שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

26. הבן הטוב שהשלים בין הוריו

היה היתה נערה, בת יחידה להוריה, שהיו לה פגי בהמה. היתה הנערה כלואה כל הימים לבד בחדר, ולא היתה יוצאת ממנו. איש לא היה רואה את פניה, ואת האוכל היו מגישים לה דרך אשנב קטן. אך נערה זו היתה חכמה ביותר ולא היה במדינה כולה מי שיעלה עליה בחכמתו.

ובמדינה אחרת היה חי צעיר, שהיה הוגה בתורה יומם ולילה. הוא היה נודד ממקום למקום ושומע תורה מפי תלמידי־חכמים ורבנים גדולים. יום אחד הגיע הנער לעיר, שבה היתה הנערה החכמה הכלואה בחדרה. חכמי העיר הכירו את הנער החכם וכיבדוהו מאוד.

פעם שאל הרב אה אחד התלמידים שאלה, וביקש תשובה אחרי הצהריים. השאלה היתה קשה, וכל התלמידים היו עצובים, כי לא ידעו לענות עליה.

כאשר חזרו למקום, מצא הנער פתקה על שולחנו ועליה פתרון השאלה. הוא שאל את התלמידים:— מי כתב פתקה זו ?

— הנערה שאינה יוצאת מחדרה — הסבירו לו החברים. — היא חכמה מאוד ויודעת לענות על שאלות ולתרץ קושיות, אשר אין אנו יודעים פתרון להן.

אותה אשא לאשה— החליט הנער. אך חבריו הסבירו לו:— ההורים לא יתנוה לך, כי בעלת מום היא.

ביקש הנער את חבריו שידברו על לב הורי הנערה והם עשו כן. אך ההורים לא הסכימו בשום אופן והסבירו לצעיר, כי אי־אפשר לשאת את בתם המסכנה לאשה. הנער טען בעקשנות:— לא איכפת לי. רק אותה אשא לאשה. לא היתה להורים ברירה, והם הסכימו להשיא את בתם לצעיר. בליל החתונה, כאשר ראה החתן את הכלה אחרי הקידושין, הוא לא נשאר אתה אלא עד אור הבוקר. כל הזמן בכתה הכלה בגלל המום שלה. בבוקר הסתלק האיש, אך לפני שהלך, השאיר את טבעתו ואת טליתו.

עברה חלפה שנה, והאשה ילדה בן שגדל אצל סבא וסבתא. כשהתחיל ללכת לבית־הספר, היו הילדים מעליבים אותו ואומרים לו:— אביך מת, ויש לך שתי אמהות ואב חורג.

לא יכול היה הילד לסבול פגיעות מרגיזות אלו, ויום אחד הוא שאל את סבתא:— הגידי לי, האם את באמת אמא שלי, או שמא יש לי אמא אחרת?

אני אמך שלך, בני!— הודיעה לו סבתא, כי לא רצתה לצער את הנכד. אך הילד גדל וסבתו לא יכלה עוד להעלים ממנו את האמת. בא הנער אל אמו ושאל:— אמא יקרה, היכן אבא ? ענתה לו אמו:— אביך יחזור. עתה הוא במרחקים. חיכה הבן שנה שלמה, וכאשר ראה כי אבא אינו חוזר, החליט לצאת לעולם ולחפשו.

נתנה לו האם המסכנה את הטלית ואת הטבעת וסיפרה לו את כל האמת המרה:— אביך גר בעיר פלונית. הוא ברח ממני ועזבני. נטל הבן את חפצי אביו ופנה לדרכו.

עברו חודשים רבים והנער טרם הגיע למחוז חפצו. אחרי נדודים ארוכים בא הבן לעיר, שבה היה גר אביו. הוא הלך ישר לבית־הכנסת ופגש שם את סבו, את אבי־אביו. אך מובן שהם לא הכירו זה את זה ולא ידעו זה על זה. שאל הזקן את הצעיר:— מהיכן אתה בא ? מה מעשיך כאן ?

— באתי לחפש את אבי שעזב את אמי — סיפר הצעיר לזקן, שהיה סבו. והוא הביא בפניו את כל סיפורו.

למחרת בבוקר שאל הזקן את בנו, שהיה אבי הילד:— היכן טליתך, בני ?

— שכחתיה באיזה מקום, אבא.

הסתכל האב בידי בנו ושאל:— והיכן הטבעת שלך, בני ?

— כאשר התרחצתי באחד הנהרות, צללה הטבעת במים רבים.

שאל הסב את בנו:— התכיר את טליתך ואת טבעתו אם אמצא אותן?

— בוודאי.

הוציא הסב את הטלית ואת הטבעת שקיבלן מן הנער והראה אותן לבנו. ידע האב, כי נתגלה סודו. הסב קרא לנכדו והציגו בפני האב.

ביקש הבן את אביו לחזור הביתה, אך האב לא רצה בכך. הנער טען:— בוא, אבא, חזור הביתה! אמא היא היפה בנשים והחכמה בנשים. ומדוע אינך רוצה אותה ? מי הכריחו לשאתה לאשה ?

הבין האב, כי קרה איזה נם לאשתו ואמר לבנו:— בני, עכשיו חזור אתה, ואני אבוא בעקבותיך.

בו ביום יצא הבן לדרכו. בדרך פגש אותו זקן אחד אשר הנער לא ראהו מעולם. הוא אמר לנער:— יודע אני את אהבתך הגדולה לאביך ולאמך. אני נותן לך איפוא בקבוק זה בשביל אמך. כאשר היא תרחץ במימיו את פניה, היא תהיה יפה מאוד.

הודה הנער לזקן, החיש את פעמיו והגיע הביתה. מיד נתן את הבקבוק לאמו, וכאשר היא רחצה במימיו את פניה, הם נעשו יפים מאוד. ידעו הבן ואמו׳ כי הזקן לא היה אלא אליהו הנביא זכור לטוב. גם אבא הגיע והזר הביתה, והוא היה מאושר מאוד בגלל אשתו היפה ובגלל בנו החכם, שדאג לשלומו של הבית ולאושרם של הוריו.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

נס במגדל העמק

תמר בן שושן נולדה ב״דאר אתקבה״, סמטה אפילה בסוף העולם, אבל מיד זינקה בכוח למרכז העיירה ביופי עז שהתיז ריחות וצבעים לכל כיוון, החזה האפוי היטב, האחוריים המופלאים, הגומות השובבות, האף הגאה, הפה החכם והלשון החדה גרמו לכך שאנשים שראו אותה מתרוצצת בבגדיה הקרועים נושאת נפה או כברה ששאלה מאחת השכנות היו נעצרים במקומם ומברכים ברוך הנותן מיופיו לבשר ודם. את משה סיסו ירוק העיניים ילד בן גילה מאותו מבוך היא הכירה ליד בית המרחץ שעה שבאחת מריצותיה עם מערוך שאול התנגשה בו והפילה אותו לארץ, והיא ישבה לידו מלקקת את הדם ממצחו, מאז הם היו נפגשים ומלקקים זה את זה במסתרים ובאחד הלילות ראו את השניים עומדים בסמטת המקווה בתוך מעגל ורדים אדומים ונשבעים אמונים להתחתן ולאהוב זה את זה לנצח.

