צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
רבי דוד בן-ברוך
כתוב: ׳אשרי מי שראה פניו בחלום׳ ואני, ברוך ה׳, זכיתי לראותו בכבודו ובעצמו. הוא הופיע לפני כאיש בעל קומה, לבוש חלוק. לקח ידי והכניס אותי לחדר ואמר לי: אני ר׳ דוד בן-ברוך. בוא אתי. החזיק אותי ומילא את הסל שהיה בידי לחם. מאותו זמן לא חסר לי מאומה. זו הברכה שהוא נתן לי. אין מה לדבר.
רבי דוד בן-ברוך, עליו השלום, מוצא המשפחה מאופראן. שריף מוסלמי, בן ממזר סגר על יהודי המלאח של אופראן, בסביבות תיזנית. משם משפחת ר׳ דוד בן-ברוך שהם מגזע אהרון הכהן. ר׳ ברוך [אביו של ר׳ דוד בן-ברוך], עליו השלום, יצא את המקום. הוא, עליו השלום, קבור במוגאדור, ברחו מאותו כפר. היה גר בכפר מצפון לתיזנית בשם אימין תאגה. היה לו בן צעיר בשם דוד. השריף נתן לו סטירה. לשיך היה בן בגילו של דוד. התחילו שני הנערים לשחק ופתאום הכה דוד את בן המוסלמי וזה האחרון נכנס באדמה. בא המוסלמי בפחד לר׳ ברוך ואמר לו: אם אתה רוצה להישאר כאן, אני אצא, ואם אתה יוצא, אני נשאר כאן. עליו השלום יצא הרב משם וקנה בית בתארודאנת.
אני יכול לספר לך על נס שקרה לי אישית. לפני עלייתי ארצה ביקרתי בהילולה. הייתי עוד נשוי חדש. הלכנו בכוונה לעבור שמה שבעה ימים. אנחנו הולכים ארבעה ימים לפני יום ההילולה ואחר-כך נשארים עוד שלושה ימים. באותו ערב של ההילולה, ביקשתי משהו מן הצדיק, שאלתי אותו אם עלייתי ארצה כדאית, ממשית, רצויה, או שאני יכול לוותר על זה. אז הורי באו לפני ואני נסעתי ולא קיבלתי את זה. באותו ערב חלמתי מין חלום שבשלמותו איני זוכר. הסוף של החלום הוא: מישהו שאמר לי: קום, לך מכאן. למחרת, במקום שאני אשאר כמה ימים, ארזתי את חפצי, לקחתי את אחי, אשתי, משפחה ברכב, שבעה אנשים ונסענו. בדרך נרדמתי. נהגתי, נרדמתי תוך כדי נסיעה. ואני פותח את העיניים שלי כששני הגלגלים הקדמיים בתעלה. אני פותח ככה בצעקה. והרכב נופל בתוך התעלה של לפחות ששה מטרים. הרכב נפל ולא קרה כלום. אני יכול להעיד שאפילו כוס אחת לא נשברה. התעוררתי. צעקתי. כולנו צעקנו את שם הצדיק, כולנו צעקה אחת ונפלנו. הרכב עצר כאילו כלום לא קרה. אני עוד זוכר את המחזה הזה, ואז נכנס בי מין רגש כזה שחובה עלי לחגוג כל שנה את שם הצדיק, ואז גם פה כשעליתי ארצה, המשכתי במסורת הזו. הייתי בין היוזמים לחגוג את ההילולה.
מספרים על ר׳ דוד בן-ברוך שכשהיה ילד היה עובר ברחוב ומוכר מחטים. פעם בא ערבי וסובב לו את הראש בשוק בתארודאנת. רק הסתובב , והערבי נפל במקום וכן השני, השלישי, הרביעי. לפי מה שסיפרו לי, אני לא הייתי שמה, הלכו אנשים למוכתר וסיפרו לו שבנו של החכם עשה כך וכך. הוא קרא לאביו ר׳ ברוך הכהן. אמר לו: אדוני, לא יודע שום דבר. אמר לו המוכתר: יש לי עבד שקניתי ביוקר ואני רוצה לנסות עליו. המוכתר ביקש מהעבד שיתן מכה לידו של דוד. העבד נתן לו מכה. במקום נפל ומת, ומאז ידעו האנשים את זכותו של הילד.
י ש עוד סיפור עליו. פעם היה יהודי שהלך לחפש את ר׳ דוד בן-ברוך. נכנס לעיר ושאל: איפה ר׳ דוד בן-ברוך? איך שהוא נכנס לעיר הוא פגש אותו, אמר לו: תגיד לי, אולי אתה מכיר את ר׳ דוד בן-ברוך? אמר לו הצעיר: בוא אתי אראה לך איפה הוא ר׳ דוד בן-ברוך. הכניס אותו לביתו ואמר לו: אני ר׳ דוד בן- ברוך. היהודי לן אצלו. למחרת הלך ר׳ דוד בן-ברוך להתפלל. היהודי התעוור מעיניו. חזר הרב מבית-הכנסת ומצא היהודי בוכה ומיילל. אמר לו: מה יש? ענה: אני באתי עם עיניים ועכשיו אחזור בלי עיניים? ענה ר׳ דוד בן-ברוך: מה אמרת אתמול בלילה? ענה היהודי שלא אמר שום דבר. אמר לו: הגד את האמת. ענה: תסלח לי, אני אמרתי, זהו ר׳ דוד בן- ברוך? הרב ביקש ממנו לרחוץ את הפנים שלו והוא חזר וראה בעיניו.
