מורשת יהדות מרוקו

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

תהליך הקולוניזציה

סיערוב השטחים שכבשו המוסלמים התנהל בשני שלבים:

1. ג׳האד — כיבושם הצבאי של שטחים וסיפוחם, על־פי כללים ספציפיים ובהישען על רעיון של בחירה המצדיק השתלטות על העולם כולו:
2.  
3. ד׳ימה — משטר של נישול וקולוניזציה, שתכליתו לשמר ולהבטיח את שליטתו של האסלאם המנצח.

לעתים קרובות משווים את מצב המיעוטים בארצות נוצריות עם גורל הד׳ימים בצל האסלאם, אף שאין טעם בהכללות כאלו המקיפות שטחים ופרקי־זמן עצומים. מוטב שלא לחפש קווים של דמיון בין מזרח למערב אלא להסב תשומת־לב להבדל אחד מהותי. בשתי המאות הראשונות לכיבוש, ועל־כל־פנים בראשיתו, היו הערבים עצמם מיעוט. כדי לאכוף את חוקיהם, את לשונם ואת תרבותם הזרה על ציביליזציות עתיקות־ימים, מוכרחים היו ללכת עקב בצד אגודל.

אילו התקוממו כל האוכלוסיות שהוכנעו היה הדבר מעמיד בסכנה את הצלחת הכיבוש הערבי. ההיסטוריון בלאדֻ׳רי מספר שכאשר נפלה עיראק בידי הכובשים הערבים ביקשו החיילים לחלק ביניהם את חבל סַוַאד. הח׳ליף עומר התיר להם לחלק את השלל, אך פקד להניח את האדמה ואת הגמלים לאיכרים המקומיים כדי שיסופקו צרכיהם של המוסלמים: ״אם תחלקום בין הנוכחים לא יישאר דבר לבאים אחריהם״. ועלי, חתנו של הנביא, אמר בענין האיכרים הלא־מוסלמים בסואד: ״הניחום למען יהיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. ואילו סולימאן בן יסאר הסביר:

עומר הניח את חבל סואד לדורות־יבואו, ובתושבים נהג כבבני־ד׳ימה ג׳זיה גובים מהם וח׳ראג׳ מאדמותיהם. לפיכך הריהם בגדר ד׳ימים ואי־אפשר למכרם כעבדים. (ראה תעודה 2)

כאן רואים אנו בבירור את ההבחנה בין ג׳האד לד׳ימה. השלל, שהוא שכרו המיידי של ג׳האד, כולל עבדים מקרב הנכבשים, בו־בזמן שרוב המנוצחים, הקשורים בחוזה הד׳ימה, ממשיכים במילוי תפקידם הכלכלי לאורך־ימים ומפרנסים את ציבור הכובשים המוסלמי (תעודה 3, הליכי־קרב). יש לזכור שהערבים לא המציאו את המסים שהעלו הד׳ימים לכובשים אלא רק שימרו ותיקנו את מערכת־המסים של קיסרות ביזנץ.

אותו בלאד׳רי מספר שבעבר היו היהודים שבסוריה (לרבות ארץ־ישראל) בחזקת בני־ד׳ימה בעיני הנוצרים והוצרכו לשלם להם ח׳ראג׳ על אדמותיהם.הד׳ימה הכשירה את הקרקע להשתלטות הערבים בתחומי המדיניות, הכלכלה, הדת והתרבות. זכויות־הכיבוש האלוהיות הפכו את הארצות הזרות ל״שטחים ערביים״ ואילו הסיערוב ביסס את ההישגים הצבאיים.

עמים כבושים שהתקוממו, כגון קופטים, ארמנים, ברברים ופרסים, נטבחו או הוגלו מאיזור לאיזור בעוד הבדווים שפשטו ובאו גלים־גלים התאחזו בשטחים שהתרוקנו מיושביהם, שהרי המדינה הפקיעה לרשותה את האדמות והאוצרות בחבלים שנכבשו. מדיניות־קבע זו של איכלוס ערבי צימצמה את הפער המספרי העצום בין צבא־הכיבוש לעמים הנכבשים, אשר ככל שהורע מצבם נעשו מקור לכוח־אדם זול שאפשר להעסיקו בעבודות הפחותות ביותר.

לדעתם של חכמי־משפט מוסלמים מימי־הביניים היו הד׳ימים נסבלים מפני שתועלתם לכובשים היתה עודפת על נזקם. הד׳ימים בכללם, שמומחים היו בבנייה, בספנות, בחקלאות, ברפואה, במדע ובאמנות, שהערבים יכלו להטיל עליהם מס ולקחתם בכל עת לעבודת־כפייה, הקנו לכובשים את האמצעים והמשאבים הנחוצים לחיזוק החברה המוסלמית ולהמשך הג׳האד.