הם היו בני חמש־עשרהכשבא המשיח ותושבי ספרו התחילו להיעלם בחשאי, משה סיסו היה אחד הראשונים שחמק בלי להודיע, כשהוא שוכח מאחוריו את שבועת אמוניו, אבל לא אישה כתמר בן שושן תוותר. היא הפרה כל מנהג ומסורת, עזבה את הוריה ואת העיר ורצה בעקבותיו. כשהגיעה עם נערים אחרים לקיבוץ רגבים התפלאה לא למצוא את אהובה, חשבה שרק תגיד משה סיסו וכולם יצביעו: סמטה ראשונה ימינה, לכל היותר תשאל עליו בבית הכנסת או בבית המרחץ, אבל בקיבוץ לא היה לא זה ולא זה והיא, שהיתה ממלאת את כל העיירה בריחות וצבעים, נאלצה לשבת בכיתה, ללמוד ציור ולוח הכפל, כמובן לא להרבה זמן, כי מיד מצאה את עצמה נוסעת בכבישים, מחפשת את אהובה בכל הארץ, עד שנעצרה בחיפה אצל קרובי משפחה רחוקים, התחילה לעבוד במשק בית בכרמל ואוספת נדוניה, תופרת ציפות וכיסויי מיטה ומגבות ורוקמת עליהם ורדים ותותים ופרחים ואת ראשי התיבות של שמה ושל שמו, בטוחה שהוא יבוא, הרי הוא ותיק בארץ והוא בטח יודע לקרוא את השלטים והעיתונים ויודע שהיא פה, ואיך מגיעים, ובינתיים גזרתה מבשילה וצעירים באים להתארח, חיילים בחופשה, קרובי משפחה וסתם בני עיר, ביניהם, כמה מוזר, בנים למשפחות אמידות, ששם בספרו לא היו זורקים מבט לעברה, פה בחיפה הם שכחו לגמרי מאיזה סמטה אפילה היא באה, שאביה אינו אלא צורף עני עם רגלים עקומות, שהיה יושב כל היום בחנותו הקטנה, חורט ציורים על טבעות וצמידים ומתפרנס מאבקת הכסף שמצטברת על הריצפה.

ראשון הגיע שלמה מרציאנו, בנו של הרב הנודע של מוגדור, שזה עתה חזר מהקרבות ליד פלוג׳ה, והגיע גם בנו של רבי חיים הכהן השיח של העיירה לבוש מדי צבא וחמוש בסטן, מסעוד נחמני היה סדק ראשון בעמידתה הנחושה, צעיר נאה ומעודן, בעל דיפלומה של בית הספר לאמנויות בקזבלנקה, נכנע מול יופיה וחיוניותה, כשהיא במרוקאית שורשית ופשוטה עתירת פתגמים וניבים היתה מעצבת לו תרבות שלימה, שלא לדבר על בושם הוורדים של גופה שהיה משאיר אותו חסר הגנה והוא נאלץ לחזור ולבוא עם מתנותלרוב, תכשיטים, בשמים וצעיפים, עד שלא יכלה לסרב ונתארסה לו, לא לזמן ארוך, כי כשעלתה איתו להוריו בירושלים חוורו פניהם כשראו שהיא ביתו של עקום הרגלים והיא נאלצה לחזור לחיפה, שלחה לו את מתנות האירוסין וברוב כאבה קראה לשכן הפולני ונישאה לו.

אריה מאירסדורף תמיד תקע בה עיניים ולא העז להתקרב. את ילדותו בסיביר בילה בנדודים ובריחה, מעודו לא פגש לא ניסים ולא קוסמים ותמר היתה הקסם והנס של חייו, הביאה לו דברים שלא הכיר: צחוק ללא סיבה ויצרים שלא ידע על קיומם, היה חוזר מהעבודה לבית מלא ריחות תבלינים וטעם שדיים, לכן היה מוזר שאחרי חמש שנות נישואין, לא נכנסה להיריון. התרוצצו בין רופאים ורבנים, השתטחו על קברות קדושים, אך כלום לא עזר, לבסוף הגיעו למכשפה זקנה בדימונה שאמרה להם מיד: את נשבעת אימונים למישהו, עליך להתיר את השבועה, למעלה משנה אריה מאירסדורף התרוצץ יחד עם אשתו, כדי לעלות על עקבותיו של האהוב, עד שבמגדל העמק הצליחו לאתר את אחותו של האיש שהודיעה שמשה חזר לספרו כדי לקיים את הנדר ולהתחתן איתה, אריה מאירסדורף חשב שהגיע הזמן להרים ידיים ולשוב לעבודה, הוא ממילא לא האמין בהתרת נדרים וזלזל באמונות התפלות ובסיפורי הניסים שלה, אך תמר מתעקשת לרוץ לספרו לפגוש את האהוב ולבטל את הנדר והוא לא יכול לעמוד מולה.

משכנו חפצי בית יקרים, קנו כרטיסים ויצאו לדרך, יהודי ספרו האחרונים שהיו על מזוודות בדרך לארץ הופתעו לראות את השניים: לפני שבוע החתן חיפש אותך לחופה, היום את מחפשת אותו עם בעל? אריה הרגיש בעיירה שלה כמו בכוכב אחר.

לא ידע איך להודות לאנשים שככל שהיו עניים, כך שולחנם היה עשיר ומלכותי, הוא לא היה מעלה על דעתו לבקש שתבוא איתו לוורשה, לא רק שלא היה לו נדר אהבה להתיר שם, אלא שלא זכר מארץ ילדותו לא ורד, לא דובדבן, לא תאנה ולא זית, אלא יערות שחורים וחרדות שעד היום לא מניחות לו, עד היום הוא נועל אחריו את הבית שלוש פעמים וחוזר ופותח כדי לבדוקשלא שכח לסגור את הגז, מפחד מכל לובש מדים גם אם הוא שוטר חייכני והוא עצמו חף מפשע, תמר עמדה דקות ארוכות עצומת עיניים במקום שסימנו פעם את מעגל הפרחים, נושמת את האוויר, ביקרה בכל הגומחות ומקומות המסתור בהם היו נפגשים לליקוקי אהבה, השתתפה בחינה אחת, בשתי בריתות, שלוש חתונות והלוויה אחת וחזרה לארץ.

בעלה התחיל להבין שהיא לא מחפשת ילדים, אלא את אהוב נעוריה וחשב להפסיק את המירוץ, אבל היא לא נתנה לו. כשחזרו למגדל העמק, שמעו ממרחק יללות שמחה, הבחינו בהמולה ליד בית האחות, ילדות קטנות עם שמלות לבנות וורדים על הראש התרוצצו סביב הבית, ואישה עמדה בשער וזרקה סוכריות על האורחים, עגלת אבטיחים נגררת על ידי שני פרדים התקרבה ועליה חתן וכלה. תמר הבחינה מיד בשיערו של משה, מבהיק ושופע כשיער אבשלום, הקהל הקיף את הזוג שנכנס לחצר ותמר כמעט התעלפה כשמתחת לחופה בחצר התחיל אהובה לקרוא הרי את מקודשת לי, כשעמד לענוד לכלה את הטבעת נתמלטה צעקה מפיה והטבעת נפלה לו מהיד. משה התכופף לחפש את הטבעת, אך זו התגלגלה עד לרגליה של תמר, שהרימה אותה והושיטה לבעלה, רטובה בדמעה וזה הושיט לחתן, שקפא במקומו כשהבחין בה ורק גערותיו של הרב עוררו אותו להמשיך בטקס. שלוש פעמים נפלה לו הטבעת ושלוש פעמים הגיעה לרגליה של תמר והיא מוחה דמעה, מרימה, מושיטה לבעלה והוא מושיט לחתן, כל הלילה ישבו שני הזוגות ליד שולחן החתונה, שותים, בוכים וצוחקים.

תשעה חודשים אחר כך נולד לתמר בן עם עיניים ירוקות כשל משה ולמשה נולדה בת עם עיניים כחולות כשל תמר, שני הזוגות התגוררו במגדל העמק בשכנות, כשהגינה והחצר משותפים, ללא גדר הפרדה, שיחי ורדים מכל הריחות והצבעים פולשים מגינה אחת לשנייה, כל שנה שני הזוגות יולדים בן או בת וכל שנה עולים לקבר רשב״י במירון לעשות תספורת ראשונה לאחד הילדים ואחר כך יוצאים עם הבנים והבנות למערת אליהו בכרמל לסעוד בצוותא ולברך על הנס.

