מורשת יהדות מרוקו

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

אנו ח״מ במאמר בדי״א  נכנסנו ושמנו הבנין שתקנו גזברי קהל התושבים יצ״ו מנכסי הקהל יצ״ו בחצר הנ״ב ( הנזכרת בזה )  וכו׳ ויתוקן בתשע(ם) [ה] וארבעים אוקיות מלבד ששה אוקיות וכו׳ וכדי שיתוסף וכו׳ על סך המש׳ וכו׳ ולראיה וזכות ביד קהל התושבים וחתו׳ וכו׳ וביריעה החוברת בפנינו אח״מ [אנחנו חתומי מטה] העידו הבנאים וכו׳ שע״י הוציאו גזברי ק״ק קהל התושבים מנכסי הקהל יצ״ו בבנץ ותקון שבעים אוקיות וששה שמיניות וכו׳ ולפי שכך אמרו גזברי קהל וכו׳ וחתו׳ וכו׳ ביען שהאלסטוואןשבחצר הנז׳ מקום ששם הבאר הכותל ההוא שהוא משותף וכו׳ נפרצו אבניו והיה רעוע ביותר והוצרכו הקהל התושבים יצ״ו שמת­פללים באותו הצר לנתוץ וכו׳ מחמת שום סכנה ולבנות אותו מחדש וכו׳ והוציא בתקונו בחלק המגיע להם וכו׳ שכך אמרו החכם השלם הר׳ סעדיה א״ן דנאן נר״ו חכם בה״ך והגזברים יצ״ו שע״י הוציאו ההוצאה ההיא מהסך הנז׳ ולכן צוה לנוב״ד להוסיף וכו׳ לכשיגבו הקהל יצ״ו וכו׳ הרי דמי המש׳ שהוא רוב המכר וכמכר דמי (נודע) [משמע] שהמש׳(ש) היא (לבית) [לזכות] הקהל ולא עוד אלא שהחכם הד,״ר סעדיה הוא המעיד שההוצאה של הקהל.

 והיא של הקהל שהרי החכם כמה״ר סעדיה שנכתב שטר מכר לזכותו ונכתב בו למכור וכו׳ הוא המעיד שהיא של הקהל ממה שהעידו החכם הבז׳ והגזברים שכו״ך הוציאו הקהל וכו׳ והרי הוא כמעיד ע״ע שאין לו חלק בה אלא (המיניו) [המינוי] של שירות שע״י הסכמותם. ובאותו זמן שהעיד התחילו להתפלל בה בצבור כמו שמבואר לעיל והחכם הגז׳ שהוא הש״ץ שבהם הוא מתפלל, בפניו החזיקו בו הקהל להתפלל כשהיא משכו׳ אדעתא שהיא דידהו ובהעדאת החכם ז״ל שהיא שלהם כמ״ש. ודברי מהריב״ם שכתב שמוהריב״ע חזר בו ממ״ש שהיא של הקהל ליתא. ומה שהעיד שאמר שכך אמרו שאינה לא של הקהל ולא של החכם דברים שאין להם שחר ואינם במובן. (אח״כ) [דא״כ] מאן אכל לה הילק ובילק, דא״כ הקהל אין להם זכות לענות להר״ס, והחכם מי שיבוא מחוץ יכול לדחותו, והו״ל לגבי כל אחד כאילו ירדה בנויה מן השמים ואמרו מי שירצה להכנס בה להתפלל, תושבים או קאשטייאנוס, זאוויין, יבא ויתפלל ומאן דאלים גבר.