 ודאי, גם המוני המוסלמים סבלו מעריצותה של הכת הצבאית. רעב, מחסור ועושק הביאו לידי מרידות הרבה. ובכל־זאת יש להבדיל בין צרות אלו, שנבעו מקלקלותיו של משטר מדיני נתון, לבין הרדיפות הממוסדות של בני הד׳ימה, שהתקיימו בשוליו של אותו משטר.

אף־על־פי־כן אין לשכוח את החדית׳ים המרובים שהזכירו לרשויות המדיניות המוסלמיות את עיקרי החסד והרחמים שהעמיד מכונן האסלאם:

״המענים את הבריות בעולם עתיד אללה לענותם״; ״הישמר לך מפני תחינתו של העשוק, כי אין מחיצה בינו לבין אללה״; ״כל שיהרוג מעלה־מס( ד׳ימי) לא יריח ניחוחו של גן־עדן, הגם שניחוחו של זה פושט למרחק ארבעים שנות הליכה״.

לפני מותו אמר עומר אבן-ח׳טאב לח׳ליף העתיד לבוא אחריו [עֻת׳מאן]:

ושוב אני שולח לך המלצות באשר לעם (״הכתב) שתחת חסות אללה ושליחו; יש לקיים בנאמנות את ההסכמים שנעשו עמהם, להילחם להגנתם ולא להטיל עליהם מעמסות שלמעלה מכוחם. אגב סיור בארץ־ישראל שיחרר עומר כמה ד׳ימים שהתעמרו בהם משום שקצרה ידם מלשלם את מס־הגולגולת.

סיערוב השטחים שכבשו המוסלמים התנהל בשני שלבים:

1. ג׳האד — כיבושם הצבאי של שטחים וסיפוחם, על־פי כללים ספציפיים ובהישען על רעיון של בחירה המצדיק השתלטות על העולם כולו:

1. ד׳ימה — משטר של נישול וקולוניזציה, שתכליתו לשמר ולהבטיח את שליטתו של האסלאם המנצח.

לעתים קרובות משווים את מצב המיעוטים בארצות נוצריות עם גורל הד׳ימים בצל האסלאם, אף שאין טעם בהכללות כאלו המקיפות שטחים ופרקי־זמן עצומים. מוטב שלא לחפש קווים של דמיון בין מזרח למערב אלא להסב תשומת־לב להבדל אחד מהותי. בשתי המאות הראשונות לכיבוש, ועל־כל־פנים בראשיתו, היו הערבים עצמם מיעוט. כדי לאכוף את חוקיהם, את לשונם ואת תרבותם הזרה על ציביליזציות עתיקות־ימים, מוכרחים היו ללכת עקב בצד אגודל.

אילו התקוממו כל האוכלוסיות שהוכנעו היה הדבר מעמיד בסכנה את הצלחת הכיבוש הערבי. ההיסטוריון בלאדֻ'רי מספר שכאשר נפלה עיראק בידי הכובשים הערבים ביקשו החיילים לחלק ביניהם את חבל סַוַאד. הח׳ליף עומר התיר להם לחלק את השלל, אך פקד להניח את האדמה ואת הגמלים לאיכרים המקומיים כדי שיסופקו צרכיהם של המוסלמים: ״אם תחלקום בין הנוכחים לא יישאר דבר לבאים אחריהם״. ועלי, חתנו של הנביא, אמר בענין האיכרים הלא־מוסלמים בסואד: ״הניחום למען יהיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. ואילו סולימאן בן יסאר הסביר:

עומר הניח את חבל סואד לדורות־יבואו, ובתושבים נהג כבבני־ד׳ימה ג׳זיה גובים מהם וח׳ראג׳ מאדמותיהם. לפיכך הריהם בגדר ד׳ימים ואי־אפשר למכרם כעבדים.

כאן רואים אנו בבירור את ההבחנה בין ג׳האד לד׳ימה. השלל, שהוא שכרו המיידי של ג׳האד, כולל עבדים מקרב הנכבשים, בו־בזמן שרוב המנוצחים, הקשורים בחוזה הד׳ימה, ממשיכים במילוי תפקידם הכלכלי לאורך־ימים ומפרנסים את ציבור הכובשים המוסלמי (תעודה 3, הליכי־קרב). יש לזכור שהערבים לא המציאו את המסים שהעלו הד׳ימים לכובשים אלא רק שימרו ותיקנו את מערכת־המסים של קיסרות ביזנץ.