יומנו של חוקר – נסים קריספיל

הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999

כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל

סיפורו של רבי יוסף אבאזאייו

מספרת שרה שהייתה שם בצורת וביקשו ממנו בתא

ABBI YOSSEF BAZAYOU (1)

ביה שיתפלל על הגשם – וידוע הוא שצדיק המבקש על הגשם מתחייב בנפשו. הוא ידע שהוא עומד למות ושכב בחדר בו נמצא בית הכנסת שצילמתי ( נסים קריספיל המחבר ) בתאביה בקומה העליונה- חצי הרוס – אמר להם כשאמות הוציאו את הכפאן שלי מהמזוודה ( צדיקים היו לוקחים אתם במטענם את הכפאן שלהם לכל מקום שהלכו אליו ) רחצו אותי והוליכו אותי לאנטיפה……

שלוש שעות ברגל עד לאנטיפה….למה באנטיפה ביקש להיקבר ? יען כי בתאביה היו לנו שני צדיקים –  מול תימחדארת-ורבי מול סנדוק אלכדאר, – ובאנטיפה לא אין שום צדיק…

תוספת שלי אלי פילו: לפי ספר " צדיקי מרוקו ונפלאותיהם של יששכר בן עמי, היו בתאביה עוד כמה צדיקים :

מול תָאזְגַארט, רבי מימון פחימה, מולאית אביה, מול אזאדה

המשך חוברת המסע של ניסים קריספיל : יום שישH היה והוא ביקש מהם לשים את מקלו  לתקוע אותו בין השמש לצל, ולהוציאו אחרי קבורתו, ואחרי שיכינו את השבת ויסיימו וכך היה בעה שהוציאו את המקל – קרא התאנגול את קריאתו והסתבר שאנשים לא ישנו בלילה ותכף הגיע הבוקר.

שרה מספרת שבבית בו נפטר גר הפֶקִי – איית סָלאח או חֶמֶד – כשבנו התחתן נתן לו לגור בבית בו מת הצדיק.

עם שהם ישנים בלילה הראשון הרגישו שגופם נחרך ונשרף וכל אימת שהיו מדליקים נר היה נעשה להם טוב.

בא הצדיק בחלומו של הפקי ואמר ואמר לו – הדלק נרות דרך קבע בימי שני וחמישי בשבוע בלבד והכל יהיה בסדר. וכך המשיך לגור במחיצת חצרו של הקדוש והיה מטפל גם בבית הכנסת.

אשתו של זה שנרצח ונשרף בתאביה…שמה איזה אל חָדאד…עדיין חיה בנתיבות

לו קראו מח'לוף אל חדאד – אשתו אישתו יצאה לסעוד חולה בקזה והוא נותר בבית לבד.

יצחק, חיים ומח'לוף היו שלושה אחים שנשארו אחרונים בתאביה ויצחק הלך לבית חולים ואשתו של מח'לוף הלכה לבקרו…..הזוממים הרוצחים מצאו שעת כושר לרצוח אותן כי הוא היה קצב- מוכר בהמות ובני היה שולח לו קצבה גדולה מאיטליה והרוצחים ביקשו את כספו ו……רצחוהו, שפכו עליו שמן והדליקו אותו בביתו……..

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

כפי שראינו, הרי למעשה לא כל אותם בישי־מזל שנמנו כ״פליטים״ אמנם פליטים היו: רבים היו נצרכים בני לאומים אחרים שמצאו להם מחיה במחנות, ותוך כדי כך נעשו מבלי משים – הם ובניהם – כלי־נשק במלחמת־מצוה שאין לה סוף.

האסטרטגיה התעמולתית של העולם הערבי הציבה לה למטרה מיידית ״שיבה״ חד-צדדית של הערבים, ״חזרה״ בשם איזו ״הגדרה־עצמית״ של אותם פליטים ערבים המצטיירים כעם הפלשתינאי בה״א־הידיעה מאז ומעולם, אשר להם ״זכויות״ על ״אדמתם״. אחת מאבני־הפינה לתביעות הללו היא התפיסה המקובלת בציבור שלפיה הערבים הם הפליטים האומללים היחידים שנעקרו ב־1948.

היטב יודעים הערבים מה היה – ובמקרה אחד לפחות, מהו עדיין – היחס ליהודים בארצות ערביות," כל כמה שאולי התברכו בפומבי ביחסם ״הנוח מאז־ומתמיד״ ליהודים ״שלהם״. לפיכך יש להם יסוד לחשוש להצלחתו של צד אחד בתכניתם. אם יכיר העולם בכך שהיו חילופי־אוכלוסים שאין להשיבם בין פליטים יהודים וערבים, אולי יהיה תמרון פוליטי זה של הערבים צפוי להגיע למבוי סתום.

ואף־על־פי־כן, כמו שהודגם כאן קודם, יש בציבוריות העולמית אנשים שאכן עמדו על הטיכסוס הציני וערל-הלב של האחים הערבים הללו – גברים, נשים וטף שנקלעו למחנות־פליטים בחיפוש אחר חיים טובים יותר – על־־ידי העולם הערבי, מדוע לא הביאה אותה הכרה לידי פתרון הגיוני? במה נשתנתה בעית הפליטים הזאת משאר בעיות פליטים?

מדוע הוציאה ססו״ת הרבה למעלה מביליון דולר שנתרמו למטרות הומאניטאריות – בעיקר מארצות־הברית – כדי להנציח את הדילמה של הפליטים? וחשוב מזה: מדוע העולם הערבי, קרוב ל־200 מיליון נפש בשטח המשתרע על מיליוני קמ״ר, מתעקש עדיין כל־כך לפסול מדינה יהודית אחת זעירה עד שהערבים מוכנים להקריב את זכויות-האנוש שלהם עצמם, ולעתים קרובות אפילו את חייהם? ונוכח המניעים המכובדים, שבעיקרם הם חדורים כוונות טובות, מצד הציבוריות של העולם החפשי – להוציא את השוחרים טובות־הנאה מן הנפט – איך השכילו הערבים להנציח את הסטאטוס־קוו הזה? התשובות טמונות במה שידוע – ובמה שאינו ידוע – על האיזור.

״אנו הפליטים היהודים מארצות ערביות, שתחילת קורותיהם בארצות הללו לפני למעלה מ־2,000 שנה, הרבה קודם לאסלאם – מציעים שהממשלות הערביות תדאגנה לממן את רווחת אחיהן שלהן במקום לעשותם כלי־משחק פוליטיים תוך כדי הוצאת סכומי־עתק על תעמולה של צביעות, חצאי־אמיתות ושקרים גמורים״. (11 בינואר 1976, נידידדל, טיימס). צופים לאחר שעמלו למחוק מן הדיון המעשי את קורותיהם של היהודים כ״עם פלשתינאי׳, ולאחר שבעצם הכחישו את הקשרים ההיסטוריים של היהודים לארץ־הקודש שלהם (כמו למשל, בסעיף 20 של האמנה הפלשתינאית), טוענים הערבים בעקיבות שב״מדינת־פלשתינה החילונית הדמוקרטית״ המוצעת יוצרכו רוב היהודים הנמצאים עכשיו בישראל מולדתם לקום וללכת, מן־הסתם בחזרה לארצות־מוצאם – ובכללם עם רב, הידוע אך מעט, של יהודים שמקורם בארצות ערביות.

אך ברור שאי־אפשר יהיה לדרוש שיבה הדדית למולדת אם צד אחד בחילופי־האוכלוסיה ברח מתנאים בלתי־נסבלים ולא יוכל לחזור. מכאן הצורך בתסריט מתוקן: ה״הזמנה״ הערבית ליהודים לחזור, והמעבר מ״פליטים ערבים״ ל״פלשתינאים״. בהישען על מיתוסים שנתקבלו על דעתם של אנשים מחוץ לאיזור, שלפיהם חיו היהודים ה״זרים״ בשופי ובנחת בקרב הערבים ה״ילידים״ עד שקמה מדינת־ישראל, ניסו הערבים, על־ידי שינון עקיב של הצהרותיהם של מנהיגים ערבים בצינורות דיפלומטיים ובכלי־התקשורת לשכנע את דעת־הקהל העולמית שהיהודים ״יתקבלו שוב בברכה״ במדינות הערביות אם ייאלצו לצאת את מולדתם בישראל, זו ״המולדת הפלשתינאית״ של ״העם הפלשתינאי מאז־ומקדם״.

