לחזור לדרך שבה הלכנו עד כה בעת העליה ההמונית של רבבות ומאות אלפים ואפשר עוד הפעם לנהוג בשיטה של מחנות, מן המחנות אל המעברות ומן המעברות להתיישבות וכו'…..אפשר אולי להיאחז בדרך של תכנית דו שנתית או תלת שנתית "

אשכול ז"ל ציין שהו מעדיף תכנית דו שנתית להעלאת 60 עד 80 אלף איש. בדרך זו, הוא אמר, אפשר להימנע מחבלי קליטה מיותרים וגם מירידה אחרי כן.

" לו היה אפשר להעלות בבת אחת 300 אלף יהודי מרוקו הרי עם כל הרצון היינו נתקלים בחוסר אפשרות גמור, לפי המצב הכלכלי בארץ ולפי מצב הענותו של העם היהודי למבצע עליה והקליטה. מוטב אפוא להישאר בגדר התוכנית הדו שנתית הנ"ל לטובת ישראל והעולים גם יחד "

פה אחד הועבר העניין לועדה שתיקבע על ידי הכנסת ושתביא את מסקנותיה בפני הכנסת. זמן קצר לפני הדיון הנ"ל בכנסת התקיימה מסיבת עתונאים וחבר כנסת משה חזני הביא בפניה את רשמיו מביקורו במרוקו, ובין היתר הוא אמר :

" אין שחר להכללות שליליות שבהן נעשה עוול ליהודי מרוקו המונה כ-300 אלף נפש. ערכים החיוביים טרם זכו להוקרה נאותה בישראל. אפילו במסגרת שיטת מיון קפדנית אפשר להעלות ממרוקו 100 אלף יהודים בריאים המתאימים לקליטה יצרנית. הסיבות העיקריות לחידוש רצון העליה בקרב יהודי מרוקו אני רואה שמניעת תקלות העבר, בקליטת 13 אלף העולים אשר הגיעו ארצה במחצית השנה האחרונה, והידיעות המגיעות מישראל על הצלחת מפעל זה השפיעו על הלך הרוחות בקרב יהודי מרוקו "

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.     

המקובלים במרוקו

הקצר היריעה מלמנות ולספר על כל המקובלים שהיו באותה תקופה במרוקו. נזכיר בקצרה שמותיהם של כמה רבנים מקובלים:

ר׳ יצחק דלויה היה רבו של ר׳ אברהם אזולאי וחיבר הגהות על ספרי האר״י.

ר׳ שלמה עמאר היה חכם מופלג בתורת הנסתר ומפולפל בתלמוד. היה בין הרבנים שנלקחו אל המלך יחד עם אברהם אזולאי).

ר׳ יהודה אבן־עטר (1655), היה מקובל גדול בתורה ונחשב לאב ההוראה בה״א הידיעה. זכה לתואר בפי יהודי מרוקו ״רבי אלכביר״(רבנו הגדול)  ( מוהריב״ע ).

ר׳ חיים אבן־עטר (הזקן) (1721-1621), ראש ישיבה שידיעתו בתורה הייתה מופלגת. היה מורו וסבו של ר׳ חיים אבךעטר בעל ״אור החיים״.

ר׳ אברהם אבן־עטר, סבו של ר׳ יהודה אבךעטר, היה מקובל וחסיד גדול.

כאמור, מקוצר היריעה, לא נוכל לעמוד בפרוטרוט על תרומתם של כל אותם רבנים, אך מהמעט שציינו ראינו עד כמה הקבלה בכלל, וקבלת האר״י בפרט, כבשה מקום נכבד בקרב רבני מרוקו.

