מורשת יהדות מרוקו

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

מאוייב לאוהב

בעיר מוגארור, מקום מגוריו של הרב פינטו, התגורר בשעתו שר חשוב, עשיר גדול – ושונא ישראל גדול עוד יותר. תענוג מיוחד היה לו להציק ולצרור את יהודי העיר, ולהטריד אותם ככל שיותר.

גם הרב פינטו לא היה יוצא מך הכלל מבחינה זאת. באחד הימים עבר הרב עם אחד מתלמידיו ליד ביתו של הצורר, וזה ראה אותם מחלון ביתו וציווה על משרתו כי יכניס את שניהם אליו. אמרו לו משרתיו, כי האיש הפוסע ברחוב, בצניעות ובפשטות, הוא אחד מהחכמים היותר גדולים של היהודים, ואולי ראוי שיעזבנו לנפשו. אותו רשע לא התרשם מדבריהם, ועמד על שלו: ״הכניסוהו אלי!״ – פקד.

וכשנכנס הרב ראה השר, כי מכנסיו של הרב ארוכים יותר מהמקובל באותה תקופה במקום. הרב פינטו, כדי לשמור על צניעות, לא חשף טפח מרגליו וכיסה גם את כפות רגליו.

שאל אותו השר: ״מדוע ארוכים מכנסיך יתר על המידה? דע לך, כי לא מקובל ללכת כך ברחובות עירנו, ואם אתפוס אותך שוב מהלך עם מכנסיים שכאלה אדאג להענישך במלקות.״ הרב לא השיב על דבריו הקשים של הרשע, ויצא לביתו.

בחצי הלילה ניעור השר משנתו, כשהוא מתפתל מכאבים עזים שתקפוהו. כאבים שכאלה לא חש מעודו, והוא הרגיש כאילו משלחת מלאכי חבלה ניצבת ליד מיטתו ומענה אותו בייסורי גיהנום. והמפליא יותר: איש ממשרתיו לא חש אליו, למישמע צעקותיו.

רק בבוקר התייצבו משרתיו ליד מיטתו, וכל אחד מנסה את כוחו בעצה או בתרופה – אך לשווא. הכאבים בעינם, והרשע צועק מרה. מייד פשטה השמועה בעיר על מחלתו המסתורית של הרשע, ואנשים רבים הגיעו אל ביתו כדי לנסות ולסייע לו. זה אומר כי שדים תקפוהו, ויעץ על תרופה ששמע מזקנתו, וזה אומר בידענות כי הכאבים הגיעו בגלל הבית החדש, שאליו עקר האיש באחרונה. וכך הגיעו רבים, עם עצות שונות ומשונות. ניסו אנשי הבית את העצות הללו על השר, אך אלה הועילו כמו כוסות רוח למת: השר המשיך לזעוק מרה מרוב כאביו וייסוריו.

וכך נישנה הדבר גם בלילה השני. כאביו לא שככו, אך איש מבני הבית לא חש אליו. בבוקר, כשפניו זועפים, שלח את משרתיו לכל גדולי העיר, בבקשה שינסו למצוא ארוכה לתחלואיו.

אחד מאלה היה גוי, חסיד אומות העולם, אוהב ישראל. גוי זה ידע על המקרה, שבו בייש השר את הרב ואיים עליו, בגלל מכנסיו הארוכים. שמע האיש על המקרה, ומיהר לבית השר. ״דע לך״, אמר לשר המתייסר, ״כי כל הרעה הזאת באה אליך רק בגלל שביישת את הרב הקדוש רבי חיים פינטו. איש גדול וצדיק הוא הרב, וחטא גדול חטאת כשהתייחסת אליו כאל אחד הריקים והפוחזים. אם לא תבקש ממנו מחילה, לא ירפו ממך הכאבים״.

שמע זאת השר, והורה לאיש כי ייקח מיצרכים ומזון לביתו הרב, ויבקש ממנו כי יסיר ממנו את החולי הזה.