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

הקהילה בשלב מאוד מוקדם מאמצת את סדר-יומו של השליט החדש. הנהגת הקהילה מאמצת את תפיסת המציאות, לוח השנה הצרפתי על חגיו, מועדיו, ימי הזכרון המצויינים בו והטקסים כפי שאלה מעוצבים ונתפסים בעיניו של השליט החדש. עריכת טקס חגיגי בבית כנסת ברוב עם בנוכחות נציגי הממשל הצרפתי וקוקטייל לכבוד העלאתו בדרגה של ליוטה מדרגת גנרל לדרגת מרשל, אירוע צרפתי מובהק, שאין לו שום קשר לחיי היום יום או לסדר יומה של הקהילה היהודית, מלמדת על הפנמת תפיסת המציאות של השליט ונכונות לייחס חשיבות למה שבעיניו נראה חשוב. עריכת קוקטייל שמפניה לקציני ממשל צרפתים, מהווה נדבך נוסף בהפנמת תרבות הפנאי והאירוח של השליט כחלק מהדו-שיח הגלוי והסמוי עמו.

בדבריו העלה הנגיד מר אברהם חיים ביתן בקשה מפורשת מהשלטונות הצרפתיים להקים בית ספר צרפתי מודרני לבני קהילתו. יש להניח שבקשה זו הועלתה עוד קודם בפגישות עבודה שוטפות בין הנהגת הקהילה ובין ראשי הממשל הצרפתי, יחד עם זאת הנגיד לא מחמיץ את ההזדמנות החגיגית הנקרית בדרכו כדי להשמיע את הבקשה קבל עם ועדה באוזני 'הציבור שלו, מצד אחד, ולהבהיר לנציגי הממשל הצרפתי הנוכחים בבית הכנסת המרכזי מצד שני, שדבריו נאמרים בתמיכת הקהילה ועל דעתה. ראשי הקהילה מבינים היטב בשלב מוקדם, שהם בפיתחה של מהפכה תרבותית ולשונית וכי יש לצייד את הדור הצעיר בכלים שיאפשרו לו להשתלב ולהצליח בעידן החדש. מקור זה מאשש את העובדה, שבימי המפגש הראשונים עם השלטון הצרפתי, חלק מצעירי הקהילה דיברו צרפתית ושמשו כמתורגמנים, מביאים ומוציאים בין ראשי הקהילה וראשי השלטון החדש. כבר בשלבי המפגש הראשונים, כניסת הצבא הצרפתי נתפסה כאירוע משחרר והחינוך האירופי כשער לקידמה.

בגין מלחמת העולם הראשונה והפניית כוחות לוחמים לחזית הגרמנית התעכבה התבססות שלטון החסות הצרפתי במרוקו. הפיקוד המקומי נאלץ להמתין לסיום המלחמה כדי להשלים את כיבוש מלוא הטריטוריה בצפון. עבור הקהילה היהודית, העשור השלישי היה מלא תמורות ורצוף שינויים בכל תחומי החיים. קהילת וואזן חוותה שינויים עמוקים בזמן קצר, בעקבות הנוכחות הנוצרית העיר איבדה את קדושתה ופסקה להיות עיר קדושה בעיני המוסלמים. איסורי התנועה שחלו על היהודים בתחום העיר המוסלמית בוטלו, האיסור לקנות נכסים דלא ניידי בתחום העיר שהושת על היהודים בוטל, העיר חוברה בפרק זמן קצר לרשת מים זורמים, לחשמל ולטלפון. ממנה ואליה נסללה רשת ענפה של כבישי אספלט מודרניים לתחבורה מוטורית. הצרכים הצבאיים לנייד כוחות בפרק זמן קצר בחזית זו, ולהפעיל את הכוחות שחנו בבסיסים הצבאיים בעיר ובסביבתה פעלו לטובת העיר. בתוך עשור צמחה עיר חדשה צפונית לעיר העתיקה, שאיכלסה אלפי מתיישבים נוצרים מצרפת, ספרד, יוון ומדינות נוספות. התמורות בתחום החינוך שקבלו ביטוי בפתיחת בית-ספר צרפתי לילדי הקהילה היו חלק מגל של תמורות דמוגרפיות, משפטיות, לשוניות אורבניות, ותרבותיות שחוללו יחדיו שינוי יסודי בחיי היהודים. על רקע טלטלה רבת אנפין זו, נפתח בית הספר הפרונקו-איזראליט בוואזן.

פרק חמישי

אש במערב.

הדי משבר השבתאות.

שבתאי צבי

בשבת תשעה באב שנת 1626 נולד במזל טוב במשפחת מרדכי צבי ילד שני ויקרא שמו בישראל שבתי. אביו, מרדכי, התיישב בעיר איזמיר כמה שנים קודם לכן לצורכי מסחרו שעזה את ארץ הולדתו יון. נמל זה נהנה בימים אלה משגשוג רב כי שימש בשעתו לכל מסחר האימפריה העותמנית עם אירופה.

הילד התגלה עד מהרה כעילוי בתורה, בעל אינטליגנציה מבריקה ותקוות אביו הייתה, שילך בדרכי הרבנות. ואכן כך היה, ובגיל עשרים הוכתר החכם שבתי צבי כרב לשמחת כל המשפחה. לאחר לימוד התורה הנגלית הוא שקע, כמקובל בתקופתו, בלימוד הנסתר, ובעולם הקבלה. כאן מצא את עולמו, סיפוק היציר המיסטי שהיה בו.

מתבודד באחד מחדרי בית אביו – שעם הזמן נעשה לסוחר אמיד המסוגל לדאוג לכל מחסורי בנו הגאון לכל ימי חייו ופוטר אותו לצמיתות מהצורך לעבוד למחייתו – לומד בשקידה ובהתלהבות מפחידה, לומד ומתפלל בלב שלם קרוב לאקסטזה ורחוק מכל הבלי העולם סביב. אט אט השקיעה בעולם הנסתר התחילה לתת אותותיה בעלם הרך, שעבר מתקופה של התלהבות סוחפת לתקופה של דיכאון מחריד שהיה מותיר ללא אונים קרוביו ואהוביו.

מה שנחש אז כסימנים חיצוניים לגאוניות מוגדר במדע המודרני בשם אחר : מחלת המניקו דפרסיה. בתקוםות ההתעלות היה מתגלה כנואם מבריק בעל דמיון פורה וחן רב. אולם לצד היצירתיות היה נמשל למעשי שטות ילדותיים, בהם ראו מתנגדיו מאוחר יותר הסימנים המובהקים לשגעונו הגמור. בלחץ משפחתו הוא נושא אישה – פעמיים – אולם אין זמנו פנוי לביאה והסתפק בקידושין.

אט אט התחיל להשתכנע בייעודו העל טבעי, במשימה שאלוהים הועיד לו : לגאול את עמו, להיות לו למשיח. שנתיים חי שבתי בסתר עם אמת פנימית זו, נלחם בה עד אשר השתכנע סופית שאכן אלוהים בחר בו. אמת פנימית זו היא שהאירה את תקופות ההתעלות, וכאשר לעתים עזבה אותו וגברו הפקפוקים והספקות, היה שוקע באותם מצבי דיכאון מפחידים.

לאחר שנים של מאבק מר עם עצמו הגיע למסקנה שאינו חופשי עוד לברוח ממשימתו האלוהית. לאחר שגילה את סודו לבני משפחתו וקרוביו הוא מודיע לראשונה בפומבי בשנת 1648 שרות אלוהים התגלתה אליו וציוותה עליו להיות למשיח בן דוד שעתיד בבוא העת, לגאול את ישראל מהגלות ולהובילו לארץ הקודש.