מסורת קבלת האר״י נמשכה גם לאחר תקופת הופעת שבתי צבי, בלומר אחר 1666 . בין הרבנים והמקובלים שחיו ופעלו באותה תקופה סוערת היו:

 ר׳ משה בן־מוסה – בנו של ר׳ אברהם בךמוסה;

ר׳ יעקב אבן־צור – יעב״ץ (1753-1673);

ר׳ שמואל אלבז (הרשב״א);

 ר׳ חיים אבן־עטר( 1742-1696) ;

 ר׳ אליעזר דה אבילה  (1761-1714);

 ר׳ שאול בן־דנאן (נולד 1689);

ר׳ מנחם סירירו – נולד ב־ 1701;

 ר׳ יואל צרפתי (נולד ב־1704); ר׳ שלום בוזגלו – תלמידו של ר׳ אברהם אזולאי(1780) ועוד מקובלים אליהם :חזור בהמשך.

בין חבורת המקובלים שישבה בצפת ובין חבורת המקובלים שנשארה במרוקו היה קשר אמיץ שהתבטא בחילופי מידע וזרימה חפשית של רעיונות ושל מחשבות בתורת הקבלה.

כך למשל אנו מוצאים עוד בשנת של״ז(1577), בימי עיצומה ופריחתה של המסורת הלוריאנית בצפת, תקונים והגהות – ארבעים ושמונה במספר שנכתבו על־ידי מקובלי צפת ונשלחו למרוקו ולמקומות אחרים."

 עשרים וארבעה תקונים נשלחו לפני שנת של׳׳ז (1577) ואילו עשרים וארבעת הנוספים נשלחו בשנת של״ז.

להלן אחדים מהתקונים המראים על השפעת הקבלה בחיי יום יום, מטרתם של התקונים לטפח את הקשר של האדם היהודי עם ארץ־ישראל ולהתאבל על חורבנה:

(ה) להתענות יום ה׳ ולקרות בתפילה מנחה

בבית הכנסת במנין העשרה המתענין (הצמים);

(ו) להתפלל תפילת מנחה בערב שבת כל משמרת ומשמרת במקומה וללכת משם ולקבל פני שבת מלכתא;

(ז) לתקן ולכוון בתפילתנו ערבית ושחרית ומנחה בשלוש הברכות הראשונות; (ט) שלא לאכול יום א׳ בשבת בשר ולא מין בשר ולא לשתות יין מפני שנחרב בו בהמ״ק (בית המקדש);

(י) לקונן על החורבן בכל לילה בביתו;

 (י״ב) לומר בכל סעודה על נהרות בבל זכר לחורבן;

(ט״ז) לכווין לפתוח בפסוק שמע ישראל ובשכמל״ו(ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד);

(י׳׳ח) שלא להסתכל בנשים אפילו בכסותם כל כמה שיוכל;

(כ) שלא לברך שהחיינו מי״ז בתמוז עד ט׳ באב (מפני חורבן בית המקדש);

(כ״ג) שידבר עם החבירים בחול בלה׳׳ק (בלשון הקודש) ובשבת עם כל בעל תורה ובתנאי שלא יהיה זר שם (זר פרושו אדם שאינו שייך לחבורה, לחבירים, שאינו מתנהג כמותם).

חלקם של התקונים הללו נועדו גם לטפח את הקשר הרגשי של האדם היהודי עם ארץ־ישראל, להתאבל על חורבנה ולעורר על־ידי כך את הכמיהה והכיסופים לבוא הגואל.

אך לא רק תקונים, הגהות וכתביהם של מקובלים מצפת חדרו למרוקו אלא גם יצירותיהם וספריהם של מקובלי מרוקו הגיעו לצפת. פעילותם של רבנים עולים ושד׳׳רים היתה כפולה: היא זרמה בכיוונים דו־סיטריים. דרכם זרמו תורות ודעות של מקובלי צפת למרוקו ודרכם הופצו רעיונות ואידיאות שהגו חכמי מרוקו.