פעם היו כאן בירושלים מאתיים רבנים שהיו לומדים תורה ותלמוד בישיבה ליד בית-המקדש. הגיעו לפסק-דין בגמרא בבא-מציעא ולא יכלו לפרש. כולם לא יכלו. אמר להם ר׳ שלמה חמיאש שהיה יליד מראכש, אמר לראש הישיבה: רק אדם אחד יכול לפתור את הסוגיה. מי זה? שאל אותו, ענה: ר׳ דוד בן-ברוך מתארודאנת. שאל אותו: זה קרוב? אמר לו: שנה עד מרוקו. אז שכרו מוסלמי בשם מוחמד מן העיר העתיקה. שכרו אותו לשנה, ששה חודשים הלוך וששה חודשים חזור. הגיע לשם דרך מצרים ובדיוק ביום שבו נגמרו ששת החודשים הגיע המוסלמי לתארודאנת. התחיל לשאול איפה גר הרב וכל אחד עונה לו: לך הלאה. שאל על ביתו של החזן בן-ברוך.
הגיע לרחוב שם היה הפרדס של ר׳ דוד בן-ברוך, פרדס גדול, והוא לבוש עם הלבוש האדום שלו. היה עם המעדר שלו על הכתפיים. זה היה לאחר ההשקיה. ניגש אליו המוסלמי ושאל אותו על ביתו של הרב דוד בן-ברוך. שאל אותו הרב: מאין באת לחפש אותו׳ ענה שהוא בא מרחוק. מבית-המדרש. הבאתי לו מכתב. ביקש הרב את המכתב. המוסלמי אמר שהוא מוסר רק בידי ר׳ דוד בן-ברוך. אמר לו הרב שהוא עצמו הרב המבוקש. לקח את המכתב ובדרך אל הבית קרא אותו. ענה וכתב את הפסוק. נתן לו כיכר לחם במשקל של ק״ג. אמר: קח וחזור לירושלים. הנה צידה לדרך. ענה המוסלמי: או חזן ברוך, הגעתי לאחר ששה חודשים. אמר לו: אל תפחד, קום! המוסלמי קם. שם את הלחם בסל ויצא. באותו רגע מצא המוסלמי את עצמו בתוך בית-המקדש. לא האמין למראה עיניו. ואותו כיכר לחם נשאר אצלו. הלך לבית-המקדש. כל החכמים קמו וקראו ביחד: מה מוחמד, עוד לא נסעת? ענה להם: אתם לא חכמים, יש יותר חכם מכם. בואו וראו כיכר הלחם שנתן לי מביתו. לקחו את המכתב. קראו את פסק הדין. חילקו ביניהם את הלחם ומצאו שהפסק הוא טוב. עליו השלום. ר׳ דוד-ברוך הוא שעשה כך לחכמים של ירושלים.
אצל ר׳ דוד בן-ברוך באה יהודיה משותקת. עשו אש והכניסו אותה לתוך האש ויצאה בריאה. ככה זה היה, ראינו אותה באש. לא פחדה ולא נשרפה.
א נשים רבים היו באים להילולה. הקבר שלו, אם אתה תשב לידו ביום ההילולה, רק תשים לידך סל ותתחיל לאסוף כסף. מחייא, רק תביא בקבוקים ותמלא ועל אוכל אין כבר מה לדבר״. [עדות של מבקש נדבות )
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Communautes juives des marges sahariennes du Maghren
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
II est d'ailleurs permis de se demander si la delivrance d'un responsum, par l'intermediaire qui s'envoyait d'autorite d'un tribunal rabbinique ou directement, ne donnait pas lieu a des frais de justice: est il vraisemblable que des problemes d'une extreme complexite, qui mettaient quelquefois en jeu des sommes enormes, aient pu etre soumis et longuement etudies par les meilleurs specialistes du temps, sans qu'il y ait eu quelque retribution? Les sources sont muettes a ce sujet, mais le doute semble permis.
Quelle fut l'influence des responsa? L'auteur ayant expose son avis et conclu, peut on en deduire qu'il a fait jurisprudence? Ce serait faire preuve d'une totale meconnaissance de l'organisation rabbinique que d'avancer un tel point de vue. II n'y a pas, il faut le rappeler, de hierarchie rabbinique: chaque rabbin est juge pour sa seule communaute. Son jugement n'engage que les seules parties qui se sont presentees devant lui, et la communaute qui a juge bon de le prendre a son service, quelqu'ait ete son pedigree rabbinique anterieur.
C'est ce qui explique que deux rabbins puissent prendre des positions diametralement opposees sur le meme sujet. La question se pose alors de savoir quelle opinion a prevalu, quelle sentence a ete appliquee. La question resterait insoluble si nous refusions de reconnaitre que l'opinion de tel rabbin a souvent plus de poids que celle d'une autre.
S'il leur arrive de se contredire sans le savoir, ils peuvent egalement le faire en pleine connaissance de cause. Yavets n'hesite pas a declarer qu'il ne comprend pas ce qui a ecrit Juda Benattar: "Je ne sais ce que veut cette bouche sainte". II leur arrive egalement de changer d'avis. II est quelquefois bien difficile de connaitre les consequences pratiques qui a pu avoir l'application ou la non application d'un jugement.
L'etude de la biographie des rabbins en question pourrait nous renseigner dans la mesure ou elle nous permettrait de decouvrir la portee et les limites de leur influence. II se trouve malheureusement qu'a quelques exceptions pres, ce genre litteraire et historique n'a plus guere cours. Nous n'arrivons pas toujours a replacer le rabbin dans son milieu et a prendre la mesure de son autorite. II devrait cependant etre possible d'y arriver en rassemblant les citations de son ceuvre que font ses contemporains et ses successeures ; ce critere pourrait permettre de se faire une idee de l'influence qu'il exercait de son vivant, et de la renommee que lui a attribute la tradition rabbinique.