בזו ונטיפה – מקורות שונים
יומנו של חוקר – נסים קריספיל
הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999
כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל
וגם על צידה השני כתוב :
מפה אזורית
הצדיק הקדוש המבן
סידי מול אלברז ז"ל
זכותן תגן בעדנו ובעד
בניו אכי"ר ש' 5686
{ כאן בא ציור של מגן דוד
המצבה הראשונה לצד שמאל
השנייה לימין
והשחורה הקיימתֵ
צילום של דיירים הבאים מהפקיו – מכלוף אביטבול – הנוכחי
ופלקט מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה של השמיים.
יש כאם במתחם 11 חדרים למגרים לאנשים סביב חצר של הצדיק
מומד בן יָמְנַא – העֶסָאס של סידי מול אלברז, אביו מוחמד היה העסאס הראשון.
המתחם הראשון היה בנוי מלבני בוץ תָרוּט ומבנה הקבר באבן, רק חדר אחד קטן
ולכן נקרא מול אל ברז – בעל החדר הקטן…..זה מה שהיה בהתחלה ולכן הוא נקרא – ל ידוע שמו
מבנה הקבר 7 על 4 מטר לערך עטור באריחים עד לגובה 115 ס"מ…תקרת עץ יפה…פתח לצד מזרח שני אשנבים …..הקבר באמצע החדר נשען על קיר מערב. שני שולחנות אורכיים מסעדים מרוקאיים…שטיחים ……
רבי שלום בר חנין…..
סיפור אישי...
אימי שתחיה מספרת עליו כמי שהכירה אותו בהיותה ילדה….זוכרת היא איש ענו, אשר היה ספון על ספריו יומם ולילה…כאשר עברה לידו והוא יושב
בפתח ביתו, לא זז ולא נע ממקומו…..את נכדו ויקטור, ביקרנו בשדרות, וקיבל אותנו בצורה יפה….כמובן שביקרנו ציון קברו, מקום בו טמונים עצמותיו שהועלו ממרוקו…אין צורך לומר אימי התרגשה עד דמעות…והוסיפה לנו עוד ועוד סיפורים על הצדיק הזה שלפי המסורת למד תורה עם אליהו הנביא….
חסידא קדישא ופרישא, מקובל מופלא, כיהו ראש אב בית דין בנטיפה שבהרי האטלס חבל וורזאזאת שבמרוקו. יצק תורה בצוותא עם הגאון המפורסם רבי רפאל אנקוואה זלה"ה, והרה"ג רבי משה חליווה זלה"ה ממראקש. נפטר בשנת תרצ"ח – 1938 במרוקו, ולאחר זמן הועלו עצמותיו לישראל. חיבר שאלות ותשובות " ברית שלום " כתב יד, לא ידוע מקומו
פעמים 82 – חכמת נשים-נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
פעמים 82 – חכמת נשים
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.
נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
כנקודת מוצא למחקר זה מונחים שלושה מילונים ביוגרפיים המיוחדים לחדית׳: א – מילון ״המוסרים המהימנים״ של אבן חבאן (נפטר 965/354). זהו אחד החיבורים הראשונים מסוגו, ויש לו יתרון נוסף, בהיותו מאורגן לפי דורות, על פי השיטה האסלאמית. ב – אבן אלקיסַרַאני(נפטר 1113/507) חיבר מפתח של כל המוסרים המופיעים בקבצי החדית׳ הנפוצים ביותר מאת בח׳ארי ומסלם. ג – אבן חג׳ר (נפטר 1449/852) חיבר יצירה מקיפה בתחום החדית׳, וכן מחקר על חברי הנביא, שבו הוא ציטט מיגוון רחב של מקורות קודמים.