קרוביו ואוהביו לא השתכנעו מנבואותיו ויחסו את חזיונות לנטייתו המיסטית המוגזמת, וסלחו לו על תקופת ההתעוררות והדיכאון בזוכרם שבימים רגילים היה הרב שבתי בעל שיחה נעימה וכוח שכנוע עוקר הרים. למרות חוסר האימון בו לא יכול היה שבתי לאורך ימים לכבוש את יצרו ובשנת 1654, והוא רק בן 28, הוא עובר את הגבול שאין ממנו חזרה והתחיל בהגשמת ייעודו המשיחי שלא ידע מעצורים עד סופו המר.

באחד מימי שבת, בעת קריאת התורה בבית הכנסת שבעיר איזמיר הוא מעז את הבלתי יאומן, ובפני קהל נבוך, נרגש ונרעש, הוא מבטא בפומבי את השם המפורש, זכות שמורה רק למשיח. לאחר הצעד הזה גם אהבת והגנת משפחתו לא יכלה לעמוד בפני זעמה של קהילת קודש איזמיר, ושבתי נאלץ לעזוב את עירו וליטול – לעשר שנים – את מקל הנדודים. תחנתו הראשונה הייתה בעיר ואם בישראל, בקהילת הקודש סלוניקי אשר ביון, עיר הולדת הוריו. 

אולם גם כאן הצהרותיו, רוח הכפירה שבהן, והתנהגותו המוזרה מקוממים נגדו את ראשי ורבני הקהילה. הצעד שגדש את הסאה היה טכס כלולותיו עם התורה. תחנתו הבאה בעיר הבירה קושטא מסתיימת גם כן בבריחה בשנת 1658, לאחר שקומם את הרבנים בחוגגו באותו שבוע את שלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, בטענה שהוא כמשיח אינו חייב בציות למצוות הקיימות והוא רשאי להנהיג מצוות חדשות ותורה חדשה כיאה לימי המשיח.

מבירת האימפריה היא עוקר למרכז היהודי המפואר של מצרים, בו הוא מוצא לראשונה חיזוק לאמונתו. עד אז, בכל נדודיו לא הצליח לשכנע מטמינים רבים בייעודו וחוסר ההד גרם לו לפקפק בצדקת דרכו. אבל כאן במצרים נוצר הגרעין הראשון של מאמינים. בקהיר הוא נשא לאישה את שרה, אחת מניצולי הפרעות האיומות של הקוזקים בפולין בשנת 1648, שנדדה בכל אירופה והכריזה שלא תינשא לאחר מאשר למשיח בן דוד.

המפגש בין שני גורלות אלה שכנע רבים שאכן שבתי הוא המשיח ואין זולתו. בקהיר נספח אל קהל מאמיניו שמואל פרימו, שהיה לסופר התנועה. ממצרים עולה שבתי לירושלים ונראה שכאן לראשונה הוא אינו מקומם נגדו את רבני הקהילה בזה שנמנע מאותן הכרזות ומאותם מעשים שהביאו לנדודיו על פני האימפריה.

רבני עיר הקודש שולחים אותו בשליחות לאסוף כספים אצל עשירי מצרים. בדרכו חזרה לירושלים מתחולל אותו מאורע מכריע שהטביע את חותמו על גורל ועתיד העם היהודי. בעזה נערך המפגש הגורלי ביען המשיח ונביאו. נתן אשכנזי, בנו של רב מפורסם מגרמניה, עילוי בתורה כבן עשרים רואה בשבתי את משיח האמת אותו הכיר בחלומותיו ובחזיונותיו. נתן העזתי הכריז על עצמו בגלגולו של אליהו הנביא, אשר לפי המסורת יבוא לבשר את ביאת הגואל. לשניהם היה מפגש האות לה ציפו ומעתה ישלימו אחד את השני.

מול חוסר היציבות של שבתי צבי, שהיה יכול במהירות לעבור ממצב שהתעלות אלוהית לדיכאון מייאש, היה נחון נתן באותו כוח ארגון ויכולת מנהיגות שמצמיחות תנועות חברתיות. לחזניותיו הגאוניים של משיחו הוא ידע לתת ביטויים עממיים הנוגעים ליהודי הפשוט ולא רק לפלפולי תלמידי חכמים.

את האידיאולוגיה המשיחית הוא ידע לתרגם לשפת המעשים הקרובים ללבו ולהבנתו של עמך.

את האמונה הוא ידע להפוך לתנועה, תנועה שבראשה משיח בעל אישיות כריזמטית, ונביא בעל כוח ארגון, משיח ספרדי ונביא אשכנזי. שמואל פרימו ונתן החלו לשגר אגרות לתפוצות כדי לפרסם את ביאת המשיח ולהתכונן ליום הגאולה.

גדולתו של נתן הייתה שידע להפוך אידיאולוגיה המובנת רק לתלמידי חכמים למעשים שהעם יכול להבין ולקיים כגון : הקריאה לתשובה מלאה, ביטול צום תשעה באב והפיכתו ליום שמחה וששון, מינו שרים בתפוצות וכו'… 

האגרות וההנחיות משוגרות לכל הגלויות, מתימן ועד רוסיה, ובכל מקום הלהיבו העם המדוכא, הצמא לסיפורי פלאי המשיח, חזרתו של שבתי צבי לעיר הולדתו איזמיר בשנת 1665, לא עוד כגולה נרדף, אלא כמלך משיח לוותה בהתלהבות סוחפת שהדיה הגיעו מנופחים לכל הקהילות. למאמיניו המתרבים הוא מצווה להתכונן ליום הגאולה הקרב ובא ולחזור בתשובה מלאה על ידי צומות, תפילות ותעניות.

ואכן רבים רבים בכל מקום ומקום הלכו בדרכו ומסופר שבפולין למשל היו הורים שמנעו מזון מבניהם ומעצמם ימים רבים. לאלה המפקפקים והשואלים למה לא הופיעו הסימנים שלפי ההלכה אמורים לבשר את בוא המשיח, את אותם חבלי משיח, היה עונה נתן שזו גאולה ללא הסימנים החיצוניים ועל כן צריך מידה גדולה יותר של אמונה ומי שמאמין שכרו גדול יותר.

טבלה מס׳ 4: התיישבותם של

בני מרוקו בקיבוצים. (רשימה חלקית)

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

ליל הברית, ליל שימורים וההכנות.

ליל הברית היה ליל שימורים הן לגברים והן לנשים. בעוד הגברים למדו, הנשים הכינו את הכיבודים ליום המחרת ואת הסעודה של אליהו הנביא : ביצים שלוקות, כעכים, רקיקים וארוחת צהרים לאורחים הרבים. בעלי אמצעים העשירים הזמינו לסעודת יום הברית את אנשי " מושב זקנים ,.

בליל הברית, נערכת תפילת ערבית חגיגית בבית אבי הבן. הפייטן מראה את כוחו בפיוטים ושירי הודייה ומקבל כל פני אורח שבא, בפיוט המתאים. גם הגלב לא נעדר בערב זה, ולא פלא אם לילה זה זכה לכינוי של " לילת תחפיף " או ליל התספורת, כי בערב זה ידיו של הספר מלאות עבודה.

הוא מספר את בעל הברית וכל אורח החפץ בכך. בחצר הבית " אוסט דאר " מעמידים שולחן גדול ועליו סינייא – מגש גדול מנחושת. כל מוזמן שהגיע, שלשל סכום מוסיים לתוך המגש עוד לפני שהתיישב, בתור " גראמא " – מתנה.

כל הכסף שנתרם חולק בין הרב של בית הכנסת, הפייטן, הגלב והשמש של בית הכנסת, שחלקו לא נגרע. המוזמנים כובדו בתה, עוגות וריבות שהוכנו במיוחד לברית. הקרובים ביותר הוחזקו לסעודת הערב.