כתביהם של מקובלים מצפת שהגיעו למרוקו חזרו לצפת לאחר העת­קתם והפצתם ויש להניח לאחר שרשמו את השגותיהם או הערותיהם. ידוע על כמה כתבי־יד שנשלחו ממרוקו לארץ־ישראל״ וביניהם כתב־ יד שרבי יהודה בךמכלוף מויאל שליח מק״ק (קהלת קודש) צויירה (מוגדור של היום) אל המקובל הר׳ מסעוד הכהן אלחדאד, אשר עמד בראש ישיבת ״בית אל״ בירושלים.

הערת המחבר : רבי יהודה בן מכלוף מויאל חי בסוף המאה השישית – בערך 1820 -. היה מורהצדק. זכה לזקנה טובה. ספרו הנודע " כוח מעשיו ". בהסכמה ממנו  של ספר " נחלת אבות " ותקון יצחק של רבי אברהם קורייאט כתוב : " הסכמת הדיים המצויין, החכם השלם והכולל, כולל תהילות, רב כמוהר"ר יהודה בן מויאל נר"ו ".

הרבה ספרים על הקבלה נכתבו באותם ימים והרבה פרושים על התורה נכתבו ברוח הקבלה. ספר ״הזוהר הקדוש״ שלט בכיפה. תפילות, תחינות ובקשות רצופות כונות, רמזים וסודות חדרו לסידורי תפילות ומחזורי חג ומועד וכולם ״לפי סברת האר״י זיע׳׳א״ (זכותו יעמוד עמנו אמן).

כל מזמור תהלים מלווה ב״יהי רצון״ המפרט את ״השמות הקדושים הנזכרים בו וקדושת פסוקיו ותיבותיו ואותיותיו וטעמיו ורמזיו וסודותיו היוצאים ממנו ״ ובזכותם ״יבריחו כל הקליפות ששולטים ומושלים בנו״.כך איבדו התפילות ומזמורי התהלים את מובנם הפשוט ומשמעותם הראשונית והפכו על־ידי הכנסת כונות, רמזים ואלמנטים קבליים לחיבורים מיסטיים המובנים רק ליודעי ח״ן.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מרקש – אכסניה לתורה

בימים אלו נחשבה מרקש לעיר הקבלה. לומדי תורת הסוד במרוקו התרכזו בה, והגו בבתי מדרשותיה בצפונות תורת הרז. וכך כתב הגאון ר׳ שלום בוזאגל׳ בהקדמתו לספרו "מקדש מלך" על הזוהר: "ותורה מחזרת על אכסניה שלה, ובעיר מארואיקוס מצאה בית וקן לה. אשר שם שתה אפרוחיה הלומדים, מתוך דוחק וחמס ועול המס, בנס הם עומדים", עכ״ל. הדברים הגיעו לכך, שאפילו תינוקות. של בית רבן שזכו להיוולד בעיר זו ידעו מושגיה ואורחותיה של תורת הקבלה, עד כדי כך, שצירופי שמות הקודש היו שגורים בפיהם כלאחר יד^.

באותו זמן האיר במרקש אורו של המקובל החסיד המפורסם ר׳ אברהם אזולאי – השני – תלמיד הרב המובהק ר׳ יצחק די לוייה. גאון וקדוש היה ר׳ אברהם, מלומד בנסים תפילתו לא חזרה ריקם, ודבריו היו נשמעים בשמים. קמעותיו היו מפורסמים ביותר, בציבור נחשבו כקמע מומחה מן המומחה, ואף ר׳ חיים בן עטר ה " אור החיים " החזיקם.

רבי אברהם נחשב כרבם של המקובלים בעיר, יחד עם חברו הרב המפורסם ר׳ שלמה עמאר.. גדולים אלה רוממו את בני עירם לדרגות גבוהות ביותר, בתורה ויראת שמים, בעבודת ה׳ וגמילות חסדים, ובתמיכה בידי לומדי התורה. בישיבתם ריכזו את  טובי המוחות של בני העיר, עד שנהפכה להיות אבן שואבת לכל מבקשה', ומכל ערי מרוקו נדדו לישיבתם.