למילונים הביוגרפיים אלה על מוסרי החדית׳ יש צורה ייחודית. כל מוסר חדית׳ מזוהה, ככל שהדבר ניתן, ולאחר מכן מופיעה רשימה של האנשים שמהם שמע המוסר מסורות, ובעקבותיה רשימה נוספת של אלה מהדור הבא שהמוסר העביר אליהם חדית׳. על פי רוב אין הרשימות מכילות תאריכים. מהימנותו של מוסר החדית׳ משתמעת מאמות המידה להכללה בקובץ, או מוזכרת בערכים השונים. חיבורים אלה הם למעשה ספרי עזר למומחים לחדית׳.
כיווון שהחדית׳ היה בסיס חשוב כל כך לתרבות וללמדנות האסלאמית, כמעט כל אוסף של ביוגרפיות כולל מומחים לחדית׳ ומוסרי מידע. לכן ניתן היה לדלות מאוספים היסטוריים כלליים, ומאלה המוקדשים לגדולי מאה מסוימת, מידע על נשים מומחיות לחדית׳ ומלומדות במהלך הדורות, על מנת להשלים את המילונים המיוחדים למוסרי חדית׳.
עלייתן ונפילתן של נשים מלומדות
מן האוספים הביוגרפים המיוחדים לדור שהכיר את מחמד ( הצַחַאבֵה ) ידוע על קרוב לאלף נשים שהיו " חברות הנביא " ( צַחַאבִיאַת ), ושמסרו פיסות מידע מפיו או על אודותיו. אבן חבאן מציין 222 נשים מבין המוסרים המהימנים מהדור הראשון, אך לפי אבן אלקיסראני רק שלושים ואחת חברות הנביא מהוות מקור ראשון באוספים המקובלים ביותר של בח׳ארי ומסלם! אבן חג׳ר (תהד'יב אלתהד'יב) מציין כמאה נשים.
אם חלקן היחסי של נשים בקרב חברי הנביא שהיו מוסרים מהימנים נמוך מחלקן בקרב כלל חברי הנביא, אזי היה מקום להניח שמשפטנים וחוקרי חדית׳ נטו להפלות נשים לרעה במוסרות מידע נורמטיבי ומשפטי. זאת ועוד, פירוש הדבר היה שלנשים־ מוסרות היתה פחות השפעה על אותו חלק של הציבור המסלמי שלא הכיר את החיבורים המלומדים על אודות חברי הנביא.
בדיקת המקורות מפריכה תזה זו. בחיבור המשפטי המוקדם של מאלכ רק עשרים וחמש נשים הן מקורות ראשוניים של מסורות, אן הך מהוות עשרים ושישה אחוז מחברי הנביא המספרים מפיו, תשעים ושישה במספר. במסנד של אבן חנבל 125 מחברי הנביא הם נשים, כלומר שמונה־עשר אחוז. אחד־עשר אחוז בערך מהמסורות בצחיחים של בח׳ארי ומסלם נמסרו על ידי נשים מקרב חברי הנביא. על פי אבן חבאן, נשים מנו 16.5% מקרב המוסרים המהימנים של הדור הראשון. במחקרו על מוסרים (תהד׳יב אלתהד׳יב) כלל אבן חג׳ר רק חלק קטן מחברי הנביא שציין בחיבורו ״אלאִצַאבָּה פִי תַמְייז אַלצַחַאבַּה״, אך אין הבדל משמעותי בחלק של הנשים בשני החיבורים. לסיכום, נראה שמשפטנים וחוקרי החדית׳ האלה בחנו את מהימנות המסורות בלי להתייחם למיגדר של המוסרים הראשונים.
מחמד צדיקי בדק את מספרם של חברי הנביא שמסרו מסורות, וגילה שפחות משלוש מאות מחברי הנביא מסרו את המספר הגדול של מסורות המהוות את הבסיס של התרבות !,אסלאמית. רק 123, מתוכם תשעה אחוזים נשים, מסרו עשרים מסורות או יותר.