אותו בלאד׳רי מספר שבעבר היו היהודים שבסוריה (לרבות ארץ־ישראל) בחזקת בני־ד׳ימה בעיני הנוצרים והוצרכו לשלם להם ח׳ראג׳ על אדמותיהם.הד׳ימה הכשירה את הקרקע להשתלטות הערבים בתחומי המדיניות, הכלכלה, הדת והתרבות. זכויות־הכיבוש האלוהיות הפכו את הארצות הזרות ל״שטחים ערביים״ ואילו הסיערוב ביסס את ההישגים הצבאיים.

עמים כבושים שהתקוממו, כגון קופטים, ארמנים, ברברים ופרסים, נטבחו או הוגלו מאיזור לאיזור בעוד הבדווים שפשטו ובאו גלים־גלים התאחזו בשטחים שהתרוקנו מיושביהם, שהרי המדינה הפקיעה לרשותה את האדמות והאוצרות בחבלים שנכבשו. מדיניות־קבע זו של איכלוס ערבי צימצמה את הפער המספרי העצום בין צבא־הכיבוש לעמים הנכבשים, אשר ככל שהורע מצבם נעשו מקור לכוח־אדם זול שאפשר להעסיקו בעבודות הפחותות ביותר.

לדעתם של חכמי־משפט מוסלמים מימי־הביניים היו הד׳ימים נסבלים מפני שתועלתם לכובשים היתה עודפת על נזקם. הד׳ימים בכללם, שמומחים היו בבנייה, בספנות, בחקלאות, ברפואה, במדע ובאמנות, שהערבים יכלו להטיל עליהם מס ולקחתם בכל עת לעבודת־כפייה, הקנו לכובשים את האמצעים והמשאבים הנחוצים לחיזוק החברה המוסלמית ולהמשך הג׳האד.

 ודאי, גם המוני המוסלמים סבלו מעריצותה של הכת הצבאית. רעב, מחסור ועושק הביאו לידי מרידות הרבה. ובכל־זאת יש להבדיל בין צרות אלו, שנבעו מקלקלותיו של משטר מדיני נתון, לבין הרדיפות הממוסדות של בני הד׳ימה, שהתקיימו בשוליו של אותו משטר.

אף־על־פי־כן אין לשכוח את החדית׳ים המרובים שהזכירו לרשויות המדיניות המוסלמיות את עיקרי החסד והרחמים שהעמיד מכונן האסלאם:

״המענים את הבריות בעולם עתיד אללה לענותם״; ״הישמר לך מפני תחינתו של העשוק, כי אין מחיצה בינו לבין אללה״; ״כל שיהרוג מעלה־מס( ד׳ימי) לא יריח ניחוחו של גן־עדן, הגם שניחוחו של זה פושט למרחק ארבעים שנות הליכה״.

לפני מותו אמר עומר אבן-ח׳טאב לח׳ליף העתיד לבוא אחריו [עֻת׳מאן]:

ושוב אני שולח לך המלצות באשר לעם (״הכתב) שתחת חסות אללה ושליחו; יש לקיים בנאמנות את ההסכמים שנעשו עמהם, להילחם להגנתם ולא להטיל עליהם מעמסות שלמעלה מכוחם. אגב סיור בארץ־ישראל שיחרר עומר כמה ד׳ימים שהתעמרו בהם משום שקצרה ידם מלשלם את מס־הגולגולת.

 החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

ה. פתיחת בית ספר היהודי-צרפתי (l'écoles franco-israélites) בוואזן

מִנהל החינוך הפרוטקטוראלי (DIP) באמצעות רשת בתי הספר שפרש בעריה השונות של מרוקו מיקד את פעולתו החינוכית בתכנים לשוניים והתרבותיים צרפתיים מובהקים. ברמה ההצהרתית מטרתו הפדגוגית היתה אמנציפטורית, אך זו הונעה על ידי מטרה איסטרטגית שביקשה לשבות את לב האוכלוסיה בקסמי הלשון והתרבות הצרפתית במטרה ליצור אוכלוסייה פרונקופילית פרו-צרפתית. מינהל החינוך הפרוטקטורלי פעל על בסיס עקרון הפרדת הדת מן המדינה, ולפיכך תוכניות הלימוד שהנהיג היו נטולות זיקה לדת של תלמידיו.

עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, התשתית הפיננסית של רשת כי"ח התערערה, היקפי הגיוס והתרומות הצטמצמו. הפעילות הענפה וההישגים של אליאנס עד לאותו מועד עמדו בסכנה. האחריות להקמת מוסדות חינוך, תִקצובם, הפעלתם איושם והפיקוח עליהם בשטחי ממשל צבאי, היתה מוטלת על מנהל החינוך הציבורי (DIP) זרוע הביצוע של הנציבות הכללית. בגלל המשך ההתנגדות של שבטי הריף, הניהול האזרחי בוואזן הוצא לפועל באמצעות ממשל צבאי. קציני צבא מילאו את תפקיד ראש השירותים המוניצפליים (ראש עיר) וראשי אגפים בראשות העירונית היו קצינים בדרגות: Commandant  ו- Capitaine. מיד עם התבססותו נטל השלטון הפרוטקטוראלי בוואזן על עצמו את היוזמה ופתח בתי ספר נפרדים ליהודים ולערבים. בתחילת שנת הלימודים 1923 נפתח בוואזן בית-ספר פרונקו-איזראליט על ידיMr Chauloiseaux  ו- Mr Vervier. במשך שלוש שנים בית הספר נוהל והופעל על ידי צוות מחנכים צרפתי-נוצרי בחסותו של מִנהל החינוך הציבורי. בשנת הלימודים הראשונה (1923-1924) נפתחו שתי כיתות אחת לבנים ואחת לבנות. מספר התלמידים בכל כיתה עמד על כעשרים. בשנת הלימודים השניה (אוקטובר 1924- יולי 1925) פעלו בבית הספר הצרפתי-יהודי ארבע כיתות ובשנה שלאחריה שש.

המידע שיכולנו להפיק מהתיעוד בארכיון כי"ח בפריז על שני המחנכים (הנוצרים) הצרפתים הללו שייסדו את בית הספר ועל פועלם החינוכי החלוצי מוגבל. מר דוד גומל המנהל השני בסדר המנהלים מטעם רשת אליאנס (AIU), כותב בדו"ח מיום 7 באפריל 1928 "יהודי וואזן מבקרים בבית ספר זה מזה ארבע וחצי שנים חמש תחת הניהול של מר שולוואזו ומר וירויה הצרפתים ולאחריהם מר לוי ואני (..)"במכתב זה הוא ממליץ לפני הנהלת כי"ח על יעקב סבג בנו של הרב משה סבג שעסק בהוראת עברית בבית הספר אליאנס כמועמד מתאים ל-ENIO בפריז. מיום פתיחת שנת הלימודים הראשונה של בית הספר ה- franco-israélites באוקטובר 1923 ועד 1928 נבנה רצף מכתה א' ועד כיתה ו'. בגלל העדר מקום פעלו באותו חדר-לימוד שתי כיתות. בשנותיו הראשונות בית הספר פעל בתוך בית מגורים בן שניים-שלושה חדרים ופטיו נרחב במרכזו אשר שימש כחצר משחקים בהפסקות.

בבית ספר זה למדו בנים לאנשים אמידים כמו חיים צרויה בנו של ראש המעמד יצחק צרויה, אברהם לוי בנו של הסוחר משה הלוי, אבל גם בנים להורים שכירים שהשכלה אירופאית עבורם הצדיקה השקעה כלכלית, כך היה המקרה של יעקב עמרם ואחיו, שאביהם ר' דוד עמרם על אף העובדה שעבד כשכיר בעסקי ר' יוסף אלבו ומשה לוי, שלח את בניו ללמוד. על תלמידיו נמנו בין היתר מכלוף גוזלן בנו של הדיין ר' יהודה גוזלן, שמואל מרגי, יעקב דרעי, יעקב עמרם ואחרים. מבחינת גיל, תלמידיו היו ילידי העשור האחרון של המאה ה-19 והעשור הראשון של המאה ה-20, מבחינת מעמד סוציו-אקונומי תלמידיו נמנו ככלל על המשפחות הבינוניות והאמידות.

בין תלמידותיו, זכורות שתיים במיוחד בגלל שחבשו את ספסל הלימודים בהיותן כבר נשואות. עישה פרץ מטנג'יר אשת יעקב כהן, שלמדה בבית ספר זה בהיותה כבר נשואה. ומסעודה בן-דוד בת שלמה בן-דוד, שהיו מהנשים הראשונות בקהילה שזכו להשכלה אירופית בתחילת המאה העשרים. בית הספר פעל על פי תוכנית הלימודים הרפובליקנית הצרפתית. למדו בו לשון צרפתית, כתיבה חיבור וקריאה בכיתות הראשונות, ספרות צרפתית בכיתות היותר גבוהות. חשבון הנדסה גיאוגרפיה והיסטוריה של צרפת. בזכות ראשוניותו, בית ספר זה הווה פריצת דרך תרבותית ותודעתית עבור בוגריו שהקרינה על מעגלים חברתיים רחבים יותר בקהילה, אך הוא לא פתר באופן מקיף ויסודי את הזכות האוניברסאלית להשכלה.