הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
כמוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל זיע"א.
בעל "אור החיים הקדוש" מאת: הרב אברהם אסולין
מקטנותו בתורה
בעיר סאלי נולד הצדיק ולמד מפי סבו כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכביו גדלתי, ובחקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.
מרביץ תורה ועול הציבור
מלאכת שמים על שכמי שמתח, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…
כיצד התחבר ספר אור החיים
את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.
השגחה פרטית
הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליורנו יע"א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.
הארות רוחניות
במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא(כאן), וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).
כנסת ישראל
נכנסנו למירון יום רביעי… וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה (אגרת).
הארה גדולה
ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…
מערת אליהו
יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…
פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע"א זצ"ל
לוקט : הרב אברהם אסולין
טבילה במקוה
כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.
מנהג אבותינו
כתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.
מנהג קדמונים
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.
מחזיקים בת"ח
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ"ג פי"א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.
להורות בגיל צעיר
איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש"י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בש"ע (יו"ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכו' ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב"ם והרי"ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו ראשון לציון (יו"ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב.
סגולות
כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכו'.
הנחת תפילין
פסק רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו פרי תואר (יו"ד סימן כח ס"ק ד), שיש ג' דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו'. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו' אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.
ברכת הציפורן
פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה' (ברכות דף מג ע"ב). וז"ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרוגפל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקים ועצו מתקים שפיר מברכין בורא מיני בשמים
ברכת שהחיינו
כתב כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס"קט), כתב שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב. בקום המדינה היה חכם בשם הרה"ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו"ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר, וכ"ש לתקופת הגר"ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימנו אנו ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך וכן שמעתי מפי הגר"י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה לענ"ד אם אדם יקנה ספר נדיר מאות שקלים והפרוטה לא קימת בכיס ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).
חיבוריו
א. אור החיים – על התורה
ב. פרי תואר – יורה דעה
ג. ראשון לציון – על הש"ס
ד. מאור החיים – מדרשות באיטליה נכתב ע"י תלמדו הרב משה פראנקו.
מקום מנוחתו כבוד בהר הזיתים, יום ההילולה ט"ו בתמוז.
לתגובותבמילa0527145147@gmail.com
בעז"ה כמידי שנה נקיים הילולת רבתי לצדיק באלעד וכן נוציא לאור גיליון מיוחד לכבוד ההילולה, לפרטים 0527145147
—
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
רבי דוד ומשה זיע״א.
קורות חייו ומופתיו
מאור שמחון
בוקר אחד הגיע אל הצדיק אדם לא צעיר, כולו עור ועצמות, משותק בשתי רגליו ומרותק לקביים המעמידות אותו, נעזר
בבנו שגם הוא נראה כסובל ממחסור, עורו אפור ממש, רזה מאוד וחלש. כשניגש הצדיק אל היהודי פרץ המסכן בבכי תמרורים. סיפר שתקופה ארוכה כמעט לא בא מזון אל פיו ויום אחד מרוב חולשה נפל ברחוב ושבר את המפרקת וגם את עמוד השידרה ומאז הפך משותק. כך הוא חי למעלה משנה וחייו אינם חיים עוד. לולא הדאגה לבנו היחיד לא היה כנראה שורד. לצדיק היה ברור איזה ברכות עליו לברך את האב ובנו, ובלי שהות החל להתפלל ולברך אותם. הלא ייאמן קרה – לפתע האיש נע בכיסאו ־ ופתאום קם ועמד תוך שהוא לא מאמין בעצמו למה שקורה לו. וכאילו כוח עליון הוביל אותו, האיש מצא עצמו הולך כאילו מעולם לא היה משותק, כאילו עד לפני רגע לא היה נכה שמלבד ייאוש שברון לב וסבל אין לו דבר. תוך כדי שהנס והפלא מתרחשים למול עיני הבן הנדהמות ־ החל הנער פתאום לחייך ופניו מלאו אור.
הצבע האפור החולני התחלף במראה עור שחום ובריא ־ השיער הפך מבריק וצפוף – קומתו התיישרה ־ הליכתו הפכה מהליכה של נער אומלל ושפוף להליכה אצילית ממש.וכשהחל הנער לדבר נשמע דיבורו רך ופיו הפיק מרגליות.
הצדיק המשיך את פועלו ־ עבר מעיר לעיר והחייה את כל היהודים. לימים, החליט לעבור גם בכפרים בהם היו קהילות יהודיות קטנות שתושביהן מאמינים בה׳ בדבקות ובתמימות מופלאה. הצדיק מצא בכפרים כשבעה מלאחים, ובכל כפר היו מספר מניינים, והוא עבר בכולם. בשנת ארבעת אלפים תשע מאות עשרים ושתים לבריאת העולם (תתקכ״ב) – (1171) הגיעו הצדיק ושמשו לכפר ״תאמסטינת״ הנמצא ליד הרי"אגווים׳ראה הצדיק כי מגיפה נוראה משתוללת במקום כבר מספר חודשים, ו״המתים במגיפה״ רבים מאוד ־ יהודים ומוסלמים כאחד – ותרופה אין להצילם.
