מורשת יהדות מרוקו

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

ממש כמו האחים המוסלמים, גם נאצר הכחיש את השואה. בריאיון שפורסם ב׳דויטשה נציונל־צייטונג׳ ב־1 במאי 1964 הדגיש נאצר כי ״במשך מלחמת העולם השנייה היו רגשי האהדה שלנו עם הגרמנים. […] השקר בדבר שישה מיליוני יהודים שנרצחו – איש לא מקבל זאת ברצינות״. אין ספק: האנטי־אימפריאליזם של נאצר ויחסיו עם ברית המועצות, מחד גיסא, והאנטישמיות והכחשת השואה שלו, מאידך גיסא, הוכחו כהולמים אלו את אלו כל הדרך ל״.1967

רק בשנת 1967 שב עברו של נאצר באחים המוסלמים להשפיע על מדיניותו. מסקנותיו של נאצר ממפלת צבאו במלחמה עלו בקנה אחד עם שנאתו ליהודים ועם חיבתו לתאוריות הקשר.

מסקנה ראשונה: הערבים לא הובסו בידי הכוחות המזוינים של ישראל, אלא, לאמתו של דבר, היו קורבנותיהן של מעצמות גדולות. ״מהרגע הראשון היה ברור שמאחורי האויב פעלו כוחות אחרים. […]היינו קורבנותיה של תחבולה מדינית, תרמית פוליטית שלא העלינו על דעתנו שמעצמה גדולה תהיה מעורבת בה״, הצהיר כבר ביומה הרביעי של המלחמה.

מסקנה שנייה: קדימה, למלחמה הבאה! בקיץ 1967 הציעה ממשלת ישראל לסגת מהשטחים שכבשה בתמורה לחוזה שלום. ביום 1 בספטמבר, בפסגת מנהיגי מדינות ערב בח׳רטום, נענתה ההצעה בשלושה לאווים: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא לשיחות עם ישראל. במקום אלו הואצו ההכנות למלחמה חדשה. ביום 23 ביולי 1968 הצהיר נאצר: ״החיים יהיו נטולי ערך ונטולי משמעות כל עוד האדמות הערביות לא תשוחררנה עד הסנטימטר האחרון […] המערכה נגד האויב קודמת לכל דבר אחר״.

מסקנה שלישית: אלוהים העניש את הערבים בתבוסה מפני שהם סטו מדרך הישר. כדברי נאצר ב־23 ביולי 1967: ״אולי ביקש אללה אדיר הכוח ללמדנו לקח […] לטהר את נפשותינו מהפגמים שקלקלו אותנו ומהחסרונות שעלינו לתקן אם מבקשים אנו לבנות את החברה החדשה שלנו״. נאצר עצמו הוא האיש שלאחר מלחמת יוני שב במפתיע לרטוריקה איסלאמית, והניע את גלגלי המפנה הדתי שנמשך עד עצם ימינו אלה.

וכך, בשלטונו של נאצר הואבסו קצינים מצרים בחומר לימודי על משמעות הג׳יהאד ועל מלחמותיו של מוחמר. תחת שלטונו של נאצר נצטוו כלי התקשורת הנשלטים בידי המדינה להעניק לאיסלאם זמן אוויר נרחב, והוקמו תחנות רדיו המשדרות פרקי קוראן מבוקר ועד ערב. באפריל 1968 זכו מאות אסירים מן האחים המוסלמים לחנינה, ולראשונה בתולדות מצרים הופרדו תלמידים מוסלמים ונוצרים בבתי הספר. מאז ומתמיד הגיב נאצר כזיקית לשינויים בסביבתו הפוליטית. אולם צבעיה העיקריים של זיקית זו – פשיזם, אנטי־אימפריאליזם ואיסלאמיזם – היו מצויים כבר במצעם של האחים המוסלמים.

מה שהחוקר בסאם טיבי מכנה ״המעבר ההיסטורי אל האיסלאמיזם הג׳יהאדי״ יכול אפוא להיתלות בשני גורמים. ראשית, ההשפלה שחוו צבאות ערב בתבוסתם, ושנית, פרשנותו של נאצר למשבר זה, שהשיבה אותו אל שורשיו האיסלאמיים ואל הנתיב שסללו אל־חוסייני ואל־בנא. נאצר מת מוות טבעי בשנת 1970 לאחר שלקה בלבו. לעומת זאת, יורשו, אנואר א־סאדאת, נרצח בידי איסלאמיסטים בשנת 1981. במהלך 11 שנות שלטונו פקד את המדינה שינוי נוסף.