תאורו המרגש של הגאון ר׳ מרדכי עטיה זצ״ל על ימי נערותו מלמד אותנו על לשונו בהקדמה לספרו מר דרור (אזמיר ת״צ):

"אבי, נבון ומעולה, יצחק עטייה ז׳׳ל, גדלני על התורה ועל העבודה יום ולילה, בארץ מולדתי דמנאת יע״א, ובעוצם כוחו השגיח עלי בזריז ונשכר לשקוד על למודי. ועת היותי בר מצוה, שלח אותי לעיר המהוללה, עיר ואם בישראל בתורה ויראת שמים, מרויקוש – שקורים לה בלשון ישמעאל מראכש יע״א, מגודלים מנעוריהם ביראת אלקים שלמים, וכן רבים בידי התורה מחזיקים, ידם רמה בעבודת הא-ל, בכח ואל, כולם אנשים צדיקים, ותלמוד תורה כנגד כולם, ביתר שאת כיד ה׳ הטובה עליהם. והדברים עתיקין, בפלפולא חריפתא בש׳׳ס ובכל הפוסקים, והמפורסמות אינן צריכות ראיה, וכל יודעיו יעידון יגידון שאין תורה כתורת מראכש.

"ובפרט מן הפרט הישיבה הקדושה שראשה נמלא טל אורות, ג׳ המה מטיבי צעד, והמה מבני ענקים, ראשם מגיע לשמים, ועיניהם רואות בשמים ממעל, ועל הארץ אור תורתם בהיר בשחקים, הראשון, ראשון שבקדושה הרב המובהק יצחק די לויה תנצב״ה, והשני דומה לו בגדולה ובמעלה הרב המובהק כמוהר״ר שלמה עמאר נר״ו, והחוט המשולש לא במהרה ינתק, המופלא בחסידות, המקובל האלקי, מורי ורבי הרב הכולל ואברהם (ר' אברהם אזולאי) היו יהיה לגוי גדול ועצום אכי״ר.

"וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, והמה חכמים מחוכמים, וכלם גבו בגבורה של תורה, והמה מריקים זיינם לאסוקי שמעתתא אלי דהלכתא, אשרי עין ראתה כל אלה״, עכ״ל.

על קדושי עליון אלו מסופר, כי באחת הפעמים, כאשר ישבו ועסקו בלימוד הזוהר הקדוש, נחלקו בפשט לשון הזוהר, ר׳ אברהם אומר כך ור׳ שלמה אומר כך,  התעצמו בויכוחם, ולא הגיעו לעמק השוה. זמן מה לאחר מכן (בשנת תצ"ח נפטר ר׳ שלמה עמאר לבית עולמו. באחד הלילות לאחר מכן, נגלה בחלום אברהם אזולאי, וסיפר לו: בעלותי למתיבתא דרקיעא, אמרו לי, דע לך, כי באו, לשון הזוהר שנחלקת בו עם ר׳ אברהם, מה שפירשת אתה, הענין הוא אמת בחכמת הקבלה, אך כוונת רשב״י היתה כפי שפירש ר׳ אברהם…

סביב אישיותם הדגולה של אישים אלו, התרכזו תלמידי החכמים שבעיר, ריב מהם את חכמת הנסתר.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן     

ה .חוזים על שירות אוניות להעלאת יהודים לארץ ישראל משנת תקל"ה

שני החוזים קובעים באופן זהה את המקומות בחלקי האוניה השונים המיועדים לנוסעים, לציוד ולמשא. עומדים לרשותם השטח והחלל שבין הריצפה והסיפון, תא וכן חדר או אולם הנקרא  STATE ROOM  הנמצאת בדופן השמאלית של האונייה  LARBOARD .

