מורשת יהדות מרוקו

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

  4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

בשנת 1597 הושבע עמנואל רודריגז וויגה לאזרח העיר אמסטרדם. סוחר אמיד היה, בן למשפחה מסועפת, שאוניותיה הפליגו לכל קצווי העולם של אז, הוא יסד בית חרושת למשי בעיר וסחר בסחורות רבות ומגוונות. בקצרה, אדם שכמותו השתלב יפה בחברת הסוחרים היזמים, שהיוו את השכבה השלטת בעיר שעל המסחר מחייתה. בעקבותיו הגיעו, בעיקר מפורטוגל, סוחרים בינלאומיים אחרים, שחלקם כבר מילאו תפקידים רמים בארץ מוצאם. חיש מהר התייחסו באמסטרדם, לפחות הסוחרים, רבי החובלים וסוכני הביטוח בכבוד אל " הסוחרים מהאומה הפורטוגלית ".

עשרים שנה וויגה, בשנת 1617, אנו נתקלים באשכנזי הראשון, שמו אפרים יוסף והוא קצב. אחריו גומבריכט יוסף, יהודי, קצב כמוהו. ובשנת 1619 יצחק סלומונס, קצב ושמואל נתן, משרת אצל הקצב היהודי.

זו תחילתן של שתי הקהילות באמסטרדם : אלה סוחרים אמידים, אלה קצבים ומשרתים לאדוניהם הספרדים. אלה אנוסים, שהכינו כנראה בקפידה את בריחתם מפני האינקוויזיציה, אלה ברובם פליטי הפרעות בוורמס, פרנקפורט וערים אחרות מגרמניה, ידועת הסבל והעוני.

האם נתפלא על שהספרדים התייחסו אל המהגר האשכנזי, שבא לחסות בצילם, בבחינת " בזהו וסייעהו ?. המתיישבים האשכנזים הראשונים יכולים היו להשתקע בעיר משום שאחיהם הספרדים הכינו את הקרקע מבחינה כלכלית ומשפטית כאחת.

הם היו יהודים כמוהם, אך לא השתוו אליהם במעמדם הכלכלי, ברמתם התרבותית ובאורח חייהם. כך נתהוו שתי הקהילות כשתי שכבות חברתיות, כלכליות ותרבותיות.

שלוש מאות שנה חיו שתי הקהילות זו בצד זו, מכונסות בשכונה קטנה, שצפיפותה הלכה גדלה במרוצת השנים. חבריהן התערבו זה בזה, אך נשארו נפרדים במה שנוגע לשפת הדיבור היומיומית, הגיית העברית, מנהגים והתנהגות, מעמד חברתי , זכרונות ומסורת.

נישואי תערובת ביניהם, הס מלהזכיר עד סוף המאה השמונה עשרה, וגם לאחר מכן הם נדירים. אמנם רוב הספרדים ירדו מנכסיהם ובין האשכנזים נמצאו כבר בסוף המאה השבע עשרה כמה משפחות אמידות, אך השוני והמרחק נשארו בעינם. 

עוד בימי נעוריי הצטיירו הפורטוגזים בשלוש קטגוריות : אלה שנטשו את היהדות אך שמרו על שמותיהם, שהסגירו את מוצאם מן הקהילה היהודית ( כגון קפסודה, דה קוסטה, טייכסירה דה מטוס , אלה שהשתלבו בחברה האשכנזית במקצועותיהם ובמעמדם החברתי , והשלישית, אותו גוש של יהודים, שהלכו בשבתות לבית הכנסת הגדול – אסנוגה – ואשר נשאו כביכול על שכמם את עברם המפואר, שלא תאם את מצבם הנוכחי, וכאילו הכפף את קומתם, אלה נתכנו בפינו " פורטוגזים משוגעים ", אשר בדלותם שמרו על כבוד, גאווה, על נכבדות  Gravidaeועוררו לעג לדם הכחול, שזרם כביכול בעורקיהם.

אסור לו להיסטוריון להסתפק בנתונים איפרסיוניסטיים כאלה ועליו לשאול את עצמו מה היה טיב היחסים בין שתי הקבוצות השכבות ומה הייתה השפעת הגומלין ביניהן. אין הוא מעלה על דעתו, שלא התרקמו יחסים מיוחדים בין השתיים לאורך תקופה כה ארוכה של חיים בצוותא בתנאים פוליטיים וכלכליים זהים.

אולם להפתעתו הוא מגלה, שבין מאות הספרים והמאמרים העוסקים בתולדות יהודי הולנד אין אטפילו מאמר אחד, או פרק במאמר, הדן בנושא כה מרכזי וכה בולט, וזאת אף שספרדים חקרו את ההיסטוריה של האשכנזים ואשכנזים התעניינו בהיסטוריה של הספרדים.