סעודה ליל הברית

מנהגי המגרב שונים ממקום למקום וגם מעיר לעיר. בערי אלג'יריה כמו בתלמסן למשל, מנהג ליל הברית שונה במקצת מערי מרוקו, שם אחרי תפילת ערבית חגיגית גם כן, מלבישים יפה את הילד, מניחים אותו על לוח מיוחד ואחר כך אימו מגישה אותו לאביו.

האב מוסר אותו מיד ליד האיש הנכבד ביותר מבין האורחים הרבים הנמצאים במעמד זה. האיש נוטלו עם הלוח, מרימו אל על ופותח בפיוט : " אדון עולם אשר מלך " בניגון מיוחד, כשהוא מסובב אותו אנה ואנה. אחר כך מניח על הלוח סכום כסף במתנה ומעבירו לחברו שעל ידו.

גם השני ממשיך בפיוט, מיף אותו גם הוא, מניח את המתנה לידו ומעבירו לשלישי וכן הלאה. כשגומרים את השיר פותחים בשיר חדש, והפעם " יגדל אלהים חי וישתבח ", וגם הוא בניגון מיוחד. מסובבים את הילד ומניחים לידו את המתנה, כל אחד לפי כבודו ומעמדו.

כשגומרים את השירה בצבור, מניחים את הילד עם הלוח על שולחן גדול, ואז בא תורו של החכם שלא נעדר מאף אירוע. ראשית, הוא מברך את כל הנוכחים אחד אחד. אחר כך מניח את שתי ידיו על ראש הילד ומברך אותו בברכת הכהנים, מוסיף כמה פסוקים כמו, " המלאך הגואל אותי " " בן פורת יוסף בן פורת עלי עין " ומסיים בפסוק " אם תשכח לא תפחד " ומחזיר את הילד לאימו.

האורחים מתיישבים סביב שולחנות ערוכים ומוגשים להם ביצים שלוקות, כעכים, שתייה ותבשיל מיוחד הנקרא " אל כרסא " ( קיבת הפרה ) ( ראה בהודעה קודמת את תיאורו של רבי יוסף משאש זצוק"ל )

יום הברית.

יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו בשם " נהאר למילה " – יום המילה, והוא מהווה יום גדול למשפחה. אבי הבן יוצא בבוקר השכם לבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין ומלוּוה על ידי הרב ובני המשפחה. הנשים נהגו ללות אותו ביציאתו מהבית ב – זג'ארית. המוהל והסנדק, השתדלו תמיד להתפלל עם בעל הברית.

ברוב המקרים נערכה התפילה בבית אבי הבן, להוציא ימי שני וחמישי בגלל ספר התורה. המוהל השתדל להיות שליח ציבור ביום הברית רמז ל " רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם " ( תהלים קמ, טו ), הפייטנים מצידם לא חסכו בפיוטים לכבוד המאורע. ביום הברית אין אומרים תחנון ונפילת אפיים

הפייטנים הידועים שהיו במכנאס הם : מרדכי וואקרט, אליאסף בו ישעיה ואחיו משה, רפאל אדרעי  (אלפאסי) רפאל מנשה, מכלוף אלבאז שהיה גם כנר ועוד.

בבוקר השכם, מתחילות הנשים לנהור לבית בעל הברית, כדי להשתתף בטכס המילה. מגיעות ראשונות הזקנות שאימן מוותרות על אך מצווה. ראוי לציין שבמרוקו, טכס הברית נערך בשעות הבוקר בין שמונה לתשע וחצי ולא אחר הצהריים כי " זריזין מקדימים למצוות " ( פסחים, ע, ע"א ). אבי הבן חזר מבית הכנסת כשהוא עטוף בטליתו, ומלווה על ידי כל קהל המתפללים.

בבית רחצו את התינוק קודם המילה, הלבישו אותו בשמלה יפה ובכובע משי, הכל בצבע לבן. כך היה " כחתן דמים למולת " (שמות ד, כו). אם מצב המשפחה היה טוב, ענדו ליילוד תכשיט זהב\ כגון " כמסא " או שדי.

כן נהגו להדליק נרות רבים ארוכים וצבעוניים. היולדת לבשה בדרך כלל תלבושת מיוחדת " אל-עזמי " ( הדומה לתלבושת הגדולה ). זוהי שמלה בצורת חלוק ארוך , עשוייה מקטיפה ורקומה בחוטי זהב.

חדר היולדת קושט כאמור במעילי ספרי תורה, בפרוכת ההיכל, גם כד קטן מלא " לאטוך – זפת שחורה, שיהודים וערבים כאחד נהגו להוסיף למי השתייה בתקופת הקיץ, כדי להשביח את טעמם. אולם כאן, היה זה אמצעי מאגי מובהק להרחיק מזיקים ועין הרע.

לזפת הזאת היה ריח נעים (השתמשו בה בין השאר לריפוי מחלות שונות). אחרי טכס הברית שפכו את החומר הזה, הלאטוך, לתוך השירותים או לפח אשפה. יש לציין שמנהג זה קדום מאוד, אולם בימינו הוא נעלם כליל ומעטים אלה ששמעו עליו.

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

  4 – בין ספרדים ואשכנזים באמסטרדם.    יששכר בן עמי דף מס' 135.

                     מאת יוסף מכמן – מורשת יהודי ספרד והמזרח

בשנת 1597 הושבע עמנואל רודריגז וויגה לאזרח העיר אמסטרדם. סוחר אמיד היה, בן למשפחה מסועפת, שאוניותיה הפליגו לכל קצווי העולם של אז, הוא יסד בית חרושת למשי בעיר וסחר בסחורות רבות ומגוונות. בקצרה, אדם שכמותו השתלב יפה בחברת הסוחרים היזמים, שהיוו את השכבה השלטת בעיר שעל המסחר מחייתה. בעקבותיו הגיעו, בעיקר מפורטוגל, סוחרים בינלאומיים אחרים, שחלקם כבר מילאו תפקידים רמים בארץ מוצאם. חיש מהר התייחסו באמסטרדם, לפחות הסוחרים, רבי החובלים וסוכני הביטוח בכבוד אל " הסוחרים מהאומה הפורטוגלית ".

עשרים שנה וויגה, בשנת 1617, אנו נתקלים באשכנזי הראשון, שמו אפרים יוסף והוא קצב. אחריו גומבריכט יוסף, יהודי, קצב כמוהו. ובשנת 1619 יצחק סלומונס, קצב ושמואל נתן, משרת אצל הקצב היהודי.

זו תחילתן של שתי הקהילות באמסטרדם : אלה סוחרים אמידים, אלה קצבים ומשרתים לאדוניהם הספרדים. אלה אנוסים, שהכינו כנראה בקפידה את בריחתם מפני האינקוויזיציה, אלה ברובם פליטי הפרעות בוורמס, פרנקפורט וערים אחרות מגרמניה, ידועת הסבל והעוני.

האם נתפלא על שהספרדים התייחסו אל המהגר האשכנזי, שבא לחסות בצילם, בבחינת " בזהו וסייעהו ?. המתיישבים האשכנזים הראשונים יכולים היו להשתקע בעיר משום שאחיהם הספרדים הכינו את הקרקע מבחינה כלכלית ומשפטית כאחת.

הם היו יהודים כמוהם, אך לא השתוו אליהם במעמדם הכלכלי, ברמתם התרבותית ובאורח חייהם. כך נתהוו שתי הקהילות כשתי שכבות חברתיות, כלכליות ותרבותיות.

שלוש מאות שנה חיו שתי הקהילות זו בצד זו, מכונסות בשכונה קטנה, שצפיפותה הלכה גדלה במרוצת השנים. חבריהן התערבו זה בזה, אך נשארו נפרדים במה שנוגע לשפת הדיבור היומיומית, הגיית העברית, מנהגים והתנהגות, מעמד חברתי , זכרונות ומסורת.

נישואי תערובת ביניהם, הס מלהזכיר עד סוף המאה השמונה עשרה, וגם לאחר מכן הם נדירים. אמנם רוב הספרדים ירדו מנכסיהם ובין האשכנזים נמצאו כבר בסוף המאה השבע עשרה כמה משפחות אמידות, אך השוני והמרחק נשארו בעינם. 