מיהר השליח עם עגלה מלאה כל טוב לביתו של הרב. שם אמרה לו אשת הרב, הרבנית שמחה, כי הרב נמצא עתה בבית הכנסת. המתין האיש ליד הבית, עד שובו של הרב מהתפילה. כשהגיע הרב, נפל אותו גוי – שהרב הכירו-לפניו, וביקש ממנו כי ימחל לשר ויעביר ממנו את ייסוריו. הרב השיב לו, כי טרם מלאה סאת ייסוריו של אותו רשע, וכי הלילה הזה ילקה כפליים על חטאותיו, ורק למחרת יירפא. אולם, אותו חסיד אומות העולם שב והפציר ברב כי בכל זאת יתמלא רחמים על הרשע, ובסופו של דבר נעתר הרב והודיע לו כי הכל מחול לאותו רשע. מייד גם התפלל הרב על אותו שר, שיבריא במהרה. כשסיים הורה לגוי כי ישוב לביתו, וציווה כי ייקח את כל המאכלים האסורים והמתנות שהרעיף עליו השר. ״הלילה הוא יישן בשקט, הבטיח לו הרב.

החזיר האיש את העגלה המלאה בכל טוב אל בית השר, ומסר לו את דברי הרב. וכך אכן היה: באותו לילה ישן השר כתינוק, וכשהתעורר הכיר במעלתו של הרב פינטו, שקידש במעשה זה שם שמיים. מאז אותו מקרה, שבו למד לקח על בשרו ממש, חדל השר להציק ליהודים – והפך לאוהב ישראל.

גולמי ראו עיניך

תקופה קשה עברה על יהדות מוגאדור. חטיפות, הלשנות ורציחות עם כל שינוי מישטר ושלטון היו מנת חלקם של יהודי העיר.

הרב חיים פינטו חשב כיצד יוכל לסייע ליהודים, הנתונים ללא מגן ומושיע, ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמיים. החליט הר״ח ליצור גולם, כדוגמת הגולם המפורסם של המהר׳יל מפראג.

לקח הר״ ח גושי חימר, יצר אותם בתבנית אדם ואחר כך נפח בה רוח חיים. אולם, לאחר שגמר את המלאכה חכך בדעתו, והגיע לדיעה כי במקום לשים מיבטח בגולם יציר אדם יש לבטוח בבורא עולם, יוצר אור ובורא חושך. עדיף להתחזק בתפילה ולהרבות תחינה לפני מי שאמר והיה העולם, סבר הר״ח, ולבקש מיושב מרום כי יבטל כל גזירות רעות וקשות מעמו – מאשר לבטוח בגולם. ״ישראל בטח בהי, עזרם ומגינם הוא״, התחזק הרב באמונתו, ומיהר לפרק את הגולם שיצר. את גושי החימר ריכז במספר כדי חרס, המונחים עד היום הזה בחדרון, הנמצא ליד המדרגות העולות לבית הכנסת שבבית הצדיק במוגאדור.

הרב חיים פינטו שליט״א, בנו של הרב משה זצ״ל ונכד לרב חיים פינטו הקטן זצ״ל, הסתקרן בילדותו לראות מה נמצא מאחורי הקיר, ליד גרם המעלות. הצליח הילד להיכנס פנימה, ראה את הכדים וגילה את גושי החימר שבהם. בעודו נמצא בחדרון הגיע אביו ע״ה, ונזף בו על שנכנס למקום.

יודע מחשבות

הרב חיים פינטו היה אורח מכובד בשמחות במוגאדור. יהודי העיר ראו כבוד לעצמם בכך, שהר״ח נוטל חלק ומשתתף בשמחותיהם. יום אחד הזמין אחד מחשובי הקהילה את הרב, לברית המילה של בנו. לאחר קיום מצוות המילה ישבו המוזמנים לסעודה של מצווה, ובעודם מיטיבים את ליבם במאכל ובמשקה הגיעה נרעשת תושבת העיר, ובקשה בפיה לרב. בתה, סיפרה, הגיעה עד משבר והיא כורעת ללדת.