יש לראות אפוא בסקירה הבאה ניסיון ראשון לצייר תמונת היחסים היהודיים בין שני מרכיבי האוכלוסייה היהודית של אמסטרדם, אני מקווה שבעתיד ניתן יהיה להעמיק חקר בעניין מרתק זה.

נפתח בעובדה שאין עליה עוררין, ודווקא בתחום הנראה לכאורה שולי : השפעת החברה הספרדית ( במתכונת האמסטרדמית ) על האשכנזים. כראיה אביא את דברי רבי שאול אמשטרדם, רבה הראשי של קהילת האשכנזים 1755 – 1790, " והנה מה טוב מנהג הספרדים שכל בניהם למודים ורגילים במבטא הלשון, ומה הטעם הזה לא שינו את לשונם בתפילה מאז ועד היום הזה…ומה נעים לנו האשכנזים לבחור דרכם זה שהוא הטוב והישר בלי מכשול, צדיקים ילכו בה "

ונפתלי הרץ וייזל, שבמשפחתו נשתמרו מסורות עוד מימי שבתה באמסטרדם, ושאר שהה בעצמו ימים קבים בעיר, כל כך העריץ את ההברה הספרדית, שלא רק שיבח אותה בכתביו, אלא גם נהג להתפלל בה. ושבח ההברה הספרדית בפיו : " ואי אפשר להאמין עד כמה נשגבת מעלת החברה הנכונה שבפי אחינו אנשי המזרח והמערב מן ההברה החסרה שבידינו, כי יופי קול התנועות ונעימותיהן לאוזן, ירשם בנפש המדבר ובנפש השומע, ויעיר כוחות נפשותיהן הן בקריאת התורה וכתבי הקודש, והן בדברי התפילות והן ברינת שירי הקודש.

משה למנס נתלה, אפוא, באילן גדול כאשר כתב את החוברת " מאמר אמרה צרופה ": כדי להסביר לחבריו האשכנזים " טעם מספיק על נטותי ממנהג אחי האשכנזים במבטא לשון הקודש וקבלי מנהג אחינו הספרדים ".

משה לימנס לא הסתפק בהכרה עליונותה של ההברה הספרדית – ובתפילה באותה ההברה ביחידות כדרכו של ווייזל – אלא השתמש בהברה הספרדית בתפילה בציבור, וזו הסיבה, כך אני משער, שיצא עליו הקצף מצד האדוקים, אשר פרסמו בעילום שם קונטרס השמצה נגדו בשם " דברי ישרים ".

אם מתנגדיו של לימנס שפכו עליו קיתונות של השמצות, הרי שעשו זאת משום שלא רצו לשנות דבר ממנהג אבותיהם, אולם עקרונית הודו גם הם בעליונותה של ההברה הספרדית. עון\מד לרשותנו אמצעי מעניין כדי להוכיח זאת. מאז שנת 1810 נכתבו הפרוטוקולים של ישיבות הפרנסים של הקהילה האשכנזית באמסטרדם בשפה ההולנדית.

והנה מופיעים בהם לעתים תכופות שמות אגודות ( חברות ) או בעלי תפקידים בתעתיק הולנדי. תעתיק זה הוא תמיד לפי המבטא הנהוג בקהילת הפורטוגזים. כך אנו נתקלים בשמות כגון , חסד ואמת, עץ החיים, מתנות לאביונים, מנחם אבלים, וכדאי להצביע על שם בית המדרש לרבנים " סעדת בחורים " שתעתיקו הוא sahadat bachurim  בדיוק כמו של mahamad מעמד אצל הפורטוגזים, רוצה לומר, התעתיק שהונהג קודם שקיבלו הספרדים את המבטא NG  לתנועת " ע " .

שינוי זה נעשה תחת השפעת המדקדקים האיטלקיים ולאחר שהוכנס לשימוש אצל הספרדים, קיבלוהו גם האשכנזים וכך הם נוהגים עד היום.

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

בהקשר לעובדה של קיום שבטים נוודים יהודיים במגרב חשוב כאן היבט אחד: היווצרות ארגון דמוי־שבטי בתוך משפחה אחת, המתבדלת ומתנתקת מיהודים אחרים הנראים ״זרים״ בעיניהם — בין אם נפרש זאת בשל הרגשת עליונותם של משפחת בני פרץ המסתגרת והמתרחקת מהתושבים נחותי הדרגה ובין אם הדבר געשה מתוך מגמה לחזק את תודעת מוצאה וגורלה המשותף של המשפחה (ה״עצביה״ הערבית). מכל מקום לפנינו תופעה המיוחדת למגרב, שאין אחות לה בחברה היהודית שבאגף המזרחי של הקיסרות.