עוד בימי נעוריי הצטיירו הפורטוגזים בשלוש קטגוריות : אלה שנטשו את היהדות אך שמרו על שמותיהם, שהסגירו את מוצאם מן הקהילה היהודית ( כגון קפסודה, דה קוסטה, טייכסירה דה מטוס , אלה שהשתלבו בחברה האשכנזית במקצועותיהם ובמעמדם החברתי , והשלישית, אותו גוש של יהודים, שהלכו בשבתות לבית הכנסת הגדול – אסנוגה – ואשר נשאו כביכול על שכמם את עברם המפואר, שלא תאם את מצבם הנוכחי, וכאילו הכפף את קומתם, אלה נתכנו בפינו " פורטוגזים משוגעים ", אשר בדלותם שמרו על כבוד, גאווה, על נכבדות  Gravidaeועוררו לעג לדם הכחול, שזרם כביכול בעורקיהם.

אסור לו להיסטוריון להסתפק בנתונים איפרסיוניסטיים כאלה ועליו לשאול את עצמו מה היה טיב היחסים בין שתי הקבוצות השכבות ומה הייתה השפעת הגומלין ביניהן. אין הוא מעלה על דעתו, שלא התרקמו יחסים מיוחדים בין השתיים לאורך תקופה כה ארוכה של חיים בצוותא בתנאים פוליטיים וכלכליים זהים.

אולם להפתעתו הוא מגלה, שבין מאות הספרים והמאמרים העוסקים בתולדות יהודי הולנד אין אטפילו מאמר אחד, או פרק במאמר, הדן בנושא כה מרכזי וכה בולט, וזאת אף שספרדים חקרו את ההיסטוריה של האשכנזים ואשכנזים התעניינו בהיסטוריה של הספרדים.

יש לראות אפוא בסקירה הבאה ניסיון ראשון לצייר תמונת היחסים היהודיים בין שני מרכיבי האוכלוסייה היהודית של אמסטרדם, אני מקווה שבעתיד ניתן יהיה להעמיק חקר בעניין מרתק זה.

נפתח בעובדה שאין עליה עוררין, ודווקא בתחום הנראה לכאורה שולי : השפעת החברה הספרדית ( במתכונת האמסטרדמית ) על האשכנזים. כראיה אביא את דברי רבי שאול אמשטרדם, רבה הראשי של קהילת האשכנזים 1755 – 1790, " והנה מה טוב מנהג הספרדים שכל בניהם למודים ורגילים במבטא הלשון, ומה הטעם הזה לא שינו את לשונם בתפילה מאז ועד היום הזה…ומה נעים לנו האשכנזים לבחור דרכם זה שהוא הטוב והישר בלי מכשול, צדיקים ילכו בה "

ונפתלי הרץ וייזל, שבמשפחתו נשתמרו מסורות עוד מימי שבתה באמסטרדם, ושאר שהה בעצמו ימים קבים בעיר, כל כך העריץ את ההברה הספרדית, שלא רק שיבח אותה בכתביו, אלא גם נהג להתפלל בה. ושבח ההברה הספרדית בפיו : " ואי אפשר להאמין עד כמה נשגבת מעלת החברה הנכונה שבפי אחינו אנשי המזרח והמערב מן ההברה החסרה שבידינו, כי יופי קול התנועות ונעימותיהן לאוזן, ירשם בנפש המדבר ובנפש השומע, ויעיר כוחות נפשותיהן הן בקריאת התורה וכתבי הקודש, והן בדברי התפילות והן ברינת שירי הקודש.

משה למנס נתלה, אפוא, באילן גדול כאשר כתב את החוברת " מאמר אמרה צרופה ": כדי להסביר לחבריו האשכנזים " טעם מספיק על נטותי ממנהג אחי האשכנזים במבטא לשון הקודש וקבלי מנהג אחינו הספרדים ".

משה לימנס לא הסתפק בהכרה עליונותה של ההברה הספרדית – ובתפילה באותה ההברה ביחידות כדרכו של ווייזל – אלא השתמש בהברה הספרדית בתפילה בציבור, וזו הסיבה, כך אני משער, שיצא עליו הקצף מצד האדוקים, אשר פרסמו בעילום שם קונטרס השמצה נגדו בשם " דברי ישרים ".

אם מתנגדיו של לימנס שפכו עליו קיתונות של השמצות, הרי שעשו זאת משום שלא רצו לשנות דבר ממנהג אבותיהם, אולם עקרונית הודו גם הם בעליונותה של ההברה הספרדית. עון\מד לרשותנו אמצעי מעניין כדי להוכיח זאת. מאז שנת 1810 נכתבו הפרוטוקולים של ישיבות הפרנסים של הקהילה האשכנזית באמסטרדם בשפה ההולנדית.

והנה מופיעים בהם לעתים תכופות שמות אגודות ( חברות ) או בעלי תפקידים בתעתיק הולנדי. תעתיק זה הוא תמיד לפי המבטא הנהוג בקהילת הפורטוגזים. כך אנו נתקלים בשמות כגון , חסד ואמת, עץ החיים, מתנות לאביונים, מנחם אבלים, וכדאי להצביע על שם בית המדרש לרבנים " סעדת בחורים " שתעתיקו הוא sahadat bachurim  בדיוק כמו של mahamad מעמד אצל הפורטוגזים, רוצה לומר, התעתיק שהונהג קודם שקיבלו הספרדים את המבטא NG  לתנועת " ע " .

שינוי זה נעשה תחת השפעת המדקדקים האיטלקיים ולאחר שהוכנס לשימוש אצל הספרדים, קיבלוהו גם האשכנזים וכך הם נוהגים עד היום.

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

בהקשר לעובדה של קיום שבטים נוודים יהודיים במגרב חשוב כאן היבט אחד: היווצרות ארגון דמוי־שבטי בתוך משפחה אחת, המתבדלת ומתנתקת מיהודים אחרים הנראים ״זרים״ בעיניהם — בין אם נפרש זאת בשל הרגשת עליונותם של משפחת בני פרץ המסתגרת והמתרחקת מהתושבים נחותי הדרגה ובין אם הדבר געשה מתוך מגמה לחזק את תודעת מוצאה וגורלה המשותף של המשפחה (ה״עצביה״ הערבית). מכל מקום לפנינו תופעה המיוחדת למגרב, שאין אחות לה בחברה היהודית שבאגף המזרחי של הקיסרות.

ייתכן שהתופעות המתוארות כאן על סמך מקורות אחדים מעודדות לשער השערות על התפתחויות אפשריות בקרב העדות היהודיות הנידחות באפריקה הצפונית בשתי תקופות האיפול: מיד לאחר הכיבושים הערביים במאות הזי׳—ט׳, ולאחר מכן במאות הי״ב—ט״ו. אולם כדי לבסס השערות אלה על תשתית רחבה ככל האפשר יש לעקוב אחר התפתחויות דומות באזורים הנידחים שבחצי־אי ערב בתקופה הטרום־אסלאמית. ומאחר שאין להאריך כאן בנושא שולי לכאורה נרחיב את הדיבור עליו במקום אחר. בסוף סעיף זה יש להוסיף, כי כשם ששונה היה כאן המצב בזמן המפגש מבחינה מדינית וחברתית מזה שבקיסרות העות׳מאנית, כן בעקבותיו שונות היו ההתפתחויות בחיי הדת, הרוח והתרבות הכללית. זה יובלט ביתר בהירות מתוך תיאור ה״יש״ שבאגף המזרחי. נציין רק, כי לשונם הספרדית והפורטוגיזית של המגורשים נשתכחה עד מהרה מתוך אלה שנקלעו אל הערים שבפנים הארץ. בספר התקנות של פאס רק שמונה עשר הסימנים הראשונים (מסוף המאה הט״ו — ראשית המאה ט״ז) מובאים בלשונם המקורית ובתרגום עברי. ממחצית המאה הט״ז מצויות כבר תקנות בלשון היהודית־ערבית. העדות של פליטי פורטוגאל שלחוף האוקיאנוס התחסלו עם נטישתם של הפורטוגיזים את האיזור במחצית המאה הט״ז, ולא נותרו שום מסמכים עליהן.