בדור השני ירד מספרן וחלקן היחסי של נשים־מוסרות באופן דרמטי. מבין ה״ממשיכים״ (תַאבִיעון), אלה שהיו במגע עם חברי הנביא, מציין אבן חבאן תשעים נשים, 1.9% מהמוסרים בדור הזה. אבן אלקיסראני מצא אצל בח׳ארי ומסלם עשרים ואחת נשים שמסרו מפי !11 רי הנביא. אבן חג׳ר מציין 125 נשים בערך שמסרו מפי הדור הראשון.
נשות הדור השלישי מונות אצל אבן חבאן שתים־עשרה, וארבע־עשרה בערך אצל חגיו אבן חג׳ר מציין גם שלוש נשים שהיו החוליה הרביעית בשרשרות מסירה. אבן סעד מביא כשש־עשרה מסורות בחלק מחיבורו המוקדש לנשים ובהן אשה היא הוחוליה השלישית או הרביעית, אך אינו מביא ערך ביוגרפי נפרד על אודותיהן.
ההגדרה של דור, ומיעוט המידע על נשות הדור השני, השלישי והרביעי, מונעת את התיארון של מוסרות קדומות אלה. ייתכן שאותן נשים חיו רק תקופה קצרה אחרי מות הנביא, או, אם האישים שהרכיבו את שרשרת המסירה נתברכו באריכות הימים הנפוצה בקרב מוסרי מסורות, אפשר שהן חיו עד המאה השלישית או אפילו הרביעית להגירה.
אַלְחַ׳טיב אַלְבַע׳ַדארי(נפטר 1071/463) נחשב לראשון שחיבר מילון ביוגרפי כללי יותר, אן הדגש שלו על חדית׳ משתקף בכן שלפחות עשרים וארבע משלושים ואחת הנשים בחיבורו היו מוסרות מידע; נשים אלה חיו מסוף המאה השנייה להגירה ועד תחילת המאה החמישית לה. נוסף על כך, אבן חַ׳לִיכַאן(נפטר 1282/681), שמצא רק שבע נשים הראויות להיזכר במילונו, מציין שנפיסה בנת אלחסן (נפטרה 824/208) לימדה מסורות למשפטן האמאם אַלְשַאפְעי. מחברי ביוגרפיות מאוחרים יותר כללו רק אחת או שתיים מהנשים האלה בחיבוריהם.
הערת המחבר : תיארוך של אשה שהיא החוליה החמישית במסורות של הנביא נמצא בביוגרפיה של ח׳יזראן, אשתו של הח׳ליף העבאסי אלמהדי, שמתה בשנת 789/173 – ראו אלבע׳דאדי, מספר 7800. באופן הגיוני אם כי מאולץ, מוסר או מוסרת מהדור הראשון היו יכולים לחיות שמונים שנה לאחר מות הנביא, ולמסור לילד צעיר בערוב ימיו(סביב שנת 90 להגירה), וזה, באופן דומה, יכול היה למסור לחוליה השלישית בגיל שמונים (שנת 170 לערך), וזה יעביר בגיל שמונים ומעלה לאדם הרביעי בשרשרת המוסרים(בערך בשנת 250), אשר אם יזכה אף הוא לאריבות ימים, יחיה עד שנת 330.
במילים אחרות, מן המאה השלישית להג'רה ואילך, רק כעשר נשים בכל מאה שנה ניתנות לזיהוי כמעבירות מידע. נשים אלה באו מכל השכבות החברתיות, משפחות ועד לנשות המלוכה, אך נראה שרובן באו מבנות המעמד הבינוני המלומד, בהן גם שתי בנות של שופטים. רבות מהנשים הללו למדו עם המלומדים החשובים של זמנן, ולימדו מלומדים אחרים. מסופר שאֻם עֻמַר אלת׳קפיה מסרה לאבן חנבל (אף שגרטרוד שטרן לא מצאה אשה בין מוריו), ואשה אחרת מסרה ממנו.14 מלבד זאת, אלח׳טיב אלבע׳דאדי למד עם ארבע מהנשים שציין במילונו.