ייתכן שהתופעות המתוארות כאן על סמך מקורות אחדים מעודדות לשער השערות על התפתחויות אפשריות בקרב העדות היהודיות הנידחות באפריקה הצפונית בשתי תקופות האיפול: מיד לאחר הכיבושים הערביים במאות הזי׳—ט׳, ולאחר מכן במאות הי״ב—ט״ו. אולם כדי לבסס השערות אלה על תשתית רחבה ככל האפשר יש לעקוב אחר התפתחויות דומות באזורים הנידחים שבחצי־אי ערב בתקופה הטרום־אסלאמית. ומאחר שאין להאריך כאן בנושא שולי לכאורה נרחיב את הדיבור עליו במקום אחר. בסוף סעיף זה יש להוסיף, כי כשם ששונה היה כאן המצב בזמן המפגש מבחינה מדינית וחברתית מזה שבקיסרות העות׳מאנית, כן בעקבותיו שונות היו ההתפתחויות בחיי הדת, הרוח והתרבות הכללית. זה יובלט ביתר בהירות מתוך תיאור ה״יש״ שבאגף המזרחי. נציין רק, כי לשונם הספרדית והפורטוגיזית של המגורשים נשתכחה עד מהרה מתוך אלה שנקלעו אל הערים שבפנים הארץ. בספר התקנות של פאס רק שמונה עשר הסימנים הראשונים (מסוף המאה הט״ו — ראשית המאה ט״ז) מובאים בלשונם המקורית ובתרגום עברי. ממחצית המאה הט״ז מצויות כבר תקנות בלשון היהודית־ערבית. העדות של פליטי פורטוגאל שלחוף האוקיאנוס התחסלו עם נטישתם של הפורטוגיזים את האיזור במחצית המאה הט״ז, ולא נותרו שום מסמכים עליהן.

המשכנו בהצעת המאורעות במגרב, כדי שלא לשבור את רצף התיאור. אכן גם קשה היה למצוא נקודת זמן מכרעת, שבה התרחש המפגש, כי הקשרים עם היהודים תושבי ספרד ופורטוגאל ערים היו תקופה ארוכה לפני גירושי רנ״ב ורנ״ז. ראינו גם כי המפגש של יהודי פורטוגאל עם אנשי המגרב שונה היה באופיו ובמהותו מזה של מגורשי ספרד. כעת עלינו לחזור לנקודת המוצא, שבה מתחיל המפגש והעימות בין תושבי ארצות האגף המזרחי של הקיסרות שהגיעו למזרח.

נקודת הזמן ברורה: גירוש רנ״ב. אף כי אין להתעלם מהגירתם של יהודים ״אשכנזים״, כלומר יוצאי אירופה המרכזית־הנוצרית אל שטחי הקיסרות העות׳מאנית לפחות כימי דור לפני­כן. היטב זכורה פנייתו הנרגשת של ר׳ יצחק צרפתי (מחצית המאה הט״ו) אל יהודי אירופה ״אשכנז ואיטליה של רומי״ לנטוש את הגלות ״ומקום הניח לכם להתגורר בו ארץ תוגרמה״ כי ״אכן דרך תוגרמה היא דרך ארץ החיים וכוי״ וממנה הנתיב הנוח והבטוח להגיע אל ארץ ישראל (ד,וצ׳ ילינק עט׳ 17, 20).

 אכן גם תגובתו של אליהו בשייצי, אחד הסופרים הקראים הנכבדים בקושטא, האמונים על גינוניהם המהודרים של הביזאנטים, על מנהגיהם הגסים של האשכנזים מעידה, שהכיר את האשכנזים ממגע אישי. גם אין ספק שתנועת הפליטים מספרד והמהגרים מרצון— בעיקר מתוך דחפים משיחיים ושל בעלי־ תשובה— לא הצטמצמה לאירופה המערבית ולמגרב, אלא חדרה גם אל המזרח ולארץ־ישראל במיוחד. אולם הנחשול של המגורשים, שהגיעו לארצות הקיסרות והנאמד לכדי 100.000 נפש, התחיל רק לאחר רנ״ב, עצמתו היתד, בכוחו הכלכלי והאיגטלקטואלי־יהודי כאחת.

עתה הגיעו למזרח בעלי מלאכה מיומנים, ובמיוחד חרשי־ברזל ומתכות אחרות, הבקיאים בהכנת כלי מלחמה חדישים (תותחים, רובים); סוחרים שעסקו במסחר בינלאומי; שולחנים ובעלי עסקים, שמצודתם היתה פרושה על כל הבירות ומרכזי המסחר של אירופה המערבית, אלה שלפנים פיתחו את כלכלתה של ספרד, וזו כולה היתה בידיהם ובכיסם, כפי שטענו שונאיהם־יריביהם. בין המגורשים נמצאו מלומדים וחוקרים, רופאים והוגי דעות, שמקומם בצמרת השלטונות בספרד ובפורטוגאל, בחצרות המלכים, ושהצליחו לחדור גם לחוגי הכנסיה הגבוהים, ״כנוצרים חדשים״.