ומה שסיים בלשונו לא למכור ולא למשכן משמע שהיא של הקהל אבל אינם יכולים למכור ויש לאל ידם למנות להוציא לזה (ולהכנס) ולהכניס [לזה]. כמו שעשו שדחו ר׳ נסים ובחרו בזרעו של מוהר״ס ומהר״ש בנו אחריו וזרעם אחריהם הראויים כמו שמצינו עפ״י הסכמתם שדחו מזרע החכם שאינו ראוי, ובחרו בראוי וא״כ איך יצא מפי קדוש לשון שהוא סותר מרישיה לסיפיה והוא קולע אל השערה בלשון צח וקצר. ואין זה אלא בדותא, אלא לא אמר אלא שאין החכם מוהר״ס יכול למכור, אע׳׳ג שכתר בשטר מכר שיכול למכור, ולהא הוא דנחית משום שאין להם אלא מינוי ושררה מקהל התושבים. וגבי קהל התושבים חלוקה פשוטה היא מאחר שהקדישוה לזכות החכם וזרעו הזכרים הראויים שוב אינם יכולים למכור. ומכאן מודעה רבא למ״ש מוהריב״ם וסתר דברי רבני חכמי מקנאס זלה״ה מההיא שכתב מר״ן בטא״ח סס״י ג״ן קהל שנהגו למנות אנשים על צורכי צבור ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אלו אפי׳ לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן דהו״ל כאילו התנו בתחלה מאחר שנהגו כך וכתב מוהריב״ם ז״ל: ״עכ״ל״ דמשמע שהוא לשון טא״ח בשם הכלבו, וליתא, דזה הסיום ״דהו״ל כאלו התנו וכו״' ליתא לשם, [ו]אינו אלא סיום מוהריב״ם ז״ל.

 ואיך שיהיה הרי מצינו שהיה מנהגם כך מוציאים לזה ומכניסים לזה מעובדא דר׳ נסים, וממה שדחו אחיהם שאינם ראויים אע״ג שהם מזרע החכם, וא״כ, הרי נודע שדברי החכמים מיוסדים על אדני פז אע״ג דלדעתי אין הנדון דומה לראיה, מ״מ לדעתו הוא ז״ל שהביא ראיה לסתור וכתב שלא היה מנהגם להוציא ולהכניס הרי מבואר שמנהגם מתחלה להוציא ולהכניס והם ז״ל קיימו הסכמתם שדחו שני אחים משום שבה״ך היא של הקהל התושבים, אלא לבסוף כתבו אך מה שעשו החכמים חכמי פאס ז״ל שהבניסום משום טוב וישר ועכשו מלאכתו עראי ותורתו קבע דאינהו בקיאי טפי שהכניסוהו לשליחות בעלמא

לא לדרשא ובחלק מועט, גם הם הסכימו ע״ז, והם עצמם מהריב״ע ומר יעב״ץ זלה״ה כתבו שלא הכניסוהו לסעדיה בן החכם, כי אם בהסכמת הקהל שכתב וז״ל תבע ממנו ומהקהל על בה״ך הידועה לתושבים וכו׳ הרי [עמי 7] שהרבנים זלה״ה רבני פאס ורבני מקנאס פשוט להם שהבה״ך היא של הקהל (שכתב וז״ל תבע ממנו ומהקהל על בה״ך הידועה לתושבים וכו ואם קצת חכמים ממקומות אחרים כתבו שיש חלק וזכות להר׳ סעדיה בר יעקב א״ן דנאן דמתק׳ דנאן שהוא ממשפחה אחרת ואינו מיורשי החכם הזכרים אלא מזרע נקבה, או שכירות מקום או שררה אין זה מחלוקת החכמים בדין אלא מחלוקת במציאות וכשיודע להם האמת כלם חוזרים ואומרים בפיהם בה״ך הי״ג של הקהל היא, ואין לו לא שכירות ולא שררה. והתמיהה היא למי שיודע האמת והכחישו משום דקי״ל הגדולים נשמעים לקטנים, ובועטים באבותיהם ואבות אבותיהם שהם רבנים גדולים ונפסק הדין ממה שעמדו שני הכתות לפניהם ופסקו על בה״ך הי״ג שהיא של הקהל התושבים, ומביאים ראיות של אהבת הניצוח. והנה כשהיה כמוהר״ר שמואל שאול א״ן דנאן זלה״ה״ עודנו בחיים היה אומר לי לרצות זרע משפחתו כדי להכנס עמהם זה סעדיה והיה מתחיל הוא לרצות הקהל וכוונתו היתה כדי שלא יפסק שם זרע בעוונות. וכשהיה עסוק בזה הענין נמצא בה שעתא שהלך זה סעדיה וגנב מב׳׳ה הי״ג ס״ת אחד והוא ס״ת שעשה מקרוב החכם ז״ל וכשרצה להכריז בתרועה ובקול שופר, אחר החיפוש נמצא ביד סעדיה הבז׳, וניחם החכם על כל מה שהיה רוצה לעשות ואמ״ל חלילה לי אם אכניס זה, שהוא כמכניס צלם בהיכל, ועוד זאת יתירה ששיקר באו׳ שקבלוהו עליהם קהל התוש׳ ולא כן היה אלא נכנס הוא לכל א׳ לביתו ולא רצו שאמרו לו אין לנו רשות להכניס שום זר להשתרר כי אם זרע החכם ז״ל, זרע זכר ראוי, כמו שעשו אבותיהם ואבות אבותיהם וכבר ג״כ ה[ס]כימו להה״ר א״ן דנאן ז׳׳ל ובלעדו ו[ב]לעדי בני אחיו לא ירים איש וכו׳ ואם נמצאת איזה הסכמה בידו אינו אלא זיוף, ודעדיפא מינה עשה זיוף הנכר והוא שאחר סמוך לפסקינו כתב וחתם כמה״ר משה א׳׳ן זמרה זלה״ה  שבה״ך היא של קהל התוש׳ ואין לסעדיה וזולתו חלק ונחלה זולת זרע החכם זרע זכר הראוי, וחתם. ולהיות שכל הפסקים שיש לבעלי בה׳׳ך גנבם והטפיסם ולכן זה הפסק שכתוב בו פסק החכם הבז׳ ז״ל, מחק החתימה ועדיין רישומה ניכר וזה ניכר לכל, ולא נודע לי עד עתה ולא נודע מה עשה בטו־ פסים הגנובים דודאי השמיט כת״י החכם הנז׳ ומחק ג״כ החתי׳ מהטופסים. והרי עד אחד מעיד והוא תלמידו של החכם ז״ל והעיד שבפניו כתב וחתם החכם ז״ל ונתן לו שכרו שכר כתיבה ג׳ אוקיות, באופן שהבה״ך היא של קהל התושבים אפי׳ ב״ה הי״ג הגדולה. וזאת השנית מבואר בשטר משכו׳ שנכתבה לזכות הקהל ומנכסי הקהל, והחזיקו להתפלל בה בצבור והיא שלהם. ובשטר מכר כתוב מנכסי בני קהלו