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

ביקור אצל בוּ-מַדְיַן.

ראיתי חובה כפולה ומשולשת לראות את קברו של בו-מדין, הקדוש המוסלמי המפורסם, הטמון באחד הכפרים בעיבורה של העיר. הקדש משלו נמצא ליד הכותל המערבי והרבה צרות נגרמו לנו עקב ואקף מוגרבי זה. כאדם הקרוב לענייני מוסלמים בישראל, מחוייב הייתי לספק את סקרנותי המקצועית רשמית.

וגם ראיתי את המקום הנחמד מדי פעם מרחוק ולא יכולתי להתאפק, שלא לערוך טיול ברגל, בדרך טובה, המוליכה לאורת בית הקברות המוסלמי הענקי ושורה של קברי קדושים בודדים השוכנים תחת כיפת זיכרון, שהוקמו לפני מאות שנים. איש לא זעם עלי במילה בלתי אדיבה ואף לא הסתכל בי בעין צהובה.

להיפך, כל העוברים , לרבות הנשים בירכוני ראשונים לשלום, וברצון רב השיבו על שאלותי. גם הסיור בכפר עצמו, שבו שורה של בניינים, מסגדים, מדרשות, מתקופת הזוהר של שושלת בני מרין ( המאה הי"ד לספירה ) כולם בסגנון הספרדי הטהור, משאיר רושם בלתי נשכח.

חזרתי לעולמה היהודי הקטן של תלמסאן. ברובע התכונן לקבלת שבת, שמאחרים בה בגלילות אלה. הייתה עדיין שהות לשיחה, חציה קודש, חציה חולין, שנושאה חנוכת בית הכנסת החדש של ה " חברה ", כלומר של חברה קדישא, שהוקם עתה בקומה שנייה של בניין תלמוד תורה על שם הרב.

היא נועדה למחרת השבת לשעות אחר הצהרים, ומאחר שהתכוונתי לצאת לדרך ביום ראשון בבוקר, הזמינני ראש הקהילה והגבאים לסייר בבית מיד, עוד לפני התפילה. עדיין עוסקים היו בו בעלי המלאכה, בחינת מכה בפטיש. גם כאן אולם מרווח, מרוהט ומצוייד יפה, שיוכל להכיל כמאתיים איש, והבטיחוני שהוא יהיה מלא בשבת ובחג.

בית הכנסת הגדול, בניין חדש ומרווח, הנקרא על שמו של הרב, היה מלא מפה אל פה. לפי המסורת הוקם במקום בו עמד לפני בית הכנסת, שבו התפלל הרב. גם למחרת בבוקר התכנס קהל רב לתפילה. שמתי לב לבני הוער בגיל בר מצווה בקירוב, מתפללים כאילו במשמרות.

 כת נכנסת וכת יוצאת. הוסבר לי, שאלה הם תלמידי בתי הסר התיכוניים, המנצלים את ההפסקה הגדולה ואת השעות המוקדשות להוראות מקצועות שאינם חובה, כדי לקפוץ לבית הכנסת. המתפללים עצמם היו מחוגי המעמד הבינוני, סוחרים בעלי מלאכה. לפנות מנחה התכנס קהל רב למדי ללימוד, כלומר שיעור בזוהר.

בין ההמון.

שביתתי במקום איפשרה לי להתהלך בו להנאתי לאורכו ולרוחבו, ולהכיר את כל מבואיו ומוצאיו. הקפתי את חומת העיר מבחוץ, נדחקתי בין הקהל שהצטופף לפני השערים של הרחבות, והקשבתי שעה ארוכה לסיפוריהם של " קצאץ, כלומר מספרי סיפורים מקצועיים, שתוכנם אגדות מחיי מוחמד הנביא וקדושי עליון.

האנשים עומדים בעיגול ובפנים יושבים שניים – שלושה , כלי זמר, המלווים את סיפורו של הקצאץ, בתוף ובחליל. הלה, עתים זקן ועתים צעיר, לבוש בגדי דרוויש, מסתובב בעיגול ומדבר כאילו אחוז תדהמה. כל פעם שהו מזכיר את שם אללה מרכינים המאזינים את ראשיהם, מרימים את כפות ידיהם אל אזניהם ומברכים את השם.