שירת אנדלוס הקלאסית העברית בלשונה והערבית ברוחה, הושפעה באותם הזמנים השפעה מכרעת משירת הטרובאדורים הנוצרים והרומאנסה הספרדית. השפעה נוצרית ניכרת גם בהגותם הדתית של היהודים. ייתכן שאף בסדרי הקהילות, בתקנות המפורסמות, המסדירות את חיי החברה, הכלל והפרט, קיימת השפעת החקיקה הספרדית (הפ׳וארו). ואם עדיין נותר בהכרתם של יהודי ספרד (או מתחת לספה) קורטוב של המורשת התרבותית הערבית־מוסלמית, הרי קורטוב זה מהווה סממן לא מבוטל גם בתרבות הנוצרית, המתבטא בהשאלות לשוניות, באמנות ובספרות. חוקרים ספרדיים־נוצרים של ימינו (ד״מ אמריקו קאסטרו) מצביעים על השפעת האנוסים או צאצאיהם על הזרמים הרוחניים בספרד במאות הט״ו—ט״ז. וכידוע שהוגי דעות יהודים, הנאורים — האַוֶרואיסטים — , שהשקפת עולמם הראציונאליסטית החריבה את השכבה העליונה ביהדות ספרד, היו למורת רוחם של ראשי הכנסייה הקאתולית, בשל השפעתם ההרסנית.

שכבה דקה בתוך המגורשים קיבלה גם את נימוסיהם הרעים של הספרדים הנוצרים, תופעה שכוחה יפה במידה גדושה לגבי האנוסים כמעט מרצון, ״הנוצרים החדשים״, שהיו פוסחים על שתי הסעיפים.

לאחר הגל הראשון של המגורשים התחילו במאות הט״ז—י״ז להגיע למזרח בני אנוסים וצאצאיהם, שצר היה להם המקום בארצות האינקוויזיציה, ושרשתה הקיפה את הארצות הקאתוליות, בהן נקלטו האנוסים. עם כל דביקותם במוצאם היהודי והאהבה לדת אבותיהם שונות היו הליכות חייהם מאלה של אחיהם שלא נפגמו על ידי השמד תחת שלטון הצלב, ואף לאחר מכן תחת חסות האסלאם.

כל זה הצטרף להרחבת הפער והעמקתו אפילו בין יהודי המערב. לכאורה ימי שבתם של יהודי ספרד ופורטוגאל בקרב אוכלוסין־״ נוצרית קצרים חיו מאלה של המהגרים שהגיעו לתורכיה מאשכנז, מפולין ומהונגריה, ועל אחת כמה מאיטליה. אולם אנשי ספרד (לפנים ״אנדלוס״) התגשמו מהתרבות הספרדית הנוצרית, המיוחדת באופיר. מאחר שינקה גם מהתרבות הערבית־אנדלוסית, יותר מאשר אנשי אשכנז ופולין מתרבות העמים, שבתוכם חיו. אפילו יהודי איטליה הוותיקים לא שקעו באותה מידה בים תרבות הרננסאנס. תרבות חצי־האי האיבר׳ נכנסה לדמם של תושביו היהודים ולשונותיה הספרותיים נעשו אמצעי ביטוי ראשונים במעלה. דרך משל נזכיר רק את כתביו של משה אלמושנינו ושל שמואל אושקי. בלי הגזמה מותר לקבוע, כי יהודי ספרד ופורטוגאל היוו אז את העלית בעם היהודי, מבחינה אינטלקטואלית־כללית. במרחק רב עמדו אחריהם יהודי אשכנז, הרומאניוטים, תושבי ביזאנטית הנוצרית־אורתודוקסית, המגרבים ו״המוסתערבים האוכלוסייה היציבה בארצות דוברי ערבית.

בתנאים אלה אין פלא, כי המגורשים עלו עד מהרה בסולם החשיבות באימפריה העות׳מאנית ונעשו השכבה השלטת באוכלוסייה היהודית, וזאת בשל עצמתם הכלכלית, מעמדם המדיני בחצר הסולטאנים— כי מהם רופאי החצר ומהם הבנקאיים והסוכנים הדיפלומאטיים, וארגונם, שעם פיצולו כלפי פנים, חזק היה ותוקפני כלפי חוץ— כלפי אחיהם בני עדות אחרות. אמנם את שליטתם זו השיגו לאזור עימות ומחלוקת ודברי ריבות, אולם כעבור זמן לא רב הם שהטביעו את חותמם על כל שטחי החיים של היהודים במזרח.