אם השוכרים ירצו לקבל את החדר שבדופן הימינית STARBOARD , על רב החובל לאפשר להם זאת, תמורת תשלום 60 פיאסטרים של 40 פאראס כל אחד. יש הבדלים בתשלום הכולל לשכירת האוניה ותנאי התשלום.

בחוזה א 1700 פיאסטרים, שאת מחציתם מתחייב השוכר לשלם כעבור 30 יום מחתימת החוזה, והשאר לפני ההפלגה. בחוזה ב רק 1150 דולרים, ואת כל הסכום יש לשלם לפני ההפלגה. נראה שהסכום הנמוך יותר לשכירת האוניה השנייה הוא מפני שהייתה יותר קטנה ואף מספר הנוסעים קטן יותר.

התנאי בחוזה ב, שבכיוס וברודוס יעלו הנוסעים, מלמד אולי שהיה ידוע, שבקושטא מספא המפליגים יהיה מצומצם, משום שהאוניה הקודמת תתמלא. ואכן בחוזה א לא נזכר תנאי זה.

בתוספת לחוזה א מיום 7 באוגוסט נכתב, תהיה הכנסה מעל 1700 דולרים, מתחייב רבי אפרים למסור מחצית הסכום לרב החובל. כיוצא בזה בחוזה ב. מכאן נראה, כי בזמן חתימת החוזה לא היה ידוע מה יהיה מספר הנוסעים, ובהתאם לזה ההכנסה של השוכרים.

המטבעות יהיו מטבעות טובות של מלכות, ובמקל הנקוב. כתוצאה מחוסר יציבות כלכלית ופוליטית, במאה הי"ח, ובשנות ה- 60-70 במיוחד, הייתה ידם של העותמאנים על התחתונה : האינפלציה גרמה לירידת ערכן של מטבעות הכסף במקומיות לעומת מטבעות הזהב.

המטבעות הנזכרות הן הדולר והפיאסטר, הוא הגרוש, שערכן זהה. הוחל בטביעתו בסוף המאה ה"ז, בעקבות הרפורמות של הסולטאן סלימאן השני 1687 – 1691. ערכו היה כערך הטאלר או הדולר ההולנדי.

הדולר ההולנדי דחק את הדולר הספרדי והיה במאה הי"ח מן המטבעות היציבים והעוברים לסוחר בסחר הבינלאומי במזרח ( לאחר 1780 שלט הטאלר האוסטרלי של מאריה טרזה שדחק את ההולנדי ).

במקורות של תקופה זו, מופיעים כשמות נרדפים לדולר, הפיאסטר, הגרוש, האסדי והארס לאני. היחס המקובל בין הגרוש לפארה היה 1 ל-40, כלומר גרוש היה שווה פארות. הפארה היא מטבע כסף שהועתמאנים החלו לטבוע במחצית המאה הי"ז, ונקראת גם מאידי או מיידי, בעברית חתיכה.

את מספר המפליגים באוניה אנו יכולים לאמור. רבי שמחה מזאלאזיץ מספר על " קרוב למאתיים נפשות , שהפליגו אתו, מהם כ-139 יהודים. יש לשער, שגם באוניות שאנו דנים בהן הפליגו עד כ-200 נפש בראשונה, ובשניה כנראה פחות, ומכללם פחות יהודים, שהרי הארמני שכר מקומות לבני עדתו.

לפי הנתונים העולים מפנקס פקידי קושטא, נדרש כל נוסע לשלם לפחות 100 גרושים, ועוד 10-20 גרוש מס עליה לועד הנ"ל. קשה לקבוע בוודאות את ערך הכסף וכוח הקניה של המטבעות. אך כדי לקבל מושג כלשהו נציין כמה נתונים השוואתיים.

שכר יומי של פועל פשוט בתקופה זו היה בין 1 ל -2 גרושים. לכלכלת משפחה בארץ ישראל נדרשו בין 250 ל-300 גרושים לשנה. המשכורות השנתיות של המנגנון שהועסק בשגרירות הבריטית בקושטא בשנות התשעים של המאה הי"ח, נעו בין 500 ( שכרו של המזכיר ) עד 1800 פיאסטרים ( שכרו של התורגמן הראשון ).