אנו חבים תודה להיסטוריונים הביוגרפיים אלד׳הבי(נפטר 1347/748), אשר מסר מפיהן של לפחות שלוש נשים, ואַלְצַפַדי (נפטר 1362/764), שקיבל רשיונות הוראה משמונה נשים לפחות, עבור מידע על הנשים המלומדות של החלק האחרון של המאה החמישית להג'רה, וכן על אלה של המאות השישית והשביעית. מחברים מאוחרים יותר, דוגמת אִבְן אַלְעִמַאד ואַלְטַבאַח׳, זיהו במקורותיהם נשים מלומדות נוספות מתקופה זו. מספר הנשים האלה גדל בהדרגה מכשלוש־עשרה לארבעים ואחת לכל מאה שנים, והן כוללות כמה מלומדות נודעות. דוגמה בולטת אחת היא כַּרימה בנת אחמד אַלְמַרוזיָה, שחיה עד גיל מאה ומתה בעיר מדינה באמצע המאה החמישית/האחת־עשרה. היא היתה הסמכות הראשונה במעלה לספרו של בח׳ארי בזכות המצוינות של מקורותיה. היא מעולם לא נישאה ואביה ליווה אותה במסעותיה.
Tehila le David.R.D.Hassine
TEHILA LE DAVID
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
Edtion critique etablie et annotee par
Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan
La yeshiva accorde une place preponderate au Talmud de Babylone, mais aussi de Jerusalem, qui y sont enseignes par "Ha- Rav", le Maitre, en l'occurence Mordekhay Berdugo. Grace au manus- crit de Migdal David, nous savons qu'en plus des Pirqei Avot (fs. 33a, 46a, 50a, 54a), David Ben Hassine a etudie les traites talmudiques suivants: Berakhot (fs. 5b, 15a, 34a, 38b-39b), Shabbat (f. 42a), 'Erouvin (f. 3a), Pessahim (42b), Soukka (fs. 26b,45a), Ta'anit (f. 18b), Haguiga (f. 34a), Ketoubbot (f. 15b), Sota (fs. 36a, 40a), Bava Batra (f. 14b), 'Avoda Zara (f. 19a) et Sanhedrin (fs. 34a, 44b, 57b, 63a, 68a), notamment le chapitre sur les temps messianiques, theme omnipresent dans son oeuvre poetique. David Ben Hassine se refere souvent aux commentaires talmudiques de Rashi, a ceux de Rashbam, Malmonide, Ramban et Rashba. Bien entendu, il connait aussi les commentaires de rabbins marocains contemporains comme Moshe Berdugo ou Shemouel de Avila.
Les professeurs de la yeshiva utilisent parfois des methodes pedagogiques etonnamment modernes, qui impliquent une participation active de leurs etudiants les plus avances: ainsi, dans Migdal David.
David Ben Hassine raconte que "dans [sa] jeunesse", son "maitre R.I.B.L." lui a demande de preparer l'explication d'un passage difficile du Talmud, dont il devait ensuite faire l'expose en classe (f. 37a). Ce n'est pas un cas isole, puisque d'autres maitres prestigieux, comme Moshe Berdugo de Meknes, ou Shemouel Ha-Sarfati de Fez, faisaient, eux aussi, collaborer leurs disciples a l'elucidation de textes ardus, et n'hesitaient pas a reconnaitre leur contribution dans leurs ecrits. A la yeshiva, l'enseignement superieur revet ainsi l'aspect d'un seminaire ou maitres et eleves analysent en commun les matieres les plus complexes.
En meme temps que l'analyse theorique des sources talmudiques, destinee a affiner l'acuite intellectuelle des etudiants, la yeshiva accorde une place importante a l'etude plus pratique de la halakha psouqa la jurisprudence – car tout rabbin mandate peut etre appele a donner son avis sur des questions rituelles ou de droit civil, ou meme a sieger dans un beit-din – un tribunal. David Ben Hassine etudie les ouvrages de base, les codes rabbiniques de Mai'monide (Mishne Thora), de Ya'aqov Ben Asher (Arba'a Tourim), et de Yossef Caro (Shoulhan 'Aroukh).