בסיום כל סיפור סובב הדרשן עם קערה ואוסף נדבות. הנלבבים והנרגשים מקדימים וזורקים את מעותיהם עוד במשך הדרשה לעבר המנגנים המאספים אותן בזריזות לתוך הקופה.

מרובים בעיר נושאי ג'לביות מרוקניות, גברים ונשים, במיוחד בשכונה שמחוץ לחומה. מאנשי המקום הם, שקיבלו את האופנה הלאומית החדשה. בניגוד לאוראן לא ראיתי כאן אף יהודי מרוקני אחד במלבושו המסורתי. תלתסאן אינה מקום קליטה בשבילם. היהודים המקומיים הסירו מזמן את מלבושם המזרחי ואינם נבדלים מהצרפתים.

רק בבית הכנסת מצאתי שניים – שלושה קשישים חובשים " פאס " אדום עם ציצים ארוכים, ולובשים מכנסיים רחבם, אבל זה מלבוש צורכי. התבוננתי בשווקים המרובים מלאכת האורגים, המייצרים על נולי יד " חאיכים " – סדיני צמר או משי המשמשים כמעטה או כמעיל עליון, בעיקר לנשים – מרבדים, שמיכות, ציפויים לכרים קטנים וגדולים, הצבעים והדגמים יפים, אבל המלאכה גסה יותר מזו של אורגי תוניסיה והמחירים גבוהים בהרבה.

שאלתי למוצרים עדינים והאומנים הודו, כי דברים אלו מייצרים רק לפי הזמנה מיוחדת. ראיתי גם את הצובעים בעבודתם. לא ראיתי יהודי ברובע הערבים. כנראה אין אלה זקוקים לבעלי מלאכה יהודים, חוץ מסנדלרים ומטליאי טלאים, ויש הפרדה ברורה מבחינה זו 

סיכמתי את רשמי עשרת הימים ששהיתי באלג'יריה. התמונה רוויה צללים כבדים. היהדות כאן הולכת ומאבדת את דמותה, נטחנת בריחיים ומטשטשת בתנאים המיוחדים. הנוער יוצא מבית הוריו ערום ממסורת, ללא צנת מגן לנשמתו, ללא לשון מיוחדת, ללא תרבות, ללא ארגון חברתי מגובש.

אבל הרהרתי בלבי, ובכל זאת באלג'יר עומדים לבנות בית מדרש לרבנים, באוראן השתתפתי בהכנסת ספר תורה חדש שנכתב בירושלים, בתלמסאן המתרוקנת הקימו בית כנסת חדש. אכן לא אלמן ישראל.

סוף הפרק אלג'יריה " ממזרח שמש עד מבואו " ח.ז. הירשברג

מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב. 

המעצור היחיד לפעולתם של שליחי העלייה, הוא ד"ר אליעזר מתן, רופא משרד הבריאות הממשלתי, שבידו זכות הווטו להעלאת אנשים פסולים מבחינה רפואית. עד מארס 1952 כמעט ולא הייתה סדיקה רפואית מסודרת.

עד היום אין כמעט חקירה וברירה על יסוד סוציאלי או פסיכיאטרי. מי שרואה את הרקע שלהם כאן, את הגטו וסמטאותיו, את המלמדים, את הבתים, את החברה במסורתית המתפוררת במגעה עם הטכניקה המערבית, אינו רשאי להתפלא על כך שמרוקנים מופיעים במקום מכובד ביומני תחנות המשטרה בישראל ".

אך בראשית שנת 1953 הגיע משבר העלייה לשיאו ומספר היורדים מן הארץ היה גדול ממספר העולים. היה ברור כי חוקי הסלקציה פוגעים מאוד בעלייה הצפון אפריקאנית. ב-11 במארס 1953, כתב רפאל לזאב חקלאי, שליח מחלקת בעלייה בקזבלנקה, כי לאחר התייעצות עם ד"ר שיבא ועם ד"ר בטיש, שעתיד היה להחליפו בהנהלת משרד הבריאות, נתקבלו כמה החלטות העשויות להקל מחומרת הסלקציה.

בין היתר נקבע כי במארסיי יקום מרכז לריפוי 250 חולי טרכומה. במרכז רפואי זה יאושפזו עולים מערים ומכפרים שבהם לא קיימת אפשרות לריפוי מקומי. אך בקזבלנקה ובערים אחרות, שבהן תנאי האשפוז טובים יותר – יש לרפא את חולי הטרכומה במקום.