בהתחשב במחיר הגבוה של דמי ההפלגה שעל היחיד לשלם, בהשוואה למחיר הכולל של שכירת האוניה, נותר בוודאי ריווח ניכר לשוכרים. גם אם נניח שבאוניה היו רק מאה נוסעים וכל אחד שילם מאה גרוש, ההכנסה היא 10 אלפים גרוש, ואילו המחיר הנקוב בחוזים הוא 1150 עד 1700 גרוש.ברם המשכורות הקבועות היו נמוכות, ובדרך כלל היו הכנסות נוספות, בין השאר ממתנות ותשרים. יוצא, אפוא, שמחיר ההפלגה מקושטא לארץ ישראל, היה בערך הסכום הדרוש לקיום משפחה לחצי שנה.

אין פלא אפוא, שרב החובל מתנה בחוזה חלוקה בהכנסות מעבר לסכום הנקוב. גם מחציצת ההכנסה העודפת היא נכבדת, וממנה מימנו שכר נסיעתם של עניים, וכן לתמיכה ביישוב ארץ ישראל.

אין התעודה מגלה שם אביו של רבי אפרים נבון. שני חכמים באותו שם חיו בו בזמן : רבי אפרים בן יונה ורבי אפרים בן יהודה נבון. אנו מניחים שמדובר באחרון, כי רבי אפרים בן רבי יונה פגש את החיד"א בליוורנו בשבט תקל"ה – 1775.

קשה להניח שכבר לאחר כחודשיים יחתום על חוזה כזה, שהרי הכנות לארגון הנסיעה, איתור האוניה וכיוצא בזה, דורשים זמן ניכר, ואנו מניחים שרבי אפרים עסק בכך, ולא רק חתם על החוזה.

רבי אפרים בן יהודה, נכדו של רבי אפרים בעל " מחנה אפרים ", היה בשנות השישים הראשונות של המאה הי"ח בשליחות ירושלים בקושטא. בהיותו שם, הדפיס בתקכ"ה – 1765 את החלק השני מספרו של אביו " קרית מלך רב ", וכן את חיבורו " בית מושב , על הלכות דיינים.

חזר לירושלים, וכיהן בתור דיין בבית דינו של רבי טוב אלגאזי, בשנים תקכ"ט – תק"ל – 1769 – 1770, ושוב בתקמ"א – תקמ"ב 1781 – 1782 נמנה עם חכמי ירושלים שחתמו על אגרות והסכמות. נפטר בכ,ב בסיוון תקמ"ד – 1784.

בין השנים תקל"א – תק"מ – 1771 – 1780 לא ידוע היכן היה, אם נכונה הנחתנו, הרי ששהה באמצע שנות השבעים של המאה הי"ח בקושטא, ונטל חלק בפעולות של פקידי קושטא, ולפחות עסק בארגון עליה לארץ ישראל.

חכמים הנזכרים בחוזה ב' הם רבי נחמיה גדיליה, והוא כנראה רבי נחמיה רחמים גדיליא, מחכמי חברון, שישב על כסא הרבנות בעיר זו משנת תקמ"ז – 1787. בשנת תק"ן – 1790 חתם יחד עם שבעה חכמים על הסכמה לספרן של רבי מרדכי רוביין, שמן המר, ליוורנו תקנ"ג. רבי יוסף בעלול – לא עלה בידנו לזהותו. ידועים כמה חכמים מבני משפחת בעלול בארץ ישראל במאה הי"ח, אבל לא בשם יוסף.

מחקר זה נעשה בסיועה של רשות המחקר באוניברסיטת בר אילן.

סוף פרק " חוזים על שכירת אוניות להעלאת יהודים לארץ ישראל.