II doit de meme connaitre les recueils de jurisprudence des grands posqim
codificateurs, auteurs de decisions halakhiques qui font autorite ainsi que des ouvrages plus specialises comme ceux d'Eliahou Ben Hayyim, Abraham Ha-Levi Gombiner ou Yehouda Ashkenazi.
Eliahou Ben Hayyim (c.1530-c.1610): Celebre rabbin halakhiste de Constantinople, auteur de nombreuses responsa, cite dans sefer migdal David
Abraham Abele Ben Hayyim Ha-Levi Gombiner (c 1637-1683. rabbin polonais, auter de Magen Avraham – 1692
Yehouda Ashkenazi, rabbin allemand du XVIIIe siecle, auteur de " Baer heitev " Amsterdam 1736-1742
גירוש ספרד-ח.ביינארט
" גירוש ספרד " חיים ביינארט
לא היה בכתובים אלה ובמחזה שהוצג ככל הנראה בכיכר העיר, די כדי להכשיר דעת קהל עד לאקסטזה שנדרשה לדורשי האמצעים התקיפים נגד היהודים. לאינקוויזיציה נזדמן לשמש רוח חיה בעלילת דם, שבה נקשרו יהודים ואנוסים. מאסרו של סנדלר אנוס נודד, כאשר בחיפוש בכליו בפונדק ששם לן נמצאה כביכול הוסטיה – לחם קודש – גנובה, הפך אותו לגיבור הפרשה ועמו כמה יהודים, שכאילו רצחו ילד נוצרי בעיירה לאגוארדיה, הסמוכה לטולידו, עקרו את לבו ועשו בו מעשה כשפים על מנת להביא כליה על הנצרות.
׳גופת׳ הילד לא נמצאה מעולם, והילת קדושה נוצרה סביב הנער (זו קיימת עד עצם היום הזה). עלילה זו נרקמה בשנת 1490 כאילו מגבוה. במניפולציות שונות, שבהן לקחו חלק אינקוויזיטורים מאווילה בהדרכתו במישרין של תומס די טורקמידה, שביקשו להוכיח מזימה שרקמו יהודים ואנוסים נגד הנצרות, ואפילו לרמוז כאילו לאברהם סניור היה מידע על המעשה.
אלא שבנקודה זו חש הכתר שרוקמי העלילה הרחיקו לכת וכל הסיפור על סניור נעלם ממשפט הראווה שנערך באווילה, מקום פעילותו של טורקמידה באותם ימים בבניית המנזר הדומיניקני. כל המעורבים בפרשה הוצאו לשריפה ב־16 בנובמבר1491 בפומבי הוצג הקשר היהודי־האנוסי נגד המדינה הנוצרית והאינקוויזיציה, הדת הנוצרית ותושבי המלכות.
באותם ימים גופם היה סיפק בידי תומס די טורקימדה להגיש למלכה תזכיר, שנראה כצעד מחושב היטב מצדו, להעמיד את המלכה על בעיה שעתידה להתעורר במדינה. התזכיר נסב על כמה נושאים דתיים ופוליטיים, כאשר כותבו מאיץ בה לפעול לתיקונם.
כותב התזכיר ראה שמחובתה של המלכה לפעול לשם תיקון בעניין כללי כתפיסת משרות בידי רחידורים (אלה נתמנו על־ידי הכתר) בערים והעברתם לידי אנשים בלתי ראויים, או מינוייהם של הגמונים וראשי המסדרים הצבאיים, כאילו הנהלת המדינה בראש מעייניו של טורקמידה. אבל לענייננו חשובים שני סעיפים שנגעו ליהודים: האחד, תפיסת משרות ציבוריות שיש בהן שיפוט על נוצרים והדגש הושם על חכירת ההכנסות — המסים של המלכות וגבייתם: האחר, הגשמת ההפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים ונשיאת הסימן המיוחד ליהודים ואיסור ללבוש בגדי משי(ליהודים ולמאורים), ולפי זה החובה שכל אדם יהא לבוש לפי מעמדו ומצבו ולא ילבש בגדים בצבע ובדים עשירים ומוזהבים.