א״כ טענת אח שאינו ראוי דשמא נתן אח״כ מהבל במעטה באותה שעה. וא״כ מהיכי תיתי שזה סעדיה בן יעקב ן׳ דנאן דידי׳ דנאן יהיה לו חלק בה דודאי אין לו לא שכירות מקום ולא שררה אלא אם ירצה להתפלל מכלל הקהל של החוש׳ אע״פי שאינו מהם מה טוב, ואם יעשה איזה ערעור ידחה משם כמו שפסקו הרבנים ז״ל כמש״ל. ועוד זאת יתירה דמי שיש לו דעה והשכל לבדו יבין שזאת בה״ך הי״ג השנית היא נעשית חליפי ותמורת בה״ד הי״ג הגדולה שהיא של הקהל כמ״ש שהרי מבואר באר היטב משטר משכו׳ הנ״ל שמממון הקהל שהי(א)ה מקובץ בידם של הקהל מבה״ך הגדולה, ממנו משכנו החצר שעשו אותה בה״ך הזאת השנית וממנו הוציאו מה שהוציאו בבניינה ותקונה, ואין לך מופת חותך גדול מזה שהיא של הקהל התושבים כאמור.

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

במקור מתקופה מאוחרת יותר, דווח על ידיעות שנתקבלו בפגישות חוזרות ומפי אנשים שונים בחברה היהודית במרוקו, ומתקבלת תמונה משכנעת יותר. מיסיונר אנגלי ורופא, בשם רוברט קאר, שליח הכנסייה הפרסביטרית, פעל במרוקו בשנות ה- 80 של המאה הי"ט.

כרופא הוא טיפל בחולים מוסלמים ויהודים, וניסה לפתותם להיכנס תחת כנפי הנצרות. תוך שיחות וויכוחים עם היהודים שמע על אמונתם במשיח. לפי אמונה זו, הוא ייסד מלכות שמטרתה לגאול את היהודים מידי מדכאיהם, הקערה תיהפך על פיה, והנוכרים ישרתו את בני ישראל ויעמדו תחת שליטתם.