מתקשה הבת בלידתה, וכמעט שהגיעה עד שערי מוות. היא מבקשת איפוא מהרב, כי ירבה בתפילה ובתחנונים ליוצר האדם, שהלידה תעבור בשלום לבת ולפרי ביטנה. להפתעת הנוכחים, השיב הרב את פניה ריקם. האשה לא הירפתה, והמשיכה בבכי גדול ובתחנונים לבקש מהרב כי יושיע, אך הוא אינו מתרכך ולא נענה.

אז התפלאו הנוכחים עוד יותר. כמה אף כעסו על כך שהרב מקשה את ליבו, אך לא העזו לומר דבר, ביודעם כי יש מן הסתם משהו המוסתר לעיניהם אך גלוי לר״ח, ובוודאי יש סיבה לדבר. האשה המשיכה בתחנוניה, והרב ביקש מבעל השמחה להביא מים אחרונים וישבו לזמן ולברך ברכת המזון. וכשסיימו לקיים את מצוות ״ואכלת ושבעת ובירכת״ אמר להם הר״ח: ״בואו איתי, ותבינו מה היתה הסיבה לכך שכבשתי את רחמי ממנה״.

הלכו לביתה של אותה אשה, ונכנסו פנימה. שם שכבה בתה היולדת, נאנחת מכאבים וייסורים. הרב פנה אליה ושאל אותה: ״תאמרי לי בתי, ואל תכחשי. האם ידע אותך.איש זר בליל טבילתך? אמרי את האמת, פן תמותי״. פרצה האשה היולדת בדמעות שליש, הודתה על חטא ואמרה לרב כי אכן הצדק איתו. אולם, לא אשמתה היתה זו. באחד הלילות נתן בעלה את עינו בכוס, השתכר ויצא לרחוב. חברו הגיע בשעת לילה מאוחרת, ושאל אם כבר חזר הבעל ההולל הביתה ממסע שיכתתו. ״ עניתי לו כי אינני יודעת מה קרה לו, וכי למרות שכבר מאוחר טרם שב בעלי. מייד תפס השכן אותי בחוזקה, ועשה בי את מה שעשה. הייתי לבדי בבית, ושכנים אין. למי אזעק ומי יושיעני? אכן חטאתי, אך באונס היה הדבר״, אמרה וכולה בוכיה.

שמע הר״ח את דבריה, וידע כי אכן כנים הם. ״ידעתי על כך ברוח הקודש, אך רציתי לבחון את יושרך״, אמר לה.

ומייד הרגיעה ואמר לה, כי היא תעבור את הלידה בשלום וגם בנה יחיה, אולם הבעל והבועל ימותו שניהם, איש איש בחטאו. וכך, אכן היה. האשה ילדה ויצאה מהמשבר, ושני החוטאים מתו במיתה משונה

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

בני מלאל

OUARZAZATE

אתר שוק, מן הסוג שהקימו הצרפתים למינהל האזרחי והצבאי, בדרך שבין קזבלנקה למראכש. העיר היתה גם מרכז לסחר הבקר הסיטונאי. הקהילה היהודית שבה היא חדשה. התיישבו בה בעיקר יהודים צעירים שחיפשו פעילות מסוג חדש. רבים מהם שירתו במוסדות השלטון של הפרוטקטוראט, או בסחר הטרנזיט מצפון לדרום. אות למעמד העצמאי של הקהילה היהודית היה קיומו של בית דין רבני, וכן חוג של משכילים שעמם נמנה ר׳ דוד דנינו, שבספרו ״שרביט הזהב״ תיאר חברה יהודית משכילית כפי שעלתה בדמיונו. בין היתר הוא הטיף מוסר ליהודי אירופה על שלא האמינו ל״נביא הרצל״. זה היה בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הגיע שמען של הגזרות הראשונות שניחתו על יהודי גרמניה לאוזניהם של יהודי מרוקו.