הצדיק שכאב את כאב עמו, ״ויתפלל משה בעד העם בכדי לעצור את המגיפה, ולבטל את הגזרה הנוראה, ולהשיב את החיים לקדמותם, ואמר: ״ריבונו של עולם, מה עליי לעשות? שמע! אני באתי לבקש נדבה בכדי להחיות את עניי ירושלים ופתאום הגעתי לעיר זו ועתה כולם נופלים במגיפה נוראה?!?״ יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים: ערבים ויהודים״. הצדיק שראה שאינו מקבל שום סימן משמים שהגזרה עומדת להסתיים, מיד קיבל על עצמו למסור את נפשו הטהורה, ככפרה על עמו ועל שאר בני הכפר,על מנת לבטל את המגיפה הפוקדת אותם ולהצילם. נשא ידיו למרום ואמר: ״ריבונו של עולם, יודע אני כי גזירה קשה יצאה מלפניך על יושבי כפרים אלו וכי עתידים הם למות בתוך זמן קצר במגיפה. מציע אני לך את נפשי כקורבן עולה. קח-נא את נשמתי, ותהא היא כפרה לכל החולים״.
הצדיק הורה לשמשו שיתכונן לבוא איתו אל אחד ההרים בכפר, בכדי לערוך תיקון לכלל ישראל. השמש התייחס לדבריו של הצדיק כאל עוד מסע שגרתי שלהם וכבר התכונן לצאת לדרך – למסע הבא שלהם.
״ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוקים׳ פנה הצדיק לשמשו ואמר לו: ״בני, החלטתי למסור את נפשי ונשמתי על כלל ישראל, על יהודי האזור בפרט, ועל תושבי הכפר בכלל. במערה זו תהיה מנוחתי. לכן, הזדרז נא בני וחצוב קבר עבורי, כי ערב שבת– היה אז ערב ראש חודש מר חשון – היום, ונשמתי אמורה לעלות לשמי מרומים לקראת שבת קודש״. הסיר רבי דוד ומשה את גלימתו ומסרה לשמשו: ״קח את גלימתי זו!״ פקד עליו, השמש שהיה המום מהדברים ופחד אחזהו, החל למלא את בקשתו של אדונו בלי לפצות פה, ובלי לערער על דבריו. ובעודו עוסק בחציבת הקבר, נשא הצדיק תפילה,והנה נברא לעיניהם מעיין מים חיים.
הערת המחבר : המעיין עדיין קיים, אך בשנים האחרונות סגרו את הפתח למעיין מכיוון שאנשים היו נופלים וניזוקים. בתוך המעיין קיים עץ בגובה שני מטרים, ולמעלה יש כמין פראיה ירוקה מאוד של עלים. עד כאן
הצדיק ״ירד וטבל, עלה ונסתפג׳ ואז נגלו לעיניהם בדרך פלא תכריכים. התעטף בהם הצדיק, והשמש נדהם למראה עיניו. פנה אליו הצדיק ואמר לו: ״דע לך בני, הגיע הרגע שאני עומד להיפרד ממך ולעלות השמיימה, וסימן לזה, שברגע שאשכב בקבר, מן השמים יסתמו את פתח המערה, ולכשתחזור אל הכפר "תאמסטינת״ תיעצר המגיפה, וכל מה שראו עיניך לך וספר להם, והנה גלימתי בידיך, לברכה לחיים טובים ולשלום״.
השמש נשק ידי רבו וברעדה גדולה ודמעות החלו זולגות מעיניו. אט אט החל הצדיק לרדת אל תוך הקבר ושם נשכב. השמש הנפחד החל להתרחק מהמקום במהירות – טיפס ונעמד על גבעה קרובה ממנה ניתן היה לצפות על הקבר.
בעודו צופה לכיוון המקום ראה השמש לתדהמתו – מול עיניו ממש -שני סלעים ענקיים נעקרים מן ההר, סותמים את פתח המערה, כשהאבן שהייתה עליונה יורדת למטה ואילו זו שהייתה למטה עולה למעלה, עד שלא ידע איש כי הצדיק נמצא שם. השמש החל לבכות וזעק: ״יא סידי יא סידי, מי יתן לנו תמורתך״.
נסער עד עמקי נשמתו, עמד השמש זמן רב במקום עד אשר עיכל את המתרחש, וחזר לכפר. ״ותעצר המגפה" של ערבים ויהודים כאחד. הצדיק שהיה אמור לשאת דברים בכפר באותו יום ולא הגיע, גרם לדאגה רבה בקרב אנשי הכפר. זקני הכפר באו אל השמש ושאלוהו: ״איפה החכם שאמר שיגיע?״, ענה להם השמש: ״הצדיק נפטר ככפרה על אנשי הכפר״. כששמעו על כך – החלה מיד מהומה עצומה. אנשי הכפר תקפו את העבד ורצו להורגו בטענה שהוא הרג את הצדיק. תוך זמן קצר הם התגודדו כשבידיהם אלות ואבנים בעודם צועקים: ״אתה הרגת את הצדיק! אתה אחראי למותו! אנחנו ננקום בך על מה שעשית!״. השמש ניסה להסביר להם – כולו מבוהל מבין שהוא צפוי ללינץ׳ של ההמון הזועם והנסער. איכשהו בתוך כל ההמולה הצליח לומר להגנתו: ״אני לא הרגתיו בואו ואראה לכם את הצדיק!״. זקני הכפר סימנו להמון להירגע ולהניח להם ללכת עם שמש אל המקום שהוא טוען בו נקבר הצדיק.