ראויה לציון הערכתו החיובית על היהודים, שלמרות היותם מפוזרים וסחופים, שומרים על ייחודם ומתקיימים למרות תנאי החיים הקשים. התקווה היא המעיין ממנו שואבים את הכוח ואת החיוניות לחיות בפועל.

כדרכו של נוצרי ניסה לשכנעם שהמשיח כבר בא. לדבריו, דרושה הרבה חכמה וסבלנות כדי לעמוד נגד טענת היהודים שהמשיח עדיין לא הופיע. הם דבקים באמונתם כי בואו קרוב  וכי הדבר תלוי בתשובה מחטאי העם. הגאולה התלויה בתשובה היא כידוע, רעיון מושרש במסורת ישראל.

גם כאן ראינו אפוא, כי קיימת אמונה שבבוא המשיח ישלטו היהודים בשונאיהם. אבל הגרעין העיקרי של האמונה המשיחית מתמצה בתקווה להוצאתם משפלותם מתחת נרד עול הגויים. מה שמאלף בכתביו של אנגלי זה הוא, כי למרות היותו מיסיונר נוצרי שהתמודד עם היהודים, הוא רוחש אהדה לעקשנותם ונאמנותם למסורתם, למרות שזה מכשול להצלחתו כמיסיונר.

פראנצס מאקנאב, שביקר במרוקו בתחילת המאה ה-20, עומד על צפיית הנקמה של היהודים במוסלמים. הוא מסביר זאת כתגובה מובנת לדיכוי אכזרי של דורות. אין הדברים אמורים במפורש בקשר לתקווה משיחית, אלא כקביעת הלך רוחות, שלדבריו יש לו תוצאות בחיי יום יום, ביחסים שבין היהודים למוסלמים.

האמונה במשיח כמציאות ריאלית, וכמי שעשוי להתגלות בכל עת, היא חלק ממורשת הידות ושל יהודי המגרב בכלל זה. אמונה זו הייתה עוברת מאב לבן ומאם לבתה, בעודם ילדים, באמצעות סיפורים ולימודים בכותאב.

 זו לא פגה גם בזמן החדש, כאשר מעמדם האזרחי של היהודים תחת הפרוטקטורט הצרפתי נשתנה לטובה. עצמת האמונה יונקת משורשים קדומים, והייתה חזקה יותר שעה שהחברה היהודית הייתה סגורה מאחורי חומות המלאח.

וולטר הריס כותב על אחד ממנהיגי הציבור היהודי במרוקו לפני כשני דורות, שסיפר לו חוויה מימי ילדותו. הדבר אירע בזמן שהחל ללמוד תורה ונפשו לוהטת באמונה כי המשיח יבוא בכל רגע. .פעם אחת הוא שאל את סבתתו לפי לכתו לישון: " האם את חושבת כי המשיח יבוא הלילה ? " היא ליטפה את ראשו וחשיבה לו: " אל דאגה, הוא יבוא בעתו ".

הרעיון המשיחי אינו רעיון ערטילאי, ואיננו מוגבל לתקווה של שחרור מעול הגויים בלבד, אלא הוא בעל כיוון גיאוגרפי ברור. אמונה זו ממקדת את הכיסופים לשיבה לארץ ישראל. ועד שזו מתגשמת, מבטאים היהודים את ערגתם ואת אהבתם לארץ בתרומות והקדשות ליושבים בה, בביטויי חיבה לבאים בשמה של ארץ ישראל למקומות פזוריהם, ובמידת האפשר היו אף עולים לארץ.

שלוחי ארץ ישראל שהגיעו למגרב, היו מקור של ידיעות על הארץ. הם הפיחו ביהודי הגולה את תקוות הגאולה, והדברים התקבלו כדבר ה' היוצא מירושלים^. הנוצרים הכותבים על תופעה זו, מודעים להצלחתם של שלוחים אלה ולנכונותם של יהודי המגרב לתרום באופן קבוע למען הישוב בירושלים.

התרומות לארץ-ישראל

 תרומות אלה אינן נושאות אופי פילנתרופי בלבד, אלא משתלבות במערך נפשי משיחי. אדיסון, שעה שהוא מונה את השונות למענן מקדישים יהודי המגרב כספים בהיותם על ערש דווי, כותב כי הם תורמים לבית הקדוש, הוא בית המקדש, שלפי תקוותם ייבנה בבוא משיחם. כדי  לבנותו תורם כל יהודי לפני מותו סכום מסוים. התרומות לארץ ישראל נתפשו אפוא כחלק מן ההכנה לגאולה.