ווארזאזת

עיר חדשה במרכזו של רכס האטלס הגבוה ועמק הדרע, היתה מוקד המינהל הצרפתי באזור. העיר שימשה אתר שוק לכפרים הרבים שסביבה ובין היתר היו בה חנויות של בעלי מלאכה יהודים. ווארזאזת זכתה להתפתחות רבה, עת נמצאו בהריה מכרות מנגן חשובים. ומשום כך נסללה לעיר מסילת ברזל ממראכש, וכן הוקם בה שדה תעופה. הכביש מווארזאזאת למראכש תלול ועובר בדרך צרה על פני תהום, באזור תיזין תשכאת. עמק הדרע משתרע לאורך כ-150 ק"מ ובו היו מלאחים יהודיים רבים. היהודים היו בעלי מלאכה, אבל גם חקלאים בעלי מטעי דקלים וחלקות אדמה, שאותן היו מעבדים בשותפות עם ערבים. בכל מלאח היו כמה מאות או עשרות של יהודים ולהם מנהיגים מקומיים זוטרים, שעסקו בהנהגתם הדתית ובכלל זה שימשו כמלמדים בתלמודי התורה. יהודים שימשו גם ספקים של מזון וסחורות שונות לכפרי הסביבה, ומנהל תחנת האוטובוסים הראשית שבה היה יהודי.

מרכז החיים היהודיים היה ב״צלא״ — היא בית הכנסת. בית הכנסת שבאמזרו הוא מן הציוריים ביותר שנמצאו בתפוצות ישראל – התיבה עשויה מאבן גדולה, ארון הקודש חצוב בקיר, וגם מקום נרות המאור נחצב בכותלי חלל בית הכנסת.

האזור ירוק וזרוע עצי תאנה וכרמי גפנים, שרבים מהם היו בבעלותם של יהודים. בבוסתנים שבווארזאזת נמצאים כמה מן המלונות היפים ביותר בכל הארץ. כיום לא נותרו יהודים בכל חבל הארץ הזה. בדרך מעיר זו למראכש עוברים ליד אחת המצודות היפות ביותר במדינה: איית בן-חדו.

בסביבות ווארזאזת כ-21 כפרים, והיהודים שחיו בהם ערב מבצע יכין מנו יחדיו קצת יותר מ-4,000 נפש. מרביתם עזבו את המקום במהלך מבצע יכין. מווארזאזת עצמה יצאו 279 יהודים במהלך המבצע.

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

בעיר קסטלו דה־ויד, פגשנו אדם בשם מר קוניה. הוא שמע שאנחנו מישראל ובא לדבר אתנו. הוא סיפר לנו, שהוא צורף במקצועו ויש לו חנות תכשיטים.

הוא הראה לנו מגן דוד שקיבל מאבותיו. יש לו גם ספר תהלים וסידור. מר קוניה מספר בצורה גלויה שהוא יהודי. לא רק שאינו מסתיר את יהדותו, אלא אפילו עושה תעמולה ליהדות. כשמגיע יהודי למקום, הוא רץ ומארח ונמצא אתו, משך כל זמן שהותו. הוא מינה את עצמו, כנציג צאצאי האנוסים הגאים ביהדותם. יש לו אשה וילדים וכולם נוהגים כמוהו.

רוב האנוסים, התבצרו בתקופת האינקוויזיציה, במחוז הצפוני של פורטוגל. השר לענייני גנים לאומיים וארכיאולוגיה במחוז זה, מר קרולינו טפדג׳ו, יצא אתנו לסיור ברובע היהודי והראה לנו את בית אביו, סבו וסב סבו וכן מסגרייה ששמשה את אבותיו. הוא הראה לנו את המאפייה, אליה נהגו להביא את החמין בערב-שבת, את ביתם של הפרנס והגבאי היהודי, שהיה צריך לגבות כסף מהיהודים, כדי לתת לשלטונות בתקופת האינקוויזיציה.

כשהגענו לביתו של הרופא, סיפר לנו השר, שהאינקוויזיציה רדפה את הרופא והוא ברח להודו. כאשר נפטר, העבירו את עצמותיו לקבורה בקסטלו דה-ויד, אבל האינקוויזיציה, שרפה את עצמותיו, כאקט של העלאה על המוקד. גם לאחר מותו לא ויתרו לו. כיום הפך ביתו, ברובע היהודי, לבית תרבות ומוזיאון יהודי.