זאב חקלאי הגיב על " הקלות , אלה בחמת זעם. במכתב למחלקת העלייה בירושלים, כתב חקלאי כי מצב הביטחון במרוקו החמיר מאוד בשבועות האחרונים. השלטונות הצרפתיים נתונים ללחץ גובר מצד האוכלוסייה הערבית להפסיק את העלייה לישראל, בעטנה כי העולים המרוקנים מתגייסים לצה"ל " ונלחמים נגד הערבים ".

חקלאי הזהיר כי אם לא תינקט פעולה מהירה להגברת העלייה, עלולה מדינת ישראל להחמיץ שעת כושר ולעמוד בפני מצב שבו שערי העלייה יהיו נעולים. כדי להדגיש את חומרת המצב, ביקש חקלאי היתר לבוא לירושלים כדי להסביר לראשי המדינה את המצב לאשורו וכדי לשכנע את הנהלת הסוכנות היהודית להכיר בעלייה ממרוקו כ " עליית מצוקה ".

יצחק רפאל דיווח ל " מוסד לתיאום " על תוכן מכתבו של שליח מחלקת העלייה בקזבלנקה. בתשובה לשאלת בן גוריון, אמר רפאל כי אכן נשקפת סכנה ממשית לחייהם של היהודים בצפון אפריקה. היהודים נראים על ידי המרוקנים כאלמנט פרו צרפתי, ולנוכח החששות מפני שינוי המשטר – קיימת עתה נטייה בקרב המשכילים היהודים להיטמע ולהתבולל באוכלוסייה המקומית.

תמיכתה של הליגה הערבית במאבקה של מרוקו לעצמאות גוברת, ודבר זה מחריף את מצבם של היהודים. מאחר שהעלייה המצומצמת מצפון אפריקה, מדביקה אך בקושי את הריבוי הטבעי של היהודים שם, המליץ רפאל לבטל מיד את חוקי הסלקציה ולהכיר בעלייה מארצות המגרב כ " עליית מצוקה ".

משה שרת חיזק את הערכתו זו של יצחק רפאל. שר החוץ אמר כי אם תוותר צרפת לתנועה הלאומית הערבית – יישחקו היהודים באבני הרחיים. אך יחד עם זאת, הסתייג שרת מן הרעיון לפתור את בעייתם של יהודי צפון אפריקה, בדרך שחוסלו בזמנו גלויות תימן ובבל.

הוא הדגיש כי מצבה הכלכלי של ישראל, הוא עתה חמור בהרבה, מכפי שהיה למחרת קום המדינה. גם אם שר החוץ לא מאר זאת במפורש, אזי מתוך דבריו השתמעה בבירור התנגדות להכיר בעלייה הצפון אפריקאנית כ" עליית מצוקה ". 

שני שרי הציונים הכלליים – שר הפנים, ישראל רוקח ושר הבריאות, יוסף סרלין – צידדו אף הם בהמשך העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה. רוקח הציע אפילו להתרכז בעלייתן של 5.000 משפחות בעלות הון של 10 אלפים דולר כל אחת. הוא אמר כי עלייה שכזאת, תשחרר את המדינה מחובת הקליטה.

אולם באוגוסט 1953, אירעו במרוקו שורה של התפתחויות בחייבו את ממשלת ישראל לעקוב מקרוב אחר מצבה של היהדות הצפון אפריקאנית. לנוכח התגברות במאבק לעצמאות, הדיחה צרפת את הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף ומינתה תחתיו את סידי מוחמד בן ערפה. גל של מהומת הציף את כל המדינה והקרקע החלה בוערת תחת רגליהם של יהודי מרוקו.

באווירת חירום זו, יצא יצחק רפאל בספטמבר 1953, לסיור של תשעה ימים בריכוזים היהודיים החשובים במרוקו ובהרי האטלס. בלוויית זאב חקלאי, ביקר רפאל תחילה ברבאט, שבה התגוררו כ-16 אלף יהודים.

לאחר שיחה עם הרב שאול אבן דנאן, בן לשושלת רבנים נודעת, הם יצאו למכנאס שזכתה לכינוי " ירושלים של מרוקו ". קהילת מכנאס מנתה אז כ-15 אלף יהודים. בני הנוער דיברו עברית שטפת ואפילו הבנות דיברו עברית ולמדו בתלמוד תורה.