האמריקאי ריילי, שהזכרנוהו לעיל, כותב בקשר לחובתם של יהודי הגולה לתרום למען יושבי ארץ ישראל, כי קיום הישוב בארץ דרוש כדי שהעם יהיה מוכן לכבוש בעתיד ירושלים על פי הבטחת ה׳ לעמו הנבחר.

 מה אופיו של כיבוש זה והשליטה על העולם ?  אין להניח שהכוונה לפעולה מדינית צבאית יזומה, אלא לנס מן השמים. היהודים ציפו לגאולה בדרך של נס ויד הי, ולא על ידי כיבוש צבאי. זאת מזכיר גם ריילי.

 באשר לאמונת היהודים בדבר שליטה על העולם הוא כותב, כי הם מאמינים שירושלים צריכה להישאר כנחלה עד שיגיע הזמן שמהרי ירושלים תיחצב אבן קטנה שלא ביד אדם ותמלא את כל הארץ. כלומר, הם מצפים למעשה על טבעי שיארע בעיר הקודש.

 מוקד הגאולה של העם קשור בירושלים. ליושבי עיר זו נועד אפוא, תפקיד של הגחלת, עד שיכשר הזמן ללהבת הגאולה. יש כאן פרט נוסף על אלה שהעלו שלוחי ארץ ישראל כנימוקים המחייבים את בני הגולה לתמוך ביושבי הארץ.

פרסיבל ברטון, המעתיק את דבריו של ריילי, מעלה על נס את העובדה כי למרות שהיהודים מופלים ומושפלים בארצות המגרב, הם שולחים תרומות בסכומים ניכרים לירושלים. במקום אחר בספרו מציין ריילי כי היהודים הם עם ללא ארץ, אך שומרים אהבתם לארץ מולדתם למרות שגורשו ממנה, ולמרות שזו גרמה להם כה הרבה יסורים.

ודומה כי אהבה זו גדלה ככל שהם רחוקים ממנה בזמן ובמקום. תרומותיהם של יהודי הגולה באמצעות שלוחי ארץ ישראל כהמשך לנוהג הקדום של משלוח השקלים ששלחו יהודי הגולה לירושלים, מתוארת בידי הגרמני גרהרד רוהלפס, הכותב בסוף שנות ה-60 של המאה הי"ט.

מארץ מבוא השמש…..

עם יהודי אפריקה הצפונית

בארצותיהם

מאת חיים זאב הירשברג

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת.

מי כמונו היהודים סבלו מחמת דעות ומשפטים קדומים אלא ! באותה סקירה שהזכרתי מסופר על משאל שנערך בקרב פועלים ואיכרים צרפתיים וזה הוכיח כי היהודי, כלומר הזר הלא צרפתי, ו " האיזראלית ", כלומר היהודי הצרפתי, לא אהדו הוא עליהם כמעט באותה מידה כמו הגרמנים, שעוללו רעות רבות כל כך לצרפת.

משאל אחר שנערך בקרב סטודנטים בארצות הברית הראה, כי הם מייחסים מידות שליליות לצעירות יהודיות ואיטלקיות, ושמה היהודי או האיטלקי של נערה דיו לעורר בהם תגובה של חוסר אהדה. ברור שגם אנו היהודים אין אנו פטורים מנטייה זו של הכללה וחריצת משפט על הנוכרי על פי דעות קדומות.

יתר על כן, אלפיים וחמש מאות שנה של גלות וחיים בתפוצות, כשפזורים היינו בין שבעים עמים ודיברנו בשבעים לשון, גרמו להתנכרות להתהוות קרעים בתוך העם היהודי גופו, קרעים שהים קשה לאחותם בבת אחת בתנאים של קיבוץ גלויות. והרי דוגמה אחת : הרבה נכתב ונאמר במשך השנים המעטות של קיום מדינת ישראל על עלייתם של יהודי צפון אפריקה ודעות שונות ומשונות הושמעו על נושא זה בקרב העם השוכן שבמדינתו.