היה דבר מעניין שנתקלנו בו. זוהי ההתעוררות של העם הספרדי והפורטוגזי בכיוון של – לכפר, להכות על חטא ולבקש סליחה, על מה שהם עוללו ליהודים בתקופת האינקוויזיציה. מתקיימים היום ברחבי ספרד ופורטוגל, כנסים רבים, אסיפות ודיונים. בכנסים משתתפים נוצרים, יהודים וצאצאי האנוסים. סוארש, נשיא פורטוגל, ביקש מהעם היהודי סליחה בפומבי, על העוול שהעם הפורטוגזי גרם לו.

ההתעוררות התמקדה עד כה בשני מקומות, בקסטלו דה-ויד שבפורטוגל, שם שיחזרו את הרובע היהודי ואת בית־הכנסת. בחפירות מצאו אצבע מראה של ספר-תורה, כיסוי של סידור מעור ופמוטים של שמן. בעקבות ההתעוררות, הופכים מקומות למוזיאונים לתרבות ולארכיאולוגיה של התקופה. בספרד מתמקדת ההתעוררות בעיר או-ויאדו שבצפון ספרד. שם הקימה האוניברסיטה קתדרה לחקר האינקוויזיציה, הגירוש והקשרים המחודשים בין ספרד והיהודים.

לכנס שנערך בעיר טולידו, הגיע אדם שמוצאו מצאצאי האנוסים. כיום הוא גר ביוון. אבות אבותיו, חיו ביוון מאז גירוש ספרד, אבל מוצא משפחתו מטולידו.

הוא הביא עמו לכנס, מפתח, שעבר בירושה במשפחתו במשך כל הדורות מאז הגירוש.

סיפרו לו, שהמפתח הזה, הוא המפתח של בית משפחתם – שגורשה מטולידו בתקופת הגירוש.

אנשים שהיו בכנס, יצאו אתו לכתובת שנמסרה לו והמפתח, אכן פתח את הדלת.

לאחר – 500 שנה, המפתח שעבר מאב לבן, מאב לבן, פתח את הדלת.

קשרים ארכיאולוגיים

מר יהושע גורא, סגן ראש עיריית הרצליה, שיצא עם המשלחת הראשונה של הרצליה לספרד מספר – בעיר קלטיוד שבספרד, פגשנו את שר התרבות של מחוז ארגון.

 הוא ביקש מאתנו, למצוא ארכיאולוג, שיאתר, יקטלג וימפה את המקום בו קיימת האפשרות, שהיה שם בית קברות יהודי. מכיוון שהמקום היה שוקק חיים יהודיים בתקופה שלפני גירוש ספרד, חייב להיות שם גם בית-קברות.

גם השם קסטלו דה־ויד מעיד על קיום חיים יהודיים. קסטל-פירושו טירה, דה ויד – פירושו יהודים. כלומר – טירת היהודים. השר אמר לנו, שהוא מוכן לממן את שהיית הארכיאולוג ובני משפחתו על חשבון ממשלת המחוז. אנחנו מנהלים עדיין משא ומתן אתו ועם כמה ארכיאולוגים שמוכנים לצאת ולנסות לאתר את המקום.

כשהופענו שם באותו סיור עם להקת הפולקלור מהרצליה, ניגשה אלי אשה, כנראה מצאצאי האנוסים ונתנה לי תמונה. בתמונה היה סמל של מנורה על פתח בית, כדוגמת מנורת שבת עתיקה. עם דמעות בעיניה סיפרה לי האשה, שהיא מצאצאי היהודים שחיו במקום. היא נישקה וחיבקה את חברי הלהקה והיה לה קשה מאוד להיפרד מאתנו, כשעמדנו לעזוב.

כשניסינו לחקור, מדוע אין צאצאי האנוסים עולים לארץ, הבנו, שיש להם כנראה בעיה של זהות. הם מחפשים את זהותם ואולי גם מתביישים .