הרב המקומי היה רבי יוסף משאש. רפאל וחקלאי גילו לתדהמתם כי שמות הרחובות בגטו היהודי נשאו שמות עבריים כמו – ירושלים, ציון, תלמוד תורה, מגן דוד וגם את שמותיהם של רבני העיר וגדולי התורה במרוקו.

בעיר זו גדלה בזמנו גם חניתא אטיאס, כיום חניתא קידר, חברת קיבוץ מעגן מיכאל ומי שעסקה בראשית שנות המדינה בארגון עלייה ב' ובקליטת העלייה הצפון אפריקאנית בישראל.

יצחק רפאל יצא אחר כך לביקור בפאס, עירו של רבי יצחק אלפאסי ( הרי"ף ) שבה התגורר גם הרמב"ם. כאן הוא שמח לשמוע מפי השליח הישראלי המקומי, חיים מוייאל, כי הצליח לארגן בפאס כמה גרעינים להתיישבות במושבים דתיים בישראל.

מיד לאחר מן יצא רפאל לביקור במראכש  שבה הייתה קהילה של 20 אלף יהודים. מראה הרובע היהודי היה עני ביותר ותנאי הדיור בו – מדכאים. האוויר בתלמוד תורה המיושן היה דחוס ובמקום לא היו תנאים סניטריים מינימליים. לעומת זאת, תלמודי התורה של חסיד חב"ד ו " אוצר התורה " היו נקיים ומסודרים יותר. במראכש נפגש רפאל עם קבוצת " יורדים " מישראל והם ביקשו את עזרתו בהעלאתם מחדש ארצה. 

באותה תקופה, ביקר במרוקו גם ד"ר שיבא. לאחר סיור בהרי האטלס, חזר מנכ"ל משרד הבריאות לישראל כשהוא מלא חוויות: " קיימים שם כפרים יהודים שלמים, עם מסורת יהודית המגיעה למאה ה-2 לפני הספירה הנוצרית. אלה הם יהודים בעלי תווי פנים עזים, כמו השליחים ב " סעודה האחרונה ", על פי ציורו של ליאונרדו דה וינצ'י ". 

בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ב-28 בספטמבר 1953, מסרו רפאל ושיבא דוחות על מסעותיהם למרוקו. רפאל סיפר כי בהרי האטלס מצויים כ-15 אלף ילדים עד גיל 18, ואם הם לא יועלו ארצה במהירות – " הם ילכו לאיבוד ".

רפאל טען כי הג'וינט מוכן לטפל במקרי הסעד והציע להוציא את המשפחות היהודיות מהכפרים ולרכזן בערים הגדולות. כדי לערוך בדיקות רפואיות יעילות, יש הכרח במכשיר רנטגן נייד. אך השלטונות הצרפתי אוסרים טיפול ביהודים בלבד ותובעים בדיקתה של כלל האוכלוסייה.

רפאל דיווח גם על פגישתו עם היורדים במראכש ומשום השפל בעלייה והגידול בירידה מהארץף הוא הציע לדון מחדש בכללי הסלקציה. אולם כמצופה, ד"ר שיבא התנגד בתוקף לביטול הסלקציה. בישיבת הנהלת הסוכנות, טען מנכ"ל משרד הבריאות : " אני חושב שלמען בניין הארץ וקליטת עולים יהודים, רצוי יותר לעשות סלקציה וזכותנו לעשותה, עד שנהיה מסוגלים לספק לעולים מזון ותנאי מגורים מתקבלים על הדעת.

הג'וינט ניגש לטיפול רציני בחולי הגרענת ולריפוי מחול עור ומחלות מעיים של ילדים. כך שבעוד שנתיים שלוש שנים יהיה לנו מאגר גדול של צעירים יהודים מצפון אפריקה, שיהיו כשרים לעלייה ". 

וכך, למרות החרפת המצב הפנימי במרוקו, נמשכה הסלקציה כרגיל. ניכר היה כי דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על מרבית המתדיינים בנושא זה, ומשקל עמדתו היה שקול כנגד כל נימוק שהועלה לטובת ההכרה ביהדות צפון אפריקה כ " עליית מצוקה ".