והרי שני האיסורים האחרונים שנמנו בתזכיר (ההפרדה והסימון והלבוש), הם החלטות הקורטס (הסימן ב־1476 במדריגל וההפרדה ב־1480 בטולידו). יוצא אפוא שלדעתו לא הוציא השלטון את ההחלטות אל הפועל והוא נכשל בכך. הוא יצא להכיר בעובדה שהפרדה מקומית אין בכוחה לפתור את בעיות הניתוק בין יהודים לאנוסים.
את הסעיף בתזכיר הדן בתפיסת משרות וחכירות מסים וגבייתם יש לראות הרבה מעבר לפנייה סתם. ברי שחוכרי המסים וגוביהם הם האחראים לתזרים הכספי לקופת אוצר המדינה המאפשר מינהל כספי תקין ומסודר של בית המלכות. אם אלה נתונים בידי היהודים, הרי קיימת דחיפות לטפל בכך שאותו תזרים לא ייפסק עם הגירוש והמדינה תסבול משבר כספי חמור. ואם כי היו כבר אנוסים שעסקו בחכירת מסים וכן היו שותפים נוצרים לחוכרי מסים יהודים, אף־על־פי־כן, אל למדינה להיות תלויה בחוכרי מסים יהודים.
עיון ברשימת חוכרי המסים בקסטיליה, דיו כדי ללמדנו עד כמה היה ארגון המס השנתי ומסי העקיפין תלוי בפועלם של החוכרים, אף אם היו גם פיגורים בגבייתם. שני חוכרי מסים ראשיים פעלו בקסטיליה בימיהם של פרנאנדו ואיסבל: אברהם סניור וחתנו מאיר מלמד. אתם היו קשורים חוכרי משנה יהודים (ביניהם גם דון יצחק אברבנאל וחתנו יוסף אברבנאל). ולא על מסי המלכות בלבד הצביע התזכיר אלא הוא נתכוון גם לחכירת הכנסותיהם של אצילים, הכנסייה, המסדרים הצבאיים, המֶסְטַה ומסי העקיפין שהיו בידי חוכרים יהודים. טורקימדה יצא אפוא לטעון שאם הכתר לא ייתן דעתו לכך, עלול לחול משבר כספי חמור במדינה. אף אין לשכוח שאותו זמן היתה המלחמה בגרנדה בעיצומה.
והנה נראה לנו להסמיך את תזכירו של טורקימדה למלכה בהוראת מלכות (pragmatica), שסמכותה כהחלטת הקורטס מבלי שהיה צורך לכנסו. ב־10 בדצמבר 1491 בריאל די לה ויגה, פחות מחודש לכניסתם בתהלוכת ניצחון לגרנדה, ציוו המלכים בצו בן 146 סעיפים, כיצד להסדיר את חכירות המסים במישרין ובעקיפין. בשלושה מהם (38, 44, 56) נקבעו סדרי חכירותיהם של חוכרים יהודים ביישובים מעורבים של יהודים ומאורים וביישובי היהודים. רק לכמה אישים הותרה החכירה ועמה הגבייה. על בודדים נקל יהיה לשים יד, ומה גם שביניהם היו אברהם סניור וחתנו ובית אברבנאל. קשר זה בין צו המלכות בענייני חכירות המסים לתזכירו של טורקימדה, מעמידנו על כך שאת תאריך התזכיר יש לקבוע לכל המוקדם לשנת 1490. סמיכות ההוראה לצו הגירוש אף היא מלמדתנו על הדחיפות בקביעתו.