המשכנו בהצעת המאורעות במגרב, כדי שלא לשבור את רצף התיאור. אכן גם קשה היה למצוא נקודת זמן מכרעת, שבה התרחש המפגש, כי הקשרים עם היהודים תושבי ספרד ופורטוגאל ערים היו תקופה ארוכה לפני גירושי רנ״ב ורנ״ז. ראינו גם כי המפגש של יהודי פורטוגאל עם אנשי המגרב שונה היה באופיו ובמהותו מזה של מגורשי ספרד. כעת עלינו לחזור לנקודת המוצא, שבה מתחיל המפגש והעימות בין תושבי ארצות האגף המזרחי של הקיסרות שהגיעו למזרח.

נקודת הזמן ברורה: גירוש רנ״ב. אף כי אין להתעלם מהגירתם של יהודים ״אשכנזים״, כלומר יוצאי אירופה המרכזית־הנוצרית אל שטחי הקיסרות העות׳מאנית לפחות כימי דור לפני­כן. היטב זכורה פנייתו הנרגשת של ר׳ יצחק צרפתי (מחצית המאה הט״ו) אל יהודי אירופה ״אשכנז ואיטליה של רומי״ לנטוש את הגלות ״ומקום הניח לכם להתגורר בו ארץ תוגרמה״ כי ״אכן דרך תוגרמה היא דרך ארץ החיים וכוי״ וממנה הנתיב הנוח והבטוח להגיע אל ארץ ישראל (ד,וצ׳ ילינק עט׳ 17, 20).

 אכן גם תגובתו של אליהו בשייצי, אחד הסופרים הקראים הנכבדים בקושטא, האמונים על גינוניהם המהודרים של הביזאנטים, על מנהגיהם הגסים של האשכנזים מעידה, שהכיר את האשכנזים ממגע אישי. גם אין ספק שתנועת הפליטים מספרד והמהגרים מרצון— בעיקר מתוך דחפים משיחיים ושל בעלי־ תשובה— לא הצטמצמה לאירופה המערבית ולמגרב, אלא חדרה גם אל המזרח ולארץ־ישראל במיוחד. אולם הנחשול של המגורשים, שהגיעו לארצות הקיסרות והנאמד לכדי 100.000 נפש, התחיל רק לאחר רנ״ב, עצמתו היתד, בכוחו הכלכלי והאיגטלקטואלי־יהודי כאחת.

עתה הגיעו למזרח בעלי מלאכה מיומנים, ובמיוחד חרשי־ברזל ומתכות אחרות, הבקיאים בהכנת כלי מלחמה חדישים (תותחים, רובים); סוחרים שעסקו במסחר בינלאומי; שולחנים ובעלי עסקים, שמצודתם היתה פרושה על כל הבירות ומרכזי המסחר של אירופה המערבית, אלה שלפנים פיתחו את כלכלתה של ספרד, וזו כולה היתה בידיהם ובכיסם, כפי שטענו שונאיהם־יריביהם. בין המגורשים נמצאו מלומדים וחוקרים, רופאים והוגי דעות, שמקומם בצמרת השלטונות בספרד ובפורטוגאל, בחצרות המלכים, ושהצליחו לחדור גם לחוגי הכנסיה הגבוהים, ״כנוצרים חדשים״.

שירת אנדלוס הקלאסית העברית בלשונה והערבית ברוחה, הושפעה באותם הזמנים השפעה מכרעת משירת הטרובאדורים הנוצרים והרומאנסה הספרדית. השפעה נוצרית ניכרת גם בהגותם הדתית של היהודים. ייתכן שאף בסדרי הקהילות, בתקנות המפורסמות, המסדירות את חיי החברה, הכלל והפרט, קיימת השפעת החקיקה הספרדית (הפ׳וארו). ואם עדיין נותר בהכרתם של יהודי ספרד (או מתחת לספה) קורטוב של המורשת התרבותית הערבית־מוסלמית, הרי קורטוב זה מהווה סממן לא מבוטל גם בתרבות הנוצרית, המתבטא בהשאלות לשוניות, באמנות ובספרות. חוקרים ספרדיים־נוצרים של ימינו (ד״מ אמריקו קאסטרו) מצביעים על השפעת האנוסים או צאצאיהם על הזרמים הרוחניים בספרד במאות הט״ו—ט״ז. וכידוע שהוגי דעות יהודים, הנאורים — האַוֶרואיסטים — , שהשקפת עולמם הראציונאליסטית החריבה את השכבה העליונה ביהדות ספרד, היו למורת רוחם של ראשי הכנסייה הקאתולית, בשל השפעתם ההרסנית.

שכבה דקה בתוך המגורשים קיבלה גם את נימוסיהם הרעים של הספרדים הנוצרים, תופעה שכוחה יפה במידה גדושה לגבי האנוסים כמעט מרצון, ״הנוצרים החדשים״, שהיו פוסחים על שתי הסעיפים.

לאחר הגל הראשון של המגורשים התחילו במאות הט״ז—י״ז להגיע למזרח בני אנוסים וצאצאיהם, שצר היה להם המקום בארצות האינקוויזיציה, ושרשתה הקיפה את הארצות הקאתוליות, בהן נקלטו האנוסים. עם כל דביקותם במוצאם היהודי והאהבה לדת אבותיהם שונות היו הליכות חייהם מאלה של אחיהם שלא נפגמו על ידי השמד תחת שלטון הצלב, ואף לאחר מכן תחת חסות האסלאם.

כל זה הצטרף להרחבת הפער והעמקתו אפילו בין יהודי המערב. לכאורה ימי שבתם של יהודי ספרד ופורטוגאל בקרב אוכלוסין־״ נוצרית קצרים חיו מאלה של המהגרים שהגיעו לתורכיה מאשכנז, מפולין ומהונגריה, ועל אחת כמה מאיטליה. אולם אנשי ספרד (לפנים ״אנדלוס״) התגשמו מהתרבות הספרדית הנוצרית, המיוחדת באופיר. מאחר שינקה גם מהתרבות הערבית־אנדלוסית, יותר מאשר אנשי אשכנז ופולין מתרבות העמים, שבתוכם חיו. אפילו יהודי איטליה הוותיקים לא שקעו באותה מידה בים תרבות הרננסאנס. תרבות חצי־האי האיבר׳ נכנסה לדמם של תושביו היהודים ולשונותיה הספרותיים נעשו אמצעי ביטוי ראשונים במעלה. דרך משל נזכיר רק את כתביו של משה אלמושנינו ושל שמואל אושקי. בלי הגזמה מותר לקבוע, כי יהודי ספרד ופורטוגאל היוו אז את העלית בעם היהודי, מבחינה אינטלקטואלית־כללית. במרחק רב עמדו אחריהם יהודי אשכנז, הרומאניוטים, תושבי ביזאנטית הנוצרית־אורתודוקסית, המגרבים ו״המוסתערבים האוכלוסייה היציבה בארצות דוברי ערבית.

בתנאים אלה אין פלא, כי המגורשים עלו עד מהרה בסולם החשיבות באימפריה העות׳מאנית ונעשו השכבה השלטת באוכלוסייה היהודית, וזאת בשל עצמתם הכלכלית, מעמדם המדיני בחצר הסולטאנים— כי מהם רופאי החצר ומהם הבנקאיים והסוכנים הדיפלומאטיים, וארגונם, שעם פיצולו כלפי פנים, חזק היה ותוקפני כלפי חוץ— כלפי אחיהם בני עדות אחרות. אמנם את שליטתם זו השיגו לאזור עימות ומחלוקת ודברי ריבות, אולם כעבור זמן לא רב הם שהטביעו את חותמם על כל שטחי החיים של היהודים במזרח.