אף על פי כן, החרפת המאבק לעצמאות מרוקו, כפתה על ממשלת ישראל לקיים מגעים רצופים עם ממשלת צרפת, כדי להבטיח שערביי מרוקו לא יפגעו לרעה ביהודים. היה ברור כי מעתה המאבק להצלתם של יהודי מרוקו, יהיה קשור וצמוד למלחמת העצמאות המרוקנית וכי מאבק זה, אינו יכול להתנהל במנותק ממשלת צרפת

סוף הפרק " בשבי הסלקציה " 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

שאול סירירו. 

המאה ה-17. בקובץ ליקוטים קבליים, שנכתב בצפון אםפריקה במאה ה-18, נמצא : " כתב בספר התפוח לכבו הרב שאול סירירו זצ"ל וזה לשונו : דע בני כי המקובלים ידועים….יע"ש, עד כאן מצאתי כתוב בפירוש ישן, נמצאות סגולות וקמיעות ממנו.

שלום בוזאגלו בן משה בן שלום.

מגדולי הקבלה במזרח, יליד מראכש. בערך בשנת 1745 היגר ללונדון, ונפטר בה בשנת 1780. רבותיו בקבלה היו : רבי אברהם אזולאי, רבי יעקב פינטו, רבי ישעיה הכהן ורבי יעקב גדליה. כן הוא מזכיר את רבי חיים בן עטר הזקן, שנפטר בשנת תפ"א כמי ש " בסוף ימיו למדתי ממנו כמה דברי חכמה. פירושו לזוהר, שדרך אגב, הוא הפירוש המלא לזוהר שראה ראשונה אור הדפוס, " מקדש מלך " אמשטרדם, נוטה מצד אחד לפשט, ומצד שני לקבלת האר"י.

הספר נפוץ מאוד בחוגי המקובלים ונדפס תשע פעמים. א' יערי מוסיף, כי ספר זה הוא " הפירוש על הזוהר הנפוץ ביותר בחוגי החסידים, ואף אלה מבין החסידים שפסלו את דברי " חמדת ימים " לא פסלו בגללו את " מקדש מלך ", המביא את דברי " חמדת ימים " פעמים הרבה.

אף ייזכר כאן, כי במהדורת זאלקוויא, תקנ"ג  של " מקדש מלך " באו הסכמות של רבי לוי יצחק מברדישטב ורבי ישכר דב מזלאטשוב. חיבוריו הקבליים האחרים הם : " הדרת מלך ", פירוש לורייאני על מאמרי זוהר עמוקים.

" פני מלך, הוד מלך, כבוד מלך ", פירוש על ה " אידרות " ועל " ספרא דצניעותא " , " כסא מלך " פירוש על " תיקוני הזוהר.

גרשם שלום, באנציקלופדיה עברית, כרך כ"ט : כדוגמא ליחס ההערצה אליו מבן שמנו אביא דווקא מפי אדם שאינו שייך לעולם הקבלה. רבי אברהם בן רבי שלמה מהאג, ערך דיון הלכתי בנושא רפואי, והוא כותב בין היתר : " ועוד אני כותב ראיה זו על הספר, בא החכם מן המערב ה"ה ידידי האח נפשי החכם השלם המקובל האלוף כבוד הרב שלום בוזאגלו נר"ו, בעל המחבר מקדש מלך…והגיד לי שבארצות מערב וכו…..

רבי שלום בוזאגלו כותב בהקדמת למקדש מלך : " ותורה מחזרת על אכסניא שלה ובעיר מארואיקוס מצאה בית וקן לה אשר שם שתה אפרוחיה הלומדים מתוך דוחק וחמס…ובראשם הרב הגדול המפורסם חסידא דקדישא המקובל האלדי כבוד הרב אברהם אזולאי זלה"ה.

לרב לי עשיתי ממנו זאת החכמה למדתי, ובספר הזה בשם מורינו לו הזכרתי. כי לכבוד הרב זלה"ה בשם הרב סתם קראתי. ומתלמידיו הרבניים לחברים לי קניתי, וגם מהם סתרי תורה למדתי. מהם אשר המה חיים עדנה…ה"ה מעלת החכם השלם המקובל האלוהי כבוד הרב יעקב פינטו…ומהם נוחי נפש…ה"ה מעלת החכם השלם כבוד הרב ישעה כהן.

וארי דבי עילאי דיתיב בתוואי לבאי הנמנה תמיד לכל דבר מצווה, ויחדיו ימתיקו סוד תורה באהבה ואחוה, הוא אחד המיוחד מבני עליה, מעלת החכם השלם הדיין המצוין כבור הרב יעקב גדליה זלה"ה